בין מנהטן לשושן הבירה * על קריאה חדשה במגילת-אסתר ועל "השואה הסמויה"

על פי קריאה חדשה ומעניינת במיוחד, סיפורה הסמוי של המגילה הוא סיפור על זהות ועל משבר הזהות בעידן גלובלי שמעודד היטמעות א-תרבותית בתוך המרקם הקוסמופוליטי החדש * על קריאה חדשה במגילת-אסתר ועל ההתבוללות

 

אד קוץ' היה אחד מראשי העיר המיתולוגיים של העיר ניו יורק. הוא קיבל אותה מרוששת, מלאת פשע ונטולת תקווה – ובתום שלוש הקדנציות של כהונתו הייתה ניו יורק לאחת הערים המשגשגות, הפורחות ומלאות התקווה.

אד קוץ' היה יהודי חם. הוא נולד בניו יורק להורים מסורתיים ושורשיים, יהודים שהיגרו מפולין לארצות הברית. הוא לחם במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא ארצות הברית, ואז המשיך את הקריירה הפוליטית המפוארת שלו.

אד קוץ', צילום: Rob C. Croes / Anefo

גם אני ניצול-שואה…

"כאשר שימש ראש העיר ניו יורק", כך סיפר הרב ישראל מאיר לאו, "היה אחי נפתלי הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, והוא הפגיש בינינו. הכרתי את הרקע של אד קוץ, ולכן מאוד התפלאתי כאשר הוא אמר לי בקולו הרועם: 'דע לך, שגם אני הוא ניצול שואה'.

"תהייתי לא ארכה זמן רב כי הוא מיהר להסביר את עצמו: 'כאשר הייתי בברלין, ערכו לי סיור במקומות היסטוריים בעיר, ובין היתר ביקרנו בחדרו של אדולף היטלר ימח-שמו. באחד המקומות בחדר עמד גלובוס גדול ועליו כתובות בטוש שחור ספרות.

"המדריך הסביר, כי מספרים אלו מציינים את כמות היהודים שחיו אז בכל מדינה ומדינה על פני הגלובוס. על מקומה של ארצות הברית במפה – היה רשום המספר: ששה מיליון! גם אני אפוא ניצול שואה. אלמלא הנבלה נעצר על ידי בעלות הברית, הוא היה מנסה להגיע לכל יהודי בעולם'.

 השואה הסמויה

כמה יהודים מוצהרים יש היום בארצות הברית? אם עושים חשבון פשוט – היו צריכים להיות בארצות הברית היום כחמישים מיליון יהודים. אם לפני כשבעים שנה היו בה ששה מיליון, אזי בתוך חמש-שש דורות היה אמור המספר להכפיל עצמו כמה וכמה פעמים. בפועל, היום יש… כששה מיליון יהודים מוצהרים.

איך קרה הדבר? הלוא לא ידוע לנו על מלחמה או על רדיפות שמתבצעות כנגד יהודים בארצות הברית, להיפך! כשבע-מאות וחמישים אלף ישראלים ירדו מישראל להתגורר בארצות הברית. באו לשם גם מאות אלפי יהודים שעלו מברית המועצות.

מי אפוא העלים כמות עצומה כזו של יהודים?! ובכן, לגודל הכאב התשובה היא: ההתבוללות.

אדם שבוחר לחלוק את חייו עם אשה נכרית לא בת עמנו, כורת ענף מהאילן עמוק השורשים ורב הפארות של העם היהודי.

תהליך מסירה מופלא בן שלושת אלפים וחמש מאות שנים, נקטע באיבחה; שרשרת דורות של התמסרות למסורת בצחוק ובדמע, באהבה וביגון, של התמסרות שעיצבה אותנו, שיצרה את דמותנו, שמאפיינת את אישיותנו, שאבותינו מסרו נפשם בעדה – שרשת זו נמחקת בשל חמדה רגעית, בשל להט יצרי שיש לו תחליף, בשל חוסר מודעות והתנתקות בלתי מכוונת.

בלי להשוות, חלילה, אבל במבחן התוצאה – ההתבוללות מסייעת לחלומו של היטלר להתגשם.

לא רק התהליך של המסירה נגדע כאשר אדם בוחר באפשרות הגרועה של נישואי תערובת, אלא גם המסר. הקדוש ברוך הוא כרת עם היהודי ברית – להעביר לעולם מסר. מסר של חתירה לתיקון ולשלמות, מסר של עשייה, של מוסר, של קידוש ערך החיים. כאשר אדם מחליט לנתק את ילדיו מהעם היהודי – הוא בעצם מחליט לנתק אותם מן היניקה הרוחנית, המשמעותית, מלאת השגב ומלאת החיים הפנימיים של היהדות. מן המסר המופלא של ברית סיני.

