עוד רעננים בזיכרוני הרגעים הללו של ההתארגנות לרדתנו לשיעורו של הרב יצחק גולדברג, ראש ישיבת תומכי תמימים חב"ד במגדל העמק בה למדתי ג' שנים, השנים היפות שאני מתרפק לא אחת בגעגוע אליהן.
למעשה, כבר כשלמדנו בשיעור א' הגיעו אלינו הדים מ"השיעורים של הרב גולדברג", המוסר את השיעור לתלמידי שיעור ג'. ומשחווינו אנו את החוויה הזאת, אזי הבנו מדוע אכן הם עוררו הדים כה רבים, וזאת משום שהשיעורים הללו היו חוויה נפלאה של עונג בלימוד תורה. להיות שותף ולחזות במחזה כיצד שהבניין הבנוי לתלפיות נבנה אט אט, קומה על גבי קומה, עד שכל הסוגיא פשוט מוארת באור אחר ובאופן כזה שלא מובן מה לא היה מובן מלכתחילה – היה בזה קסם מיוחד. אין פלא שהשיעורים הללו עוררו התרגשות פעם אחר פעם. אין פלא שהייתה, בעת השיעור, נסוכה בכיתה כולה דממה של הקשבה דרוכה.
הרב גולדברג גם היה מתוועד איתנו, תלמידי הישיבה, כמעט בכל שבת, יחד ובמשותף עם המשפיע הרב י"צ גורביץ, שני החברים הטובים עוד מימיהם בצרפת. וגם ההתוועדויות הללו צרובות בזיכרוני ולא משות.
הציור הזה של ראש ישיבה, ששיעוריו הם כמטה קסמים של הבנה עמוקה ומיוחדת בנגלה דתורה, יושב בשבת ומתפלל באריכות שעה ארוכה, עוד הרבה אחרי שאנו – התלמידים – סיימנו כבר את סעודת השבת בחדר האוכל, ואז מתיישב עם המשפיע ועם התלמידים להתוועדות, אומר 'לחיים' ולפעמים בשופי – זהו מחזה מיוחד במינו. אבל כושרו האנליטי של הרב גולדברג, יכולת הניתוח וכושר ההסברה המיוחד, בא לביטוי גם כשדיבר מנהמת לב בעניינים חסידיים.
חוויה זו השתחזרה בי עתה, כאשר התיישבתי מול ראש הישיבה שלי, חמש עשרה שנים אחרי שהפלגתי הלאה במסילות חיי. גם ההתרגשות וגם התרוממות הרוח. עבורי, זו לא הייתה רק משימת כתיבה (עבור גיליון חג הפסח של המגזין החב"די: "כפר חב"ד"), אלא גם תחושה נעימה ומעוררת של התחדשות נעורים.
הופתעתי במיוחד מהאופן שבו הרב גולדברג דיבר. מי שמכיר אותו יודע ש"ראיונות" הם לא הצד שמושך אותו באופן מיוחד. כמוהו כרב גורביץ, יהודים פנימיים שהעניינים הללו זרים לו בתכלית. אבל בעצם, זו באמת לא הייתה שיחת ריאיון, אלא התוועדות ממש.
תפקיד הוראת התורה והנחלתה לתלמידים הצעירים
כמעט ארבעים שנה, כן-ירבו ולאורך ימים ושנים טובות, כת"ר משמש כראש-הישיבה במגדל-העמק (הישיבה שבאופן אישי מוכרחני לציין כי שלוש שנות השהות בין כתליה היו מהטובות שבימי נעוריי). איך אתם רואים את התפקיד הזה, תפקיד הוראת התורה והנחלתה לתלמידים הצעירים?
תראה, אינני סבור כי אומר כאן איזשהו חידוש מופלא; זוהי נקודה אשר דומני שהיא פשוטה וברורה. אבל על מגיד-שיעור להציב לעצמו יעד, לשאול את עצמו: מה אני רוצה להעביר לתלמידיי במהלך השיעור הזה, ובכלל במהלך כללות שיעוריי שמוסר אני להם? זהו השלב הראשון, הבסיסי; השלב השני החשוב לא פחות הוא אכן לדבוק במטרה אותה הציב לעצמו ולחתור להשיג אותה.
וזאת כי, כמדומה, מסירת שיעור בפני התלמידים היא הרבה יותר מלהשמיע באוזניהם את הידיעות והסברת העניינים וגם איזה דבר חידוש או איזה הסבר מחדד בהסוגיא הנידונית. כמובן, זה יסוד וזו תשתית השיעור, על כך הכול מתבסס; אבל מן ההכרח שיהיה כאן משהו שהוא הרבה מעבר לכך.
מסירת שיעור לתלמידים הוא חלק מתהליך חינוכי שמגיד-השיעור מחנך באמצעותו את תלמידיו איך ללמוד: כיצד אני, כלומד הסוגיא, ניגש לנתח את הסוגיא ומפרשיה; מה זאת 'קושיא' ראויה, מהי סברא נכונה ומהי סברא לא נכונה, איך מגיעים ליכולת הזאת להבחין בין מהלך שהוא נכון למהלך שאיננו. וממילא מגיד-השיעור דורש מעצמו – 'מה אני מתעתד להראות לתלמידיי במהלך השיעור באמצעות מה שאני מלמד…'
בשל כך מגיד השיעור מתייגע לחשוב היטב היטב מה הוא יאמר ומה הוא ימנע מלומר; הוא חושב לא מעט על דרך וסדר בניית השיעור ועל אופן הצגת המהלך כולו בצורה ההולכת ונבנית.
ישנו מאמר מכ"ק אדמו"ר הריי"צ שבו מתייחס לשאלה מהו "מלמד בר פועל" (ד"ה שאו ידיכם קודש, ספר המאמרים קונטרסים ח"ב).
"כאשר הרב משפיע שכל לתלמידו הנה מי שהוא מלמד בר-פועל ביכולתו לחלק השכלה לחלקים באופן כלי קבלת התלמיד… כי באמת, הנה על ידי כל לימוד ולימוד שהמלמד לומד עם תלמידו, הרי לבד מה שהתלמיד ההוא צריך לקבל את השכל עם פרטי הסברות אשר בו, הנה כל לימוד צריך להוסיף לו ידיעה איך לקבל דבר שכל וחכמה, שזהו מעיקרי עניין הלימוד".
נראה שזוהי הנקודה המרכזית במסירת שיעור. כאשר מוסרים שיעור בלימוד בסדר מסודר לבינה על גבי לבינה, אזי התלמיד רואה עין בעין: לא בשמים היא! קרוב אליי הדבר מאוד. הסברות מתיישבות במוחו שלו, מדברות אל ליבו, והוא מגלה כי הוא מזדהה עם הלך המחשבה ועם הרעיונות, כי הוא מבין בעצמו את המהלך. הוא מבין מה היה לא מובן בראשית גישתנו אל הדברים, ומה היו ההתלבטויות בדרך להבהיר את אשר דרש ביאור, וכיצד באמת הדברים מתיישבים אחרי ככלות הכול.
(אגב, שמעתי פעם מהגאון ר' זעליג פלדמן ז"ל שאמר: מה הפירוש 'ללמוד'? פעם זו קושיא טובה, ופעם זה תירוץ טוב. מה זאת אומרת? ובכן, יש מצב שהמטרה היא ללמד את התלמיד דווקא את הקושיא, לחנך את התלמיד שכאן צריך להיות משהו קשה. הקושיא היא קושיא טובה והרב רוצה להראות לתלמיד את הקושיא הזאת כדי שיראה את אופי המחשבה ודרך ההתבוננות שמסתתרים מאחורי קושיא כזאת, כך שבפעם הבאה שיתקל בעניין דומה הוא יידע להקשות. הוא אומר גם תירוץ, לאו בהכרח שהתירוץ הוא "מוראדיק", אבל לא זה העניין המרכזי פה אלא דווקא הקושיא, מפני שיש בה חשיבה. ולעיתים יש להיפך, שהקושיא היא לא כזאת קושיא חזקה ומיוחדת, וישנן כל מיני דרכים ליישבה. אבל ההסבר, התירוץ, הוא משהו מיוחד. הסבר כזה שניתן ללמוד דרך בלהבין עניין, הסבר כזה שמראה איך שמלכתחילה אין שאלה. ואז עיקר הדבר שהרב בא ללמד את התלמיד הוא דווקא את התירוץ…)
התחושה שצריכה להינתן לתלמיד היא – ש"גם אני יכול". לימוד סוגיא וליבונה – אינו מן העניינים השייכים לעולם הפלאים. לא נפלאת היא. זאת היא האמת, שכל אחד יכול ללמוד ולהבין. עם קצת התאמצות בלימוד, עם מעט הקדשת מחשבה, עם הפניית מעט תשומת לב וריכוז – גם הוא יכול.
על רבי יוסף גולדברג, ראש ישיבת תומכי תמימים בברינווא
למעשה, מלבד מה שאתם "ראש-ישיבה", הרי אתם גם "בנו של ראש-ישיבה". ועוד איזה ראש ישיבה… אביכם, הגאון החסיד רבי יוסף גולדברג, היה בעצמו ראש ישיבת ברינווא והתפרסם בכך שהקים דורות של תלמידים, למדנים מופלגים ועובדי ה'. מה אפיין אותו? ומה קיבלתם בבית אבא, כיצד הושפעתם ממנו?
אכן, ב"ה זכיתי לגדול בבית של תורה ויראה וחסידות. מבחינת תפקידו של אאמו"ר כראש ישיבה, דומני אשר עיקר הצלחתו הייתה בזה שהוא השריש בתלמידיו אהבה ללימוד התורה, תענוג וגישמאק מיוחד בלימוד התורה. את הנקודה הזאת שאין זה רק שצריך ללמוד תורה, אלא זאת חובה שיש עמה עונג, זה חלק מאיתנו, אלו הם חיינו.
אני הבחנתי בכך לא רק אז בשעת מעשה, אלא גם כהיום הזה. כאשר הנני מתבונן במאות תלמידיו – לא רק גדולי ראשי ישיבות ומשפיעים שיצאו מבית גידולו, אלא גם כאלה שלא נושאים באיצטלא דרבנן – רואים את המאפיין הזה של גישמאק בתורה טבוע באישיות שלהם חלק בלתי נפרד: ניכרת בהם אהבה וחיות בלימוד התורה באופן מיוחד.
מה היה סוד כוחו? איך הוא פעל כזאת פעולה רבת פירות ועמוקת שורשים? יהיו כאלו שיאמרו: ה"דוגמא חיה" שלו היא היא סוד כוחו! אבא היה הלוא דוגמא חיה של מי שחייו הם תורה, יהודי שזהו מלוא עולמו, באהבתה ישגה תמיד. וזה היה באמת, ומתוך אמת פנימית-חסידותית, וממילא זה הקרין על התלמידים.
אך אני איני חושב כי זהו הסוד. כלום לא היו "דוגמאות חיות" נפלאות לאנשים שגילמו "חיים שיש בהם תורה", אהבת תורה, לימוד תורה; לאישי המעלה שמונחים ראשם ועיקרם בתורה יומם וליל, ועדיין לא זכו לפעולה כזאת בקרב שומעי לקחיהם?
כמדומה אני, אשר הסוד החינוכי של אבא טמון בחיות המיוחדת שבה לימד ובהשקעה שהשקיע שהלימוד יהיה פשוט תענוג. אבא הכניס בתלמידים שוב ושוב ללא הפסק שחשוב להבין מה שלומדים, להבין טוב ובשכל אנושי; שאפשר להבין. מאוד היה חשוב לו להראות בחוש שהלימוד מעניין. הוא דאג ללמד כך שהיו הן חיות והן תענוג בעת הלימוד.
כשכך נראה הלימוד, שוב אין כל פלא שהתלמידים עודם אוהבים את הלימוד ולא זזים מחבבו.
ואם כבר מדברים על אבא. אבא הלוא הגיע לישיבת תומכי תמימים בקרמנצ'וג, כאשר בגיל 13 עובר אורח פגשו בעת הלימוד ב'חדר' והבין כי לפניו נער עם ראש חריף, והמליץ מאוד לשולחו להרה"ח התמים ר' ישראל נח בליניצקי בקרמנצ'וג. וכך הוי. שלחוהו ולמד שם והתגדל שם, ולבסוף שימש בעצמו ראש-ישיבה עוד ברוסיה הסובייטית מתוך מסירות נפש והסתכנות עצומה במשך שש שנים.
שאלת אותי כיצד אבא השפיע עליי? ובכן אתן לך דוגמא איך השפיע עליי בבית, והרי זה בדוגמת האופן איך שהשפיע על התלמידים.
בכלל, אחד הדברים שאפיינו אותו מאוד היה היותו ירא שמים בתכלית ומאוד מהדר במצוות.
ובכן, בחג-הפסח אבא הקפיד ביותר שלא לאכול אלא מצות שנאפו במשך 18 הדקות הראשונות של האפייה הראשונה בלבד.
צריך להבין שבאופן כללי גם כיום יש אך מעט מצות מסוג זה, ועל אחת כמה וכמה באותן שנים ובפרט בברינווא. המצות היו מגיעות אלינו מארץ-הקודש והרה"ח התמים ר' ישראל נח בלינצקי היה אחראי על חלוקתן, וכמובן שמצות אלו היו במידה מצומצמת ביותר. הכמות שאבא היה מקבל בכל שנה – לא יותר מחצי ק"ג.
בזמנו, לפני התקדש החג הייתי שוקל ועושה חבילות של "כזית", ומהם היה אוכל אבא את החיובים של אכילת מצה בליל-הסדר ובסעודות שבת ויו"ט. וכעת אני מגיע לנקודה: אם ארע שנותרו איזה "כזיתים" "מיותרים" של המצות המיוחדות הללו – דהיינו יתיר על מה שמחויבים על-פי הלכה לאכול, או אז אבא היה מביא לי את ה"כזית" שנשאר והיה אומר לי כשנהרת שמחה על פניו: "הנה, יש לי גם בשבילך".
ותן דעתך: מדובר הרי על חומרא מיוחדת שנגעה לו בלבבו, ואילו אני הייתי אך נער; לכשעצמי הייתי מצפה שאם נשאר לו איזה עודף של מצות שאותן בלבד הוא מוכן לאכול והדבר כה יקר לו במאוד – שהיה משאיר את זה לעצמו שיוכל לאכול במשך הפסח מעט יותר מן ההכרח המינימלי. אבל לא כך עשה, אלא בחר להביא לי. ככה כמו ביקש להראות לי שגם אני יכול להדר במצווה, שגם אני יכול להיות שותף בזה, וכי הוא מוכן לוותר מעצמו בשמחה על מנת שגם לי יהיה הזכות הזאת.