מה הקשר בין "פסיק אוקספורד" לנוסח "כל חמירא" הנאמר בעת בדיקת ושריפת חמץ?

לפני כ-12 שנים הקדשתי חלק מזמני הפנוי כדי לכתוב סוג של "הרחבה" לביאור המאוד תמציתי של הרבי מליובאוויטש להגדה של פסח. הטיוטות נדדו עמי ממחשב למחשב עד שעלו לענן של גוגל.

היום הצצתי באחד מן הפרקים וראיתי נקודה מעניינת שהרבי דן בה, ושקשורה באופן כלשהו לידיעה עיתונאית מעניינת שקראתי לאחרונה. חשבתי לעצמי שהקישור בין שני הדברים יכול להפוך למעניין, וזה מה שאני עתיד לעשות בשורות הבאות. מקווה שגם אתם תחשבו שהוא מעניין.

מה זה פסיק אוקספורד?

כפי שמסבירה מיכל שלו, "פסיק אוקספורד" (Oxford comma) הוא אחד הנושאים החמים בעולם המופלא של הפיסוק: האם להוסיף פסיק לפני האיבר האחרון במשפט כולל באנגלית, ולמי שאינו דובר דקדוקית שוטפת, האם לכתוב "ראיתי את הכלב, החתול והציפור" או "ראיתי את הכלב, החתול, והציפור".

הכלל בעברית קובע באופן חד משמעי שאין להוסיף פסיק לפני "והציפור" במקרה זה: "לא יבוא פסיק לפני ו' החיבור אם היא מחברת בין מילים או צירופי מילים ברשימה", אומרת האקדמיה. באנגלית, לעומת זאת, הוויכוח עודנו ניטש בין שתי אסכולות: אסכולת אוקספורד, המזוהה עם אוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה ועם הוצאת הספרים שלה, Oxford University Press, אשר תומכת בשימוש בפסיק, והאסכולה שמתנגדת לכך.

אוניברסיטת אוקספורד

הפסיק הקטן עלה ליצרנית החלב 10 מיליון דולר 

– זו הכותרת של הכתבה בדהמרקר שעוסקת בהשלכות של הוויכוח אודות פסיק אוקספורד… על פי הכתבה, מתברר שתביעה ייצוגית על תשלום שכר שעות נוספות לנהגי משאיות נשענת כולה לגמרי על ויכוח עתיק היומין אודות פסיק אוקספורד.

הפרשייה המשפטית מתחילה ב-2014, אז תבעו שלושה נהגי משאית את חברת אוקהרסט דיירי, ודרשו תשלום שעות נוספות לארבע שנות עבודה שלא שולם להם. לפי החוק במיין שעות נוספות מחייבות את המעסיק לשלם תוספת של 50% על השכר השעתי הרגיל, והן מתחילות אחרי 40 שעות עבודה בשבוע, למעט יוצאי דופן.

לשון החוק הנוגעת לפטור מתשלום שעות נוספות מפרטת "אריזה, עיבוד, שימור, הקפאה, ייבוש, שיווק, אחסון, אריזה עבור שיווק או הפצה". של מוצרי חקלאות, בשר, דגים ומזון לא משומר. מה שחסר כאן הוא "פסיק אוקספורד" אחרי שיווק ולפני "או הפצה" – אם הפסיק היה מוצב לפני המילים הללו, המשפט היה נקרא "אריזה, עיבוד, שימור, הקפאה, ייבוש, שיווק, אחסון, אריזה עבור שיווק, או הפצה". ואז היה ברור כי הכוונה היא גם לפטור משעות נוספות עבור הפצה – שהיא העבודה הרלוונטית של נהגי משאיות. בניסוח הקיים, ללא פסיק אוקספורד, אפשר להבין כי "אורזים עבור שיווק, או אורזים עבור הפצה", מוחרגים מתשלום שעות נוספות, והנהגים, שעוסקים בהפצה, לא נכללים בחריגה מהתשלום.

בית המשפט לערעורים של ארה"ב קבע כי הנהגים צודקים – היעדרו של הפסיק מספק מספיק אי ודאות כדי לפסוק לטובתם. בכך הפך החלטה של ערכאה נמוכה יותר, וצידד עם חובבי פסיק אוקספורד.

איך "פסיק אוקספורד" קשור להגדה של פסח?

ובכן הרבי בביאורו מתייחס לסוגיה דקדוקית דומה. בהקשר זה חשוב לציין שהפירוש של הרבי להגדה הוא יותר מאשר פירוש להגדה – פירוש לנוסח ההגדה של האדמו"ר הזקן.

כפי שנראה מיד, הרבי מתעכב על הנוסח שקובע אדמו"ר הזקן "כל חמירא וחמיעא" שאומרים בעת ביטול חמץ, ולמעשה דן בשאלה האם וי"ו החיבור היא מצמצמת, כלומר מכריחה שהביטול חל גם על חמירא וגם על חמיעא, וכי את שתיהם מבטל החמץ ראה ומצא; או שהוי"ו היא וי"ו מרחיבה, כלומר מציינת שהביטול חל או על חמירא או על חמיעא (או כמובן על שניהם).

הנה דברי הרבי, והרחבתם על ידי.

כל חמירא. בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב), נוסח הביטול הוא בלשון הקודש, אבל הגאונים תיקנוהו בלשון ארמי מפני עמי הארץ (ד"מ. שו"ע אדה"ז תל"ד ס"ח). ונמצא – בשינוים – ברש"י (פסחים ו, ב), רי"ף (שם ג, א), רא"ש (שם פ"א, ס"ט), בה"ג, מחזור ויטרי, יוצר לשבת הגדול ועוד. נוסח רבינו מדוייק עפמ"ש הב"ח סתל"ד – הובא בח"י – וכ"ה בסי' שער השמים להשל"ה. והנה בב"ח ושעה"ש כתבו: כל חמירא וכל חמיעא, אבל רבינו העתיק כל חמירא וחמיעא וכ"ה בח"י ובאה"ט (שם) בסי' האריז"ל בסי' יעב"ץ ועוד, ולכאורה ע"פ מרז"ל (מו"ק כו, א) ואימא עד דהוו כולהו א"ל על על הפסיק הענין, גם כאן, כיון שגם אם ישנו רק אחד משניהם, חמץ או שאור, מבטל צ"ל: כל חמירא וכל חמיעא. וי"ל דתיבת כל עצמה מורה דבאיזה אופן שיהי' – מבטל. וראה בסי' קול יעקב רמזי תיבת וחמיעא בוא"ו.

 

רבינו הזקן מביא בנוסח הסידור שלו את הנוסח הזה של ביטול חמץ: "כל חמירא וחמיעא…". על כך הרבי מקשה, דלכאורה ע"פ מרז"ל – צריך להיות הנוסח (וכמו בריבוי נוסחאות אחרות) "כל חמירא וכל חמיעא".

כדי להבין את השאלה, נקדים דיון מעניין שהתקיים בגמרא:

בגמרא מועד קטן (כו, א) דנו בעניין "קרעים שאינן מתאחים": הקריעה שקורעים על  מות אב ואם, על מלך, על אב בית דין ועל שמועות רעות וכו'.

הגמרא מביאה לכך ראיה מן הפסוק (שמואל ב – א, ט): "ויחזק דוד בבגדיו קרעים, וגם כל האנשים אשר אתו, ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול, ועל יהונתן בנו, ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". – "שאול זה נשיא… ועל בית ישראל זה שמועות רעות". ורואים שעל כל אלה קרע דוד קריעה.

על הוכחה זו מקשה הגמרא: "ואימא עד דהוו כולהו" (=ואולי חובת הקריעה היא רק כאשר מתרחשים כל הדברים הללו יחדיו, כמו שהיה אצל דוד)?

והגמרא משיבה: "על, על – הפסיק העניין". היינו, משמעות הכתוב בפסוק "על" – היא להפריד ולהפסיק בין האירועים, בכדי שלא נטעה לקשרם יחדיו. ובמילא מחשיבים אנו כל מאורע כאילו היה בנפרד ועל כל אחד צריך לקרוע קריעה, כדוד.

לפי זה, מתאים יותר הנוסח כל "חמירא וכל חמיעא". שהרי "גם אם ישנו רק אחד משניהם, חמץ או שעור" – צריך לבטלו.

אם כן, אם הנוסח יהיה "כל חמירא וכל חמיעא" ניחא, שאז "כל" (ע"ד "על" בדין קריעה) הפסיק העניין, וצריך לבטל גם באם ישנו רק אחד מהם. אבל אם נאמר "כל חמירא וחמיעא", ניתן לטעות ולחשוב, שרק באם שניהם יחדיו ישנם (הן חמירא והן חמיעא) רק אז צריך ביטול. ולא היא! מדוע אפוא דייקא אדמו"ר הזקן לכתוב כל חמירא וחמיעא?

והביאור בזה, כלשון הרבי, "ויש לומר דתיבת כל עצמה מורה, דבאיזה אופן שיהיה – מבטל".

כלומר: ההבדל בין לשון "על" ו"כל" – הוא: כשאומרים "על" – הכוונה, על זה (עושים ביטול). או אז ניתן לטעות: שאם יהיה כתוב "על כל חמירא וחמיעא", אולי צריך ביטול רק  על חמירא וחמיעא יחדיו. ואזי הנוסח באמת צריך להיות באופן של "על על הפסיק" ("על חמירא ועל חמיעא").

אולם הלשון "כל" הוא מרבה, בא הוא להוסיף. לומר: כל חמירא וחמיעא, אפילו קצת ממש, אפילו חד מינייהו, הכל – צריך לבטלו.

הרבי מביא נימוק נוסף, על פי קבלה[1], מדוע כתב אדה"ז "כל חמירא וחמיעא":

בסי' קול יעקב כתב בזו הלשון: "וחמיעא (= 136 עם הכולל) בגימטריא סמא"ל (=131) עם ה' [לכאורה צ"ל ד'] אותיות והכולל (=+5). והמבטלו הוא קו"ל (= 136) יעקב – שהוא בקדושה לעומתו בגימטריא וחמיעא ע"ה. והם סוד ה"ח, שם ה' הוויו"ת בגימטריא ק"ל עם ה' כוללים והכולל בגימטריא קו"ל. הרי נרמז בטול החמ"ץ (=136 עם הכולל) במילת וחמיע"א (=136 עם הכולל)". ואם נכתוב "וכל חמיעא" – לא יהא הסך הכולל בגימטריא מתאים עם המבואר שם.

 

[1]  בדרך כלל, כאשר הרבי מביא פירוש למספר תיבות או לנוסח – ע"פ הסוד, הרי הוא בסגנון זה, דהיינו שקודם כותב טעמים ע"פ נגלה ורק אח"כ מוסיף לשלימות התמונה ולא כעניין עיקרי – את הטעם על פי סוד. ראה לדוגמא: ד"ה דלא חמיתיה, ד"ה סברי מרנן. תודה לרב פסח שמרלינג על עזרתו בחידוד הנקודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *