שיחה גנוזה עם "משפיע" חב"די מפורסם: לימוד קבלה וחסידות – המשותף בין התחומים והנבדל

לפני כמה שנים, קיימתי שיחת-עומק עם אחד המשפיעים החב"דיים בנוגע ללימוד קבלה וחסידות – המשותף בין התחומים והנבדל.  השיחה שהעליתי על הכתב שיקפה במדויק את הדברים שנאמרו הן בשיחה הפרונטלית בינינו והן בשיחות טלפון משלימות.

המשפיע הנכבד, מסיבותיו שלו, לא אהב כל כך את הטקסט שאני הכנתי בהתאם להבנתי את השיחה ובהתאם לטעמי הספרותי, וכך בסופו של דבר, הטקסט שנדפס עבר שינויי עריכה מפליגים ביותר, כדי כך שלא הסכמתי לחתום את שמי על התוצר הסופי (בגלל ליכוד של כמה סיבות, ובעיקרן משום שסברתי שהטקסט הסופי משקף טקסט שמבחינה מקצועית לא הייתי רוצה שיפורסם תחת שמי).

לקראת ל"ג בעומר, המקובל במסורת ישראל כחגה של תורת הקבלה ופנימיות התורה, הנני מפרסם אפוא את השיחה הזאת בגרסה שלי, מבלי להזכיר את שמו של המשפיע הנכבד מתוך כבוד לרצונו. אני מקווה שתהנו מגופם של דברים…

 מה מיוחד בהילולת רשב"י דווקא?

ל"ג בעומר נקבע בעמנו כיום חג מיוחד: אלפים אלפים עולים אל ציון הרשב"י, ובקהילות רבות די בכל אתר ואתר מציינים את היום הזה בארועי שמחה. ונשאלתכאן שאלה פשוטה מאוד: מה נשתנה? מה גורם לכך שדווקא יום זה, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, מצוין בצורה ייחודית כל כך (ואגב, בכל חלקי העם – שזוהי תופעה מופלאה לכשעצמה)?

בספר הזוהר (אדרא זוטא) מופיע תיאור נורא הוד על רגעי הסתלקותו של רשב"י. בין היתר מסופר שם (בתרגום ללשון הקודש): "התעטף רבי שמעון, וישב, פתח ואמר… [ו]אחרי שאמר כמה דברי תורה, הגיעו מהעולם העליון נשמות צדיקים נוראים ורבי שמעון גילה לתלמידיו שאותן נשמות הן כאן, ואמר: הנה רב המנונא סבאכאן, וסביבו שבעים צדיקים, חקוקים ומעוטרים בעטרות, ומאירים כל אחד ואחד מזוהר אורו של עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, והוא בא לשמוע בשמחה את הדברים שאני אומר. והנה רבי פנחס בן יאיר כאן, הכינו לו את מקומו. נחרדו ונזדעזעו החברים שהיו שם, וקמו [כי לא ראו את נשמות הצדיקים ולא ידעו היכן הם ישובים ולכן] התרחקו לצדי החדר, ורבי אלעזר ורבי אבא נשארו לפני רבי שמעון… רבי שמעון החל לומר סודות תורה, רזין דרזין [כולם מובאים באריכות באדרא זוטא], ודבריו הסתיימו בפסוק: "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם", אך לא סיים את כל הפסוק כי השתתק לפני שאמר את המלה 'חיים'…". [

תיאור זה של רגעי הסתלקותו של רשב"י מבטא למעשה את מהותה הפנימית של כל פעולתו ועבודתו של רשב"י עלי אדמות – לגלות את פנימיות התורה, וברגעים האחרונים לחייו בעלמא הדין גילה רשב"י את סודות התורה הנעלים ביותר.

ואכן זוהי המשמעות של "יום ההילולא" – יום ההסתלקות של הצדיק, שביום זה יש גילוי מיוחד של נקודת הפנימיות שבעבודתו ופעולתו של בעל יום ההילולא. כך מסביר זאת אדמו"ר הזקן (באיגרת הקודש, ביאור לסימן כ"ז) שאז, ביום ההילולא, "מאירה עליהם מלמעלה והיא מעליית רוחו ונשמתו למקור חוצבו… מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו… והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו שנעשי עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו".

נקודה זו מאפשרת לנו להבין מה קרה בעצם בל"ג בעומר: ביום הסתלקות רשב"י, התגלתה הפנימיות של הסודות שגילה במשך כל ימי חייו. וכך מגדיר אדמו"ר הרש"ב את היום הזה, במשפט המופלא הבא (המשך תרס"ו, עמ' רפט במהדורה החדשה): "וזהו עניין ל"ג בעומר, דהנה ל"ג בעומר הוא כעניין דשבועות – דבשבועות היה מתן תורה דתורה הנגלית ול"ג בעומר הוא מתן תורה דתורת הנסתר". כעת התשובה לשאלתך מובנת היטב – מדוע דווקא יום הילולת רשב"י נקבע ומצוין באופן מיוחד כזה? מפני שהילולא זו דווקא מבטאת נקודה עמוקה ביותר, היא העניין של התגלות פנימיות התורה!

ולכאורה יש לומר, שהסיבה הפנימית לכך שאנו רואים בפועל שהמוני בית ישראל מכל הסוגים ומכל המגזרים מציינים יום זה ושמחים בו, היא ביטוי להתגלות האלוקית העצומה שביום זה, באמצעות גילוי פנימיות התורה שהיא המגלה את מהותם של ישראל ואת הקשר החזק שלהם עם הקב"ה. גם אם לא כולם מרגישים ומבינים את העניין, מכל מקום מעלת יום זה פועלת ומעוררת את לב ישראל.

אלא שכאן צריך וחשוב לזכור: בוודאי שציון יום זה בשמחה וכו' הוא דבר טוב במאוד, אולם אין זה מספיק. אל לנו להסתפק בהשתתפות בשמחתו הגדולה של רשב"י באופן 'מקיף'. עלינו לנסות לקחת משהו מיום עצום זה איתנו לחיים, להפנים זאת אל תוכנו. הנקודה העיקרית שעמה אנו צריכים לצאת מהיום הזה, מל"ג בעומר, היא התחזקות בעניין לימוד פנימיות התורה, שהיא "מעשיו תורתו ועבודתו" של רשב"י, ועל ידי כך האור הגדול של היום הזה, המצליח לעורר את לבב עם ישראל באופן מיוחד כל כך, יחדור לנו אל תוך החיים.

החשיבות בלימוד פנימיות התורה

מדוע? מפני מה חשוב כל כך ללמוד פנימיות התורה?

רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י ז"ל, התייחס למעשה לשאלה זו בהקדמה שכתב לספר "עץ חיים". וכך הוא כותב בין יתר דבריו: "ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד – מגששים כעורים קיר בלבושי התורה ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו…. וזהו שכתוב: "מי עור כי אם עבדי", אבל הכוונה היא למעוטי ולאפוקי חכמי האמת הנקראים בנים, אינון מרי קבלה כנזכר לעיל; אבל העוסקים במשנה לבדה בלתי הסתכלותם בסודותיה… אלו עורים הם בוודאי".

ספר הכונות דפוס ראשון, ונציה ה'שף

מדוע באמת? בהמשך דבריו מתייחס רבי חיים ויטאל גם לשאלה זו. הוא מצטט את דברי חז"ל "זה הוא הדרי זה הוא גדולתי – זהו הדר יפיי, שבני אדם מכירים את כבודי וכו'", ומסביר: "הרי מבואר בפירוש אף בדברי התנאים, שאין האדם יוצא ידי חובתו לגמרי בעסק המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד בלבד – אלא הוא מחויב לעסוק בכל יכולתו בסתרי תורה ובמעשה מרכבה, כי אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה, להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו. כי בפשטי התורה ובספוריה ובדיניה ובמצוותיה בהיותם כפשטם, אין בהם שום היכר וידיעה לידע את בוראם יתברך. אדרבה: יש בהם מצוות וחוקים שאין הדעת סובלם. וכל אומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם: וכי מה התורה הזאת אשר ציווה אלוקיכם אתכם, דברים שנראים כחידות ומשלים: ליקח קרן ולתקוע בו ביום ראש השנה… וכיוצא מדברים אלו כמעט רוב מצוות התורה, ובפרט פרטי דיניהם, אין השכל סובלם… אמנם בסודות התורה ובעסק כוונת המצוות, על זה נאמר … "תנו עוז לא-לוהים"".

רבי חיים ויטאל מוסיף עוד משפט, שכשמתבוננים בו מעט רואים עד כמה הוא נורא הוד: "וזהו נקרא עוסק בתורה לשמה בלי ספק, ולא עוד שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה".

הנה כי כן אתה רואה כאן דברים המדברים בעד עצמם, שלימוד פנימיות התורה הוא לא המלצה נחמדה ולא איזו-שהיא "סגולה" וכיוצא בזה; זוהי חובה! זאת הדרך להאיר לא רק את כל החיים, אלא גם את תלמוד התורה וקיום המצוות שלך!

ההסבר לדברים, כפי שרבי חיים ויטאל בעצמו כותב בקצרה, הוא שהתורה – ובעצם החיים כולם – מחולקים לשתי שכבות: השכבה החיצונית הגלויה והשכבה הפנימית הכמוסה, או אם תרצה: גוף ונשמה. אם חיים את החיים ואם לומדים את התורה רק בצד הנגלה שלהם, רק כמות שהם בשכבתם הגלויה, הרי זה חלילה כמו גוף ללא נשמה; ואם נשתמש בדוגמה של רבי חיים ויטאל: הרי רוב המצוות הן כנגד כל היגיון, ובמיוחד פרטי המצוות! אכן, גם בלי פנימיות התורה אפשר להיות ירא שמים וצדיק וגדול בתורה ובמעשה; אבל סוף כל סוף הרי זה ללא נשמה, אחרי ככלות הכול "היכן הוא הדר התורה ויופיה וגדולתה", הרי "כמעט רוב מצוות התורה ובפרט פרטי דיניהם אין השכל סובלם", כלשונו של רבי חיים ויטאל שם.

אמנם, פנימיות התורה מאירה את כל המחשבה, את כל התודעה, וממילא גם העשייה שונה. כל העמידה מול הקב"ה היא עמידה שונה, עמידה של הכרת הבורא והכרת גדולתו באופן אחר לגמרי. והסיבה לכך היא, בתמצית, כי כשלומדים פנימיות התורה, מדברים על הנקודה המהותית, נקודת האמת, על האור האלוקי ועל הדרך בה הקב"ה מחיה את העולם באמצעות הספירות וסדר ההשתלשלות וכו', ובדרך ממילא מתרוממים לרובד עליון יותר של התורה, וכל המובנים וכל הפרטים מתרוממים יחד באותה התרוממות.

קבלה וחסידות

אבל עוד לפני שאבקש להבין מה בדיוק כוונת הדברים, האם אין מיגבלות על לימוד הקבלה?

זאת שאלה חשובה. האמת היא שאפילו רבי חיים ויטאל בעצמו, בסוף ההקדמה, אכן מביא כמה הגבלות בקשר ללימוד קבלה.

אבל ראשית כל יש ספר שלם שחיברוהו שניים מגדולי האדמו"רים – רבי צבי הירש מזידיטשוב, ובעל ה"בני יששכר" רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב – ששמו "סור מרע ועשה טוב", וכל מגמתו ותכליתו של הספר הזה היא "לרכך" את ההגבלות שהוטלו בעניין לימוד קבלה ולהגיע למסקנה שההגבלות הללו אינן אמורות בנוגע לימינו.

אך מעבר לכך אפשר לומר שהתשובה האמיתית לשאלתך – כיצד ניתן ללמוד את הקבלה למרות המגבלות שנאמרו לגבי זה – הרי היא גלומה בהפצעת אורה של תורת החסידות, אותה גילה לנו מרן אור שבעת הימים רבי ישראל הבעל שם טוב זי"ע.

מה זאת אומרת? איך גילוי תורת החסידות של הבעש"ט קשור לעניין?

ובכן, אסביר את דבריי, ואפתח במה שנראה כ"צריך עיון" גדול:

יש קונטרס שחיבר אדמו"ר הרש"ב שעוסק בהרחבה ובעומק בדרך שבה צריך ללמוד תורה – קונטרס "עץ החיים". הרבי זי"ע, כשערך את הדברים לדפוס עוד בהיותו ה"עורך הראשי" של הוצאת הספרים קה"ת, הוסיף כנספח לקונטרס קטעים מהקדמת רבי חיים ויטאל – שאת חלקם ציטטתי לעיל – העוסקים בחשיבות לימוד פנימיות התורה. אבל ראה זה פלא: דבריו העוסקים בהגבלות על לימוד הפנימיות לא הובאו כלל. והדברים אומרים דרשני: אם מצטטים את רבי חיים ויטאל בדבר חשיבות לימוד פנימיות התורה, מדוע מתעלמים מן ההסתייגויות שלו?

שאלה זו ניתן לתרץ בשני תירוצים.

התירוץ הראשון הוא, שכאן נקט הרבי כפסיקת אדמו"ר הזקן.

בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ד)  פוסק אדמו"ר הזקן להלכה כי: "מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה… דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים… ואף שיש בהן חלוקי דעות… ואפילו המצות שאין נוהגות עכשיו… וכן אמרו חכמי האמת: שכל נפש מישראל צריכה לבא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצות במעשה דבור ומחשבה ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן… ועוד אמרו חכמי האמת: שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע. וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט, צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות. כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה, ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו. ולכן אמרו חכמים: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה".

הנה כי כן אדמו"ר הזקן פוסק במפורש שכל אחד ואחד – לפי כוחו ויכולת השגתו – חייב ללמוד גם סודות, גם פנימיות התורה.

ומעניין: אדמו"ר האמצעי מסביר (דרושי חתונה, ח"ב, מאמר קול מצהלות פל"א והלאה) מדוע אכן פסק אדמו"ר הזקן שכל אחד מחויב ושייך ללמוד פנימיות התורה? מפני שכל ההגבלות שכתב רבי חיים ויטאל בנוגע ללימוד קבלה הן לפי שיטת בית שמאי ולא לפי שיטת בית הלל.

בכתובות (טז, ב) שנינו: "תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה [מה אומרים לפניה בזמן הריקוד]? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא [משבחים מעלותיה לפי מה שהיא]. ובית הלל אומרים [לכבודה של כלה שרים:] כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה – הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק"! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק [האם אדם אחר הרואה אותו לאחר שקנה] ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו! [ולא יגרום לו עגמת נפש]".

אדמו"ר הזקן ביאר מחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל על פי חסידות, ששורש בית שמאי הוא בבחינת גבורות העליונות, ולכן לשיטתם כל אדם נשפט לפי מה שהוא, וגם הסיוע מלמעלה שהוא מקבל בעבודתו הוא לפי ערכו. "כלה כמות שהיא".

אבל שורש בית הלל הוא בקו הימין, ולכן לשיטתם גם אם הכלה אינה בבחינת "כלה נאה וחסודה"  ואפילו היא בבחינת "חיגרת או סומא" – אומרים עליה שגם היא כלה נאה וחסודה, כי על ידי גילוי האלוקות ממילא יפול הרע, "חסודה הוא לשון נפעל… דהיינו שנעשית חסודה ע"י המשכת חסד עליון מלמעלה למטה להיות גילוי אלקות אזי ממילא יפול הרע, ויהיה בחינת… כלה נאה… ואפילו (אם היתה תחילה) חיגרת אפילו סומא", כלשון אדמו"ר הזקן.

בהתבסס על הביאור האמור אומר אדמו"ר האמצעי, שכן הוא גם בנוגע ללימוד פנימיות התורה: לפי בית שמאי, אם האדם אינו ראוי לגילוי רוחני כזה – אזי יש עליו מגבלות מלגשת אל הקודש; אבל לפי בית הלל, גם אם מצד עצמו האדם אינו ראוי, הרי אדרבה – על ידי לימוד פנימיות התורה עצמו הוא יהיה בבחינת "כלה נאה" – יאיר בו אור אלוקי שירוממם אותו. "דוודאי מי שהוא בחושך ולא ראה אור כו' – איך יזכך את עצמו, אלא העצה היא שיאיר אור האלוקי בנפשו" (מאמרי אדמו"ר האמצעי שם פל"ה).

אם כן, זה התירוץ הראשון לכך שהרבי לא מצטט מהקדמת רבי חיים ויטאל לעץ חיים אלא את הקטעים המעודדים את לימוד פנימיות התורה.

התירוץ השני מתחבר למה שאמרתי לך קודם, שכל ההגבלות שכתב רבי חיים ויטאל אינן שייכות כלל לתורת החסידות שגילה לנו הבעל שם טוב.

תרשים של מבנה הספירות הקבלי

 

גדר במצוות ידיעת ה'

מה טעמו של החילוק הזה בין תורת הקבלה, שלגבי לימודה נאמרו ההגבלות, לבין תורת החסידות, שבנוגע ללימודה לא נאמרו שום הגבלות, ואדרבה? הלוא ממה נפשך: אם החסידות מוגדרת כפנימיות התורה, על שום איזו סיבה לא יחולו עליה ההגבלות הנ"ל?

אדמו"ר האמצעי כותב בהקדמתו לספר "אמרי בינה" קטע נורא ומופלא על אביו, אדמו"ר הזקן, וכה כתב:

"היות נודע לכל באי שערי אור תורת אמת שהיה יוצא מפורש מפי קדוש עליון כבוד אאמו"ר ז"ל בכל דרשותיו מידי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו, ברבים וביחידות ליחידי סגולה, הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה, שהוא בחינת עצמות אא"ס ב"ה, במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, בכל חד לפום שעורא דיליה, בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל, ויסודות דברי קדשו המה כתובים נמצאו ברוב דבריו הכל על ענין יחוד אלקות האמיתי".

"כל ימי חיים חיותו" של אדמו"ר הזקן היו מסורים לעניין אחד – לקבוע את אחדות ה' במוח ובלב; ואם תרצה – זאת היא נקודת המהות של תורת החסידות, ומיסוד זה נובעים כל הפרטים.

בקבלה לא זה העניין, לפחות לא באופן ישר – ורק על ידי כוח הפשטה עמוק מגיעים לנקודה זאת – אלא היא בעיקר מדברת על המבנה של סדר ההשתלשלות.

וכעת אני שואל אותך: ברור שההסבר של החסידות מבוסס על פנימיות התורה ועל הקבלה, אבל האם ניתן להעלות על הדעת לחשוב שיש ח"ו איזושהיא מגבלה על נסיון לקבוע במוח ובלב את אחדות ה' הפשוטה?! בהחלט, אם הכוונה ללימוד קבלה, ייחודים וכוונות וכיוצא בזה –כאן בהחלט יש מקום להכנה ולהתכוונות, שהרי צריך לדעת להפשיט דברים מגשמיותם ולהבין את הדברים בצורה נכונה ובדעת ישרה. אבל תורת החסידות אינה עוסקת, אינה מתמקדת ואינה מתרכזת אלא בנקודה יסודית אחת: לקבוע במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, לפום שיעורא דיליה, את אחדות ה' הפשוטה! מה שייך בזה הגבלות? זוהי מצוות עשה מן התורה שכל אחד מחויב בה!

אחדות ה' היא האמת היסודית, אי אפשר לברוח ממנה, ואי אפשר באמת לקיים את המצוות – בטח לא את מצוות האמנת אלוקות ומצוות ידיעת אלוקות – בלי הנסיון להשיג וללמוד ולקבוע במוח ובלב יסוד זה.

 

בשיטתיות ובהסברה רחבה

הבעל שם טוב הקדוש גילה לנו בתמצית ובקצרה יסוד זה, ואדמו"ר הזקן בתורתו ביאר ושיכלל את הנקודה בהסברה רחבה ובדעת ישרה, בעומק וברוחב, בדברים המתקבלים בשכל אנושי באופן שיטתי ומעמיק. על ידי לימוד תורת החסידות, ובפרט בתורתו של אדמו"ר הזקן, אפשר להתקרב אפס קצהו ושמץ מינהו ולקלוט את עניין אחדות ה' במוח ובלב.

אני בכוונה מדגיש את הנקודה הזאת של השיטתיות וההרחבה של אדמו"ר הזקן בעניין. וזאת מפני שאף שכמובן ספרי רועי החסידות זי"ע עוסקים בהסברת עניינים אלו, אבל הרי זה בסגנון תמציתי ביותר, ולא באופן מובנה ושיטתי כלל. ברם אצל אדמו"ר הזקן – ובכלל בתורת חב"ד – הדברים באים גם בהרחבה, במשלים ובהסברה נפלאה; ולא פחות מכך: בשיטתיות ובצורה מובנית ועמוקה מאוד, והדברים הם קילורין לעין.

אספר לך משהו בעניין זה: אני מעביר שיעור שבועי ב"לקוטי תורה" לציבור חסידי מגוון, ומשתתפים בו אברכים למדנים גדולים ורציניים. לא מזמן מסרתי סדרה של ארבעה שיעורים על ד"ה שוש תגיל ותגל העקרה. אחר כך ניגש אלי אחד האברכים ואמר לי: "דע לך שהכול מופיע בקטע קטן ב'קדושת לוי'". שאלתי אותו: "מה אתה מתכוון לומר לי בזה?" הוא חייך, ואז אמר לי, שאילו לא היה מגיע לשיעור ולומד את המאמר – הוא כלל לא היה רואה את הדברים בקדושת לוי. זאת אומרת, שהדברים הם מאוד בתמצית.

 

נקודה יסודית שמשפיעה על כלל הפרטים

מקודם אמרתם, שכאשר לומדים את הנקודה היסודית המהותית, הרי ממילא מצד זה נובעים גם העניינים הפרטיים. אפשר להבין כיצד? ואחדד את שאלתי: לפי דבריכם, הייתי יכול לומר, שלכאורה אולי יש צדק בטענה שיש בעיה ללמוד במה שעוסק רק על ה"כללים" ולא על פרטים. הרי סוף כל סוף צריך להתעסק עם הפרטים, עם הכעס, עם הגאווה (אם לנקוט בדוגמאות שהבאו לעיל)?

אתה צריך להבין שהחידוש הזה של החסידות הוא ממש שינוי בתפיסה; ניגשים אל כל העניין ממקום אחר לגמרי.

כשאתה ניגש לעבוד את ה', הרי אתה יכול לבוא אל העניין משני כיוונים:

הכיוון האחד הוא שאני רוצה להתעלות בעבודת ה', שאני רוצה להיות טוב, להיות בסדר וכו'. ולכן, כאשר אני מרגיש בעצמי שיש בי משהו שדורש תיקון, אני מחפש עצה, איך לתקן את הפגם הזה כדי שאהיה יותר מושלם ויותר מוצלח, טוב לשמים וטוב לבריות. ובאמת, יש לא מעט ספרי "עצות", ליקוטים של עצות איך להתקדם בעבודת ה' ולטפס בסולם המעלות מעלה מעלה. הכול טוב ויפה.

אלא ש… אם נתבונן קצת בכנות וקצת לעומק: את מי האדם עובד כשכל תנועתו היא שהוא יתעלה, שהוא יהיה יותר טוב?

וכאן מגיע הכיוון השני: לפי גישה זו עלינו קודם כל להתבונן בנקודה המהותית ביותר, העמוקה ביותר, בנקודת האמת שהיא תשתית הכל. מהי הנקודה ה"אטומית", ה"גרעינית", יסוד כל היסודות ועמוד כל החכמות? – שיש שם מצוי ראשון שהוא ממציא כל הנמצאים; שכל הקיום כולו, הכול הוא כשלעצמו שום דבר, אפס גמור.

מי שמצליח להעמיק בדעתו בעניין זה ולקרב מעט את הדברים אל הלב ואל המוח, הרי ממילא הוא מגיע למסקנה – כיצד ביכולתו להעז לעשות משהו שהוא נגד ה'? כאשר מתקרבים אל הנקודה המהותית ומצליחים להשיג אותה ולגעת בה, בדרך ממילא כל הפרטים והתופעות מושפעים מזה בבת אחת; אלא שאז המטרה היא לא שאני אהיה טוב יותר, שאני אהיה מושלם יותר – אלא שאיך בכלל אפשרי אחרת? הרי "הנה ה' ניצב עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי" (כלשון התניא, פמ"א)!

"וכמשל מי שהולך ערום בלא הודע לו שיש אנשים רואים אותו, ואחר כך כשרואה שהאנשים רואים אותו – יתמלא בושה, כן ויותר מכן יש ליבוש מאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין דכתיב ביה את השמים ואת הארץ אני מלא" (לקוטי תורה, פרשת אחרי, עמ' 54).

ובמקום אחר מוסיף אדמו"ר הזקן (שם, עמ' 70) ואומר: "בצאת הנפש מהגוף, אזי רואים שבאמת מהותו ועצמותו כו' היה הווה ויהיה בלי שום שינוי ואין שום דבר שבאמת מהותו יכול להלבישו כלל ולהסתירו, והיה מקח טעות לגמרי מה שהיה נראה לו העולם ליש ודבר בפני עצמו. ואזי הבושה גדולה עד למאוד, על שכל מחשבותיו ומגמותיו היו בהבלי העולם ובעסקיו כאילו הוא דבר בפני עצמו ממש, והוא חוצפא והעזה גדולה כו'. ולכן בקשתנו: "ברחמיך הרבים רחם עלינו ותן בליבנו בינה", היינו להבין דבר מתוך דבר… שבאמת הכל בטל בתכלית כמו קודם שנברא".

זאת אפוא תמצית העניין: כאשר מעמיקים את המחשבה בעיקר הגדול של אחדות ה' – כפי שעושה זאת תורת חב"ד, בעומק וברוחב, בדברים הפונים ללב ובדברים הפונים לשכל – אזי נוגעים בנקודה המהותית והגרעינית ביותר, שתזוזה שלה משפיעה על כל המבנים ועלכל ההסתעפויות.

 

להיכנס לעולם חדש

יש קונטרס שכתב הרבי הרש"ב לבקשתן של ארבעים ושמונה קהילות חסידיות שביקשו ממנו חומר לימודים בחסידות לפי ערכם, ויביא לחיזוקם בעבודת ה' על פי דרכי החסידות – קונטרס "ומעיין" (הוא פותח במילות הפסוק: "ומעיין מבית ה' יצא"). שם כותב הרבי הרש"ב את הדברים הבאים שמתחברים מאוד עם הנקודה האמורה (מאמר א ספ"ג):

"ועוד יש מעלה נוספת בידיעה זאת דפנימיות התורה בפעולתה בנפש. דעם היות שזוהי ידיעת המציאות לבד", כלומר שידיעה שכלית והתבוננות בדבר אחדות ה' – אחרי ככלות הכול זוהי ידיעת עובדה שבמציאות, שכך היא המציאות ושזו היא האמת, אבל כמובן שאין כאן השגת העניין, כי הלוא מדובר על משהו שבאופן מהותי הוא למעלה מן האפשרות לתופסו ולהשיג את מהותו, אבל יחד עם זאת – "מכל מקום הרי הוא יודע ומשיג על כל פנים בחינת מציאות הרוחנית שנרגש בנפשו ומתקשר ונדבק בזה, ועל ידי זה הוא יוצא מגשמיותו ובא למעלת ומדריגת הדקות והרוחניות, הן בנפשו בעצמו והן בכל עניניו ופרטי עשיותיו הכל הוא בבחינת הדקות והרוחניות".

אם נשים לב, הרי בכל העניין הזה – איך שהנקודה היסודית משפיעה כל כלל הפרטים – יש שני היבטים:

א) כאשר אדם שקוע וחדור בתודעה ש"אין עוד מלבדו", בתודעת אחדות ה' ואפסות העולם אל מול הקב"ה, ממילא כל הפרטים "הקטנים" בחייו משתנים – הוא כועס פחות ומתגאה פחות; שהרי אם באמת מבינים לעומק וחיים עם זה שה' הוא הכול וכל הקורות הן בהשגחה פרטית, מה יש לכעוס? ומה יש להתגאות? הרי כלפי לייא כולנו שווים וזהים לגמרי.

ב) כאמור, נקודת המוצא כאן שונה לחלוטין. האדם אינו מחפששלימות עצמית, שהוא יהיה מושלם ללא הפגם של גאווה ושל כעס. אלא שהוא מכיר במציאות הקב"ה, יש קוב"ה שהוא המציאות של העולם, ובסך הכול הוא מבקש ומשתדל להתבטל אליו, וממילא כועסים פחות ומתגאים פחות.

אפשר להדגים את הנקודה מעולם אחר לגמרי. כאשר נכד פעוט מגיע לביקור בבית הסבא והסבתא, והסבא ישן, אביו מיד אומר לו: "ששש… צריך להיות בשקט". אבל כמובן, הילד מצליח להתאפק בדיוק למשך חצי דקה ושוב ממשיך ברעש הטבעי הילדותי שלו. האם גערות תעזורנה? אלא מאי, אם האבא יביא לילד משחק מעניין במילא הילד יכנס לתוך העולם של המשחק ויהיה שקוע בו לגמרי, וכך כבר לא יפריע, כי הוא עכשיו נכנס ל"עולם אחר"… וכך הם הדברים גם אצל מבוגרים: על ידי שמתרוממים ל"עולם אחר", לעולם בו הקב"ה נוכח יותר ויותר בגלוי, ממילא הרבה דברים שמפריעים ומציקים "בעולם הנמוך", בעולם שבו המציאות שלי וההנאה שלי והסיפוק שלי הם הדחפים הכי חשובים, חדלים לפתע מלהשמיע קולם…

 

איך מתמודדים עם מידות לא טובות

מקודם אמרתם שיסוד זה – שעל ידי התעמקות בנקודת האמת של אחדות ה', גדולת אין סוף, ממילא גם "הפרטים הקטנים" של עבודת ה' מוארים באור אחר – רואים אותו בכמה וכמה מקומות בחסידות. האם ניתן להביא לכך דוגמא?

בהחלט. יש לכך דוגמאות רבות מאוד, וילאו הדפים ולא נמצה אותן. אתן לך אפוא דוגמה קלאסית:

בפרק כ בתניא מתחיל אדמו"ר הזקן להסביר "מצות ואזהרת עבודה זרה שהם שני דברות הראשונים: אנכי ולא יהיה לך, הם כללות כל התורה כולה", "ולבאר היטב עניין זה צריך להזכיר תחילה בקצרה עניין ומהות אחדותו של הקב"ה". והולך ומסביר עניין זה בהרחבה בשלושת הפרקים הבאים.

אחרי שמבאר את הדברים ביסודיות, אומר (בסוף פרק כב): "ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש, כי עיקר ושורש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו, נפרד מקדושתו של מקום".

באה פה לידי ביטוי כל הגישה כולה: איך מטפל אדמו"ר הזקן בעניין של גסות הרוח? כנביעה מהיסוד המרכזי. הוא לא בא ואומר לך כמה חמור וכמה פגום להיות גס רוח, ועד כמה הדבר מגונה ומקולקל ומדוע כה חשוב לתקן פגם זה. אלא הוא מבאר בעמקות את עניין אחדות ה' האמיתית, וכיצד בעולם בכל זאת יש מקום לרוע ולרשע (מצד השפעה שמושפעת ל"קליפה" – "כמאן דשדי בתר כתפוי"), ואז הוא אומר כמעט בהערת אגב: וממילא נמצא מיסוד זה שגסות הרוח היא שקולה כעבודה זרה! אם אתה מתבונן קצת ברצינות איך שהקב"ה ממלא את הכול ולאמיתו של דבר אין דבר חוץ ממנו, ממילא גסות הרוח אמורה להתמעט. כיצד תיתכן גסות הרוח – שעניינה הוא תחושת חשיבות מציאותו של האדם בעיני עצמו לעומת הזולת שנראה בעיניו כפחות ממנו וירוד ברמתו – כאשר אתה מודע היטב לטיב עמידתך מול הקב"ה, "כאין וכאפס ממש כמו קודם שלא נברא"?

ישנו מקום נוסף בתניא שנקודה זו בולטת מאוד – באיגרת הקודש המפורסמת (איגרת יא): "להשכילך בינה". לא כאן המקום לדון בה, זוהי איגרת שדורשת תלמוד ועיון מצד תביעתה העמוקה במובן זה שהיא נוקבת עד התהום, אבל הנקודה בנוגע לענייננו היא:

"אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין… – היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו ית' המחיה את הכל… ועל כן ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע, ומי שמתעצב ומתאונן – מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח"ו. ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת".

כלומר, מתוך האמונה באחדות ה', בכך שהבריאה מתהווה ע"י הקב"ה בכל רגע ורגע מאין המוחלט ליש, בכך שכל דבר שקורה הוא בהשגחה פרטית של הקב"ה – הרי ממילא נמצא על ידי אמונה וידיעה זו שאין סיבה אמיתית להיות עצוב, ויתירה מזו – עצבות יש בה שמץ של כפירה, כי הלוא אם היה מאמין באמת ויודע היטב שזה מה שהקב"ה החליט ורוצה, הוא לא היה עצוב!

נכון, מדובר במדריגה נעלית ביותר ואנו רחוקים ממנה, אבל זאת היא האמת! ועל ידי יגיעה והתמסרות בהתבוננות באמת היסודית הזאת, אזי כל אחד לפי מדרגתו ויכולתו מתקרב לתודעה הזאת, וכשמתקרבים לתודעה שכזאת – משתנים.

זוהי אפוא מהותה של תורת החסידות בכלל ושל תורת חב"ד בפרט. נקודת המוצא של כל ההוויה שלנו כיהודים וכבני אדם באה מתוך ההתבוננות בנקודת האמת הכי עמוקה והכי יסודית – אחדות ה' המוחלטת, "אין עוד מלבדו". כמובן, הדברים מבוארים על פי קבלה ועל פי דרוש וגם על פי נגלה, אבל זאת מהות ותמצית העניין: חדירה לפנימיות המהותית, ל"גזע המוח" של ההווייה, לאמת האלוקית החובקת כול, ולאורה לנתב את החיים. ועניין זה שייך בסופו של דבר, גם אם יש הבדלים כמובן בצורה ובעומק, לכל אחד ואחת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *