פילוסוף ואיש ההלכה – על אחד מגדולי הרבנים המסקרנים והמעמיקים שחיו במאה ה-20

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק הוא אחד מגדולי הרבנים המסקרנים והמעמיקים שחיו במאה ה-20. כנצר למשפחת סולובייצ'יק המפורסמת, נכדו של רבי חיים מבריסק מענקי התורה של כל הזמנים, הוא היה עילוי תלמודי וגאון הלכתי בסדר גודל נדיר. הוא גם היה פילוסוף מקורי ובעל מחשבה בעלת מעוף ויצירתיות. את הדוקטורט שלו הוא עשה בהנחיית הפרופ' הרמן כהן באוניברסיטת ברלין. ובנוסף לכל זה, גאון "ליטאי" זה – הושפע עמוקות מתורת חב"ד.

אז מי הוא הגרי"ד סולובייצ'יק? במאמר שלפניכם אשתדל להציג את דמותו רבת האנפין של הרב סולובייצ'יק, מנהיגה של האורתדוקסיה המודרנית בארה"ב.

הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, רבה של בוסטון, יו"ר ועד ההלכה של הסתדרות הרבנים באמריקה, נשיא הכבוד של אגודת הרבנים בארה"ב ומגדולי הרבנים והוגי הדעות היהודיים בדור האחרון – נולד בי"ב אדר תרס"ג, בפרוז'ן, פולין, לאביו הגאון רבי משה סלובייצ'יק – בעל "חידושי הגר"מ הלוי" – בנו בכורו של הגאון רבי חיים מבריסק. אמו, הרבנית פסיה, הייתה בתו של הגאון רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ן (ודודו של הגאון ר' משה פיינשטיין).

מימי עלומיו ניכרו בו הכישרונות העצומים עליהם אנו עומדים כאן. בעל "דבר אברהם" הגאון רבי אברהם דובער שפירא כתב עליו: "כוכב גדול ומזהיר כצאת השמש בגבורתו…", ואביו הגאון ר' משה מעיד עליו: "עוד מילדותו הראה לבעל כשרון עצום… וא"א מו"ר הגאון החסיד רבן של ישראל [הגאון ר' חיים] זצ"ל ניבא עליו כי לגדולות נוצר… יודע הוא כל התורה כולה… בור סיד שאינו מאבד טיפה… ויראתו קודמת לחכמתו". שימש ראש הישיבה בישיבת "רבנו יצחק אלחנן", והרביץ תורה לאלפים ורבבות. ואף "מורה הוראה אני, וידי מלוכלכות בשפיר ושליא", כעדותו (בסוד היחיד והיחד, עמ' 406).

 

'אמא, הרמב"ם ניצח…'

על תקופת ילדותו סיפר באחת ההזדמנויות:

"שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי הייתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא; קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: 'זהו פירושו של הר"י ובעלי התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא'. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, בנימת ביקורת, 'אין אנו מבינים לא את הסברא של הרמב"ם ולא את אופן ביאורו את הסוגיא'. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: 'רבינו משה, מדוע עשית זאת?' לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, 'הראב"ד בהשגותיו צודק'. בני החבורה היו מנתרים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: 'דברי רבינו קשים כברזל'. מכל מקום לא אמר נואש; היה תומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט לאט ומתחיל: 'רבותי, נראה נא…' והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם, הרושם שהתקבל במוחי התמים והצעיר היה כי הרמב"ם מוקף מתנגדים והמגן היחידי הוא אבי מרי. חשתי כי הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה הייתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא אף הוא – משה. אבא היה מדבר; התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היה מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: 'אמא, אמא, הרמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו, כמה נפלא הוא אבא!' (איש ההלכה, עמ' 230).איש ההלכה

בשנת תרע"ג נתמנה אביו ר' משה לרבה של חאסלאוויטש ברוסיה הלבנה, עיירה שהיו בה הרבה הרבה מחסידי חב"ד, ועד שנת תרפ"א כיהן שם פאר כרב העיירה. הגרי"ד עשה את שנות ילדותו, ושם ב'חדר' הושפע על ידי המלמד, ר' יעקב ברוך ריסברג, שהיה חסיד חב"ד, ולמד הרבה מספר התניא.

"הנה דיוקן מלמדי לפני", כתב פעם הגרי"ד לגאון החסיד ר' משה דובער ריבקין (מצוטט בשמן ששון מחבריך, ח"ג, עמ' 189). "עוד אני רואה את ארשת פניו, שהפיקה פכחון לב ופקחות עין וגם דמיון ומעוף. עד היום הזה אני שומע את קולו בדממת בין השמשות נוגה ורווי עצב וגעגועים, ודבריו בוקעים מתוך המרחק, דברים מלאי התלהבות והתפעלות על דבר שבתו בליובאוויטש בנערותו. עוד אני נושא בנבכי נפשי את דמות הרבי הזקן שהביטה עלינו, תינוקות של בית רבן, מכתלי החדר המסוידים – אותה הדמות, בעלת המצח הרחב, שליט השכל, והעיניים הגדולות המציצות במרחבי י-ה אין קץ, רתוקי חזון פלאים. הזקן היורד על פי מידותיו קסם אותנו, ילדים קטנים, בהדרתו וסודיותו.

"עוד עיניי רואות את תמונתו של הצמח צדק, לבוש לבנים, שנתגלגלה בפנטסיה הילדותית שלנו בדמות כהן גדול היוצא מבית קודש הקודשים. עוד אוזניי קולטות צלילים מוזרים אבל גם מלבבים ומושכים את הלב, ניבים מקוטעים, מילים מפוזרות שיצאו מפי ה"חוזרים" בערבי החורף הארוכים לאור נר כהה, על דבר אורות מקיפים ואורות חוזרים, העלם וגילוי, אהבה פנימית והנפש הישראלית אשר מכסא הכבוד חוצבה. ועוד אני חולם ואני רואה את זקני החסידים המרקדים בקצב מהיר בליל שמיני עצרת סחור סחור לאבא מרי, ז"ל.

"רשמים מעין אלו לא ימחו מקרב לבי, והמה מושרשים עמוק עמוק במסתרי הוויתי".

ואכן, "השפעתם של מלמד מחונן זה ושל לימוד ספר התניא ניכרת גם בעשרות שנים לאחר מכן ב"הרב" (כפי שנודע הרב יוסף סולובייצי'ק ברבים). דרכה הגיע הצעיר למחשבת החסידות בפרט, ולהגותה ולתיאולוגיה היהודית בכלל" (אמונה בזמנים משתנים, עמ' 19).

 

'גודל מעלותיו בלימוד ובמרץ…'

בשנת תרפ"ה החל ללמוד באוניברסיטת ברלין, בה למד באותה תקופה הרבי מליובאוויטש זצ"ל. עדות מעניינת ביותר אנו שומעים מדברי האדמו"ר הריי"צ: "אודות הרה"ג הרי"ד שי' במהותו העצמי – הנני יודעו ומכירו זה שנים רבות, עוד בהיותו בברלין. וחתני הרב הגאון האמיתי הרה"ח איש אשכולות מוה"ר מנחם מענדיל שליט"א שניאורסאהן סיפר לי הרבה אודות גודל מעלותיו בלימוד ומרץ…" (אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ, ח"ה, עמ' שסח).

בשנת תרצ"ב היגר לארה"ב, בעקבות משפחת אביו הגאון שהגיעה לארה"ב עוד לפני כן בשנת תרע"ט, ושם כיהן כראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן. חודשים ספורים אחר הגיעו, הוזמן לכהן כרבו של "ועד העיר" של בוסטון, מסצ'וסטס.

 

'בעיות הלכתיות כנושאים פוליטיים בישיבות הממשלה'

פעמיים הוצאה לרב הצעת רבנות בישראל. בפעם הראשונה התמודד על רבנות העיר תל אביב, אך הגאון הרב משה אביגדור עמיאל זכה במשרה, ובפעם השנייה הוצעה לו – באופן שמועמדותו הייתה מובטחת אילו רק חפץ בכך (בראש תומכיו עמד אז הגאון הישיש רבי ראובן כץ, ראב"ד פתח תקווה) – משרת הרב הראשי האשכנזי לישראל. אך בפעם הזאת הרב סירב. את סירובו נימק כך: "אחת הסיבות שלא הסכמתי לכהן כרב ראשי בישראל… הייתה חששתי מפני היותי פקיד המדינה. רבנות הקשורה במדינה לא יכולה להיות משוחררת לחלוטין. אני מעריך את רבני ארץ ישראל על האומץ שהם מגלים בטיפולם בבעיות שם ועל הגבורה הכמעט על אנושית שהם מגלים. אולם עצם העבודה שמפעם לפעם נדונות בעיות הלכתיות כנושאים פוליטיים בישיבות הממשלה – הסגה היא על ריבונותה של הרבנות" (בראיון עיתונאי, מובא באמונה בזמנים משתנים, עמ' 26).

והרי חכם עדיף מנביא – הרי בזמנים האחרונים אנו רואים לא אחת ולא שתיים שסוגיות הלכתיות הופכות לנושאים פוליטיים ופופוליסטיים, ובחלקם מדובר בנושאים שהנפש היהודית תלויה בהם!

אחר פטירת אביו הגדול, רצו למנותו לתפקיד אביו כראש הישיבה, אולם חלק מהתלמידים (היותר מודרניים) התנגדו למינוי. בסופו של דבר התקבל לתפקיד, תוך שהוא פותח עידן חדש בתולדות הישיבה ובתולדות היהדות הלמדנית בארצות הברית של אמריקה.

אחד התומכים המובהקים של המינוי, היה האדמו"ר הריי"צ  ששיגר אז אגרת בה כתב: "עדיין אני נמצא תחת הרושם של האבידה הגדולה לכל בית ישראל בהלקח האי גברא רבא, הרב הגאון הגדול, ר' משה סאלאווייצ'יק זצ"ל, והנני בזה להביע רגשי השתתפותי בצערכם ואסונכם בפרט, בהלקח קברניטה הגדול של ישיבתכם המפורסמת. בהזדמנות זו אביע גם תקוותי הגדולה כי בגשתכם למלא מקום ראש הישיבה שנתפנה… תשימו עיניכם בבנו המופלג והמצוין, הרב הגאון המפורסם ר' יוסף דב סאלאוויצ'יק נ"י, לשבת על כסא אביו בתור ראש הישיבה דר' יצחק אלחנן, כי אמנם ראוי והגון הוא לאיצטלא זו, וגם לו זכות הקדימה למלא מקום אביו… כי יש בכוח הרב הגאון המפורסם ר' יוסף דב סאלאוויצ'יק נ"י להשיב עטרתה ליושנה ובו יתנחמו" (מובא בעידן הכסף, עמ' 270).

הרב סולובייצ'יק מזוהה אמנם כרבה של האורתודוכסיה המודרנית', אולם הוא עצמו לא הרגיש בנוח בתוככי  האורתודוכסיה המודרנית' האמריקנית. הוא חש בהיעדרם של יסודות עמוקים ומחויבות של התבטלות עצמית. וכך אמר, בהספדו על הגאון ר' העליר (בסוד היחיד והיחד, "על פליטת סופריהם"): "כשהייתי מבקרו במעונו, במערבה של מנהטן, על כל חשרת החיים היהודיים הסואנים והנבוכים שבה; על כל בתי כנסיותיה, חברותיה, מועדוניה ואביזריהם, הייתי מרגיש תמיד, כאילו נכנסתי לעולם אחר, כאילו הבקעתי את הגבול המבדיל בין שתי רשויות קיום – רשות דורות ראשונים, הש"ך הט"ז והגר"א – ורשותה של האורתודוכסיה המודרנית קצוצת הכנפיים לרום עוף ונטולת השורשים לחדור לעומק החוויה הדתית".

ובמקום אחר: "זוהי הטרגדיה של האדם המודרני, שבמקום להשתעבד אל אלוקים, מנסה הוא לשעבד אל אלוקיו לצרכיו היום-יומיים ולמילוי תאוותיו הגסות" (וביקשתם משם, עמ' 162).

 

מחשבת ההלכה

האמת היא שאי אפשר לעסוק ברב סולובייצ'יק, מבלי לעסוק, ולו במעט, ולו בראשי פרקים קצרצרים, על אודות קווי האופי הנפלאים של עולמו התורני הייחודי, ובשורות הבאות נעסוק אפוא בכך:

פעמים שהתורה באה בבחינת מחשבה ופעמים שבאה בבחינת הלכה. "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא" (רמב"ם, יסודי התורה, א, א) – ואין אפשרות לדעת מבלי לחשוב – הרי אפוא התורה כפי שבאה בבחינת מחשבה. גם הציווי "ואהבת את ה' אלוקיך" אינו על האהבה עצמה – כי אהבה היא מדה שבלב – אלא על ההתבוננות, לתקוע מחשבתו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה (בספר הערכים חב"ד, א, עמ' רסח – צוינו כל המקורות). ודוגמתם רבים.

ומצד שני: "ברכו ה' מלאכיו גבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהילים קג) – "ברישא עושי, והדר לשמוע (מוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדין ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו" – שבת פח, א וברש"י ד"ה עושי דברו לשמוע) ואמרו "יראה גדולה מן החכמה ומן הבינה" (תנחומא צו יד) – הרי התורה כפי שבאה בבחינת הלכה. ודוגמתם רבים.

האמת, שני התחומים כאילו סותרים. בעיקרה, ההלכה פסוקה ניתנה. קצובה וחתוכה. "חוקה חקקתי וגזירה גזרתי". גם אם טעמיה ונימוקיה צריכים להילמד, הרי זה מפני שיש לידע את ההלכה ואת הפסיקה טוב יותר. אולם הטעמים והנימוקים לכשעצמם אינם ענין אלא ליושבי שבת, לדורשי רשומות, לבעלי האגדה והקבלה. המחשבה – לעומתה – מעמיקה ו"עצמאית". לא חלילה במובן של 'בעל מציאות', אלא במובן של "תורה לא בשמים היא", ו"נצחוני בני נצחוני" (בבא מציעא מט). יורדת המחשבה אל פרטי השיטין. "כשתלמיד חכם עסוק בפעולתו הקוגניטיבית, שיעור קומתו הולך וגדל. חירות הדעת והרצון הוא ראשון למושגים אצלו… האדם בשקידתו על דלתות התורה מוצא את עצמותו ועצמאותו ובונה את עולמו כולו משלו, בלי סיוע חיצוני. הוא האדריכל הקובע את מידת הבנין, תבניתו ומראהו. ריבונות נפלאה ניתנה לו מאת הבורא, נותן התורה. 'אל תקרא חרות אלא חירות – שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה'" ("על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", בסוד היחיד והיחד, עמ' 409).

ומעניין: בתורת ראשי הישיבות אנו מוצאים בעיקר חידושים מעמיקים, על דרך החקירה וההגיון, בשבעת המסכתות "הישיבתיות". ראשי הישיבות נלחמים במלחמתה של תורה. עוקרי הרים. מביאים דברי ראשונים כמלאכים ודבריהם של חבריהם החולקים, מבארים כל שיטה, תולים סוגיות אלו באחרות, מנתחים המקרים עד תומם ומבחינים בינות העניינים בהגדרה, מקבילים שיטותיהם של הדוברים לשיטותיהם במקומות אחרים והדברים נעשים למלאכת מחשבת. מעשי אומנות.

אבל: קשה למצוא שיעורים באגדה ופסקי הלכה, בחינת המעשה הוא העיקר, בתורתם של אלו. המסגרת ברורה. מדובר על 'מסכתא אריכתא' אחת. ולאידך, הפוסק אינו 'בעל מחשבה', בדרך הכלל. פסקים ומקורותיהם נמצא הרבה בספרות השו"ת, ובאריכות, בבחינת 'סיני'. אך לא נימוקים מחשבתיים ולא הרצאת ההלכה כפי שבאה מצד מכלול העניינים ומגוון ההיבטים. הפוסק נשאל על שאלה בדיני גיטין, ואכן מביא ראיות מבבלי וירושלמי, מאורח חיים, מיורה דעה ומחושן משפט. מהרמב"ם ומדברי הגאונים. דבר דבור על אופניו. אך גבולות הדיון: ההלכה ומקורותיה.

אף הוא, 'בעל האגדה', אינו מתעסק לא בפסיקת הלכה ולא בפלפולי תורה. בספריו תחזינה עינינו בדרושים מעוררי לב ובוחני כליות. פרשנות על התורה והאגדה, מלא בחידודים ובביאורים. פנינים ומרגליות. מאירי עיניים. משובבי לבב.

הצד השווה שבהם: אף על פי שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, כל אחד הוה זעיר טפי בנקודה אחרת. האחד מטפל במטע זה שבפרד"ס והשני באחר. לכל אחד "קו" משלו, ובכך עיקר התמקדותו. דבר טבעי הוא: עולם המחשבה עומד במקום אחד, עולם ההלכה במקום אחר.

לעיתים נדירות, בלתי שכיחות כלל, אנו מוצאים שילובם במסגרת אחת של עולם המחשבה ועולם ההלכה. ונדיר עוד יותר כשהשילוב בא בשתי הנקודות: ההלכה במחשבה והמחשבה בהלכה. ההלכה הופכת מקור לעיסוק 'ישיבתי', מחשבתי, מחקרי – אבל בה בעת המחשבה מקבלת את המימד של ההלכה. היצירתיות של המחשבה, המעוף והתחומים העצומים בהם היא שוחה – כולם חדורים בקו של "ברישא עושי, והדר לשמוע". מתוך הדעת עצמה בוקעת ה"יראתו קודמת לחכמתו". והלוא דבר הוא.

אכן, התמזגות נדירה זו נשקפת באישיותו ובשיטתו של הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק.

תורתו היא רבת מימדים משום שהוא התעסק במקביל – ולעיתים אף בכריכה אחת יחדיו – בהרבה חדרי תורה, והכל בעומק וביצירתיות, ומחשבה מחודשת ונפלאה.

 

כפרת היחיד או הכלל?

הנה דוגמה נפלאה לעומק וליצירתיות שבתורתו: יום הכיפורים כידוע הוא יום כפרה, מחילת חטא וסליחת עוון. והגרי"ד חוקר חקירה גדולה איזה מין כפרה יש כאן: כפרת היחיד כשהוא לעצמו – שלכל יחיד ויחיד נמחלים באופן אישי עוונותיו, או שהקב"ה מכפר כפרה כללית לכנסת ישראל כאומה וכגוף שלם ורק על ידה ליחיד שהוא חלק ממנה?

אנו מכירים פתרונות לסוג זה של חקירה – מדברי הש"ס או מדבריי הראשונים דוגמת הרמב"ם.

אבל הגרי"ד יוצר מסלול חדש: עומק וחקירה בנוסח התפילה. "התשובה לשאלה זו נמצא בנוסח התפילה של יום הכיפורים, בברכה של קדושת היום": 'ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים'. 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו' – עוונותינו, כיחידים. 'ולעוונות עמו בית ישראל' – אם כבר נאמר לעוונותינו, למה 'לעוונות בית ישראל'? מכאן שביום הכיפורים ישנם ב' סוגי הכפרה יחדיו.

אלא שכעת מתעוררת שאלה אחרת. אם נכון פירוש זה וביום הכיפורים יש ב' סוגי הכפרה, מדוע בהמשך הברכה נאמר "ומעביר אשמותינו" בלבד ולא נוסף "ואשמות בית ישראל" כמקודם?

מסביר הגרי"ד לפי פירוש רמב"ן על התורה (ויקרא ה, יט) ש"אשמה" באה במקום שהעוון הוא כה חמור עד שהוא מביא כליה על החוטא. "אשמה" ו"שממה", מסביר רמב"ן, הם מאותו השורש. לפי זה הוא מסביר: עוונות יכולים להיות הן אצל היחיד והן אצל כנסת ישראל כאומה. אבל "אשמה" – "שממה", כליון, זה אולי יכול להיות, חלילה, אצל היחיד. אבל אצל הרבים – "נצח ישראל לא ישקר". הוא נצחי ולא בר כליה. לכן נאמר רק "ומעביר אשמתנו" – כיחידים, ולא נוסף "ואשמת בני ישראל…" כציבור, כי בשעה שהדבר נוגע בציבור – מלכתחילה אין כאן בחינת "אשמה"…

ולפי ביאור נפלא זה – ממשיך הגרי"ד – מתיישבת סתירה בדברי הרמב"ם, ועיין שם הביאור (על התשובה, עמ' 77).

 

המחשבה

רבים הם המאמרים המחשבתיים העמוקים – מאוד! – שכתב הגרי"ד. והם לא ניתנים לסיכום תמציתי. אבל דומה שהציטוט הבא יבטא היטב את רחשי ליבו של הגרי"ד לאורך כתביו הרבים כולם:

"התפילה אינה עבודה מסוימת הנתונה ברשות תחום הפולחן. תחומי החיים מעורבים המה. עבודת אלוקים תמידית היא, ללא הפסק והרף. אין לך פעולה מן השטח היותר אינטימי ועד לאיזור המפעל הציבורי לאומי שאין חותם הפולחן מוטבע עליו. ההלכה הדורשת צורת חיים מסוימת ומקודשת לתכלית אחת, למלא רצון ה', חדרה בנברשת הזוהר שלה לבתי הסתרים של מציאות האדם הממשית, פיסית וגם רוחנית, בלי השמטה ושכחה. עבודה פירושה שלמות גמורה ללא פסול ופגם: 'התהלך לפני והיה תמים'…".

 

יהודים של 'ערב שבת'…

"הרשו נא לי כאן ", אמר הרב סולובייצ'יק באחד משיעוריו המפורסמים על הלכות תשובה שהתקיימו בעשרת ימי תשובה, "מעין 'וידוי פרטי', לתנות בפניכם מחשבה המנדדת שינה מעיני. אינני כל כך זקן ואני זוכר, כי עוד בימי היו תשעים אחוז מכלל ישראל שומרי מצוות ואילו החילוניים היו בקצה המחנה. אני עוד זוכר – והימים אינם כה רחוקים – כאשר כלל ישראל עוד היה קרוב להקב"ה, חי ונושם באויר של קדושה. ואילו כיום כאן, מה אנו רואים? החול והחולין שולטים בכל. על "קדושת היום אין מה לדבר כלל, אפילו בשכונות המאוכלסות יהודים חרדים.

"אכן, יש שומרי שבת באמריקה (הכינוי "Sabbate observer" נעשה אצלנו מעין תואר כבוד כמו "הרב הגאון", שניהם אינם אומרים כלום ושניהם מעידים על ירידת הדור…) אבל, לא על השבת דואב הלב, כמו על "ערב שבת", שומרי שבת יש באמריקה, אבל אין בה יהודים של ערב שבת, ההולכים בכוונת הנשמה ובהמיית הלב לקראת שבת. יש לנו שומרי מצוות ביד וברגל ובפה – אבל כמה מעטים הם אלו היודעים עבודה שבלב מה היא! מהו אחוז היהודים שומרי המצוות בהשוואה ל-90 אחוז שלפני שני דורות? אין ואפס. היום, כמדומה לי, מחזיקים מעמד אך ורק בכוח שם הוי"ה שלאחר החטא, אחרת היינו לגמרי מתייאשים ומתמסרים להנחה העולה בי תדירות על משכבי בלילות, כי כל מה שאנו עושים כאן הוא בבחינת בונים על החול, שעוד מעט קט והרוח נושבת בו ואיננו… ה' שלאחר החטא אינו נותן לנו להתייאש…" (על התשובה, עמ' 57-58).

 

תורת חב"ד בכתבי הרב סולובייצי'ק

הרבה מספרות חב"ד ומרוחה נמצאים בתורת הגרי"ד.

לדוגמה:

"מעשה באבא מרי (רבי משה סולובייצ'יק) שעמד על הבימה בראש השנה, מוכן ומזומן לסדר את התקיעות. התוקע, מחסידי חב"ד, איש ירא אלוקים, שידו הייתה רחבה במשנתו של הרב הזקן ז"ל, התחיל לבכות. נענה אבא מרי ואמר: 'הבוכה אתה בשעת נטילת לולב? ולמה זה תבכה בתקיעת שופר? האין שתיהן מצוות ה'?'" (איש ההלכה, עמ' 57) וכאן הוא מסביר את הדין ודברים – בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" בצורה מעמיקה, תוך שהוא מראה בקיאות רחבה בתורת הסוד.

ודוגמה נוספת: "המקובלים – והדברים מובאים בספר הזוהר וב"אור החיים" ובמפורש ובמודגש ע"י בעל ה"תניא" באיגרת התשובה שלו, במקום שהוא מדבר על תשובה עילאה ותשובה תתאה, ובייחוד על ידי בנו "הרבי האמצעי" בספר המעמיק "שערי תשובה" – אומרים…" (על התשובה, עמ' 298) וכאן הוא מביא את הנקודה, ש"גלות" היא לא רק במובן הגיאו-פוליטי אלא גם במובן מטאפיסי-רוחני.

וכך מסביר הרב את בחינת ממלא כל עלמין (איש ההלכה, עמ' 51): "גם מבחינת ממלא כל עלמין העולם קיים רק מנקות מבט אחת. מידת הצמצום מתלבשת בתשי אידאות: העלם וגילוי. מצד אחד הקב"ה מקיים את היצירה על ידי העלן והסתר כבודו, וכשמתגלה, הרי הכל חוזר לתהו ובהו, כי מי יעמוד מפני הדר גאונו בבואו לערוץ את הארץ. הסתר פניו של הקב"ה יוצר את כל ההוויה. ומצד אחר הרי הקב"ה מחייה את ההוויה וסובל את העולמות על ידי גילוי כבודו, כי הוא יסוד היסודות ומקור הישות, והסתר פניו של הקב"ה הוא חורבן העולם וביטול ההוויה. רק הגילוי יוצר. אנטינומה זו, כבירה ונאדרה בקודש, היא כמעט הציר המרכזי של תורת חב"ד. העלם וגילוי – שניהם כאחד מקיימים את היצור, אבל שניהם כאחד מחזירים אותו לאפס ואין (ליקוטי תורה פרשת אמור, בשם המגיד ממזריטש ז"ל; שם, שיר השירים, פסוק: שחורה אני)".

במקום אחר, במאמרו "על הברכות ביהדות", כתב כך (עמ' 34-35): "אינני מקובל, ואין כאן המקום להעמיק בתורת הנסתר. אולם דומני שבעל "התניא" ז"ל אמר פעם: כשם שיש בתורת הנגלה עניינים שבנסתר, כך אפשר למצוא בתורת הנסתר עניינים של תורת הנגלה. כל רעיון שבקבלה עשוי להתפרש באופן שכל יהודי יכול ולהבינו. אסתייע בתפיסה הזאת, ואשתדל להסיבר בדרך הפשט הנגלה מה מתכוונת הקבלה לומר בעניין דוכרא ונוקבא…".

ובמקומות רבים נוספים (לדוגמא איש ההלכה, עמ' 33. עמ' 49- 55, ושם: "אינני דן עכשיו על מושג הצמצום בספרות הקבלה בכלל, הנני משתמש בפירושו של מושג זה במשנת חב"ד", או: "הדבר מעניין, כי גם תורת חב"ד פירשה את יצירת העולם מהשקפה וולונטארי סטית. הכתר, שהוא 'ממוצע' בין המאציל והנאצלים הוא רצון העליון. עיין לקוטי תורה, שיר השירים ובלקטוי אמרים. והדברים עמוקים מאד, מאד". וביקשתם משם, עמ' 169-170).

 

יש שלטון לתורה!

כדברי חיתום יהא זה יאה לצטט מדברי הרב הגאון ר' שמחה עלברג (שהתפרסמו ב"הפרדס", מיד אחרי יו"ד שבט תש"מ):

"אין כאן המקום לכתוב על כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א, על מהותו ואופיו, על גדלותו בתחומים שונים. בהלכה, באגדה ובקבלה. דרושה לכך מסה ארוכה ומעמיקה. ולא עוד, אין זה קל לכתוב על רבי אדמו"ר ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו. לפעמים חסרות המילים לתאר ענק רוח זה, להגדיר בהן כל צדדיותו. ועוד, אפשר שאין בכלל צורך לכתוב עליו, מי לא יודע מה מייצגת ליובאוויטש. מה לא נאמר עדיין על ליובאוויטש, מה אפשר עוד להוסיף.

"ואם בכל זאת רב החשק לכתוב לפחות כמה מילים, הרי זה מכוחו של אותו מראה נהדר מיום ב' יו"ד שבט [תש"מ], שנחרט עמוק עמוק בלב. אפשר, יותר אצל לא-חסידים, מאשר אצל חסידים. מי שיש לו לב רגש ועין רואה ואינו לקוי בסנוורים, מן הנמנע שלא התעוררה בקרבו שירה פנימית.

"גם אין בכוונתי לכתוב כאן על אישיותו הגאונית של הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. אם יש לנו היום גאונים בממדים גדולים, הרי הוא מן הגדולים, הגדול שבגדולים, אין דומה לו. ובכן מה ראו שם… ראו כבוד התורה, חמשת או ששת אלפים אנשים ראו כיצד מכבדים את התורה. אינני יודע אם ראו אי פעם באמריקה כבוד התורה כזה מהמון רב כזה… כשנתקבל הרב סולובייצ'יק בכל כך יראת הכבוד, בכל כך הערצה וחרדה, השתררה דממה, נשימתם של אלפים נעצרה לרגע, העיניים היו מופנות לראות. כאשר הרב סולובייצ'יק התכונן לקום, קם גם הרבי, והוא נשאר עומד על מקומו עד שהרב סולובייצ'יק יצא… טוב היה לראות כבוד התורה בקנה מידה גדול כזה. ואם יש כבוד התורה סימן הוא שיש שלטון לתורה, וכי התורה מושרשת עמוק בתוך רבבות מישראל".

 

תמונת הרב סולובייצ'יק: אי.פי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *