"שו"ע אדה"ז המבואר" – סקירה על הכרך הראשון בסדרה חדשה

אפשר לומר, גם אם בזהירות מה, כי בחמש-עשרה השנים האחרונות זוכה שולחן ערוך רבינו אדמו"ר הזקן לעדנה בהיבט של היחס התורני-המקצועי ושל הפרייה והרבייה הספרותית הסובבת אותו, שהיו ראויים לו מזה מכבר ואשר בשל סיבות בלתי ברורות ניכר בו חסר במשך שנים הרבה.

פריצת-הדרך התחוללה לפני כחמש-עשרה שנים, עת החלה לצאת לאור עולם המהדורה החדשה של שולחן ערוך רבינו – מהדורה אולטרה מקצועית, מאירת עיניים בליווי מראי מקומות מלאים, הפניות מושקעות נרחבות ומפתחות מפורטים – שכמובן התקבלה בהערכה ובחיבה גדולה על ידי כלל הציבור, שמהדורותיה אוזלות זו אחר זו. למהפכה זו אחראים כמה, ובראשם – הרב שלום דובער לווין והרב אברהם אלאשווילי, מהמומחים המובהקים בתורת ההלכה של אדמו"ר הזקן.

כעת יצא לאור של הכרך הראשון בסידרת "שולחן ערוך אדמו"ר הזקן המבואר" (על סימנים א-ז, מו-פח), פרי עטו של הרב אלאשווילי.

מטרותיה המוצהרות העיקריות של הסידרה הן: לבאר סעיפים מוקשים, להוסיף טעמים חסרים, לתרץ סתירות או קושיות העולות תוך כדי הלימוד, ולציין לפסקי הסידור ומנהגי חב"ד. הספר גם כולל את הבאת המהדורה-תנינא, פסקי הסידור (תוך הפניה לשוע"ר במקרי הצורך, לדוגמה, כאשר יש שינוי בין פסק בשוע"ר לפסק בסידור), וגם פיענוח הקונטרס אחרון (מלאכה שעליה עמל הרבמשה לינק בעריכתו הראשית של הרב אלאשווילי).

בשורות דלהלן ננסה להתחקות אחר אופי המלאכה ולעמוד על טיבה.

 

יצירה אחת, שתי בשורות


כמה וכמה משימות סידרה זו מבקשת למלא עבור לציבור הרחב שוחרי תורת ההלכה של אדמו"ר הזקן.

ראשית, מבחינת הטקסט של השולחן ערוך עצמו: ההלכות חולקו לקטעים, ונוסף להם פיסוק וניקוד. למעשה, אקט זה של חלוקת הטקסט לפיסקאות והוספת פיסוק – הוא אקט של פרשנות, ויש בו עצמו לבדו כדי לפרש ולהסביר חלק מגוף ההלכה, על כל פנים בהלכות מסובכות שמנוסחות בצורה מורכבת. בכך אפוא ההלכה עצמה כבר הופכת להיות קלה יותר לעיון, לשינון וללימוד.

הבשורה השנייה והמשמעותית יותר היא ביאור קצר, שווה לכל נפש, בכל מקום שבו הלכה זקוקה לביאור.

להלן אדגים כמה מן המעלות הטובות שמצאתי בין בתרי הביאור בלומדי בו, אבל עוד בטרם ניגש לדוגמאות הפרטניות הקונקרטיות, מן העניין לעמוד על נקודה כללית שמאפיינת את כללות הביאור כולו: זהו ביאור המרובד מכמה משלבים של סגנון ומבקש לפנות לקהל רחב ומגוון.

נקודה זו חשובה ביותר, לנוכח העובדה שאדמו"ר הזקן הוא הפוסק המרכזי שעליו חסידי חב"ד (בתוך קהילות חסידיות נוספות) נשענים בפסיקת ההלכה למעשה בחיי היום יום. כלומר, להבין היטב ונכון את פשטות הלכות שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, הוא עניין מעשי חיוני בחיי היום-יום עבור כל מי שאדמו"ר הזקן הוא הפוסק המרכזי שלו. אלא שעניין זה אינו בהכרח כל כך פשוט, וזאת מכמה סיבות.

  1. ישנן הלכות שכתובות בסגנון מורכב ולא תמיד ניתן לעמוד בנקל על ההבנה הפשוטה המלאה של דברי רבינו.
  2. ישנן הלכות שמנוסחות כך שנובעות מהן נפקויות הלכתיות נוספות, אך הן לא כתובות במפורש בגוף ההלכה.
  3. פעמים שבסידור כתב אדה"ז באופן אחר לנהוג הלכה למעשה, או שהדבר מופיע במקור אחר בכתבי רבותינו נ"ע, ולאו דווקא שהמעיין כרגע בהלכה זו מודע לכך.
  4. במקרים אחרים קיים קושי עיוני בדברי רבינו, ונדרשת העמקה כדי להבין היטב דברי רבינו על בוריים.

"שולחן ערוך אדמו"ר הזקן המבואר" נותן לכל זאת מענה קצר, בהיר ויסודי. ללא אריכות והשתפכות יתירה, וללא ביאורים שחורגים ממסגרת הבנת הלכה כפשוטה,  הופך חיבור זה לביאור שמאפשר לציבור רחב ומגוון ללמוד ביתר קלות את שולחן ערוך אדמו"ר הזקן בצורה יותר יסודית ומעמיקה.

 

כיצד משלים יחיד המתפלל את מניין מילות קריאת-שמע ל-248 (רמ"ח)?כ


הנה דוגמה לביאור עזר קצר שמסייע להבין את פשט ההלכה בצורה קלה.

בהלכות קריאת שמע (סימן סא הלכה ד) מביא אדמו"ר הזקן את ההלכה העוסקת בדינו של אדם שקורא קריאת שמע ביחיד: בקריאת שמע ישנן רמ"ה (245) מילים, אמנם ממדרש הנעלם (המובא בבית-יוסף לטור) למדנו שצריך לקרוא רמ"ח (248) מילים.

מה עושים? כיצד משלימים את ג' המילים החסרות למניין רמ"ח? ובכן, כאשר מתפלל האדם בציבור הבעיה נפתרת בכך ששליח הציבור חוזר ואומר "ה' אלקיכם אמת", ומוסיף את שלוש המילים החסרות (גם עבור הציבור – מדין "שומע כעונה"). אך ביחיד מה יהיה עם שלוש המילים החסרות למניין רמ"ח?

אדה"ז מביא כי הפתרון הוא:

"ואף על פי כן יש לו קצת תקנה לכוין בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב". [= "המשמשות וי"ו החיבור לתיבת "אמת": "ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה"". ביאור, אות לד]. ואם כן, צריך לכוון בעת אמירת "ויציב וכו'".

על מה בדיוק יש לכוון, וכיצד זה פותר לנו את בעיית שלוש המילים החסרות? – שתי דעות בדבר (השו"ע והרמ"א):

  1. שו"ע: "יש מפרשים כוונה זו שט"ו ווי"ן עולין צ', והן כנגד ג' שמות הוי"ה, שכל אחד עולה כ"ו וד' אותיותיו הן ל'".
  2. רמ"א: "ויש מפרשים שט"ו ווי"ן עולין צ', ועם הקריאה הרי צ"א, כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו, וכאלו אמר: "ה' אדנ"י אמת"".

מהי המחלוקת בין שתי הדעות? באמצעות "שולחן ערוך אדמו"ר הזקן המבואר" הרבה יותר קל להבין (המוסגר בסוגריים מרובעות הוא ציטוט מן הביאור]:

  1. "יש מפרשים כוונה זו שט"ו ווי"ן עולין צ' [15 כפול 6 שווה 90], והן כנגד ג' שמות הוי"ה [אם כן, הרי כאילו אמר ג' פעמים שם הוי', וזה משלים למספר רמ"ח], שכל אחד עולה כ"ו וד' אותיותיו הן ל' [3 כפול 30 שווה 90]".
  2. "ויש מפרשים שט"ו ווי"ן עולין צ', ועם הקריאה [קריאת ט"ו ווי"ן אלו] הרי צ"א, כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו [בקריאתו: אדנ"י = 65. בכתיבתו: הוי' = 26, בסכך הכול: 91. ולכאורה היה לו לומר: "בכתיבתו ובקריאתו", וכפי שמסיים: "הוי' אדנ"י", ואולי הקדים "בקריאתו" מפני שהוא מספר גדול יותר], וכאלו אמר: "ה' אדנ"י אמת" [וג' תיבות אלו משלימים לרמ"ח תיבות]".

באמצעות הביאור נעשה הרבה יותר ברור ובצורה קלה מה בעצם המחלוקת בין השו"ע לרמ"א. המחלוקת היא האם יש לכוון ש-15 אותיות וי"ו החיבור שמופיעות בקטע "ויציב וקיים" הם כנגד שם הוי' שלוש פעמים, ואלו הם שלוש המילים החסרות המצטרפות להשלים מניין רמ"ח (דעת השולחן ערוך); או שיש לכוון כי 15 אותיות וי"ו החיבור הנ"ל הם כנגד "ה' אדנ"י" בקריאתו ובכתיבתו, והם המשלימים למניין רמ"ח (דעת הרמ"א).

המעניין במיוחד הוא שלמעשה בפועל, כפי שמעיר ב"ביאור" באות לג, איננו נוהגים באף אחת משתי האפשרויות הנ"ל אלא באפשרות אחרת שכלל לא מובאת בשולחן ערוך אדה"ז: "אך בסידור כתב: "יחיד המתפלל לעצמו – יחזור תיבות אני 'ה אלוקיכם'".

 

מה אסור לציבור לעשות כאשר החזן מסיים קריאת שמע?


זו דוגמה לביאור פשוט וקצר של פשט ההלכה.

כעת אביא דוגמה לביאור מקטגוריה של "הרחבה", דהיינו – ביאור שמרחיב את ההלכה ומחדד אותה מעבר למה שנאמר בצורה מפורשת ובכך מחכים את הלומד להבין דבר מתוך דבר. דוגמה זו עוסקת אף היא באותה הלכה בקריאת שמע, של השלמת מספר המילים בקריאת לרמ"ח, אבל זוהי ההלכה שעוסקת בתפילת הציבור – ולכאורה יש כאן נקודה מעשית חשובה שייתכן ולא הכול שמים לב אליה.

כאמור לעיל, בתפילת הציבור הבעיה של השלמת מספר מילות קריאת שמע ל-248 אינה קיימת, וזאת מפני ששליח הציבור חוזר ואומר: "ה' אלוקיכם אמת", ובכך מוסיף את שלוש המילים החסרות; וגם הציבור יוצא מדין "שומע כעונה".

מדוע הציבור עצמו לא יחזור על "ה' אלוקיכם אמת"? מסביר אדמו"ר הזקן (סא, ג – אגב אציין שהרב אלאשווילי ציין בפניי בשיחה אישית כי סעיף זה מהווה דוגמה לאחד מכמה וכמה סעיפים הקשים להבנה אפילו לתלמידי חכמים):

"וכל הצבור כשקורין לעצמן בלחש אומרים: אני ה' אלקיכם אמת, וממתינים על השליח ציבור [כדי לשמוע ממנו "ה' אלוקיכם אמת", להשלים רמ"ח תיבות; ביאור אות יח].

"ואחר כך מתחילין "ויציב", ואינן חוזרין ואומרין "אמת" – שכל האומר אמת אמת בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים, כאלו אומר "שמע" "שמע" שמשתיקין אותו אם לא שהה כלל בינתיים כמו שיתבאר.

"ואף אם שהה קצת [בין "שמע" ל"שמע" או בין "אמת" ל"אמת"; ביאור אות כב] – אין לכפול לכתחלה בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים".

זאת אומרת, שמי שסיים את קריאת שמע באמירת "ה' אלוקיכם אמת", אל יחזור שוב לומר בקטע הבא: "אמת ויציב", אלא אם כן הפסיק עם אמירת מילה אחרת. ולכן, כפי שממשיך אדמו"ר הזקן, "אם רוצה כל יחיד לחזור עם השליח ציבור "ה' אלוקיכם אמת" – אין איסור בדבר, מאחר שמפסיק בין "אמת" ל"אמת" בתבת "ה' אלוקיכם".

מכאן יש ללמוד, כפי שמופיע בביאור אות כד, "ואף כאן שהציבור עשה הפסק – במה שהמתינו לשליח ציבור, לא יאמרו שוב "אמת". כיון שלא הפסיקו בתיבה אחרת בינתיים. ואף ששמעו את השליח ציבור שאמר "ה' אלוקיכם אמת", ושומע כעונה – אין זה נחשב כהפסק לעניין זה, כיוון שבפועל לא הוציאו התיבות מפיהם. ראה עד"ז לקמן סי' קד ס"ה]".

כלומר, ציבור המתפלל במניין, למרות ששמעו את החזן אומר "ה' אלוקיכם אמת" ולכאורה מדין "שומע כעונה" יש כאן "הפסק תיבה אחרת בינתיים", בכל זאת אין זה נחשב הפסק – ולכן אין לומר שוב כאשר החזן מסיים קריאת שמע את המילה "אמת" לבדה.

[הרב אלאשווילי מציין כמקור לחילוק בין "שומע כעונה" לדין "הפסק" לסימן קד, ה. והרי זה מקור נפלא!

כך נאמר שם:

"אפילו לענות קדיש וברכו וקדושה לא יפסיק בתפלת י"ח, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ, יהיה כעונה בפיו ששומע כעונה בכל מקום. ואף על פי כן אין בזה משום הפסק תפלה כיון שאינו מוציא בפיו".

הרי שבהבלעת הפנייה זו – שבביאור תופסת שש מילים – גלום מקור ללימוד מעניין של חילוק בין גדר "שומע כעונה" לדין "הפסק".

ויש לציין כי זו דרכו של המחבר לאורך החיבור כולו. בלשון יבשה ותמציתית ובלי רעש וצלצולים חבויים להם בהפניות במילים בודדות – הרבה הרבה "לומדות" והיקשים נפלאים ומלהיבים, הוכחות מדהימות ממקומות אחרים בשוע"ר שמעניקים מובן חדש למונח "לשון זהב" ולשיטתו ההלכתית של אדמו"ר הזקן].

 

האם צריך לברך בהרהור על הרהור בדברי תורה?


והנה דוגמה נוספת, המדגימה הרחבה עיונית מעניינת מאוד (שאף היא נכתבת בתמציתיות בהירה), וזאת מהלכה העוסקת בדין הרהור בדברי תורה.

כותב אדמו"ר הזקן (סימן מז, סעיף ב): "והמהרהר בדברי תורה – אין צריך לברך".

ובביאור (אות יט):

"כלומר, מותר לו להרהר בדברי תורה מבלי לברך. עוד זאת, אסור לו לברך על הרהור לבד, כי אין מברכים על דברים שבלב (ראה שוע"ר סי' תלו ס"ה[1]). וראה גם סידור רבנו בסוף הל' ברכות השחר: "ואסור לדבר ולהוציא דברי תורה מפיו עד שיברך", ומשמע שהרהור מותר".

זהו הלימוד הראשון שהביאור מחדד: מחד גיסא מותר להרהר לכתחילה בדברי תורה לפני ברכות התורה; ומאידך גיסא, אסור לברך על הרהור.

אלא שכאן יכול המעיין המתוחכם לשאול: ואולי מי שמהרהר בדברי תורה לפני ברכת התורה, נדרש להרהר לפני כן את ברכת התורה?

כאן בא המשך הביאור ומחדש:

"ואין צריך להרהר בברכות התורה בשביל שיוכל להרהר בדברי תורה, כשם שלא הצריכו לבעל קרי לעשות כן – ראה לקמן סי' קפה ס"ב[2]. ולעניין אם יוצא בהרהור ידי חובת מצוות ת"ת – ראה הל' תלמוד תורה פ"ב סי"ב. תניא ריש פרק לח".

כעת נוספת הדגשה חשובה, שכל האמור בסעיף שהמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך, הוא כאשר מהרהר בינו לבין עצמו, אבל :

"השומע דברי תורה – צריך לברך, שהרי "שומע כעונה" (ראה לקמן סי' סו ס"ו שמברכים ברכת התורה על שמיעת קריאת התורה מהחזן. ובהל' ת"ת שם משמע שמצד שומע כעונה יוצא י"ח ת"ת בדבור). וכ"כ התהלה לדוד כאן סק"ב".

"והשומע דברי תורה – צריך לברך".


אלו הן דוגמאות על קצה המזלג שמספרות אך מעט על עבודה עצומה וכבירה, שפותחת את שולחן ערוך רבינו באופן חדש, יסודי ונגיש – הן לציבור הרחב, באמצעות ביאור קצר וקל, הרחבות וסיכומי סוגיות; והן לציבור תלמידי החכמים המונח בהלכות במקורותיהם, שלהם מצפים פנינים ומרגליות, בדמות הרחבות עיוניות והיקשים נפלאים, ואור חדש בתורת ההלכה של שולחן ערוך אדמו"ר הזקן.

שבת זו של תחילת השנה בפועל, "אחרי החגים", היא הזדמנות טובה לעסוק בדבר הגדול של לימוד שולחן ערוך אדמו"ר הזקן "מבראשית", היינו מיסודותיו וממקורותיו – וכלי המחזיק הברכה שמגיש בפנינו בימים אלו הגר"א אלאשוילי עם הכרך הראשון של סידרת "שולחן ערוך אדמו"ר הזקן המבואר" – הוא כלי מפואר ויעיל ביותר כדי לעשות זאת.

 

 

 

הערות:


[1]   גם במקרה הזה לפנינו הפנייה נפלאה כמקור לאיסור ברכה על הרהור בלבד. ההלכה שם דנה בדיני ברכה על בדיקת חמץ, במקרה של אדם שיצא מביתו יותר משלושים יום לפני חג פסח: "ואם יוצא קודם ל' יום, אפילו אינו מניח בביתו מי שיבדוק אם דעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח – אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו; שעדיין לא חל עליו להזהר בצרכי הפסח. וכשיגיע ערב פסח יבטל כל החמץ שיש לו בכל גבולו, ולא יברך על ביטול זה לפי שעיקר הביטול הוא בלב כמו שנתבאר בסי' תל"ד ואין מברכין על דברים שבלב".

[2]  ושם (ההפניה צריכה להיות לסעיף ג' ולא לסעיף ב' כמו שכתוב בטעות ב"ביאור"): "ומכל מקום אם מחמת חולי או אונס אחר אינו יכול להוציא בשפתיו צריך להרהר בלבו כמו שהצריכו חכמים לבעל קרי קודם שביטלו תקנת עזרא אם אין לו מים לטבול שיהרהר בלבו ברכת המזון הואיל והיא מן התורה. אבל מי שהוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו שאר ברכות שהוא חייב בהן מדברי סופרים א"צ להרהר בלבו, מן הדין כמו שלא הצריכו לבעל קרי להרהר בברכת תורה, שהיה מותר להרהר כל היום בדברי תורה כיון שאינו יוצא ידי חובת הברכות בהרהור אלא שאעפ"כ יש לו להרהר הברכה שנתחייב בה כי ה' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה וכמ"ש אמרו בלבבכם וגו'".

יש להעיר כי מקור זה הוא פרי של עיון למדני מעמיק מאוד בלשון אדמו"ר הזקן שם בסימן קפה, ומאחוריו עומדת התלבטות גדולה:

מי שיפתח שו"ע רבינו סימן קפה סעיף ג' – כולל במהדורה החדשה בגרסאותיה המוקדמות – יראה כתוב: "כמו שלא הצריכו לבעל קרי להרהר בדברי תורה, שהיה מותר להרהר כל היום בדברי תורה כיון שאינו יוצא ידי חובת הברכות בהרהור".

אמנם במהדורה העדכנית הוסיפו בהערה סא בסופה: "ואולי צריך להיות ברכת התורה", וזהו הנוסח הנכון. שכן אין שום היגיון במשפט שאומר: "כמו שלא הצריכו לבעל קרי להרהר בדברי תורה, שהיה מותר להרהר כל היום בדברי תורה כיון שאינו יוצא ידי חובת הברכות בהרהור". אם מותר לו להרהר בדברי תורה, וזו הדרך היחידה שלו לקיים מצוות תלמוד תורה כי אין לו תיקון אחר, הרי זאת הדרך שהוא מחויב ללמוד באמצעותה תורה – ומדוע "לא הצריכו" אותו להרהר בדברי תורה, רק בגלל שמותר לו להרהר בדברי תורה?! זהו משפט בלי שום מובן.

אלא שככל הנראה היה הדבר כתוב בראשי-תיבות: "כמו שלא הצריכו לבעל קרי להרהר בב"ת", והבחור הזעצער כתב: "בד"ת", כמו שכתוב מיד בסמוך, אבל היה צריך לכתוב לנכון: "בב"ת", דהיינו בברכת התורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *