שנאת היהודים בפולין במאה ה-18

עלילות הדם זכו לתחייה רבת תנופה בפולין – החל במחצית השנייה של המאה ה-17.

ההשקפות הדתיות האנטי יהודיות, בדבר קשרם של היהודים עם השטן – התעצמו עד שניתן לומר כי כמעט כל ההחלטות הדנות במישרין בעלילות דם, בחילול הקודש ובהצעות לגרש את היהודים מהעיר או מהמדינה – הן מהמחצית השנייה של המאה ה-17 ומתחילת המאה ה-18.

מה גרם לכך? מה מאפיין את התעצמות האנטישמיות בפולין במאה ה-18?

לפניכם סיכום מן המוצע במחקר בנידון.

הרקע לאנטישמיות הנוצרית

ההכתמה האבסולוטית והאוניברסלית, כדברי בכרך (1979), של היהודי – היא תולדה של תפישה נוצרית כנסייתית. הנוצרים דיברו על חטאם והשפלתם של היהודים, וראשית הדברים מצויים כבר באוונגליונים הנוצרים, שבהם מתוארים היהודים כבני השטן. "אתם מאת אביכם השטן, ולעשות את אהבת אביכם חפצתם" (יוחנן ח:44).

דמם של היהודים, לפי התפישה הנוצרית הישנה (לא כאן המקום לעמוד על השינוי התיאולוגי שהתחולל ועוד מתחולל בעמדתה הרשמית של הכנסייה בעשורים האחרונים – סקירה תמציתית אך ממצה יכול הקורא למצוא בגיליון "השילוח", כרך א, בסופו), "בני השטן", בראשם – שהרי הם הרגו את ישו. "ויענו כל העם ויאמרו: דמו עלינו ועל בנינו" (מתי כז: 25). כביכול מודים היהודים בהריגת ישו. מי שהרג את ישו, או מי שהרג את האל, חייב בעונש. וכעונש על הריגת האל של הנוצרים – כך טוענת התורה הנוצרית – ניטלה מישראל הבכורה, כך שההבטחה שניתנה לישראל להיות עם נבחר עברה מידי "ישראל שבבשר" לידי "ישראל שברוח", היינו הכנסייה הנוצרית.

היה זה אוגוסטינוס שהביא, בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית, להשלמת הדימוי השטני של היהודי בחשיבה הנוצרית. "הוא השתמש ביהודים ובכתבי הקודש שלהם כמרכיב קריטי בתשבץ התיאולוגי שבנה, כדי להעניק לנצרות משנה סדורה של אמונה ושל עקרונות דתיים" (בקר, 2013).

את תמצית תורתו בקשר ליהודים ניתן לכנות בצמד המילים "תורת ההשפלה". התורה הזאת מבוססת על פסוק מספר תהילים (נט, יב): "אל תהרגם, פן ישכחו עמי. הנעימו בחילך, והורידמו". אוגוסטינוס הסביר, שהיהודי, הגולה, המבוזה, המושפל, הנע ונד, הפזור על כורחו כזר וכערער בערבה – טבוע על מצחו אות קין בשל הרצח שרצח את ישו, והשפלתו היא היא העדות והסמל לניצחונה של הנצרות.

"מחמת השליטה המנופוליסטית של הכנסייה הנוצרית בתחום החינוך והרוח", כפי שמסביר אטינגר (1989), "לא נמצא מערער על הנחות מקובלות… באלה נתגבש גם הסטריאוטיפ היהודי של ימי הביניים הנוצריים. בצד הפסל המסמל את הכנסייה המפוארת והמנצחת, ניצבת הסינגוגה העיוורת והנדכאה. דמותו של היהודי בלבושו המיוחד מופיעה בקשר עם דמות השטן, ולעיתים היהודי עצמו הוא בעל זנב או קרניים כשד". יתירה מזו, החלו לצייר את היהודי בדמות מאוסה הרבה יותר: "האשימו אותו שהוא רוצח תינוקות נוצריים לצרכי פולחנו השאני, משחד נוצרים תמימים או חוטאים כדי שימסרו לידיו את לחם הקודש שעל פי תורת הכנסייה נהפך לבשרו של ישו – כדי להתעלל בו ולדוק אותו עד שהוא זב דם", וכו' וכו'.

מקור: ויקיפדיה

רקע תמציתי זה יש בכוחו לשמש מבוא ושער להבנת האנטישמיות[1] שהתפרצה בפולין ביתר שאת במהלך המאה ה-18. נדמה, שאין להתעלם מהשנאה היוקדת ליהודי שהייתה כבושה דורות הרבה בעם הפולני (ובעמים אחרים שהושפעו אף הם מהופעות היסטוריות דומות), שבאה לידי ביטוי בסיוע האדיר מרצון בהתקרב שואת יהודי אירופה ובמהלכה.

 

עליית הנצרות הקתולית בפולין במאה ה-18

בשלהי המאה ה-16 רוב האצולה הפולנית לא הייתה קתולית. לכנסיות הרפורמציה נמצאו חסידים רבים בפולין-ליטא, הלותרניות נפוצה בקרב העירוניים והקלווניזים נעשה מושך באופן מיוחד לבני האצולה.

אולם, למן שלהי המאה ה-17 היה נצחונה של כנסיית הקונטר-רפורמציה שלם. הקתוליות הפכה שולטת בפולין, והכינוי 'פולני' היה שם נרדף ל'קתולי'. ניצחון כנסיית הקונטר-רפורמציה וזיקת הגומלין בין הכנסייה ובין ניצני התודעה הלאומית הפולנית היו רכיבים חשובים בהתפתחות הקתוליות הפולנית במאה ה-18.

למעשה, נציגי הכנסייה הקתולית המסורתית היו אחראים לחינוכם של מרבית בני האצולה (השלכטה) לדורותיהם. ההערכה המקובלת לאמצע המאה ה-18 היא שהיו שישים ושבעה סמינרים ישועיים ושלושים סמינרים פיארסטיים. בהדרכת בישופים שקדנים, דרשנים ואנשי פולמוס – הכנסייה גדלה במספר האנשים המשתייכים אליה ובהשפעתה, והנהגתה גילתה כוח חיוניות מחודשת. בניית כנסיות ומנזרי גברים ונשים במאה ה-18 הייתה רבה לאין שיעור מזו של תקופות קודמות (הונדרט, תשס"ח).

אחת התוצאות הבלתי נמנעות של התחזקות דתית זו באה לידי ביטוי בהתעצמות הלחצים על קבוצות שוליים בחברה, כדי להשיג הליכה בתלם דתית ולאומית וזאת באמצעות בין היתר רדיפת מכשפות ובמשפטי יהודים שהואשמו ברצח פולחני ובעלילות דם. במאה השמונה עשרה נעשה גם מאמץ חדש מצד אנשי כנסייה להעביר יהודים על דתם (הונדרט, שם).

 

האנטישמיות הפולנית

מלבד חוקים מפלים נגד יהודים (שקויימו ונאכפו רק בחלק מועט של המקרים), שהיו קיימים זמן רב, ומלבד השנאה וההתעמרות הרגילים מהן סבלו יהודים בכל מושבותיהם דרך קבע, הרי שעם התחזקות הקתוליות הפולנית החלה מתעוררת צורה חדשה של שנאה ותיעוב נגד יהודים.

בית ישן בפולין

למשל, סטפאן ז'וכובסקי. מי שהיה איש כנסייה מרכזי בסאנדומייז', ומי שתואר כ"ראש וראשון לאנטישמים בתולדות ממלכת פולין ליטא". הוא נולד למשפחת אצולה בינונית והיה בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קראקוב. בשנת 1700 מינה אותו המלך אוגוסט השני למזכיר הכתר, ובשנת 1711 הסינוד של הדיוקסיה של קראקוב בחר בו לממונה לענייני היהודים. הוא פרסם שני ספרים אנטישמיים רבי השפעה, שצוטטו הרבה (ולא רק בספרות שעסקה בביזוי היהודים). ספרו הראשון קונן על נפילתה של העיירה שלו בידי היהודים שהשתלטו על המסחר ומושלים בנוצרים, וגם "היהודונים האלה מחזיקים במבשלות השיכר ובמשרפות היי"ש, בבתי המרזח ובמאזניים בטחנות הקמח". וכאן רואים תופעה שמתפרצת במלוא העוצמה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, שיריבות כלכלית מלבה את השנאה ה"טבעית" ויצרה אווירה שתרמה מאוד לשגשוגה של השנאה ליהודים.

בית כנסת בקרקוב ששרד את השואה

אחריו החרה המומר יאן סראפינוביץ', שחיבר חיבור ארוך גדוש ב"ראיות" המבססות את כתב השטנה נגד בני עמו לשעבר, חיבור שהפך למעין ספר לימוד בשביל רודפי יהודים, ולימים סוכם בידי הכומר גאונדי פיקולסקי בספר שנשא את השם "זעם היהודים". ספר זה של פיקולסקי היה אחד מכמה ספרים שראו אור במאה ה-18 והכילו תעמולה אנטי יהודית במגוון צורות.

אחד הספרים הפופולארים ביותר בפולין במחצית המאה ה-18 היה חיבור אנציקלופדי מאת בנדיקט חמיילובסקי, שראה אור בשני כרכים בשנת 1745, ובארבעה כרכים בתבנית גדולה יותר בשנת 1755. כך מוצאים שם את האשמת חילול לחם הקודש, שימוש יהודי בדם נוצרי, ולימוד סנגוריה על גירוש היהודים מפולין כיוון שהם, יחד עם הדיסידנטים, גרמו לחורבן הארץ (הונדרט, שם)

כך מתפתחת לה תשתית אידיאולוגית לשנאה אכזרית מוחלטת כלפי יהודים. תשתית אידיאולוגית זו חוברת לסדרה רצופה של מעשי אלימות קשים מאוד, מאורגנים והמוניים נגד יהודים הנובעים מתוך האמונות בדבר שטניותו של היהודי והתיעוב כלפי עצם מציאותו.

 

ההחרפה במגמות האנטי יהודיות

המלך אוגוסט השלישי – שתקופת מלכותו, בין השנים 1734 – 1763, עמדה בסימן ה"ריאקציה הקתולית" – התנגד לעמדה הסובלנית הכללית של האצולה. בתקופה זו, שמוגדרת בפי ההיסטורים של פולין כפסגת השחיתות הפוליטית והאנרכיה, המלוכה נחלשה, האצולה מצידה עשתה ככל העולה על רוחה וגם הכנסייה מצידה התחזקה בשיעור ניכר. בתקופה זו חלה החרפה ניכרת במגמות האנטי יהודיות ההצהרתיות והמעשיות שך הכנסייה הקתולית בממלכת פולין (וליטא). (אליאור, 2014).

כך היה נהוג לקיים תהלוכות וטקסים דתיים בחג הפסחא שבהם המתפללים הנוצרים חבטו בבובות שסימלו את יהודה איש קריות הבוגד שהסגיר את ישו לרומאים, ובהן נמצא פורקן לזעמו של ההמון הנוצרי על היהודים הבוגדים והרוצחים. סמוך לטקסי הפסחא ולתהלוכות החג שיצאו מהכנסייה בעקבות ההאזנה לפסיון, אירעו עלילות דם תכופות והתקיימו משפטי עלילות דם.

ואכן, עלילות הדם זכו לתחייה רבת תנופה בפולין – החל במחצית השנייה של המאה ה-17. ההיסטוריון האמריקני רוני פה-שיה הסיה שחקר את עלילות הדם באירופה, ביאר את הזיקה בין המאבקים הפנים-נוצרים בתקופת הרפורמציה והקונטרה-רפורמציה במאה ה-17, לבין האשמת היהודים: "שיח עלילות הדם התעורר מחדש על ידי תנועת התחייה הקתולית החל ממחצית המאה השבע עשרה. דרך אחת להיאבק ברפורמה הפרוטסטנית, בעיני הכנסייה הקתולית, הייתה להחיות מחדש את מורשת הכנייסה מימי בהיניים" (בתוך: אליאור, 2014).

אוגוסט השלישי תמך בהחייאת המורשת הקתולית מימי הביניים, ובחר בבישוף קוביילסקי רודף היהודים ליועצו.

ההשקפות בדבר קשרם הדתיות האנטי יהודיות, קשרם של היהודים עם השטן – התעצמו בתקופת הקונטרה רפורמציה הפולנית, כאשר המושגים "קתולי" ו"פולני" התלכדו. אי הסובלנות והקסנופוביה [שנאת זרים] גברו, ככל שגדל מספרם של בני השלכטה שהתחנכו בבתי הספר של הישועים. הקונטרה רפורמציה פגעה גם ברמה התרבותית ובהשכלה, דבר שתרם ללא ספק להתפשטות האמונות התפלות. כמעט כל ההחלטות הדנות במישרין בעלילות דם, בחילול הקודש ובהצעות לגרש את היהודים מהעיר או מהמדינה – הן מהמחצית השנייה של המאה ה-17 ומתחילת המאה ה-18 (קליק, תשנ"ז).

 

קווי האופי של שנאת היהודים בפולין במאה ה-18

השפעתה של הכנסייה הקתולית בתחום התרבותי, המחשבתי והמוסרי הייתה עצומה וניכרה בכל שדרות החיים ובכל השכבות. אבל בעיקר חשובה הייתה השפעתה שהייתה לעמדות הכנסייה ולאנשיה על גיבוש השקפת העולם של השכבה השלטת בפולין של אותה התקופה. בתי הספר של הישועים היו אחד הצינורות שדרכם עברה השפעת הכנסייה. השפעה זויצרה מתח מתמיד בין האינטרסים הכלכליים של האצולה הקשורים ביהודים לבין מחויבותם כקתולים לדרישות הכנסייה בדבר הגבלת הפעילות הכלכלית או האחרת של היהודים באחוזותיהם (קליק, תשנ"ח).

חוגי הכמורה והאצולה התחנכו אפוא לעמדות אנטישמיות בבתי הספר הישועים לאור דברי הנאצה שנאמרו על היהודים בכתבי אבות הכנסייה, וחיו בהשפעתו של החוק הקנוני הכנסייתי שנתן ביטוי משפטי להדרת היהודים, אפלייתם כפיפותם ולמעמדם הנחות על יסוד כתבי הקודש הנוצריים. אולם בחוגים העממיים, בהם שלטה הבערות, שגשגה האנטישמיות המיוסדת על אמונות תפלות, הסתה, הטלת אימה, שנאה, קנאה ופחד (אליאור, 2014).

הנה כי כן, מציאות חברתית ופוליטית וגורמים לא רציונליים, חברו יחד ועמדו ביסוד היווצרותו של הסטריאוטיפ היהודי – דמות שלילית, נלגעת ושנואה. תלותו של הציבור היהודי ברשויות הממלכתיות ובו בזמן נחיתותו החברתית, הביאו להפניית חיצי המאבק ברשויות נגדו. להיבט פוליטי חברתי זה חברו מסורת החשיבה הנוצרית מצד אחד, ושנאת הזר מן הצד האחר. ההתנגדות הפאגנית לבני המיעוט הזר המונותיאיסטי, שאומצה על ידי הכנסייה הנוצרית הקדומה, פותחה לתדמית של רוצחי האל. בכך נעשתה התדמית לחלק של המודעות הציבורית ביחס ליהודים. היהודים אפוא לא היו אחת הקבוצות הזרות, אלא אבטיפוס של הזרות עצמה. סמל השוני ההפוך על נקלה לאובייקט העוינות (רבא, תשנ"ד).

העדויות מספרות על מעשי זוועה מרובים מאוד של עלילות דם, הריגת יהודים בהשאמות שווא, חטיפת ופיתוי ילדים שהוטבלו אחר כך לנצרות, התעמרות חסרת רחמים באופן קיצוני של מעמד האצילים בעובדיהם היהודים.

כך מתואר הדבר, תוך לגלול אכזרי, בידי כותב פולני בשנת 1744:

"כמה בזוי וילדותי, קומדיה ממש, הוא השרביט שבידכם (שלטון הקהילה), אם עליכם לחכור אצל השררה את שלטונכם והחופש לקיים את הצרמוניות שלכם. הרב קונה את בעלותו מבעל האחוזה… והוא הדבר בנוגע למשרת ראש הקהל. וכמה עליכם לשלם לאוצר המלכות, לוויוודה [שר הפלך] ולסגנו ולפקידים ולאדונים אחרים, כדי שתוכלו להחזיק בית כנסת ולחיות חיים יהודיים. כשם שאינכם אדוני המכס ובתי המרזח מפני שעליכם לחוכרם, כך אינכם אדונים לחייכם ביהדות" (בתוך: ברוור, תשכ"ה).

סיכום די ממצה של קורותיהם באותם ימים מביא ר' טוביה בן משה הכהן (1652 – 1729), בן למשפחה נודעת של רבנים ורופאים מנראל בגליל בעלז, המתאר בחיבורו את מר גורלם של יהודי פולין. וכך בין היתר הוא כותב:

"אבי מורי אשר בתחילת ימיו הרביץ תורה בכמה קהילות קודש בארץ פולוניא אך מפני חמת המציק ולהט החרב המתהפכת בגזירת ת"ח לפ"ק יצא ם לארץ אשכנז… וכאשר ראיתי שנבוכה תוחלתי… שמתי פעמי לארץ פולוניא, אל בית אבותי… ראיתי הדלות והגלות והמלחמה אשר בארץ הלזו וצרות רבות תכופות זו לזו הוה על הוה שבר על שבר… ואף כי אנחנו בעולם הזה במחשכי הגלות המר הזה, הנה ה' אור לנו ועדיין נמצאים בתוכנו אנשים חכמים ונבונים יודעי בינה לעתים" (מעשה טוביה, בתוך: אליאור, 2014).

 

סיכום

האנטישמיות הפולנית במאה ה-18 יונקת יניקה משמעותית מעליית הנצרות הקתולית במאה זאת במרחבי פולין. הדימוי האנטישמי או האנטי-יהודי הנוצרי המסורתי, עלה וצמח ככל שהתגברה מגמת האדיקות הדתית הקנאית בפולין, וכמו כן חבר לשנאה על רקע מעמדי. שכלול תיאוריות וכתבים שעניינים חיזוק הסטריאטופ השטני שבו צוירו היהודים, נסיונות להמרת דת ושנאת האחר הובילה לשורה של עלילות דם, מעשי פוגרום ונסיונות פגיעה ממושכים, ולא בכדי עדויות יהודיות מאותה תקופה מתארים אותה כתקופה מרה וחשוכה, שבה צרות תוכפות זו את זו בבחינת שבר על גבי שבר. שנאה דתית זו נשארה כבושה בפולין ופיעפעה זמן רב, ובימי השואה, כאשר הסירו הגרמנים את כל החסמים, היא התפרצה במלוא עוזה, אולם זהו נושא שחורג ממסגרת עבודה זו.

 

ביבליוגרפיה

________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

אטינגר, ש'. (1989). האנטישמיות בעת החדשה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

אליאור, ר'. (2014). ישראל בעל שם טוב ובני דורו, חלק א. ירושלים: כרמל.

בכרך, צ'. (1979). אנטישמיות מודרנית. תל אביב: אוניברסיטה משודרת.

בקר, א'. (2013). מיהו העם הנבחר – סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה. תל אביב: ידיעות ספרים.

ברוור, א' י'. (תשכ"ה). גליציה ויהודיה, מחקרים בתולדות גליציה במאה השמונה עשרה. ירושלים: מוסד ביאליק.

הונדרט, ג', ד'. (תשס"ח). גאולה קטנה ומעט כבוד – החברה היהודית בפולין-ליטא במאה השמונה עשרה. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

סורצקין, ד'. (תשע"ב). אורתודוקסיה ומשטר המודרניות – הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

קליק, י'. (תשנ"ז). האצולה הפולנית והיהודים בממלכת פולין-ליטא בראי התחיקה בת הזמן. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

קליק, י'. (תשנ"ח). הכנסייה הקתולית והיהודים בממלכת פולין-ליטא במאות השבע עשרה – שמונה עשרה. ירושלים: עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית.

רבא, י'. (תשנ"ד). בין זיכרון להכחשה – גזרות ת"ח ות"ט ברשימות בני הזמן ובראי הכתיבה ההיסטורית. תל אביב: המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב.

 

[1] מן הראוי לציין שהמונח "אנטישמיות" הוא מונח מודרני, ובעבודה זו הכוונה היא לשנאת ישראל בעלת אופי רצחני. ראו דברי סורצקין (תשע"ב): "השימוש שאני עושה במושג 'אנטישמיות' הוא בהוראה לאידיאולוגיות ולפרקטיקות מודרניות, מוקדמות ומאחרות, של סימון שלילי והזרה קיצונית".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *