על פילולוגיה תלמודית, ועל המתודה של הפילולוג צבי מלטר

מה זו פילולוגיה תלמודית? מדוע היא נחוצה? ומה הייתה גישתו של הפילולוג צבי מלטר?

א. מבוא

  1. לחשיבות הבלשנות של התלמוד

התלמוד מהווה אבן יסוד מרכזית בהוויה היהודית לדורותיה – ההלכתית, התרבותית וההיסטורית. נוסף על המטען האינפורמטיבי העצום, בתחומים רבים, האצור בתלמוד, ונוסף על השפעתו האוניברסאלית – התלמוד הוא בעיקר מורה דרך לאדם היהודי. "חלק מן הדברים ש[התורה] מלמדת הוא אמנם קיום המצוות המעשיות, אך התורה מורה הרבה יותר מזה: היא הוראת דרך כללית, ביטוי השקפתה של היהדות על כל הנושאים שבעולם".[1] נובע מכך שבעיות ההלכה ומציאת פסק ההלכה, אינן מטרתו העיקרית של התלמוד. "לא הפסק או שימוש המעשי בתורה הם נושאי העניין התלמודי, אלא הרצון לדעת את הדברים לאמתם. מטרתו של התלמוד אינה תועלתית בכל מובן שהוא – המטרה האחת היא: מציאת האמת" (שם).

דומה, כי יפים הדברים שנאמרו על עצמו ומהותו של התלמוד, שייאמרו גם על המחקר הבלשני והביקורת של נוסח התלמוד. נכון שבדיקת הנוסח וניפויו משגיאות מוביל אותנו לפסקי הלכה נכונים ומובנים יותר, אך מטרתו המרכזית והבסיסית של בדיקת נוסח התלמוד היא להגיע אל הנוסח היותר נכון, אל האמת. אולם, על השאלה מהי הדרך להגיע אל אמת זו, כיצד עלינו לבדוק את נכונותו של הנוסח התלמודי – נחלקו דעת החוקרים.

בכוונתו של מאמר זה, לעמוד על הולדתה וטיבה של גישת פרופ' צבי מלטר ז"ל (להלן: גישת מלטר) במהדורתו המדעית למסכת תענית[2]. כפי שייווכח להלן, גישת מלטר היא ייחודית ולה מעלות וחסרונות. מתוך ניתוח הגישה, תזדקר לפנינו באופן מחודד המטרה הגלומה בשיטה זו, שלכן היא נוצרה, חרף המודעות לחסרונותיה.

אך תחילה השאלה נשאלת: כיצד קרה שהזדקקנו לענף שלם במחקר הבלשני בבדיקת נוסח התלמוד? ומניין חשיבותו של מחקר זה?

  1. מלאכת כתיבת התלמוד, מועדה ובעיותיה

כידוע, מלאכת כתיבת התלמוד (שהוא בעצם "שיחה חיה של תלמידי חכמים שהונצחה לדורות"[3]) והעתקתו הייתה מלאכה כבירה ומסובכת. שכן נוסף על הקושי הטכני שכרוך בדבר, היה כנראה בדברי חז"ל איסור הלכתי להעלות שום דבר תורה (מלבד את כ"ד ספרי הקודש – תורה, נביאים וכתובים) על גבי הכתב: "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (ב' גיטין ס, א). מדברי חלק מן הראשונים "משמע לכאורה, כי אף על פי שתרבות הכתיבה הייתה קיימת [ואף על פי שמדבריהם משתמע שלא היה איסור מיוחד על כתיבת תורה שבעל פה, בכל זאת]…היה עליהם להמנע מכתיבה".[4]

לשאלת מועד כתיבת התלמוד, נזדקקו רבותינו הראשונים האחרונים ז"ל. יש שסברו, שהתלמוד נכתב באופן אישי על ידי כל חכם וחכם.[5] בכל מקרה, נחלקו הדעות מתי התרחשה הכתיבה המסודרת של התלמוד באופן רציני. הרש"ז הבלין מסכם את דיון זה לאמור:

"נראה שחכמי ספרד סוברים שכל חכם וחכם היה כותב לעצמו ורבי, או בימי רבי, כבר כתבו את המשנה, וכן שבימי רב אשי ורבינא כבר כתבו את התלמוד. חכמי אשכנז, לעומת זה, כגון רש"י (בבא מציעא לג, ע"ב ועוד), הסמ"ג (הקדמה) והמרדכי (שבת פ' כל כתבי) סוברים שלא נכתב כלום בימים הראשונים לא משנה ולא תלמוד, ורק בדורות האחרונים, בימי רבנן סבוראי, התירו לכתוב מפני שכחה המצויה".[6]

דומה, כי די בדברים אלו בכדי להבהיר עד כמה הייתה קשה ומסובכת מלאכת כתיבת התלמוד. בין אם כחכמי ספרד שהמשנה נכתבה בזמן רבי והתלמוד נכתב בזמן רב אשי, ובין אם כחכמי אשכנז שהתלמוד (כולל המשנה) נכתבו רק בימי רבנן סבוראי – מלאכת כתיבת התלמוד הצריכה שיחזור מדויק באופן מקסימאלי של דיונים חיים בין התנאים והאמוראים, כשברקע מרחף האיסור שהיה (אשר לגבי מידת חומרתו וסיבותיו קיימים, כאמור, חילוקי דעות מסוימים) לכתוב את התלמוד. זאת ועוד, שלא ברורה לנו מידת היווצרותו של טקסט אחיד ומגובש ברמה של פרטי הפרטים.

על כך יש להוסיף את הטעויות והשגיאות אשר נוצרו באופן טבעי על ידי הלבלרים שהעתיקו את התלמוד, ומגבלות הצנזורה (בעיה חמורה שנולדה עם המצאת הדפוס בשנת 1450). כל הדברים הללו, בדרך ממילא, הובילו לשיבושים רבים בנוסח התלמוד. הן שיבושים לשוניים גרידא, והן שגיאות וטעויות מהותיות.

  1. הגישה הבלשנית – כיצד?

כתוצאה מכך נולדה ה"פילולוגיה התלמודית" במאתיים השנה (בקירוב) האחרונות. מדע זה עוסק באופן שיטתי ומדעי, בבדיקת כתבי היד של התלמוד ובבירור גרסאותיו הנכונות מתוך הרצון להגיע אל נוסח הטקסט היותר מקורי והיותר מדויק. ברם, במדע זה עצמו התחוללה פלוגתא – כיצד יש לבחון את כתבי היד ולהעדיף את האחד על פני השני. מטרתה של עבודה זו, כאמור, היא לבחון את "גישת מלטר" בפילולוגיה התלמודית. גישת מלטר, המתבטאת ב"מסכת תענית מן תלמוד בבלי, הוצאה מדויקת על פי עשרים וארבע כתבי ועל פי נוסחאות הראשונים והוצאות עתיקות"[7] שהוציא צבי מלטר, טוענת כי אין לבחור ולהעדיף כתב יד באופן בסיסי, כשאליו מצורפות הגרסאות מכתבי היד השונים. יש לנקוט את ההיפך הגמור: להעדיף את הגרסה לפי תוכנה ולאור השוואתה עם כתבי יד אחרים באופן מקומי, כך שיתכן, ואפילו בסוגיה אחת יצורפו שתי נוסחאות משני כתבי יד שונים. אל הנוסח המועדף, יצורפו כמובן, שאר הנוסחאות האחרות (אם ישנם) שבכתבי היד השונים.

בהמשך נדון בהולדתה, תפקידה, ומהותה של הפילולוגיה התלמודית, ומקומה של גישת מלטר בשטח זה. בחלק הראשון תידון שאלת ההזדקקות לפילולוגיה תלמודית והולדתה עד מהדורת מלטר. בכך יתאפשר להבין בעומק, מהיכן נולדה גישת מלטר ועל איזה רקע, כמו גם חלק מהמניעים של מלטר במהדורתו. בחלק השני, תידון שאלת אופניה ודרכיה של גישת מלטר. כתוצאה מכך יהיה אפשר לדעת, באופן כללי, מהי גישת מלטר, עם אילו בעיות התמודדה, ובאיזה דרכי עבודה נקטה. לאמתו של דבר, כפי שהמעיין יראה, שני החלקים הללו אינם מנותקים אחד מן השני. להיפך: כמדומני, כי בלא הבחינה של החלק הראשון, לא נוכל להבין את נפתולי החלק השני.

 

 ב. לתולדותיה של גישת מלטר ב"פילולוגיה תלמודית"

"הפילולוג התלמודי הגדול של ימי הביניים, רבינו תם, שהרבה להתריע על שיבושי ו'תיקוני' נוסחאות התלמוד, כתב במאה השתים עשרה, באחת מתשובותיו: 'אין לך תינוק שונה תלמוד שלא הגיה'. על משקל דברים אלו ניתן לומר בימינו: 'אין לך סטודנט מתחיל שאינו מתעסק בנוסחאותיהם של כתבי יד תלמודיים'. העיסוק בכתבי יד הפך כמעט לצעד ראשון בכל טיפול ביקורתי בטקסט תלמודי".[8]

  1. ההזדקקות לביקורת כתבי יד תלמודיים

בכדי להבין את הצורך החיוני להתעסק בבדיקת נוסחאות כתבי היד התלמודיים, יש להדגים עד כמה השיבוש (של כותב הטיוטה, מעתיקה או כיוצא בזה) יכול לזרוע מבוכה ובלבול בנוגע לנאמר בטקסט. או אז ניתן להבחין, "שאין אפשרות להגיע להבנה מלאה ומעמיקה של ספרות חז"ל ללא בחינה ביקורתית-מדעית. בירור הנוסח, פירושי המילים…לא זו בלבד שהוא חשוב אלא שבלעדיו…יש סכנה שמשמעותו האמיתית המדויקת של הטקסט לא תתברר נכוחה".[9]

את הדוגמא דלהלן הביא דניאל שפרבר.[10] אביא אותה בקצרה: בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"ה, ה"א), מופיע בדפוסים הרגילים (לא ע"א, עמ' 61) קטע תמוה: "ר' יהושע בן לוי אמר: תפלות מאבות למדום. אב בית דין, וגו'". החלק הראשון של מימרא זו ("תפלות מאבות תקנום") מוכר לנו מן המקבילות בברכות כו ע"ב והירושלמי שם פ"ד ה"א. אבל למילים "אב בית דין" אין לכאורה כל משמעות. ואכן בעל קרבן העדה כתב בפשטות: אב בית דין ל"א (=לא גרסינן). ואולם, גם כאשר מבקשים למחוק גירסה "מוטעית" יש לנסות להבין כיצד היא נוצרה.[11]

יש לשים לב לכך שישנה נקודה בין מלת "למדו" למלת "אב", המלמדת על כך שהם שני עניינים שונים. נקודה זו כבר נמצאת בדפוסו הראשון של הירושלמי, ויניציאה רפ"ג [1523], (לא ע"ד שורה 15). החוקרים כבר הראו, שדפוס ראשון זה מבוסס על כת"י ליידן (cod. scal.3), שהוא כתב יד הירושלמי השלם ביותר שקיים בימינו, ונכתב בשנת 1289. מי שהכין את כתב היד לקראת העתקתו לדפוס היה יהודי (מומר) בשם יעקב בן חיים בו אדוניהו. הוא מחק מילים, תיקן אותן לפי הבנתו והנוסח "המוגה" על ידו הוא אשר היה הבסיס לדפוס הראשון ולשאר הדפוסים שבאו אחריו.

בזמן בעל קרבן העדה ובעל הפני משה לא הייתה כמובן האפשרות לבדוק את כתב היד הזה, אולם בימינו אפשרות זו עומדת וקיימת. ואכן, "כאשר אנחנו באים לבדוק אותו בכתב היד, רואים אנו כי היו שם מילים נוספות שנמחקו על ידי המתקין הנ"ל", וכך היה כתוב שם: "גרד עד אעפכ לא הורדו אותו מגדולתו אלא מינוהו אב בית דין". מלת "גרש" משמעותה, שגורסים עניין זה במקום אחר. הסופר הקדום שלא רצה שוב להעתיק את כל הקטע דילג עליו וציין את דילוגו מ"אבות למדו" עד ל"אעפ"כ לא הורידו אותו מגדולתו אלא מינו אותו אב בית דין". כל הקטע כולו נמצא בירושלמי ברכות ד, א, ובכתב יד ליידן אורכו יותר משלושה עמודים (מעמ' 29 ועד לסוף עמ' 3). על כל זה דילג המעתיק הקדמון, תוך כדי ציון דילוגו על ידי ה"גרש" הנ"ל, ואילו המתקין לדפוס ויניציאה מחק סימן דילוג זה והשאיר אותנו עם קטע תמוה, כשכל הנותר מסימן הדילוג הוא הנקודה הבודדת המרמזת למה שהיה.[12]

מתוך דברים אלו ניתן להבין ביתר שאת, מדוע כה חשובה וכה חיונית היא מלאכת הבלשנות לתלמוד. הרבה שיבושים משיבושים שונים נוצרו – מסיבות שונות ומשונות, וקיים הצורך האמיתי להעמיד את הנוסח על דיוקו. צבי מלטר (שמלאכתו נשואת עבודה זו) ראה את כל זה. כתוצאה מכך הוא היה כה להוט להגישם מטרה זו, ולו באופן חלקי, עד שבמבוא למסכת תענית שערך הרי הוא כותב כך:

בנוהג שבעולם, כשאדם כותב מבוא לאחת ממסכתות התלמוד, עליו לתת תחלה ציור מקיף וכולל מן התלמוד בכלל, כי איך שיביט על נושא חקירתו המיוחד הרי ימצא אותו כרוך ומסובך בסך שאלות ואבעיות יותר כוללת ומקיפות את כל הספרות התלמודית. ובכל זאת יסלח לי הקורא אם אשתמט מחובה זו. ברור לי שנסיון חדש במקצוע זה לא יוביל לתוצאות חדשות, ולהפך, יכביד את התפקיד המיוחד ששמתי לי למטרה בספר זה. יש מבואות לתלמוד ומאמרי מחקר רבים על תכונתו ואופיו בשפת עבר ובשפות החדשות, והם מבארים את העניין יפה…דבר אחד נחוץ היום: הוצאה ביקורתית של נוסח התלמוד".[13]

  1. תולדות הפילולוגיה התלמודית עד לגישת מלטר

הנחיצות הדרמטית של בדיקה ביקורתית לנוסחאות התלמוד, אינה חדשה. אולם מפני סיבות שונות ומשונות, היא לא התבצעה במידה מספקת ובאופן שיטתי. כתוצאה מכך לא רק שהפסדנו תלמוד מוגה ומדויק יותר, אלא אפילו הדרכים להגיע אל ביקורת נכונה ומועילה שתביע בדייקנות את הניסוח היותר מדויק – היו לוטות באפילה ובחשיכה. שאלה זו, כיצד נבצע בלשנות ביקורתית לתלמוד מתוך כתבי היד, הוצאות קדומות ונוסחאות של הראשונים, נולדה עם התחדשותו של החוש הביקורתי כלפי נוסח הטקסט. כפי שכותב זוסמן,

"החוש הביקורתי כלפי נוסח הטקסט, שהיה מפותח ביותר אצל חכמי ימי הביניים, אבד כמעט לחלוטין עם קביעת נוסח אחיד בדפוס, במאה השש עשרה. כבר הצבעתי על כך בהזדמנות אחרת, שגם ראשוני חוקרי התלמוד במאה התשע עשרה, אף על פי שעסקו בבעיות הנוסח החמורות של ספרות חז"ל, לא נזקקו כלל לכתבי יד. כך למשל, ר' זכריה פרנקל, אבי הביקורת התלמודית החדשה, הקדיש בחיבורו החשוב 'דרכי המשנה' פרק שלם בשם נוסחאות המשנה…מבלי להשתמש בכתבי יד…ואילו יחסו המזלזל בכתב יד ליידן של התלמוד הירושלמי גרם לעיכוב של שנים רבות לטיפול ביקורתו בנוסחו הפרובלמטי של תלמוד".[14]

מכאן יש ללמוד, כי ההבנה של הפילולוג את מלאכתו, היא חלק ממלאכתו. ראינו, כי חוקרי תלמוד גדולים ודגולים שבדקו את נוסח התלמוד, התעלמו מכתבי היד, ובכך גרמו עיכוב של שנים בבדיקת הנוסחאות. מלטר מסב את תשומת הלב לעובדה המתמיהה: "שלמרות גלגולי התלמוד והרפתקאותיו בארצות ודורות רבים, שום נסיון לא נעשה עוד לפרסם גם דף אחד ממנו על פי השטה הנקובה למעלה [דהיינו, על ידי בחינה זהירה על פי הנוסחאות וכתבי היד כולם]".[15] עם זאת הוא מציין את "מפרשי התלמוד ומבקריו", כגון: ר' שלמה בן יחיאל לוריא (המהרש"ל), ר' שלמה ב"ר יהודה אידלש (המהרש"א), או "חכמים אחרים בשדה התלמוד", כגון: ר' יואל שמואל סירקיס, ר' אליהו הגאון מוילנא, ועוד – כמי שהגיהו תיקנו וביקרו את נוסחאות התלמוד. דא עקא, שהגהות ובדיקות אלו לא התבצעו באופן שיטתי ומסיבות שונות (בעיקר בגרימת המביאים לדפוס) אף הולידו בעיות אחרות.

מפנה בחשיבת לומדי התלמוד וחוקריו ביחס לכתבי היד ולדרכים להשתמש עמהן, החל להסתמן בשנות הששים-שבעים של המאה התשע עשרה. "בראשית שנות הששים הופיע חיבורו של פירכטגוט לברכט…ובו תיאור מפורט של כל כתבי היד התלמודיים שהיו ידועים בזמנו".[16] שנים מעטות לאחר מכן פעל כבר אותו גאון רבני, ר' רפאל נתן נטע רבינוביץ, בעל דקדוקי סופרים, שהכרך הראשון מחיבורו הגדול הופיע בשנת תרכ"ח (1868). מלטר מפליג בתיאורו את עבודתו של הררנ"נ רבינוביץ. לדבריו,

"עולה על כולם בערכו הרב ובמובן ידוע יוצר תקופה חדשה במקצוע הבקורת הנוסחאית – הוא החבור הגדול 'דקדוקי סופרים' מאת ר' רפאל נתן נטע ראבינאוויטץ בששה עשר כרכים (מינכען תרכ"ח – פרעמישלא תרנ"ז). זאת היא הפעם הראשונה בתולדות התלמוד שהנוסח המקובל נערך לכל פרטיו ודקדוקיו מול כתב יד מינכען המפורסם וכתבי יד אחרים וגם מהדורות חשובות ויקרות המציאות של המשנה והתלמוד, וכל שינויי נוסחאות וגירסאות נרשמו בסדר טוב והגון. בהערותיו…הוא משתדל לתת בכל פעם ופעם את טעם חשיבותם ורצויותם של שנויי הנוסחאות לעומת הגירסאות המקובלות שאינן מתקבלות הדעת, ועל ידי זה הניח את היסוד להוצאת תלמוד מדעית ובקורתית".[17]

דומה, כי בתיאורו של מלטר את עבודת הררנ"נ רבינוביץ ב"דקדוקי סופרים", יש מן הביטוי לחתירה הבלתי נלאית שבגישת מלטר – להגיע, על ידי בדיקה וחקירה מאומצת, אל הנוסח היותר מדויק בכל קטע וקטע מדברי התלמוד.

על כל פנים, "אט אט חדרה ההכרה שנוסח הטקסטים התלמודיים משובש במידה כזאת שאי אפשר בלי מהדורות ביקורתיות המבוססות על כתבי יד".[18] מסתבר, שיש לראות את המפנה ואת חשיבותו – לא רק בעצם ההכרה בדבר החיוניות של הגהת התלמוד, אלא גם ובעיקר בכך שנפרצה הדרך לשיטות מסודרות, לעבודה מדעית ול'מהדורות ביקורתיות' שיטתיות לתלמוד. פריצת הדרך בפילולוגיה התלמודית לא נולדה בחלל ריק. "לא מקרה הוא ששנים הללו היו תקופת פריחתה של הפילולוגיה הקלאסית המודרנית, מיסודו של לכמן, שהשפיעה על חקר כל תחומי הספרויות העתיקות. היא השפיעה גם על המחקר הפילולוגי של ספרות חז"ל".[19]

מאז ראשית המאה העשרים נעשו נסיונות שונים גם להוצאות ביקורתיות של התלמוד הבבלי (כגון מסכת ברכות של פרפקוביץ; ותוכניתו הגדולה של הר"ש אלבק). ואכן, עם יסוד האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות, שבין ראשיה עמד הפרופ' צבי מלטר, היא נטלה על עצמה את המשימה של: "הוצאה ביקורתית של נוסח התלמוד המיוסדת על השוואה מפורטת של כל כתבי היד וההוצאות הקדומות של התלמוד". הפרסום הראשון, והיחיד, ליוזמה זו – היא עבודתו של מלטר על מסכת תענית. כאמור למעלה, מלטר עצמו נפטר עוד בטרם יצאה מלאכתו לאור עולם.

אבל כרך יחיד זה, שהמשכו נגדע מנסיבות שונות, מקופלת בו שיטה שלמה ל"פילולוגיה התלמודית".

 

 ג. פילולוגיה תלמודית – תפקידיה ודרכיה לפי גישת מלטר

  1. דרכים בבלשנות כתבי היד התלמודיים

בד בבד עם ההבנה בדבר הצורך בבדיקת הנוסח, במידת אמיתותו ודייקנותו, ואופן היוולדותה של ה"פילולוגיה התלמודית", יש גם לנסות ולברר את דרכי פעולתה, את מגמותיה הספציפיים בתחום הבלשנות. הלוא השאלה מתעוררת: חקר נוסחתו המדויקת של התלמוד היא מלאכה כבירה. אמורה, מן הסתם, להיות דרך ושיטה הנובעת מתוך ההבנה וההכרה לעולמו של הטקסט. במה אמור להתעסק ומה צריכות להיות דרכי פעולתו של פילולוג תלמודי? פתרון שאלות זו מוביל באופן ישיר לנשוא עבודה זו, גישת מלטר. שכן גישת מלטר, מתוך התמודדותה עם השאלות הללו[20], מלמדת הבנה ודרכי יישום בפילולוגיה של התלמוד מתוך שיטה מאד מסוימת, אשר כפי שייראה, יש שחלקו עמה ובביקורתם אף ציננו את המשך התפתחותה.[21] אפשר, שאלמלא נפטר המחבר עוד בטרם ההוצאה של הכרך הראשון (והיחיד) של עבודתו – בבלי, מסכת תענית – הוא היה גורם מניע להמשך התקדמותה חרף הביקורת, ולמתן תגובה ושיפור בעקבות הביקורת. אולם מכיוון שלא כך היה, לא נותר אלא לברר את הגישה כפי שהיא כעת בהיקפה המצומצם.

השאלה העקרונית העומדת בפני הפילולוג התלמודי היא: מהי מטרתו וכיצד הוא רואה את מלאכתו.

הפילולוגיה המדעית הכללית מציגה שתי דרכים עיקריות להצגת הנוסח המועדף על ידי המהדיר. הדרך הראשונה היא להציג בפנים ההוצאה את נוסח השחזור האישי שנעשה על פי שיקול דעתו המתחשבת הן באופיים של 'עדי הנוסח' בתוך אילן היוחסין, והן בעיון המעמיק בטקסט עצמו – בתוכנו, בלשונו, ברקעו וכיוצא באלו. מהדורה זו היא ביקורתית במלוא משמעותו של המושג, שכן המהדיר מפעיל בה את חושו הביקורתי ואת שיפוטו האישי והמקצועי. דרך זו מכונה ה"גישה האקלקטית".

דרך אחרת לההדרת הטקסט היא, כשהמהדיר משאיר את רישומיו בשולי הגיליון. בפנים ההוצאה לעומת זאת, הוא מניח נוסח אחד מהנוסחאות המתועדים של החיבור. במקרה האידיאלי, נקיטת שיטה זו מלמדת על ביטחונו של המהדיר במהימנותה של מסורת הנוסח המשתקפת בתוך אותו 'עד-נוסח', שהיא קרובה לנוסח המקורי המשוער שהיינו מגיעים אליו על סמך שיקול דעת פילולוגי.[22]

דא עקא, שתכונתו הייחודית של התלמוד (כפי שהיא כבר מתוארת למעלה) גרמה להיווצרותה של השאלה "באיזו מידה רצוי ואפשר ליישם את השיטות של הביקורת הטקסטואלית המדעית בקשר לתלמוד הבבלי?"[23], שעל תשובתה חלוקים הדעות. "עדיין מהדהדת היום באוזנינו התערומת הקשה שיצאה נגד הוצאת ספרי דברים מהדורת רי"א פינקלשטין. ענקי המקצוע מהרי"ן אפשטיין והגר"ש ליברמן יצאו פה אחד בביקורת חריפה נגד השיטה שנקט פינקלשטיין".[24] אולם כפי שהוכיח סגל במאמרו, אין בכך כדי לפסול עקרונית את מעורבות המהדיר בברירת נוסח פנים ההוצאה.

  1. צורות העבודה של גישת מלטר, ומניעיה

צבי מלטר, כאמור למעלה, ניגש למלאכתו מתוך תחושה עמוקה של חסר במהדורה ביקורתית לתלמוד. הוא לא רצה לבחור בפילולוגיה על פי גישת ה"נסיך" (בחירת כתב יד מועדף בפנים ההוצאה, שבשוליו הערות והשוואות מן שאר כתבי היד וההוצאות) הן משום שלא האמין בכתב יד כזה, והן משום שגם אם היה כתב יד כזה, עדיין אין ערובה שהוא נמלט מטעויות, לעיתים טעויות חמורות. מה יעשה המעיין המלומד כשבפניו מהדורה ביקורתית על סמך גישת הנסיך? האם עליו לברור כל הערות המחבר – הלוא אין לדבר סוף! כך עלולה להשתרש הטעות שוב, ויצא שכר עמל בירור הנוסח בהפסד טעות הלומד. הוא בחר אפוא בבדיקת הנוסח ובהעלאת המועדף על פנים ההוצאה. מטרתו היא להוציא מהדורה ביקורתית,

"המיוסדת על השואה מפורטת של כל כתבי היד וההוצאות הקדומות של התלמוד, המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, הירושלמי, והמסכתות הקטנות; הוצאה המתבססת על בחינה זהירה של קטעים מהתלמוד ומאמרים בודדים ממנו שנצטברו בספרות הרבנית הכבירה מימות הגאונים והלאה, וגם בחינה זו צריכה להיווסד על כתבי יד ככל האפשר".[25]

מתוך דברים אלה יש ללמוד, כי מלטר ראה בעבודתו תכלית רחבה ביותר. אין מדובר רק על בחינת כתבי היד, אלא על בחינה כוללת המקיפה גם "ספרות הרבנית הכבירה", כ"שגם בחינה זו צריכה להיווסד על כתבי יד". לא רק בירור נוסח כתבי היד הוא היעוד, אלא מהדורה לתלמוד שהטעויות בו תהיינה כמעט נעלמות. לכן יש צורך לדעתו לכתוב את כל הבטויים המקוצרים הנפוצים בהוצאות התלמוד (כמו: א"ל, א"ר, ה"ק, הקב"ה, מנה"מ, קמ"ל, ש"מ, תנ"ה, ת"ר, ת"ש ועוד) במלואם (מלבד הקצורים הרגילים: וגו', וכו', ה'). הלוא "ראשי תבות ממין זה הסבו לפעמים קרובות טעיות מוזרות. והרי לך רק דוגמא אחת: [מסכת תענית] דף י"ג סוף ע' ב: בהוצאות ובאיזה כתבי יד אנחנו קוראים "לכל דבריהן" בעד לכ"ד, שהוא קצור לעשרים וארבע"[26]

2.א הקושי שבהסתמכות על כתב יד מועדף

דומה בעיני, שמתוך שנלמד את סיבותיו השליליות (הכתובות בהבלעה) של מלטר לערוך מהדורה ביקורתית בשיטת הנסיך, נלמד גם מה הייתה דרכו בשיטתו שלו (הקרובה לשיטה האקלקטית במדע הפילולוגיה הכללי). אלא שלשם כך יש לפנות לבעיית הכתיב והלשון בתלמוד. מלטר מעיד, כי כאשר הוא ניסה לסגל לעצמו שיטה כלשהי בנוגע צורת כתיב הנוסח התלמוד (במיוחד כאשר מדובר בחלקים הארמיים) הוא בא במבוכה. "לרשום בפרוטרוט את כל היתירות והחסרות כפי שהן נמצאות בכתבי היד ובהוצאות הקודמות, הרי אין לדבר סוף". זו במובהק בעיה טכנית בלבד.

אולם מן העבר השני קיימת בעיה עקרונית חמורה בהעדפת שיטה של אחד מכתבי היד: ראשית, "הייתי מסופק בערכה של מסורת כזאת למסכת שאנו דנים בה [מסכת תענית]".[27] שנית, זו מלאכה כבירה ועצומה בקושייה באשר השאלות הדקדוקיות הנובעות ממנה הן רבות ומסובכות. הבעיה מחמירה כאשר מתוודעים לעובדה שלא רק שכתבי היד אינם תואמים ושונים המה זה מזה בנידון דידן (שיש המפריזים בשמוש באמות הקריאה, ויש המקמצים בשמושן), אלא עוד זאת ויתירה מזאת: כתבי היד "חסרים הם על פי רוב שיטה קבועה ויציבה כשהם לעצמם, באופן שכתיב חסר נמצא מעט פה ומעט שם…ויש גם באותן המלים עצמן שהן חסרות במקום אחד ומלאות במקום אחר"[ההדגשה שלי].[28] שלישית, כתב היד הכולל את כל התלמוד הוא כתב יד מינכן, מס' 95. לעומת זאת, כל כתבי היד האחרים – ויש מהם הרבה יותר מדויקים – הם חלקיים בלבד, והם מכילים מסכתות בודדות או קטעים בלבד. האם ניתן להעדיף את כתב יד מינכן (מפני שהוא השלם היחיד), בה בשעה אשר עינינו הרואות כתבי יד אחרים המדויקים יותר והיותר מושלמים?!

כלום יש סיבות טובות מאלה להעדיף מלאכה של ביקורת מדוקדקת והעדפת האמת באשר היא נראית בכל מקום באופן ספציפי, מאשר להעדיף כתב יד אחד באופן בסיסי? מה גם שעובדתית הדבר בלתי אפשרי ביחס לתלמוד כולו – כי אין כתב יד שלם לכל התלמוד מלבד כתב יד מינכן שחסרונותיו ביחס לכתבי יד אחרים גלויים ועומדים לפנינו. נראה, כי מלטר הכריח עצמו – גם אם לא היה רוצה מצד איזה סיבות, הגם שאפשר שכן רצה מסיבות נוספות – לעבוד בגישה האקלקטית, כי לא היה לדעתו באפשריות לעשות אחרת.

סיבה נוספת, שיתכן אשר גרמה לו חששות רציניים לבחור בכתב יד מועדף, היא העובדה שהוא לא מצא כתב יד הכולל בתוכו מעלות של חבריו: אחר שהוא מציג את כתבי היד והמהדורות עמם השתמש (המחולקים בכללות לשתי קבוצות: כתבי יד שלמים; קטעים – על פי רוב מן הגניזה הקהירית), הוא מתוודה כי "אחרי חקירה ודרישה יסודית ומקיפה של כל הסתירות וההפכים לא עלתה בידי לגלות איזה יחס ישר בין כתבי היד השונים, ועל כן לא יכולתי לסדר אותם למדורות שונים".[29] נראה, כי יש בפגם זה משמעות רבה. לו היה כתב יד הכולל בתוכו – לפחות באופן כללי – ממעלות חבריו, והיה ניתן להעמידו בראש מדור כתבי יד, עוד היה ניתן להתחשב עם גישת הנסיך. אולם מכיון שמבחינה עובדתית בלתי ניתן למדר כתבי היד למדורים ולקבוצות, מן ההכח הוא לקבץ המעלות והנוסח המדויק די בכל את ואתר באופן אישי.

ואכן, למרות שאפשר לומר בדרך כלל כי כתב היד המסומנים במהדורתו באותיות א ב וג הם היותר מוגהים ומדויקים ושגרסאותיהם מוצאות לפעמים קרובות מאד סעד במקורות אחרים, עם זאת החסרונות המתוארים למעלה, הניעו אותו לכך ש"הנוסח שנעשה יסוד להוצאה זו הוא כלו לקט וברור מכתבי יד שונים, ובכל גירסא וגירסא נעשתה הבחירה על יסוד ראיות והכוחות שונות, פנימיות וחיצוניות".[30]

2.ב היגיעה המאומצת שבבירור נוסחה מדויקת

אגב, דברי מלטר בעניין הבחירה בכתיבה חסרת האמות הקריאה, מעידה כאלף עדים עד כמה המלאכה בשיטתו הייתה אמנם קשה אבל שיטתית מתוך כובד ראש. אחר שהראה מטעם כמה נימוקים (שחלקם נמסרו למעלה) כי אין ביכולתו לילך אחר כתב יד מסוים; ואחר שהראה כי אינו יכול לצעוד בנתיבות האורתוגרפיה (שכן "הספקות במקצוע זה הן כה רבות…עד שאין איש מגיש את עצמו די מוכשר ומסוגל להכניס שיטה קיצונית ועקבית בהוצאה חדשה ולו גם בקורתית של התלמוד"[31]) מסכם מלטר את מסקנתו לאמור:

"אחרי השוואות ארוכות ומיגעות ובחינת הפרטים האורתוגרפיים בכתבי היד השונים באתי לידי הכרה שבכל כתבי היד, אשר מבחינות רבות אפשר לאמור עליהם שהם היותר נאמנים, שוררת הנטיה להשתמש בכתיב חסר, למרות סתירות פה ושם".[32]

סיכומם של דברים אלו בקצרה כך הוא: מלטר הגדיר את תעודת מלאכתו ומטרתה להוציא מהדורה ביקורתית בעלת מינימום טעויות (מכל הסוגים) – תוך השוואת מימרות לא רק לכתבי יד, כי אם גם למימרות אלו המופיעות בשאר הספרות התלמודית הענפה על ענפיה. כיון שכך, לא הייתה אפשריות קיימת לנקוט בגישה – שב"פילולוגיה התלמודית" היא הנוחה מבין השתיים – של העדפת כתב יד בפנים ההוצאה.

העניין הוא, שמלטר היה מודע היטב לחסרונותיה של גישה כמות זאת. הוא ידע כי השיטה האקלקטית "מחייבת זהירות יוצאת מן הכלל לכל מי שהולך בה, שכן בדרך זו עלול אדם להיתקל בקוצים – טעויות סופרים, ולהיכשל בנוסח מוטעה-מטעה"[33] הוא גם ידע את תכונותיו המיוחדות מכל הסיבות של התלמוד, אבל לדידו לא הייתה ברירה אחרת והחששות הללו לא הרתיעו אותו, כי השעה צריכה הייתה לנקיטת המעשה של הוצאת התלמוד באופן ביקורתי. וכאשר נוקטים במעשה – יש לעשות זאת בדרכים היותר ישרות, ולא בדרך שהיא יותר עקלתון.  לדבריו,

"הוצאה של כל התלמוד אשר תתחשב עם כל החומר הרב הזה המפוזר במאות כתבי יד וספרים נדפסים אפשר שתתגשם רק על ידי חברה מאורגנת של תלמידי חכמים ומלומדים מנוסים אשר לא רק תורתם התלמודית בידם כי גם בקיאים הם בדקדוק השפה העברית והארמית ויש להם חוש בלשני דק ושנון, אשר סוף סוף הוא המורה דרך היותר טוב בסבך הגירסאות המתנגדות והמסכסכות. לעת עתה אין תקוה ליסוד חברה כזאת, אבל העובדה הזאת איננה צריכה לעצור אותנו מלעשות התחלה בדרך זה. אפשר שאחרים יבאו וימלאו אחרנו. עד הנה כמעט כל העבודה בשדה הספרות העברית נעשתה על ידי אנשים יחידים, אף כי לפעמים קרובות היתה עבודה כזו מפתיעה בגודלה".[34]

בחינת גישתו של מלטר במלאכתו בההדרת מסכת תענית מן התלמוד הבבלי, מעידה כי הייתה זו גישה מגובשת, הנובעת מתוך מטרות ברורות, הערה לחסרונותיה, והמשתדלת לצמצמם (ולדוגמא: סגל מנתח אחד מנקודת הביקורת על יישום הגישה האקלקטית בספרות חז"ל לאמור: "אם נקרא בעיון את דברי אפשטיין באותו מאמר ביקורת בתרביץ שנה ח', ניווכח לדעת שאין הוא פוסל שם לחלוטין את התערבותו של המהדיר בבחירת נוסח מתוקן. רבו דבריו בנושא הזה מכוונים נגד הדרך הספציפית שנקט פינקלשטיין, ובעיקר בשיטה של מבחר נוסחאות…בלא סימני הגהה בפנים…בכך שהמהדיר לא איפשר לקרוא לעקוב אחר שיטתו"[35]. ואכן מלטר, מספר שנים בטרם כתב מהרי"ן אפשטיין את ביקורתו, הראה על כל מקום ומקום את מקורותיו ואת מניעיו בשיטתו).

אך אין לשכוח כי בבסיסה, גישה זו בנויה על ההנחה שזאת הגישה הכי טובה בתנאים המסוימים הללו, משום שלא היה ניתן לעבוד בצורה אחרת.

 

 

 

 

הערות


[1]  הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), מדריך לתלמוד, ירושלים: בית הוצאה 'כתר', 1984, עמ' 1-2.

[2]  צבי מלטר, מסכת תענית מן תלמוד בבלי: הוצאה מדויקת על פי כתבי יד, נוסחאות הראשונים והוצאות עתיקות, ניורק:האקדמיה האמרקנית למדעי היהדות, תר"ץ (להלן: מלטר: מסכת תענית, הוצאה מדויקת).  

[3]  הרב אבן ישראל (שטיינזלץ):מדריךלתלמוד, שם עמ' 9.

[4]  הרב שלמה זלמן הבלין, סדר הקבלה לרבינו מנחם המאירי, ירושלים-קליבלנד:מכון אופק, תשנ"ה (להלן: הרש"ז הבלין, סדר הקבלה להמאירי) במבוא, עמ' מ. וראה בהערה הבאה.

[5]  לדוגמא: ר' מנחם המאירי בסדר הקבלה ( הרש"ז הבלין, סדר הקבלה להמאירי עמ' 43) כתב בעניין זה: "ודע שכל הזמנים שהוזכרו עד סוף זמן הנביאים … לא ראו עצמן צריכין לכתוב דבר שראוי להיותו נמסר בעל פה … כי כל הצריך להם … הכל היה נמסר על פה איש מפי איש בשלימות". ובהמשך (שם עמ' 48): "אבל כשהגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה, הכירו בתחלת חסרונם, והיו כותבין כל א' לעצמו מה ששמע מרבו".

[6]  רש"ז הבלין, סדר הקבלה להמאירי, מבוא עמ' מב.

[7]  מלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, שם.

[8]  יעקב זוסמן, "כתבי יד תלמודיים", http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/sussmann/htm (להלן: זוסמן, כתבי יד).

[9]  דניאל שפרבר, "על הלגיטימיות והצורך בשיטות מדעיות לשם הבנה נכונה של סוגיות בתלמוד", בד"ד:כתב עת לענייני תורה ומדע (בעריכת יחיאל דומב), רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ח, 6, עמ' 21.

[10]  דניאל שפרבר, "סכנת הלימוד והפסיקה ללא בדיקת המקורות", בד"ד:כתב עת לענייני תורה ומדע (בעריכת יחיאל דומב), רמת גן:אוניברסיטת בר אילן, תשס"ה, 16, עמ' 26-29 (להלן: שפרבר, סכנת הלימוד).

[11]  בעל הפני משה דוחק (בירושלמי פסחים שם) להסביר את התיבות "אב בית דין" כסימן לתפלות ולאופן בו תיקנום האבות, כך שהן כן יהוו חלק מן הטקסט. שפרבר (שפרבר: סכנת הלימוד, שם עמ' 26-27) כותב על נסיון זה: "כמה דחוקים דבריו של אותו פרשן גדול, ואולי גדול פרשני הירושלמי בכל הדורות. מורגש עד כמה התלבט בפירושיו, עד שלא נתקררה דעתו מהצעה אחת שבה תיקן-שיבש את הגירסה, והציג אפשרות אחרת, שאינה פחות דחוקה מקודמתה".

[12]  שפרבר:סכנת הלימוד, שם עמ' 28.

[13]  מלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, מבוא עמ' ז.

[14]  זוסמן: כתבי יד, שם.

[15]  מלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, מבוא עמ' ו-ז.

[16]  זוסמן:כתבי יד, שם.

[17]  מלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, מבוא עמ' ז.

[18]  זוסמן:כתבי יד, שם.

[19]  זוסמן:כתבי יד, שם.

[20]  ב"מעין הקדמה" למלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, כותב לוי גינצבורג (עמ' ה) כדלקמן: "הוצאה ביקורתית של נוסח התלמוד היא עבודה ענקית, וביחוד אחרי שעדין אין בידנו שיטה מדעית המולכת דרך ישר להוצאה כעין זו, וההוצאה של מסכת תענית היא רק דוגמה קטנה ממנה". הוי אומר: מתוך החוסר בשיטה מדעית נכוחה, הגיע מלטר ויצר את שיטתו, אשר "בין אם נקבל שיטתו…ובין אם לא נקבלה, זכור לטוב הוא על שהתחיל במפעל גדול כזה", כהמשך דברי גינצבורג שם.

[21]  זוסמן: כתבי יד, שם.

[22]  אליעזר סגל:יעדים ואמצעים בההדרת טקסטים מהתלמוד  (להלן, סגל:יעדים ואמצעים).

[23]  סגל:יעדים ואמצעים, שם.

[24]  סגל:יעדים ואמצעים, שם.

[25]  מלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, מבוא עמ' ז.

[26]  שם, עמ' טו.

[27]  שם, שם.

[28]  מלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, מבוא עמ' טו.

[29] שם, עמ' יד.

[30]  מלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, מבוא עמ' יד.

[31]  שם, עמ' טז.

[32]  שם, שם.

[33]  סגל:יעדים ואמצעים, שם.

[34]  מלטר:מסכת תענית הוצאה מדויקת, מבוא עמ' ז.

[35]  סגל:יעדים ואמצעים, שם.

 

___

צילום כתב היד של התלמוד, מתוך האתר של "אוצר כתבי יד תלמודיים"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *