בניגוד אולי לתדמית המקובלת, ספר התניא הוא ספר קשה. לא ספר קשה ללמידה, אלא ספר קשה לעיכול, ועל אחת כמה וכמה ליישום. תמונת העולם שהתניא מציג היא תמונת עולם טוטאלית, נוקבת מאוד עקבית ושלמה; והתביעה העולה ממנה היא תביעה מאוד עמוקה וכוללת.
האם זה אומר שבמהותו התניא יועד עבור חתך ספציפי באוכלוסייה ולפיכך איננו מתאים למרבית האוכלוסייה? לפי התפיסה החב"דית התשובה היא: ממש לא!
נכון, התניא מתווה יעד כמעט אוטופי ובלתי מושג, אך זו האמת. ייתכן שלא נוכל להגיע לשם, אבל עלינו לחתור לצעוד בדרך שההליכה בה מובילה לכיוון הזה…
(אגב, החסיד הגאון ר' יואל כהן, בספרו "בדרכי החסידים", מאריך באחד המאמרים לעסוק בנקודה זו, לא בהקשר של התניא נקודתית אלא בהקשר הכולל של המסר של תורת חסידות חב"ד כולה).
ממובן זה, בפרק כו בתניא (ובאחדים מהפרקים הבאים אחרים) יש יסוד חשוב ביותר, מין עמוד שדרה של המסר המרכזי שספר התניא מבקש להציע לעובד ה' הממוצע, משום שהוא למעשה מתייחס לשאלה זו עצמה, ויש לו אמירה ישירה ומשמעותית עבור כל אחד מאיתנו.
מהו החלק של פרק כו בתניא בבניין הכללי של הספר[1]?
ובכן, בפרקים א-כה בעל-התניא עסוק היה בלהסביר כיצד ״קרוב אליך הדבר מאד״, לכל יהודי, לעורר את אהבת ה׳ ויראתו, וכך לשמור ולעשות כל מצוות התורה.
הוא מציג שתי דרכים להגיע ליעד (מימוש אהבת ויראת ה'):
- דרך אחת (המבוארת עד סוף פרק יז) –באמצעות התבוננות והעמקת הדעת בגדולת האין-סוף. כלומר, מדובר על פעולה קונטיבית יזומה של מחשבה על שגב האינסוף. בסופו של דבר, התבוננות כזאת תוביל את האדם לאהבה וליראה.
- הדרך השנייה היא (שנתבארה בפרקים יח-כה) – לעורר את האהבה הטבעית הקיימת בעצם אצל כל יהודי. כלומר אין צורך "להמציא" את האהבה והיראה, היא קיימת אלא שהיא כבויה במידה רבה בגלל נסיבות חיצוניות, והצורך הוא רק להפעיל כמה נקודות שבאופן מטפיסי כמעט מעוררות את הנקודה הפנימית האונטולוגית הזאת.
בתשעת הפרקים הבאים (כו-לד) האדמו"ר הזקן מייחד חטיבת ביניים חשובה להתמודדות עם מכשולים מהותיים שעלולים להיות מוצבים בדרך: בפרקים הקודמים הרי הוא מבטיח שהוא מציע מנגנון פעולה שהוא ״קרוב מאד״ לכל יהודי כדי לעבוד את ה׳ מתוך אהבה ויראה; אולם הוא מעמיד תנאי-מוקדם חיוני להצלחת מנגנון פעולה זה: עבודה מתוך שמחת נפש; ובד בבד מתריע ומתמודד עם שני אתגרים העלולים לעמוד בדרכו של עובד ה׳ מלהשיג את מבוקשו: ״עצבות״ ו״טמטום הלב״ (שמהם, לפי הניסוח של התניא, מסתעפות ״עצלות״ ו״כבדות״).
"בפרקים אלו יבואר גודל החסרון של מדות גרועות אלו ד״עצבות״ ו״טמטום הלב״ וגודל וחשיבות מדת השמחה. ורבינו יפרט באריכות את העצות איך להיפטר מהעצבות ולהגיע לידי שמחה אמיתית" (חסידות מבוארת – תניא, כרך ד, עמ' ג).
האם פרק כ"ו אומר משהו ליהודי ממוצע מהרחוב? או שהוא רלוונטי רק לחסידים?
אז בואו נראה את הטקסט העיקרי שאדמו"ר הזקן כותב בפרק כו:
בְּרַם כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוּעֵי כְּלָל גָּדוֹל. כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, יְנֻצַּח בְּקַל וְיִפֹּל, גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם…
וְהִנֵּה עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּלֵּי דְּעָלְמָא, וַאֲפִלּוּ בְּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מֻדַּעַת זֹאת לְכָל מַאֲמַר רַזַ"ל: "כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה" כו', וּפֵרְשׁוּ בִּגְמָרָא, לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית. כִּי גַּם זוֹ לְטוֹבָה, רַק שֶׁאֵינָה נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָּשָׂר, כִּי הִיא מֵעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא שֶׁלְּמַעְלָה מֵעָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא…
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּלֵּי דִּשְׁמַיָּא, צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִפָּטֵר מִמֶּנָּה. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבֹד ה' בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. אֶלָּא אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּלֵּי דִּשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבֻּלַּת הַיֵּצֶר כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע. שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה' אוֹ יִרְאָתוֹ בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו?
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, כִּי אֵין הַזְּמָן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִתִּית, אֲפִלּוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם.
רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת ה' אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִתִּית; וְכַמְּבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בָּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ וְרַב לִסְלֹחַ. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית בַּה' הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
עכשיו תראו כיצד שני כותבים מנוסים (הרבנים אליעזר שם טוב ודב ליברמן בספרם: "תניא – לאנשים כמוני כמוך" בהוצאת "ספריית קרוב אליך") מבקשים לתרגם את הטקסט הזה לשפה העברית המודרנית.
אם תרצו השאלה הסמויה, שעליה הם מנסים להשיב, היא: האם דברי אדמו"ר הזקן דלעיל רלוונטיים גם לסתם אדם ברחוב, או שהם מתאימים רק לחסיד שמקבל על עצמו מערכת ערכים שנוצרה בעיירות יהודיות רוסיות במאה ה-18?
"אז בואו נדבר על עצבות, בעולם שאנחנו מכירים, עצבות הולכת עם עומק וחכמה. עולם עצוב, מה אפשר לעשות. מקובל שמי שחכם, הוגה דעת פילוסוף כזה, בדרך כלל נוטה לעצבות יותר מאשר לשמחה. יש בזה משהו, כי לעצבות באמת יש תפקיד מסוים בהתפתחות הנפשית שלנו. עצבות, או יותר נכון: לב נשבר, מבטאת עמידה ישירה מול הצדדים הפחות שבנו. כשאנחנו עצובים בצורה הנכונה, יש לעצבות עוצמה ששוברת את השלילי ומפנה מקום לצמיחת החיובי. אבל בשימוש לא נכון – וב99% מהמקרים השימוש בעצבות הוא לא נכון – העצבות היא רגש בכייני ורופס שהורס כל חלקה טובה ובריאה, והיא ללא ספק תכשיל אותנו שוב ושוב במאבק כנגד הנפש הבהמית ונטיותיה אל החומר. כלל אצבע לשימוש נכון בעצבות, הוא להגביל אותה לזמנים מצומצמים ומוכתבים מראש. אנחנו צריכים לשלוט במצב, לרתום את העצבות לטובתנו, ולא ליפול קרבן להתפרצות ספונטנית של דיכאון משתק.
"בפרקים כו-כז אדמו"ר הזקן בשלושה סוגי עצבות: עצבות מענייני העולם (צרות גשמיות, מכישלון במבחן, דרך חוב כספי גדול ועד מחלה ח"ו); עצבות על כישלונות בעבודת ה' (נפילות בעבר); ועצבות על מצבנו הרוחני הפנימי (הרהורי עבירה ותאוות שתמיד צריך להילחם בהם). לכל סוג עצה משלו, כאשר הגדרת המורה היא: "לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה" (תניא לאנשים כמוני כמוך, עמ' 125).
איך באמת מתמודדים עם עצבות שנובעת מההתמודדות עם המצב החומרי?
אם כן, פרק כ"ו מציג שני סוגי עצבות מרכזיים (כשהסוג השני מתחלק לשני תת-סוגים): העצבות מהמצב האישי החומרי, ועצבות מהמצב הרוחני הפנימי (אם על הכישלונות בעבר, ואם מתוך הפנמת המצב הקיומי של היהודי-הממוצע שנועד להתמודד עד אחרית ימיו עם אתגרים ומלחמות-פנימיות).
"שמחה מתוך ייסורים", זוהי – לפי פרק כ"ו – כותרת המודל להתמודדות עם אתגר הממשק בין מצב-רוחו של האדם לבין שאיפות חומריות בלתי ממומשות
נכון, "כל אדם נאלץ להתמודד מפעם לפעם עם טרדות, דאגות ותחושות כאב, בעיקר סביב שלושת הצירים המרכזיים של החיים: 'בני, חיי ומזוני'. כלומר: פריון וגידול ילדים, חיים ובריאות ופרנסה. בזמנים כאלה נראה שאין אפשרות לעבוד את ה' מתוך שמחה אמיתית וכנה. אולם… בעל התניא מבאר, שהשמחה אינה מחליפה את הכאב ומוחקת אותו, אלא עולה מתוכו ומגיעה מן ההתבוננות בשורש של הקושי והייסורים…
"האמונה שהשורש והמקור של כל המאורעות הרעים הוא בטוב האינסופי של ה', שמופיע בעולם הזה בצורה נסתרת, מולידה שמחה שאינה סותרת את הכאב אלא מתעלה מתוכו. זוהי שמחה בעומק המפגש עם ה', שמחה על נצחיות הקשר שבין האדם לה' ועל כך שהקשר הזה אינו מצטמצם במגבלות העולם הזה אלא מתעלה עליהן" (דרך ארוכה וקצרה – פרקים בתניא, מעיין הנדלר, עמ' 76).
מה רע בשיטת "או הכול או כלום"?
– ההסבר מאלף של המשפיע ר' גרונם
אבל רגע, למה לא להיות עצוב?
אמנים דווקא מאוד אוהבים עצבות, ושבר, וכאב. במצב כזה הרגשות חשופים, ואפשר להגיע לעומקים מדהימים. אז מה באמת יש בעצבות שהיא כל כך גרועה דווקא מבחינה רוחנית, מדוע אדמו"ר הזקן מגדירה כ"תחבולת היצר כדי להפילו"?
בנוגע לשאלה זו מצינו הסבר מאלף מאת המשפיע הנודע של ישיבת תומכי תמימים ר' גרונם אסתרמן ז"ל.
הרב אסתרמן, או: "ר' גרונם", היה "אחד ומיוחד מבין הדמויות הבולטות ב'תומכי תמימים' בליובאוויטש בימי כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע זי"ע. ה'מעצב-אמן' של תלמידי הישיבה, ששמו נשתרש ונטבע בפי כל: 'ר' גרונם'" (כהגדרתו הקולעת של הגאון רבי נחום גרינוולד, "הרב – פרקי חקר", עמ' רטו).
וכה מסביר ר' גרונם (הקטע לקוח מהספר החדש: ספר ביאור על התניא – מהמשפיע הרה"ח ר' שמואל גרונם אסתרמן ז"ל, בהוצאת קה"ת, עמ' רמ. בסוגריים מרובעים הוספתי דברי הסבר קצרים לקריאה חלקה) :
"דעצבות הוא ענין יאוש, שמייאש [האדם] את עצמו: מה יהיה עמדו כו', כי בלאו הכי אינו צדיק [- שהיות שהוא נמצא במצב רוחני כזה שהוא לא צדיק], וממילא יעשה כל מה שליבו חפץ [כי בין כך ובין כך צדיק הוא כבר לא…].
"[ומה השורש לתפיסה מוטעית זו?] והוא עניין נוקבא דקליפה – שמבקש שלימות לנפשו תמיד [ הנקודה הזאת שהאדם הוא טוטאלי: או הכול או כלום, מגיע מבחינת נוקבא דקליפה. במצב כזה,] ואם אין לו [את השלימות שהוא כוסף אליה, אזי] הוא בעצבות [כי אם אין הוא עומד בפיסגת שאיפותיו, הרי מבחינתו הוא לא שווה שום דבר, שהרי כאמור מנקודת מבטו זה משחק סכום-אפס: או הכול, או כלום… מה הפתרון למצב כזה? – על כך ממשיך ר' גרונם ואומר:]
"התחלת העבודה הוא עניין שפלות עצמו, כמו שכתוב בזאת יבוא אהרון אל הקודש. וידוע ד"זאת" – היינו בחינת יראה תתאה, [כלומר, להיות] בביטול ושפלות בחינת ונפשי כעפר לכל תהיה – [ובזאת] יבוא אל הקודש, דעל ידי זה פותחין לו כל הפתחים דקדושה. מה שאין כן עצבות דקליפה [שהיא במהותה רגש של כיווץ שיש לו מקבילות לרגש ההתבטלות], הוא אסקופה לכל מיני רע.
"ונמצא בכתבי אדמו"ר האמצעי נבג"מ מהאריז"ל, שאחד היה בימי התנאים שזלזל בנטילת ידיים [אבל בגלל אותה תפיסה שלעיל, של "או הכול או כלום", הרי במקום לזכור ולשקול את כלל מצבו בפרספקטיבה נכונה, הוא] ונפל מזה בעצבות [איך יכול להיות שאני כזה חוטא? המזלזל כך במצוות נטילת ידיים, והרי זה סימן שאני סתם רשע וכו' וכו'], וזה היה לו סיבה ליפול חס ושלום, וירד מטה מאה עד שנתגלגל בגלגול אחר גלגול עד דורו של האריז"ל עד שהאריז"ל תיקן אותו, וכל זה בא לו מצד העצבות, שהיא אסקופה הנדרסת לכל מיני רע השם ישמור".
במילים פשוטות: עצבות מגיעה מגאווה, מריכוז עצמי, מציפייה. אדם מתאכזב, מתכעס, מתעצב אל ליבו – כאשר סבור הוא שהוא היה צריך להיות במקום שונה (רוחנית או חומרית), או למצער שהיה מגיע לו בדרך כלשהי להיות במקום שונה.
הקבלה והיכולת להכיל את המציאות הנתונה בהבנה ובשמחה, לצד נקיטת המאמץ הפרודוקטיבי המעשי ברגע הנתון שיאפשר להגיע למצב שונה, מגיעים מעוונה ומהפנמה של העבודה שיש מישהו אחר שמנהל את העסק, והוא עושה זאת כמו שהדברים צריכים להיות, וזו צריכה להיות מן הסתם תנועת חייו של מי ששואף להיות עובד אלקים מאהבה ומיראה.
___
[1] קטע זה מבוסס על הביאור של "חסידות מבוארת" לתניא, פרק כו.
המאמר תענוג. במיוחד עם הלימוד היומי של פרק התניא דהיום. (יש כמה שגיאות כתיב קטנות… כדאי לתקן)