התגובה הרדיקלית ביותר לשואה

בהקשר זה ישנה אבחנה מבריקה של הרב יונתן זקס, מי שהיה עד לא מכבר רבהּ הראשי של בריטניה:

בעולם היהודי הגיבו תגובות רבות לשואה. אולם התגובה הרדיקלית ביותר – היא התגובה של הרבי מליובאוויטש. מה בעצם עשה היטלר? הוא חיפש כל יהודי, בכל מקום. כדי להשמידו. להבדיל אלפי הבדלות, הרבי קורא אף הוא לחפש כל יהודי, בכל מקום –  כדי לחברו לשרשרת הדורות, להחזירו למעגל המסירה, במטרה להעביר לו את המסר, ולהפוך אותו ללפיד הנושא את המסר לדורות הבאים.

ובלשונו של הרב זקס:

איך אפשר לגאול עולם שהיה עֵד להיטלר ימ"ש? הרבי הגה פתרון יוצא מן הכלל. הוא אמר לעצמו: אם הנאצים חיפשו אחר כל יהודי בשנאה, אנחנו נחפש אחר כל יהודי באהבה!

זו הייתה התגובה הרדיקלית ביותר שניתנה אי פעם לשואה, ואיני יודע אם אפילו כיום העולם היהודי הפנים אותה. האנטישמיות מרימה את ראשה במקומות רבים בעולם, וברוך השם – יש מאות ארגונים שנלחמים בה בדרכים מגוונות, אבל אף אחד אינו אומר מה שהרבי אמר במרומז בכל מפעליו: אם אתם רוצים ללחום בשנאת ישראל, תנהגו באהבת ישראל!

בעניין זה, הכול מודים שעדיין מונחת לפתחנו עבודה רבה. כל עוד יש שונאי ישראל בעולם, אנחנו צריכים להיות אוהבי ישראל. הרשו לי לומר שהרבי היה מאמץ אמירה בסגנון של "עס גייט אהבת ישראל, עסט אהבת ישראל, שלאפט אהבת ישראל!" ואם מישהו כבר אוהב יהודים, הרבי קורא לו לאהוב אותם יותר!

לדעתי, תגובתו הרדיקלית של הרבי היא לא רק ל"שואה הגלויה", לשואה הנאצית, אלא גם ל"שואה הסמויה"…

ההיסטוריה של המגילה חוזרת על עצמה?

והסיבה לכך פשוטה. היום מתברר שאתגר ההתבוללות קשור לאו דווקא לשנאת ישראל. בדורנו אולי הוא קשור יותר דווקא לאהבת ישראל…

ספרו של מייקל אייזנברג: ככה יעשה ליהודי (בהוצאת סלע-מאיר המרעננת), עוסק בדיוק בנקודה הזאת, מתוך הקבלה מעניינת ומעוררת מחשבה בין המצב היהודי בזממנו למצב היהודי בעת התרחשות סיפור המגילה.

אייזנברג, יליד ארצות הברית שעשה את ילדותו באורתודוקסיה המודרנית שבמנהטן ועלה עם רעייתו לישראל, חי את הקריאה שלו במגילה לא רק כקריאת העבר אלא גם קריאת ההווה (הבעל-שם-טוב, אגב, דרש את דברי המשנה: "כל הקורא את המגילה למפרע לא יצא" – כך: כל מי שקורא את המגילה כסיפור מן העבר, ולא קורא אותה קריאה עכשווית – לא יצא ידי חובת קריאת מגילה…)

מייקל אייזנברג

הסיפור של המגילה, לדעת אייזנברג, הוא סיפור של זהות. ו"זהות היא הנושא, בה"א הידיעה, בעידן המודרני. הגלובליזציה, העיור וחופש התנועה מערערים מיסודן זהויות קודמות. מה שהיה, הולך ומשתנה — במהירות. סוגיות של שיוך והשתייכות הפכו לאתגרים החשובים של הדור לא רק בין יהודים, כי אם בעולם כולו.

"זהות היא סוגיה מתולדות זמננו, אך גם נושא ערכי: כיצד מתמודד אדם הגדל במנהטן הקוסמופוליטית או בפאריז, בלונדון או בסאו־פאולו, כשהוא מוצף בשוני ובתרבויות בולעות ומושכות לב, שגם להן יש חן, תרומה וערכים. לערכים אלו יש חשיבות בעולם המערבי אליו אנו משתייכים, כיהודים בישראל ובגולה".

ההקבלה בין המצב היהודי בארה"ב למצב היהודי בפרס של אחשורוש כמו מתבקשת:

"עידן הגלובליזציה במלכות פרס ראשיתו בעליית כורש, סבו של אחשורוש של מגילת-אסתר גם. כמו ממלכות אחרות שהגיעו לתור האימפריאלי שלהן, האימפריה הפרסית בשיאה נטשה את גישת הבידול האתני והחלה לאמץ גישה מרחיבה. לעתים הושם דגש מסוים על השוני בין השבט המקורי שביסוד האימפריה לשבטים אחרים, ובין המנהיגים לנתינים, אך ביסודה הכירה התפישה של כורש ושל יורשיו בכך שכל תושבי האימפריה זכאים לזכויות משלהם, למקום משלהם ולסיכוי משלהם לתפוש את מקומם תחת כס המלוכה — האימפריה האדירה של העולם העתיק.

"זו הייתה פרס הגלובלית שבתוכה גדל מרדכי: שני דורות אחרי כינון חזון הגלובליזציה הראשוני של כורש, כמה עשרות שנים אחרי שהרב־תרבותיות החלה לחלחל ברחבי הממלכה, וכמה שנים אחרי שמקצת אחיו שבו דלים ומדולדלים אל ארץ ישראל ואל תרבותם היהודית, הסקטוריאלית והמתבדלת".

עידן הגלובליזציה, ניו יורק ממעוף הציפור

"הפירוש שלי למגילה", כותב אייזנברג, "מתייחס אליה כאל תמצית סיפורו של העם היהודי באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. ליתר דיוק, מדובר בסיפור המחזורי של העם, החוזר ונשנה מדי כמה מאות שנים. ההבדל הגדול בין המחזורים הקודמים לזה המתרחש היום הוא הדמיון הרב יותר בין מה שמתרחש היום, בין ישראל למוקדים הגדולים של הגולה, לבין ארץ ישראל והגולה בתקופת עזרא, נחמיה, אסתר ומרדכי".

"מגילת אסתר שלי", ממשיך איזנברג, " היא טרגדיה.  טרגדיה השבה ונשנית מדי כמה דורות ובמדינות רבות. על פני השטח, מדובר בסיפור של שמחה. אך תחתיו אורב סיפור נסתר של ניתוק, אדישות ואובדן זהות. אנשים מתנכרים לתרבות יהודית-ישראלית, לריבונו של עולם, לרעיון האל האחד, לעמו ולארצו. הם מתנתקים מהעם היהודי בכללו ומערכיו, ומפתחים זהות כלכלית או לאומית המוצבת מעל לזהות הערכית שלהם.

"המגילה, עבורי, היא סיפור של התבוללות ושל הזדמנות שהוחמצה. כשאני קורא מן המגילה, עטוף בטלית, אני יכול לשמוע ברקע את רבי מאיר שמחה מעיר ליהודי ברלין שאל להם להרגיש בבית בגרמניה. ברלין אינה ירושלים. שושן אינה ירושלים. ברוקלין אינה ירושלים. אני עוטה טלית, אך בתוכי אני חש כאילו אני לובש שק, מתאבל על רבבות עם ישראל לדורותיו, שהלכו לאיבוד בים ההתבוללות.

"אני נזכר בפורים במאות סטודנטים שנהרו לארץ עם פרויקט תגלית בארץ או באו ללמוד בישיבות ישראל או להתנדב בקיבוצים ונושא תפילה מתוך דאגה שגם ילדיהם יישארו יהודיים עם שובם לארצות־הברית, לצרפת, לברזיל ולארגנטינה".

 

שתי הדגמות

הנה כמה הדגמות לקריאה המעניינת של אייזנברג במגילה:

בפרק הראשון של המגילה מתוארים שני משתים שערך אחשורוש. "כשמגיעים הדברים למשתה השני, הופך התיאור מכללי ומופשט ("עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו", לספציפי מאוד ["חור, כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש. מטות זה וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסחורת. והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים"]:

"אלו הדברים שיהודי שושן רואים במו עיניהם בפעם הראשונה, ונדמה שאין קץ להתפעלותם. תיאור החומרים מצייר יפה את תמונת היהודי המבולבל והמסוחרר… הקורא [גם] זוכה לתזכורת מנגידה בין מקדש ה' בירושלים, הנבנה בדלות, ובין היהודים בשושן, החוגגים בחצרותיו של ארמון הפאר, מוקפים בדברים שהיו אמורים להזכיר להם את אחיהם בירושלים" (ככה יעשה ליהודי, עמ' 47).

תחילתו של פרק ב' מסמנת את מהפך הראשון בעלילה. "לי נראה", כותב אייזנברג, "כי הנערים האלו [שבריש פרק ב: "ויאמרו נערי המלך, משרתיו…"], משרתיו של אחושרוש, הם יועצים יהודיים. המילה נער מפויעה בתנ"ך פעמים רבות כתיאור ליהודים… התפנית בסיפורה של ושתי היא ההזדמנות עבור היהודים להתחיל בתהליך ההתקרבות אל המלכות. בפרק א ראו היהודים את הארמון מבפנים רק כמוזמנים למשתה קצר. עתה הם זוכים להזדמנות גם להשפיע על המדיניות" (שם, עמ' 59).

צריך לזכור, מוסיף אייזנברג, כי "אירועים אלו מתחוללים קרוב למאה שנה אחרי גלות יהויכין. היהודים גולים בבל ובפרס כמאה שנה, ומעמדם מתחיל להשתפר. כך קורה אצל כל קבוצת מהגרים, וביתר שאת במהגרים יהודים: הם מוכיחים את חכמתם בארץ בהם הם שוכנים, וכעבור זמן מה מתחילים להתברג אל תוך הביורוקרטיה ואל תוך חצרות השלטון".

ומעניינת הערת השוליים המלווה פיסקה זו (הערה 35): "ופרק זמן זה אינו מקרי, ככל הנראה. היהודים הראשונים הגיעו לארצות הברית בסוף המאה השמונה עשרה, כשהסנטור היהודי הראשון נבחר לתפקידו רק באמצע המאה התשע עשרה. השר היהודי הראשון בממשל הפדרלי בארצות הברית היה שר המסחר אוסקר שטראוס, שהחל לכהן בתפקידו בשנת 1960, כמאה ועשר שנים אחרי תחילת ההגירה היהודית המשמעותית לארצות הברית".

אלו הן שתי דוגמאות, מתוך קריאה מרתקת ומקורית ביותר במגילת אסתר, הכתובה באופן רהוט ומאיר עיניים.

(אציין כי קיימת ביקורת על הספר מהסגנון האומר שזהו ספר פסול מנקודת מבט אמונית, שכן הפירוש מנוגד לתיאור המדרשי על המגילה המובא במדרשי חז"ל ובתלמוד).

סיפור נוגע ללב על סף-ניתוק והמשכיות

ואסיים בסיפור שנגע לליבי, וקשור עם דרכי ההתמודדות האפשריים עם אתגר ההתבוללות:

הרב אברהם ברקוביץ, כשהיה בחור, הגיע לסייע לרב יוסף גרינברג, שליח חב"ד באלסקה במסגרת מה שנקרא בעגה החבד"ית "מרכז שליחות" (בחורים שנוסעים בעת החופש לסייע לשלוחים, בדרך כלל הללו נוסעים לעיירות נידחות שבהן אין פעילות יהודית סידרה, כדי לקיים פעילות יהודית ולקשר יהודים עם המרכזים היהודיים במדינה).

הרב גרינברג שלח אותו לעיר קטנה באלסקה, שם חיפש אחר יהודים. הוא חקר ודרש, אך כל מי ששאל אמר לו שאין במקום אפילו יהודי אחד. הוא לא רצה לעזוב מבלי לפעול דבר, ולכן פנה למנהל בית-הספר המקומי וביקש את רשותו לדבר לפני התלמידים. לאחר שהרשות ניתנה, נכנס השליח לאחת הכיתות ושאל את הילדים אם מישהו מהם פגש פעם יהודי. ילדה קטנה אחת הרימה את ידה והשיבה בחיוב. כששאל אותה השליח מיהו היהודי שפגשה, השיבה: "אימא שלי יהודייה".

בית חב"ד באלסקה

השליח חשב לעצמו: "מה אני יכול לומר עכשיו לילדה הקטנה הזו? היא היהודייה היחידה בבית-הספר שלה, היהודייה היחידה בכל העיר הקטנה הזו. אני עומד לעזוב את המקום, ואין שום דרך שבה אוכל לשכנע אותה ואת משפחתה לעבור לסביבה יהודית יותר. מה, אם כן, אוכל לומר שיסייע לה להישאר ביהדותה?"

אחרי הרהור קצר, הוא ביקש ממנה להדליק נרות עם כניסת השבת, והוסיף: "אינני יודע אם את יודעת שאלסקה היא המקום הכי מערבי בעולם שיש בו יהודים, ולכן זהו המקום האחרון בעולם ששבת נכנסת אליו. כשיהודים מדליקים נרות שבת, הם מביאים אור ושלום אל העולם. לכן, בכל שבת העולם כולו ממתין לנר שאת תדליקי, מפני שזה הנר האחרון שנדלק ומאיר את העולם".

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *