לפני מספר שנים, כחלק מעבודת-עריכת הספר "נרות להאיר – ישיבת תומכי תמימים המרכזית בארץ הקודש", נזדמנה בידי הזכות לשבת שעה ארוכה במחיצתו של הרב מאיר גרוזמן ז"ל, שנפטר השבוע והוא בן 82. מטרת הפגישה הייתה לסייע לרב גרוזמן להעלות על הכתב את מחשבותיו.
הרב גרוזמן, למי שלא מכיר, שימש כאחד מראשי הישיבה המרכזית "תומכי תמימים" בכפר חב"ד, מתלמידיו ומעריציו של המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ז"ל, ומי שייצג שכבה חב"דית מאוד מסוימת – שבשפה פנים חב"דית ניתן לקרוא לה: "חסידי דור השישי-וחצי".
הוא נחשב תלמיד חכם חשוב , ובתקופה האחרונה הוא גם – לפי השמועות – נכנס לעובי הקורה (עם עוד כמה נכבדים) של משבר ציבורי משמעותי שהתרחש בין כתלי אחת מקהילות חב"ד, וכפי הנראה סייע לא מעט בפתרון (חלקי?) של המשבר בצורה נבונה למדיי.
על כל פנים, בפגישתנו הרב גרוזמן דיבר בפניי באריכות ובפתיחות מפתיעה למדיי, תוך שאני שואל שאלות ומעלה את הדברים על הכתב.
בסופו של דבר, הרב גרוזמן בחר לפרסם במסגרת הספר הנ"ל מאמר שונה, וכך נשמר בבית גנזיי העותק של הדברים הללו שנרשמו בדייקנות ובתשומת לב מתוך השיחה הארוכה שקיימתי עם הרב גרוזמן, במשרד הפשוט – כמעט הייתי אומר עלוב באופן מפתיע – של ראשי הישיבה שבסמוך ל"זאל" (בית-המדרש) של ישיבת תומכי תמימים.
לתחושתי, הרב גרוזמן קצת נרתע מהחשיפה היתירה שהוא נחשף בה במסגרת השיחה שלנו, ומכך שהטקסט שיצא – שאני חייב להדגיש שהוא מאוד נאמן למקור – הוא בעל מטען ביקורתי מסוים (מישהו מחבריי שקרא את דבריי במשפט זה העיר לי שאני מגזים, ולדעתו לא מצא שום דבר נועז בדברי הרב גרוזמן, אז ייתכן שתחושתי אינה נכונה ואני רואה צל הרים כהרים).
במאמר זו עוסק הרב גרוזמן בבעיה או באתגר (תלוי את מי שואלים) שבו מצויה כל חברה מסורתית ושמרנית: כיצד מתמודדים עם הטרנספורמציה שמחולל הזמן בערכי הקבוצה. חב"ד במובן זה מתמודדת עם אתגר דומה ומורכב באופן כללי, אבל אחד המקומות שבהם אתגר זה בולט בצורה דרמטית בא לביטוי בשאלה: מהו הוא הערך, האתוס, שעל בסיסו יש לחנך ולהדריך את הנוער?
בפני מחנכי חב"ד של ימינו, ניצבים כמה אתוסים שחלקם סותרים זה את זה באופן מהותי או למצער צורני. הרב גרוזמן מציב תפיסה שמרנית מאוד, וצריך לומר שהוא כנראה די בודד בקרב מחנכי חב"ד בדור הזה, שנוטים ברובם לצדד (בדרגות תמיכה שונות) בגישה חינוכית המדריכה לאתוס שונה מהאתוס המקורי ומורכב הרבה יותר המשלב מגוון רחב יותר של רכיבים, תוך חילופים בסולם הערכים הפנימי של חב"ד.
לא זה המקום לעסוק בסוגיה בשלמותה, והבאתי את הדברים רק כרקע להבנת מאמרו של הרב גרוזמן וחשיבותו.
אציין, כי כעת, כשאני קורא שוב את הדברים ממרחק הזמן אני מבין כמה כנות וכמה עוצמה הכניס הרב גרוזמן במילותיו, ואני אכן זוכר היטב כיצד הוא אומר את הדברים בלהט רב ובחיות מיוחדת.
אין לי ספק, כי אם יש מורשת שהרב גרוזמן ביקש להנחיל לתלמידיו – הרי היא פרושה בבהירות ובחדות במאמר שלפנינו.
[אגב, ובנימה אישית. בתחילת השיחה הרב גרוזמן ערך איתי שיחת היכרות קצרה (לא למדתי בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד ולפיכך לא הכיר אותי) ושאל אותי לזהותי. בין הדברים אמרתי לו שאני נינו של החסיד ר' זלמן סקאבלא ז"ל, מזקני תלמידי התמימים שלמדו בליובאוויטש. הגרמ"צ אמר לי שהוא לא הכיר היכרות קרובה את סבי-זקני, אבל יצא לו לבקר בביתו מספר פעמים. "אחד הדברים שתפסו אותי", כך אמר לי, "הייתה העובדה שהוא תמיד ישב על קצה הכסא. אף פעם לא ראיתי אותו מתרווח על הכסא".
וכשלעצמי, כשאני נזכר כעת בדברים הללו, דומני שאדם ניכר גם במה ש"תופס" אותו. הרב גרוזמן ביטא באישיותו את אותו קו-טיפוס ליובאוויטשאי מקורי של העדר-בליטות. תמיד כשראיתיו מהלך ברחוב מן הישיבה, או מבית הכנסת, לביתו, דמותו כמו התמזגה בתוך הרחוב וכאילו לא בלטה לא נכחה כלל.]
והנה המאמר כפי שכתבתיו אז בצמידות מאוד לדברי הרב גרוזמן. עם זאת חשוב לי להדגיש שוב, שהדברים לא עברו את הגהתו או את הגושפנקא שלו, ובסופו של דבר אני אחראי לניסוח של הדברים.
המאמר גם מתפרסם בגיליון "כפר חב"ד" של השבוע.
תעודתה של ישיבת תומכי תמימים
חסידות חב"ד נתקיימה שנים רבות בטרם הוקמה ישיבת תומכי תמימים בתוככי ליובאוויטש, אולם משעה שהוקמה – הרי דמותה ושמע-זכרה עודנו מרטיט הלבבות ושרטוט פניה של חב"ד עטה אור מיוחד.
בסקירתה, עם מלאות ארבעים שנים ליסוד ישיבת תומכי תמימים, כתבה מערכת "התמים" מאמר הערכה וסקירה מיוחד, וכך נאמר שם על נסיבות הקמת ועל תעודתה של ישיבת תומכי תמימים בישראל (התמים, כרך ב, עמ' 746):
"הישיבה היא אחת הישיבות הגדולות בעולם, כן בכמותה וכן באיכותה. אמנם לפי טבעה, אפיה ותכנה, בתור ישיבה חבדי"ת, מיוחדה היא בין אחיותיה הישיבות. מיוחד הפרדס, מיוחדות הנטיעות ומיוחד הגנן. ישיבת תומכי תמימים היא לא רק בית אולפנא לתלמוד והוראה בלבד, כי אם גם מוסד לחינוך, לחנך את צעירי ישראל בתורה ועבודה, בדכי שגם למוד התורה וגם קיום המצוות לא יהיו כמצות אנשים מלומדה, כי אם בטוב טעם וחיות פנימי.
"מטרת הישיבה היא לשמש 'מקום אשר ילמדו שם הבחורים החפצים ללמוד, ויתעסקו בגפ"ת בשקידה. אמנם עם זה תהיה עליהם השגחה טובה להשריש בלבם שרשי האמונה והיראה ולהאיר עיניהם באור הדעת – לדעת את ה' ומה ה' דורש מאתם, לעבוד את ה' וללכת בדרכיו ואור התורה המצוה והעבודה יאיר בקרבם להיות זכים ומזכים את הרבים' [מדברי הרבי הרש"ב, מייסד הישיבה]".
ייחודיותה של הישיבה, והדרך למלא את משימות תעודתה, היא לימוד תורת החסידות. "לימוד תורת החסידות החבדי"ת שותל בלב התלמיד נטעי נאמנים של אהבת תורה ויראת שמים, מתוך הבנה והכרה פנימית מבוססה על יסודות השכל, חכמה בינה ודעת. וזה מרחיב דעת התלמיד בהבנה נכונה ויסודית במהות היהדות ותכנה הפנימי, וזה הוא גם המכניס בו כח איתן וחזק, לעמוד בפני כל הזרמים השוטפים בחיים מבלי לנטות אף זיז כל שהוא מדרכו הישרה. ולא עוד, אלא בכוחות נפשו הכבירים יש בו רב כוח ועוז להשפיע גם על סביבתו, ולעצור בפני הזרמים הזרים מלחדור בקרבה".
הנטיעה שנשאה פירות
כאשר מתבוננים לאחור ומחשבים את תוצאותיו של יסוד ישיבת תומכי תמימים ע"י כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, הרי אין כל צל של ספק כי יעודה ומטרתה של ישיבה גדולה וקדושה זו מולאו מכל בחינה.
ההשקעה הגדולה של מייסד הישיבה ובנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, מנהל הישיבה, חרצו את עתיד יהדות רוסיה, כאשר לימים, עת התבסס השלטון הקומוניסטי רודף דת יהודית, נטיעות שנטעה הישיבה במרחבי הקהילות היהודיות בברית המועצות אפשרו – במסירות נפש – לקיים חיים יהודיים נאמנים לתורה ולעבודה, תחת מעטה של מסך הברזל.
זכורני, כאשר היטלטלנו ממקום למקום. אבי ז"ל ומשפחתנו כולה נעה ונדה. סופו של דבר שברחנו לאזור סמרקנד. הייתי אז בן שתים עשרה שנים בסך-הכל, ואמי לקחתני לסמרקנד ללמוד תורה.
בזכות תלמידי התמימים, התנהלו שם חיים יהודיים למהדרין. למרות כל הקשיים הכבירים, ודל העט מלתאר במילים את המצב הנוראי, העוני השכול, האובדן שהיו מנת חלו של כל יהודי – התקיימו חיים יהודיים.
למדתי בכיתה אצל הרב החסיד ר' מיכאל טייטלבום ז"ל. הוא לימד אותנו פרק "הזהב", והאופן המעולה בו למדנו את פרק "הזהב" אז, הותיר אותנו בקיאים בו מאד.
על כל פנים, כשר' מיכאל היה מסיים את השיעור, הוא היה מתיישב להתפלל. כשלוש ארבע שעות היה מתפלל, מידי יום. ובשעות אלה היו משגיחים עלינו אברכים אחר. לפעמים היה זה ר' יעקב גורקאוו, והוא היה לומד כל היום חסידות כפשוטו.
אכלנו "קעסט" כל יום אצל משפחה אחרת, והייתי אוכל כל יום ראשון אצל הרב החסיד ר' ניסן נעמנוב. מובן מעצמו אילו חיים יהודיים חסידיים ספגנו אז.
ה"עונג שבת" שלנו, הנערים הצעירים, היה לילך אצל ביתו של החסיד המופלא ר' ישראל נח בעליניצקי ז"ל, שם התקיים המניין של החסידים הגדולים, העובדים. היה זה חזיון נהדר של עבודת ה' אמיתית.
עינינו ראו ולא זר דמותם של תלמידי התמימים, וגודל הצלחת ישיבת תומכי תמימים בהחדרת חיות חסידותית של אמת בעבודה פנימית – היו מחזה נפוץ לעינינו בדוגמאות חיות של ממש.
הנה כי כן, תוצאות רבות נבעו מהמעיין הזך ששמו שישיבת תומכי תמימים וביטויים רבים יש לייחודיותה הנעלית: תלמידים בעלי מדות נאצלות, תלמידים בעלי מסירות נפש למען חיזוק והפצת היהדות בתקופת היותר קשות לעם היהודי, תלמידים מסורים במסירה ונתינה והתקשרות אמיתית לרבותינו נשיאנו ועוד ועוד.
הנשתנה צביונה של ישיבת תומכי תמימים?
אבל יש לומר, שכל התוצאות מייחודיותה הישיבה וכל ביטוייה אינם אלא פרטים שונים של נקודה אחת.
רואים, שכשהרבי הרש"ב, מייסד הישיבה, הסביר את חידוש הישיבה – הוא נימק זאת בכך שלימדו שם "תורת החסידות".
ולכאורה נשאלת השאלה, מדוע תורת החסידות דווקא פעלה כל כך ליצור כזו ישיבה מפוארת עם נטיעות נאמנות, שעד היום זכר תלמידיה ממלא את הלבבות בערגה אמיתית לעבודת ה' פנימית בכל עוז ותעצומות?
אולם בכדי להשיב על שאלה זו, אקדים שאלה אחרת, אשר למעשה היא העומדת במרכז.
מלחמת העולם השניה בלבלה את העולם. מה שהיה לפני כן הוא לא מה שהיה אחרי כן מבחינות רבות. אחת מן הבחינות הללו הוא השינוי שנגרם בעולם ובתפיסות העולם. לאט לאט, עם השנים, התעוררה שאלה אצל כמה, שהפנו אותה אלי. אז הייתי מגיד שיעור בנגלה בישיבה, אבל גם הייתי מתוועד הרבה עם הבחורים, ובעקבות זה שאלוני כנ"ל.
תורף הטיעון היה זה: צא וראה שדורנו אינו שייך כלל לסוג העבודה של התמימים בליובאוויטש. מהבחורים דהיום אי אפשר לדרוש את אותם הדרישות, ובמיוחד נוכח העובדה הים דורשים מהבחורים עניינים אחרים (של הפצת המעיינות וכו').
כשהייתי ביחידות אצל כ"ק אדמו"ר, העליתי בפני הקודש שאלה זו שנשאלתי בעניין זה, וכך אמר לי הרבי:
"כמבואר בקונטרסים, תומכי תמימים ללא עבודה פנימית אינה יכולה להיות. אם זה [עבודת התפילה] מפריע, צריך לראות שזה לא יפריע. זאת אומרת, יש את שבת ויום טוב, ערב שבת וערב יום טוב, בין הזמנים, ויומי דפגרא, וגם שני וחמישי. ובכלל כל זמן שמרגישים" – שאז תלמידי התמימים יתפללו באריכות.
דעתו של הרבי היא אפוא ברורה – תעודתה של ישיבת תומכי תמימים בישראל לא נשתנתה כמלוא נימה, וייעודו, תפקידו ודרכו של תמים – סלולה היא באותה הדרך. "כמבואר בקונטרסים, תומכי תמימים ללא עבודה פנימית אינה יכולה להיות". הקונטרסים אמנם נכתבו לתלמידי תומכי תמימים דליובאוויטש, אך הם שייכים גם אל תלמידי התמימים דהיום. אכן, נוספו דרישות. אכן, נצטרפו אתגרים – אולם הדרך להגשימם, אותה הדרך היא.
דבר זה ניבט ממענה נוסף אותו זכיתי לקבל מהרבי. היה פעם בישיבה 'תנועה' של התמסרות גדולה למבצעים הק' של הרבי, והיתה חלישות ניכרת בעניין של עבודת התפילה וכו'. שאלתי את הרבי, היות שיש 'קאך' במבצעים של הרבי, ויש אומרים שעיקר הקאך צריך להיות בזה – הנה האם בקשר לעבודת התפילה יש בזה העניין של "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", או שהעניין דמבצעים היא הוספה. דנוסף על עבודת התפילה, צריך להתעסק גם במבצעים.
הרבי ענה לי כך: "תמים לכל לראש הוא תמים. הפצת המעיינות – תלוי בשיקול הדעת ורשות ההנהלה".
היינו שלרבי פשוט, אשר "ציור" של תמים בימינו, הוא "תמים, במובנו הפשוט – ללא כל שינויים. גם בשיחה המפורסמת, אחרון של פסח תשל"ו, אמר הרבי: "חלק מהיום יהיה מוקדש ללימוד החסידות, ושאופן הלימוד יהיה 'כלימוד הסוגיות בגליא שבתורה' – בהבנה וההעמקה וכו', וגם דרשו מהתלמידים השתדלות ויגיעה בעבודת התפילה, ואריכות התפילה. ואף הנהיגו שכמה שבועות בשנה יקדישו התלמידים להרבצת התורה והיהדות, ושימשכו בזה, במדה מסוימת בזמנים שמחוץ לסדרי הישיבה, וגם במשך השנה". (לקו"ש, חי"ד, עמ' 318).
לימוד חסידות ועבודת התפילה היא בסיס לכל ענייני התמימים
החידוש המיוחד שיצק הרבי הרש"ב במהותה ובפנימיותה של ישיבת תומכי תמימים, לא נס ליחו ולא פג טעמו. הם הם הדברים הנדרשים גם מתלמידי התמימים דימינו. הדבר יסייע להם בעבודת השליחות, הדבר יסייע להם בהתקשרות במסירות ונאמנות אמיתית לרבי, הדבר יסייע להם בהתמודדות עם אתגרי הדור. אמנם הדרישות הללו נראות תחילה כקשות ליישום, אולם קושי איננו המדד לחיוניות יישום הוראות אלו.
לאמיתו של דבר, בהדרכה נכונה של המשפיעים, ועוד יותר לשימת לב מיוחדת מגיל צעיר של ההורים והמורים, תוך כדי ההסברה של הדרך הנכונה לביצוע המטלות הנדרשות מ"תמים" – הרי כל אחד יכול להבין ולחוש, כי הדבר הוא בהישג ידו.
הסבר הדבר הוא, על פי ההסבר הידוע של הרבי לעניינה של תורת החסידות. לתורת החסידות, מציין הרבי, יש ביטויים שונים (שכוחות הטבעים נעשים כוחות אלוקיים, שכל אחד יוכל להשיג אלוקות וכו') אולם כל אלו הם פרטים שונים, ולא עניינה של תורת החסידות. הנקודה העצמית והפנימית של החסידות, היא היותה "המשכת אור חדש מבחינת הכתר, ולמעלה יותר – המשכת בחינת פנימיות עתיק ממש, בחינת אין סוף שנמצא ברדל"א" (קונטרס ענינה של תורת החסידות, אות ב).
לכן תורת החסידות אינה דבר נפרד, ולא מצינו שיוסיפו חלוקה נוספת – פשט רמז דרוש סוד, ונוסף על זה גם חסידות. כי החסידות היא הפנימיות והעצמיות של כל התורה כולה. חסידות היא הפנימיות של פשט, של דרוש, של רמז ושל סוד. "וכמו שבכל נשמה פרטית, בחינת היחידה היא נקודה העצמית של הנשמה, כן הוא בהחיות והנשמה של כללות השתלשלות", וכן הוא גם בתורה. הרבי מדגים את הדבר על ידי ההסבר ל"מודה אני" בפרד"ס התורה, ואיך שהסברה של תורת החסידות, היא הפנימיות של ההסברים הללו כולם גם יחד.
והנה, בנוגע לישיבת תומכי תמימים אמר מייסד הישיבה הרבי מוהרש"ב (הוספות לשמח תשמח תרנ"ז, עמ' 119): "יסוד אגודתינו אינו להגדיל ולהרחיב עסק תורה הנגלית, כי אם זאת היא תכלית יסוד אגודתינו: אשר הבחורים העוסקים בתורה הנגלית יהיו יהודים יראים ושלמים עם ה' ותורתו… לנטוע בהם איזה הרגש פנימי ביראת ה' ואהבת ה'…". ומדייק הרבי, "שזאת אומרת, שתלמידי תומכי תמימים אין להם להסתפק בלימוד הנגלה לחוד, כי אם צריכים גם ללמוד פנימיות התורה – תורת החסידות ולהתעסק בעבודת התפילה, 'בכדי לשהריש בלבם שרשי האמונה והיראה', שיהיה בהם 'הרגש פנימי ביראת ה' ואהבת ה'".
פשוט הדבר וגם ברור, שהדרך היחידה להגיע באמת לעבודת ה' אמיתית ופנימית, הא על ידי לימוד חסידות מתוך התבוננות אליבא דנפשיה. אולם אי אפשר להבין ולחוש את תורת החסידות מבלי לעסוק בעבודת התפילה. כאשר למדים חסידות בלא 'עבודה', הרי לימוד יכול להיות, חלילה, לימוד 'אקדמאי'. רק כאשר מתפללים לפי ערך ב'עבודה' – כלומר: מילה במילה, במתינות, עם פירוש המילות ולאט לאט גם לחשוב מביאורי החסידות על תיבות התפילה, אזי לימוד תורת החסידות הוא לימוד אמיתי.
ולכן דייקו רבותינו נשיאנו, שהחידוש של ישיבת תומכי תמימים הוא לימוד חסידות ועבודת התפילה בסדר מסודר, במסגרת ישיבתית, והדבר אמור גם בימינו. בכדי להגיע אל כל המטרות השונות והפרטים השונים שרוצים שהישיבה, ישיבת תומכי תמימים, תניב אצל התמים – חייבים ללמוד חסידות, ובשביל ללמוד חסידות באמת מוכרח להתפלל ב'עבודה' לפי ערך.
לבצע את שליחות הרבי בדורינו, מוכרחים להיות "תמים" כמו פעם…
כפי שכבר צויין, כמה מטרות יש לישיבת תומכי תמימים, ובפרט בדרנו.
לעיתים המטרות נראות שונות:
- שהבחור יהיה ירא שמים בתכלית.
- שהבחור ילמוד תורה מתוך רגש פנימי לתורה (ולא ח"ו רגש חיצוני).
- שינטעו אצל הבחורים מידות החסידות, הליכותיה ודרכיה.
- פעילות בשליחות – "להיות נר להאיר" את הסביבה באור אלוקי.
- וחשוב מכל – התמסרות והתקשרות אל הרבי.
צריך להבין, שבכדי להשיג את הפרטים השונים הללו, ושהנקודה העצמית המשותפת לכל עניינים אלו – הוא לימוד תורת החסידות (ובכדי ללמוד תורת החסידות מוכרח ל"התפלל"!).
כפי שהרבי הסביר, תורת החסידות היא בחינת ה"יחידה". בלא לימוד חסידות כדבעי, ובלא עבודת התפילה – אי אפשר להיות עובד ה' באמת, אי אשר להיות ירא שמים באמת, אי אפשר להיות בעל מידות, הליכות ודרכי החסידות באמת, אי אפשר להיות נר מאיר ובמילא להיות שליח נאמן של הרבי באמת, ומעל הכל – אי אפשר להתקשר אל הרבי.
יש שחושבים שבאמצעות דיבורי סרק אפשר להתקשר לרבי, ואין זה אלא דמיונות שווא חולפים עוברים כלים ברוח. בלעדי לימוד תורת החסידות לעומק כדבעי, ובלעדי עבודת התפילה – אי אפשר להשיג את כל המטרות הללו כולן, כולל עניין השליחות.
עניין זה שייך בכל דור, ועוד יותר בדורנו זה. הרבי הדגיש זאת ריבוי פעמים, לי אישית, ובשיחות הקודש. צביונה של הישיבה, דמותה ותבניתה לא נשתנו. להיפך, בכדי, באמת, לעמוד איתן מול מצוקות הזמן, כדי לבצע את אתגרי השעה בהצלחה – מוכרח יותר מתמיד לצעוד בנתיבות תורת החסידות ועבודת התפילה כפי שחינכו בישיבה הנערצה – ישיבת תומכי תמימים אשר בליובאוויטש.