אחד מן הדינים המיוחדים של פסח הוא האיסור שחל על החזקה של חמץ במשך שבעת ימי החג. שלא כמו שאר האיסורים בתורה, שאותם מותר להחזיק בבית והם אסורים רק באכילה ובהנאה, את החמץ יש להשמיד ממש (על ידי בדיקה וביעור) או להיפטר מהבעלות עליו (על ידי ביטול). האיסור נובע מכמה פסוקים בתורה האוסרים ראייה או הימצאות של חמץ, כדוגמת: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך".
רעיון מכירת החמץ מבוסס על דברי הגמרא לפיהם: "לא יראה לך שאור – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". משמעות הדברים היא שהתורה לא אסרה נוכחות פיזית של חמץ בבית האדם, אלא אסרה רק שיהיה לאדם בפסח חמץ השייך לו. ממשיכה הגמרא: "יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? תלמוד לומר: 'לא ימצא'".
משמע מדברי הגמרא שמותר ליהודי להחזיק בביתו חמץ השייך לנכרי, אך אסור לו לקבל על עצמו שמירה על חמץ זה, כך שהחמץ יהיה אצלו בתורת פיקדון. למסקנת הגמרא, אם היהודי קיבל על עצמו אחריות לחמץ של הנכרי – הוא עובר על "בל ייראה" ו"בל יימצא", ואם הוא לא קיבל על עצמו אחריות על חמץ זה – מותר לו להשאירו בביתו. אם כן, אדם המוכר את החמץ שלו לנכרי לפני הפסח – אינו עובר על איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".
אלא שזהו הדגם הבסיסי ביותר של "מכירת חמץ" שמובנו כמשמעו המילולי: נמכר החמץ לגוי והועבר לרשותו, ממש כמו מכירה רגילה שבה המוכר מקבל תמורת החפץ הנמכר והקונה מקבל לידיו את החפץ.
אולם, מוסד "מכירת החמץ" המוכר לכול איננו מכירה רגילה מכמה וכמה טעמים. הבולטים שבהם הם העובדה שהחמץ נשאר בביתו של היהודי במשך כל ימי הפסח, ושהמוכרים יודעים בסבירות גבוהה ביותר שהם בתום ימי הפסח יוכלו לקבל בחזרה לרשותם את החמץ שמכרו.
השאלה המעניינת היא מידת תקפותו של מוסד מכירת החמץ בצביונו העכשווי: האם מכירת החמץ אינה אלא "הערמה", ובלשון ימינו: האם זו לא "קומבינה" ופעולה פיקטיבית, ואז יש מקום לטעון שאי אפשר להסתמך עליה באמת?
רקע: למשמעותו של המושג ההלכתי – "הערמה"
מהי "הערמה"?
"המלה 'הערמה'", כותב הרב ישראל רוזן, "נושאת בחובה צליל שלילי, שאיננו ערב לאוזנינו ה'מודרנית'. על אחת כמה וכמה המושג 'הערמות הלכתיות' יש בו כדי לעורר תמיהה על ההזדקקות לדרך אשר כביכול אינה מהוגנת"[1].
אלא שנשאלת תחילה השאלה מהי המשמעות של המונח "הערמה" בהקשר ההלכתי שלו.
לפי הגדרת האנציקלופדיה התלמודית: "הערמה מובנה תחבולה, בין באופן המותר ובין באופן שאינו מותר"[2], המשמעות של הערמה היא: התנהגות בעורמה, עקיפת ההלכה, עשיית דבר בעקיפין כדי להפקיע איסורים או חובות.
בחלוקה כללית ניתן לומר, כי ישנן הערמות שהן אסורות, ישנן הערמות שהן מותרות, וישנן הערמות שהן אסורות לכל אדם ומותרות לתלמידי חכמים.
המסקנה הבסיסית שיש ללמוד מההגדרה הזאת כפי שעולה מן מקורות ההלכה היא שעצם השימוש במושג ההלכתי הערמה אינו אומר שהדרך אינה מהוגנת או פסולה. יש והדבר מותר, אלא שההיתר בא בדרך של תחבולה, והרמב"ם מעיר יתירה מזאת כי "תחבולת היתר תקרא הערמה, ושאינו להיתר תקרא מרמה"[3].
שני סוגים של הערמה הלכתית
לאמיתו של דבר, בהערמה הלכתית עצמה קיימים שני סוגים[4]:
- העברת בעלות – דוגמת מכירת בהמה מבכירה; פדיון מעשר (על ידי העברתו או הקניית כסף הפדיון לקרוב משפחה כדי לחסוך בתשלום חומש); היתר עיסקא (על ידי "יצירת" שותפות עסקית בין המלווה ללווה), וכדומה.
- "ניצול" סעיפי הלכה – ללא היבט קנייני, דוגמת עירוב חצרות (מיישמים הקלות הלכתיות רבות הנשענות על הילכת "חוט צורת הפתח"), ועוד.
השאלה הנשאלת היא היכן ממוקמת מכירת חמץ. כפי שצוין לעיל, יש פוסקי הלכה שמיקמוה בתוך הסקאלה של "הערמה", קביעה הלכתית שמעלה שאלה רצינית באשר לתקיפותה וליעילותה כנגד איסור השהיית החמץ בפסח.
האם יש תוקף לקניינים שמתבצעים בדרך של "הערמה"
סוגיית הגמרא בנוגע לקניין שתכליתו היא פיקציה
לב המנגנון של מכירת חמץ כפותר בעיית השהיית חמץ שלאמיתו של דבר אין רוצים באובדנו, כשמו כן הוא: העברת בעלות החמץ באמצעות מעשה קניין. בנקודה זו נשאלת השאלה כיצד ההלכה מתייחסת למפגש בין מעשה קנייני ובין "הערמה".
הסוגיה במסכת כתובות מביאה מעשה[5]:
אישה שהייתה גרושה או אלמנה ועמדה להינשא שוב, רצתה להבריח את נכסיה מבעלה ולא רצתה שיזכה הבעל בנכסיה. לפיכך כתבה את הנכסים לבתה במתנה לפני הנישואין.
לבסוף אותה אישה נישאה והתגרשה ורצתה שהבת תשיב לה את הנכסים הללו, אלא שהבת טענה שהייתה זו מתנה גמורה.
בא המעשה לפני רב נחמן. קרע רב נחמן את השטר, כי הסכים לדעת האם שלא התכוונה להקנות לבתה בשטר זה.
הלך רב ענן לפני רב עוקבא ראש הגולה ואמר לו: ראה אדוני את נחמן האיכר איך הוא קורע שטרות של בני אדם; רב ענן התרעם על כך כיצד עשה רב נחמן מעשה וקרע שטר שהיה כתוב כהלכה.
אמר לו מר עוקבא: אמור לי בבקשה, גוף המעשה כיצד היה. אמר לו: כך וכך היה המעשה וסיפר לו את כל הפרטים.
אמר לו מר עוקבא לרב ענן: שטר הברחה אומר אתה? כך אמר חנילאי בר אידי בשם שמואל: מורה הוראה אני ומודיע הוראה זו לרבים – אם יבוא שטר הברחה לידי, אקרענו. כי ברור ששטר כזה לא נועד לשם נתינה גמורה ואינו אלא לשם הברחה[6].
מהסוגיה עולה עיקרון פשוט אבל חד: כאשר ברור כי המעשה הקנייני נועד לשם תכלית פיקטיבית וכאשר ברור בעת עריכת הקניין כי לא הייתה שם שום כוונה קניינית – כי אז מעשה הקניין הזה אכן איננו תקף.
לכן, כאשר ברור שהאישה העניקה לבתה את רכושה רק בכדי לא להפסידם ולא כדי לתת אותם לבתה, הבת אכן אינה זוכה בנכסים הללו במקרה של סיטואציה בה התנאים שבעטיים נערך מעשה הקניין השתנו.
בעלי התוספות מוסיפים נקודה חשובה. לכאורה על ההלכה המצוטטת מפי שמואל ניתן לשאול שאלה מאוד חזקה: הלוא ההלכה מקבלת כיסוד חשוב את ההיגד ש"דברים שבלב אינם דברים". מכאן, שהשאלה ששאל רב ענן עומדת איתנה ולא ברורה תשובת שמואל. ברי כי נעשה כאן מעשה קניין כדת וכדין; ובכן מה יועילו כנגד המעשה השריר והקיים של הקניין הגיונות והמיית הלב של האישה, אם נתנה במתנה גמורה או שזאת הייתה פיקציה בלבד. על פניו, רצונותיה וכוונותיה הכמוסים אינם רלוונטיים כנגד המעשה הגלוי והכשר של הקניין.
הלימוד מסוגיית הגמרא, על פיו קניין שתכליתו הערמה אינו תקף
רש"י באמת מפרש שהאישה הודיעה בפני עדים כי כל כוונתה היא להבריח מפני הגבר. אולם בעלי התוספות אינם מקבלים זאת, ומיישבים את השאלה באמצעות הארה קצרה:
"פי' בקונטרס והודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת. ואין נראה לרבינו יצחק, דא"כ אמאי פליגי רב ענן ורבא אדרב נחמן? פשיטא דלא קנתה! ונראה לרבינו יצחק, דלא אמרה מידי אלא גילוי מילתא בעלמא איכא ולא הוי דברים שבלב שאינם דברים, דהכא ודאי הדבר ניכר שלא נתכוונה אלא להבריח דנפשה עדיפא לה"[7].
לפי התוספות לא יתכן להעמיד את הסוגיה במקרה שהאישה גילתה מראש בפני עדים שכל מעשה הקניין הוא פיקציה, כי במצב כזה אי אפשר להבין מדוע רב ענן ורבא חלקו על רב נחמן, הרי אין מי שיחלוק שאם אלו פני הדברים הקניין באמת לא חל.
אלא שאם כך נשאלת השאלה לאידך גיסא, מדוע רב עוקבא, בשם הילכת שמואל, הצדיק את רב נחמן בקביעתו שהקניין לא תקף; הרי "דברים שבלב אינם דברים", ומחשבותיה הכמוסות של האישה אינם יכולים לערער על המעשה הגלוי והכשר של הקניין.
ההסבר הוא, שלא כל סיטואציה בה דברים לא נאמרו בפירוש נחשבת כ"דברים שבלב". יש מצבים בהם "אנן סהדי", בהם מתוך שיקול דעת סביר ברור לנו בסבירות גבוהה ביותר מה הייתה כוונתו של פלוני. העובדה שבתוך מכלול פרטי הסיטואציה עצמה מצוי שיקוף ברור וגלוי גם לתכליות ולמוטיבציות של הנוגע בדבר, למרות שהן הפוכות או לא עולות בקנה אחד עם המעשה הגלוי הטכני, מוציאה את התכליות והמוטיבציות מכלל "דברים שבלב" לכלל "דברים שעל השולחן"…
בעמדה זו נקטו הרבה מן ה'ראשונים' – דוגמת הר"ן[8] והרא"ש שכתב שכאשר יש "אומדנא דמוכח" (אומדן מוכח, השערה סבירה ביותר), כי אז אין זה בגדר של "דברים שבלב"[9].
האם קיים חשש "הערמה" במכירת חמץ? האם יש לכך השפעה על תוקפה של המכירה?
הדעות הסבורים שלמכירה אין תוקף: זה נראה ריטואל דתי ולא מעשה קנייני
המסקנה שעולה מן דברי הראשונים כפי שהוצגו למעלה, מעוררת שאלה גדולה באשר לתוקפה של מכירת חמץ בצביונה המוכרת לנו:
במכירת חמץ הן המוכר והן הקונה לא מתכוונים באמת לקנות ולמכור; לכאורה זהו ניתוח המוסכם על הכול.
אילו אכן היה המצב כזה שבו הצדדים מעוניינים בקניין בכנות (ולו כנות כלשהי), ככל הנראה לא היה צורך להגיע לכל המנגנונים שנוספו למכירת החמץ במהלך הדורות, אלא היה מתרחש תהליך של מקח וממכר רגיל.
בסופו של יום, תכליתם של מנגנונים אלו היא למעשה לאפשר "מכירה" תקפה מצד אחד תוך מתן ערובה וביטחון שתכולת המכירה תשוב בחזרה אל המוכר בתום ימי החג, וזאת כי המוכר לא באמת מעוניין למכור את החמץ וכל מטרתו היא להיפטר מן החובה להשמיד את החמץ.
ואכן, היו פוסקים שכתבו כי מפני סיבה זאת, למכירת החמץ בצביונה המאוחר אין תוקף, משום שברור בעת המכירה שאין בדעת הקונה והמוכר לקיים מקח וממכר ואין זאת אלא בבחינת ריטואל דתי גרידא:
"ולבי אומר לי", כותב רבי שמואל הלוי קעלין, "דדווקא בימים הקדמונים שמכירת החמץ לנכרי הייתה דרך מקרה והייתה המכירה מכל הלב בין אצל הישראל המוכר ובין אצל הגוי הקונה התירוה. אבל בזמנינו הן רבים עתה עמי הארץ שאין הדבר בעיניהם אלא רק מצוות אנשים מלומדה ומנהג אבותיהם בידיהם; וכל שכן שאין דעת הגוי לקנות כלל – בעניותי הדבר קשה מאוד"[10].
דברים חריפים כותב גם רבי שלום משולם יעקב בספרו "ישועות יעקב":
ה"נוטה [לומר] דבמכירת חמץ לא מהני קניין אגב קרקע, וטעמו דזהו אומדנא שכל מעשיו הוא רק כדי להבריח את עצמו מאיסורא דחמץ, ולכן בטל קניין הקרקע [אך לא המטלטלין]"[11].
"הערמה" יכולה להועיל לאיסור דרבנן אך לא לאיסור דאורייתא
גם מתוך דבריו של רבי יוסף סנדר שור עולה כי הוא תופס את מכירת החמץ כ"הערמה" בעלת תוקף מוגבל מאוד.
ההקשר של דבריו הוא זה: מלבד המסחר בתבואה ושיכר היה נוהג בזמנו גם עסק של העמדת שוורים ובהמות לפיטום על ידי אכילת חמץ, בעיקר מפסולת של בתי משרפות היי"ש.
כאן עלתה שאלה קשה יותר. מהצד האחד אם לא יאכילו את הבהמות במשך שמונת ימי החג יוכחשו הרבה ויש בדבר משום הפסד מרובה, ומהצד השני אם הגוי יאכיל לבהמות של ישראל חמץ בפסח, ה"הערמה" בולטת היא ביותר.
רבי יוסף סנדר שור מביא בדבריו את הצעת רבנים בני דורו "להתיר למכור לעכו"ם קודם הפסח בהמות שלו, גם חמץ שדרכם לאכול כל ימות השנה", אבל סבור הוא שזה איסור גמור:
"שזה הקונה לאו גברא דאורחיה [לא אדם שדרכו] לקנות כך, וזה אין דרכו למכור כן, ועל הרוב הקונה הוא עני וקונה בכמה מאות חמץ כנהוג עתה"[12].
לדעתו כל מה שמכירת חמץ הרגילה כן מועילה אינה אלא מפני שמן התורה די בביטול חמץ בלבד. לדעתו, המוכר חמץ עושה גם ביטול חמץ על החמץ שמכר[13], נמצא אפוא, שכל האיסור ששייך לגביו הוא רק מדרבנן שאסרו גם חמץ שאדם ביטל אך לא ביער, ולכן מועילה המכירה – כי באיסור דרבנן מועילה הערמה. אבל להאכיל בהמות של ישראל חמץ בפסח, שכאן יש להפריע איסור דאורייתא, הרי בזה לא מועיל הערמה.
גם הרב שאול נתנזון אינו מקבל פתרון מכירת החמץ. הוא מתבסס בדבריו על עמדת רבי שמואל הלוי קעלוין, אותה הוא מקבל ועמה הוא מסכים, שמכירת החמץ אינה אלא הערמה; והיא מועילה רק לרמת האיסור מדרבנן ולא לרמת האיסור שמדאורייתא:
"דהנה כל ענין המכירה כבר נודע מ"ש התבואות שור דאינו רק [=שאין זה אלא] הערמה בלבד, והערמה בדרבנן שרי [מותר] ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכל אחד מבטל בלב שלם … ובאמת לא סמכינן על מכירה! דהמכירה היא רק הערמה בלבד, רק שבדרבנן מועיל הערמה. אבל לעולם הוא מבטל ומפקיר החמץ. וממה נפשך: אם סמך דעת הקונה, פשיטא דיפה עשה; ואם לא יסמוך – [מכל מקום, הרי] הוא מבטל החמץ ומועיל מן התורה וזה ברור".
לדברי הרב נתנזון, ההסתמכות האמיתית היא על מרכיב "ביטול חמץ" שאדם מבטל את החמץ, ומן התורה די בזה. אלא שחייבו חכמים לבער גם חמץ שביטלוהו שמא תהיה דעתו על החמץ ויתחרט על הביטול, ובזה יבוא לכלל איסור מדאורייתא. אבל באמת המכירה עצמה מאחר שהיא לא מכירה "אמיתית", לכן אין היא מועילה אלא לאיסורים מדרבנן.
להגנת "מכירת חמץ" – זו אינה "הערמה" ויש לכך תקדימים גם באיסורי תורה
למרות האמור לעיל, אפשר לומר שמרבית הפוסקים ככולם מקבלים כי מכירת חמץ היא מכירה גמורה, ולא חוששים כלל ל"הערמה"[14].
הטיעון הראשון שמועלה נגד ההסתייגות ממכירת חמת הטוענת "הערמה היא", מצוי בפיו של רבי יום טוב ליפמן היילפרין. הוא טוען כי ההגדרה של מכירת חמץ כהערמה שגויה, משום שממקורות התלמוד עולה במפורש כי פעולה כעין זו אפשרית גם מול איסורי תורה, ומשמע שזוהי לא הערמה אלא פעולה לגיטימית,
ובלשונו:
"דעיקר מה שקרא למכירה זו הערמה קשה, דהרי מצינו גם לעניין איסור דאורייתא מכירה כהאי גוונה"[15].
לצורך הדיון כאן תובא דוגמא אחת.
הגמרא במסכת נדרים עוסקת בסוגיית "מודר הנאה"[16]. המשנה שם קובעת כי אם פלוני מדיר את אלמוני מנכסיו ואלמוני מדיר את פלוני מנכסיו, "שניהם אסורין", אסור להם להשתמש אחד בנכסיו של רעהו. "ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל", כלומר במה שהוא רכוש כלל האומה, ואינו נחשב כחלקו של שום אדם פרטי.
המשנה שואלת: "ואיזהו דבר של עולי בבל", ובין הדברים שהיא מונה בתשובתה – "והכותב חלקו לנשיא… מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט; שהכותב לנשיא אין צריך לזכות [לנשיא את חלקו על ידי מעשה של קניין, ואילו] הכותב להדיוט צריך לזכות [עליו לבצע קניין בכדי שהכתיבה תחול]".
הגמרא בסוגיא שם מספרת:
"אנשי הגליל קנטרין היו והיו נודרין הנאה זה מזה. עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא".
אנשי הגליל היו אנשי קטטה ומריבה, ובתדירות היו אוסרים איש את נכסיו על רעהו. כדי לפתור את הבעיה שמא יכשלו באיסור וישתמשו במשהו שהוא אסור להם, עמדו אבותיהם והקנו את חלקיהם בנכסי הציבור לנשיא.
רבי יום טוב ליפמן היילפרין אומר שכאן עולה ראיה לכך ששימוש במנגנון זהה לזה של מכירת חמץ הוא לגיטימי ומועיל גם באיסורי תורה. איסורי מודר הנאה הם איסורים מן התורה, ולמרות זאת הפתרון של "עמדו אבותיהם" מועיל.
לאמיתו של דבר, כולם יודעים שההקנייה של נכסי הציבור הללו לנשיא היא פיקציה. כולם יודעים "שהנשיא לא יגע בהן כלל וכלל והם ישלטו בנכסיהון"[17], ובכל זאת זהו פתרון שמועיל מפני איסור מדאורייתא.
אלא שרבי יום טוב ליפמן היילפרין מוסיף בכל זאת נימה של הבהרה לדבריו: הדברים אמורים כל עוד מעשה הקניין הפורמלי נעשה בצורה תקינה וכל עוד המוכר והקונה התכוונו לקנות ולהקנות, ובמצב כזה הפתרון מועיל. לכן "יש להזהיר המוכר והקונה שיכוונו להקנות ולקנות ולא יעשו מצוות אנשים מלומדה"[18].
תוקפה של מכירת חמץ כמכירה גמורה
תוקף המכירה בהלכה: ביצוע כל הקניינים האפשריים מונע אפשרות של הערמה
הטיעון הראשון דלעיל להגנה על מכירת חמץ מביא ראיה שאכן מכירת חמץ יש לה את מלוא התוקף. אולם עדיין הרוצה להבין מדוע וכיצד, נותר תוהה ותמה.
אך למעשה, פוסקי הלכה רבים עסקו במתן ביסוס הגיוני מנומק לכך שמכירת החמץ היא לא "משחק של כאילו", אלא מכירה ממשית בעלת מלוא התוקף ההלכתי.
הנמקה אחת שנאמרה בעניין טוענת כי תוקפה של מכירת חמץ כמכירה שרירה וקיימת נובע מכך שהתקינו לבצע את המכירה באמצעות כל סוגי הקניין האפשריים, וגם משכירים או מוכרים את מקום החמץ – ולכן אין שום סיבה לומר שהמכירה לא תקפה.
כך רבי משה סופר, החת"ם סופר, כותב בעניין זה:
"הכא הרי קנה בדרכי הקניות כסף ומשיכה, שיודע הגוי שקונים בו מדינא ועשה כל המעשים הראויים. רק שנאמר שאין דעתו לקנות – בכהאי גוונא אמרינן דברים שבלב אינם דברים"[19].
גם אדמו"ר הצמח צדק האריך להוכיח שאין מכירת חמץ בכלל הערמה כשהוא מתבסס על נקודה זו[20].
תחילה הוא מצטט את דברי אדמו"ר הזקן ופסקים אחרים על פיהם לא ניתן לבטל את החמץ הכלול במכירה (לא יתכן הרי לבטל משהו שהאדם גם מוכר אותו, אלו הן שתי פעולות סותרות). לפי פסיקה זו, לכאורה, מתעצמת של תוקפה של המכירה:
"ואם כן לדבריהם יקשה קושיית ה'בכור שור': הלא מוכחא מילתא דהערמה טובא. אלא על כורחך צריך לומר, דאין זה הערמה האסורה כיון שמדינא הקנין קיים. וכבר עמד על זה ה'מקור חיים'".
המקור חיים שם מביא מקור לדבריו מכך שניתן להערים במעשר שני, ואדמו"ר הצמח מחדד כי במכירת חמץ יש צד להקל עוד יותר בעניין:
"דהתם [במעשר שני] ההערמה יותר ניכרת שהרי נותן מעותיו במתנה לבנו או בתו הגדולים כו'; אבל הכא שזהו דרך מקח וממכר, אין ההערמה ניכרת".
כלומר, העובדה שמכירת חמץ מתבצעת במסגרת התהליך הנורמטיבי של מקח וממכר, מתרחשת מכירה לכל דבר ועניין עם כל הפרטים, גורמת לכך שהמכירה שרירה וקיימת ומועילה למרות שבסופו של דבר יודעים כולם שבתום ימי הפסח יחזור החמץ לידיו של היהודי.
במיוחד, מוסיף אדמו"ר הצמח צדק, הדברים אמורים נוכח תקנתו של אדמו"ר הזקן לבצע את המכירה באמצעות יהודי שלישי העומד באמצע בין המוכר לקונה כערב קבלן:
"ועוד יש לומר ועיקר, דאחר שאאזמו"ר הגאון זצ"ל הצריך להיות עוד יהודי ערב קבלן עבור האינו יהודי הקונה, ועל ידי זה היהודי המוכר בטוח במעותיו, אם כן אף שהאינו יהודי הקונה הוא עני אין זה הערמה".
אם כן, הביטחון והוודאות של המוכר בכך שהוא לא יפסיד מאומה בעקבות המהלך, כי יש מי שערב על כספו שמגיע לו מן המכירה, מחזקת מאוד את תוקפה של המכירה.
האם מכירת חמץ שמבצע אדם לא דתי, שלכאורה מתייחס לכך כאל עניין דתי ולא כאל עניין קנייני, יש לה משמעות?
טיעון אחר להגנת על מכירת חמץ, נוגע גם בשאלה נוספת שרלוונטית במיוחד בדורות האחרונים – והיא: בזמן זה שגם אנשים שמוגדרים כ"לא דתיים" מוכרים חמץ, לכאורה הרי אצלם ברור ופשוט שאין גמירות דעת קניינית, והכל נחשב בעיניהם מעין 'טקס דתי' ותו לא. האם למכירה זו יש תוקף?
רבי צבי פסח פראנק דן בנושא[21].
הוא מצטט את דברי הטוענים שהמכירה היא הערמה בלבד ומשכך בעלת תוקף מועט ביותר, וכותב:
"דבכהאי גוונא דההקנאה הוא רק להבריח את עצמו מאיסורא דחמץ, זהו בכלל גילוי דעתא שאינו מכוין לקנין גמור, הנה דעת גדולי האחרונים שאומרים לאידך גיסא דמה שהוא רוצה לברוח מן העבירה הוי אומדנא דגמר ומקנה בלב שלם, משום דבלי הקנאה גמורה הרי שוב יעבור עבירה ואין אדם עושה מעשה קנין לבטלה, ואיסורא דחמץ כופהו שיהא מקנה באמת כדי לברוח מן העבירה שאי אפשר לו אלא בהקנאה גמורה".
הרב פראנק בעצם אומר, שהרקע ההלכתי למטרת ההקנאה דווקא מיקל על גמירות הדעת, והוא מביא ראייה לדבריו מדברי רבי עקיבא איגר, כדלהלן:
השולחן ערוך[22] פוסק שמותר למכור לנכרי פירות ערלה לשלש שנים מאחר שלא באו לעולם, והטעם הוא משום שאיסור ערלה לא חל אלא על הפירות אבל העצים לא נאסרו.
לכאורה הדברים צריכים עיון, שכן את הפירות שלא באו לעולם אי אפשר להקנות. אם כן, הקנין חל רק כשבאו לעולם, בשעה שנאסרו. לפי זה נמצא שדמי הפירות הם בעצם חילופי איסורי הנאה!
כתב על כך רבי עקיבא איגר בהגהותיו על השולחן ערוך, שגם אם לא אמר המוכר "דקל לפירותיו", עם זאת, כיון שכל כוונתו במכירה הזו היא לאפרושי מאיסורא – על דעת חכמים הוא מוכר באופן המועיל.
"הרי מבואר", כותב הרב פראנק, "דהמדובר הוא שמקנה להגוי הפירות ולא הזכיר דקל לפירותיו. מכל מקום כיון דכל כוונתו לאפרושי מאיסורא, אזלינן בתר אומדנא [הולכים אחרי האומדן] דמקנה זכות בדקל לפירותיו והדקל מותר בהנאה. וממנו נלמד גם במכירה להנצל מאיסור שביעית גמר ומקנה בלב שלם… ומה שבמחצית השקל (סימן תמח) מפקפק שהגוי אינו מכווין לקנין, הנה בזמן שאומרים מפורש שיתן הכסף ובעבור זה מקנים לו שהקרקע יהא שלו, והגוי נותן הכסף על מנת כן, אין לנו אומדנא ברורה שאינו רוצה לקנות"[23].
הנה כי כן, דווקא המוטיבציה הדתית (להימנע מאיסור חמץ) שעומד ביסוד המכירה היא זו שמעניקה לפי גישה זו תוקף מיוחד למכירה. כי ברור שאם ברצונו של הלה להינצל מאיסור חמץ, שהוא רוצה לעשות את הפעולה שאכן תציל אותו מן האיסור, קרי: למכור את החמץ בלב שלם.
כך גם כותב רבי שלמה זלמן אויערבאך:
"כיון שהוא עושה זאת להציל עצמו מאיסור תורה או דרבנן, יש לנו לומר שאין כוונתו כלל להערים, אלא דבאמת מכוין הוא בלב שלם למכירה, כדי להציל עצמו מן האיסור"[24].
נימוק זה מופיע בפיהם של עוד פוסקים, כל אחד בסגנונו שלו, אבל נקודת הדברים היא שכאשר בבפני היהודי ניצבות שתי אופציות – ביעור מן העולם או מכירה, ברור לכולי עלמא שהיהודי מעדיף את האופציה השניה, ומשום סיבה זאת ברור שהוא עושה את המכירה כהלכתה, כי אחרת הוא שוב עובר על האיסור ומה הועיל במעשיו.
לסיכום:
דננו לעיל בוויכוח ההלכתי באשר לתקפותה של מכירת חמץ. השוללים את המכירה כפתרון מעולה ולכתחילה סבורים כי זוהי למעשה "פיקציה". המכירה היא לא באמת מכירה, הקנייה היא לא באמת קנייה.
לדעתם, כולם יודעים שמה שקורה פה הוא סוג של "משחק דתי", "הערמה". לכן לדעתם כזה דבר יוכיל להועיל רק באיסורי דרבנן ולא באיסורי דאורייתא. לדעתם, מכירת חמץ יכולה להועיל במקרה שהאדם ביטל את חמצו, שבמקרה כזה הוא לא מחויב מן התורה על החמץ רק מדרבנן, ולאיסורי דרבנן או אז ההערמה תועיל.
לעומת זאת, התפיסה ההלכתית העיקרית ומרבית הפוסקים סבורים כי המכירה היא תקפה לחלוטין, ומועילה לכתחילה.
שלושה נימוקים שונים הועלו להגנת מכירת חמץ:
- זוהי לא הערמה ויש לפעולות זהות תקדימי תקפות גם באיסורי תורה;
- ביצוע כל פעולות הקניין בעת מכירה מוציאה מכלל כל אפשרות שמדובר בפיקציה. אדמו"ר הצמח הצדק אף הוסיף, שכאשר ממלאים את תקנתו של אדמו"ר הזקן ומעמידים ערב קבלן יהודי בין המוכר לקונה כי אז בוודאי המכירה תקפה לגמרי ולא שייך בכלל מושג של הערמה.
- זוהי לא הערמה משום שהמוטיבציה הדתית של המוכר מכריחה אותו לבצע את פעולות הקניין כהלכתם והוא "גמר ומקנה".
הערות:
_____
[1] הרב ישראל רוזן, 'הערמת הלכתיות כתקנות ציבור', תחומין כא (תשס"א), עמ' 209.
[2] אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, הערמה, טור תרצז.
[3] פירוש המשניות להרמב"ם, תמורה, ה, א.
[4] הרב רוזן עוסק בכך באריכות: 'הערמת הלכתיות כתקנות ציבור', שם.
[5] בפנים הדברים מובאים בתרגום מארמית, ולהלן לשון המקור: "ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה, כתבתינהו לברתה. אינסיבה ואיגרשה. אתאי לקמיה דרב נחמן קרעיה ר"נ לשטרא. אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא א"ל חזי מר נחמן חקלאה היכי מקרע שטרי דאינשי. א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל הכי והכי הוה. א"ל שטר מברחת קא אמרת? הכי א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל: מורה הוראה אני אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו".
[6] כתובות עח, ב.
[7] תוספות, כתובות עח, ב ד"ה כתבינהו לברתא.
[8] חידושי הר"ן קידושין מט, ב.
[9] שו"ת הרא"ש, כלל עח, אות ג.
[10] מחצית השקל, אורח חיים, סימן תמח ס"ק ד.
[11] מצוטט בתוך: שו"ת הר צבי, אורח חיים, חלק ב סימן מד.
[12] בכור שור, פסחים, כא, ב.
[13] הקביעה על פיה מכירת חמץ מתרחשת במקביל לביטול חמת, קביעה שפוסקים רבים חולקים עליה נמרצות. אדמו"ר הצמח צדק למשל כותב (שו"ת צמח צדק סימן מח) על דבריו: "משמע מכל הפוסקים דמכירה גמורה בעינן בחמץ, לא הערמה. ו[כל מה שנכלל בתוך מכירת חמץ] אינו בכלל הביטול כלל, ועמ"ש באות ח' בשם המ"ב סי' נ"ח עכ"ל. וכ"כ אאזמו"ר הגאון נ"ע בהל' מכירת חמץ דחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו כו' עכ"ל. וזה דלא כהבכ"ש".
[14] ראה בהרחבה בספר משפט המכירה, עמ' תעז ואילך.
[15] שו"ת עונג יום טוב, חלק אורח חיים, סימן כח.
[16] נדרים מח, א.
[17] עונג יום טוב, שם.
[18] עונג יום טוב, שם.
[19] שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שי. יש לציין כי הרב עובדיה יוסף טולידאנו מביא בדיונו בעניין כי מדברי הרשב"ץ "שכתב דמאחר וכל הקניין נעשה רק בכדי להערים, לפיכך לא מהני קניינו".
[20] שו"ת צמח צדק, אורח חיים, סימן מח.
[21] שו"ת הר צבי, אורח חיים, חלק ב סימן מד.
[22] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד סעיף טו.
[23] הר צבי, שם.
[24] מעדני ארץ, סימן א, אות כ.
מי שעושה את כל הקנינים הוא הרב. הרי המוכר עצמו סתם רושם את שמו על דף ועושה קנין חליפין. ובעיניו אינו נחשב רציני.
ובפרט אלו שמרשים את הרב בטלפון.
שלא לדבר על זכין שלא בפניו לאלו שמוכרים לבני קהילתם ללא ידיעתם.
והרי גם לאחד ששכח פעם למכור חמצו ונזכר אחר זמן איסור מצאנו היתר.
והשאלה במקומה!