ארבע (וחצי) גישות אורתודוכסיות להתמודדות עם אתגר האינטואיציה המוסרית VS הלכה

התבוננות קצרה על ההיסטוריה של הערכים המוסריים תגלה בנקל, כי מערכת הערכים המוסריים(-התרבותיים?) שלנו הולכת ומשתנה מזמן לזמן באמצעות תהליך התפתחות איטי וזוחל (לא תמיד אגב. למשל בשאלת נישואים חד-מיניים חלה בתרבות המערב מהפכה דרמטית מהירה מאוד ביחס לסוגיה); אך כזה המתרקם ומתגבש כך שברטרוספקטיבה עוצמת השינוי מזדקרת בבולטות.

 

התפתחות המערכת הערכית: קו לינארי חיובי, או עניין תרבותי מקרי?

בשיח המקובל בעולם המערבי דהאידנא, תהליך ההתפתחות של המערכת הערכית נתפס כתהליך בעל מבנה ליניארי-חיובי (גם אם יש בו קפיצות וניתורים), כלומר – באופן כללי, ככל שהזמן מתקדם, המערכת המוסרית האנושית נעשית טובה יותר.

כך למשל, האינטואיציה הערכית-המוסרית שהגדירה בעבר את מנגנוני השושלות כמשהו טבעי והגיוני, ושתפקידים ומעמדות הם דבר שמן הצדק אמור לעבור בירושה – מגדירה היום את אותם הדברים בהרבה מקרים כנפוטיזם פסול ומגונה.

זוהי דוגמה מאוד "חלבית". אם ארצה להקצין אותה, אבחר את סוגיית נישואי קטינים. בעבר זו הייתה נורמה מקובלת בהחלט, והיום זאת נתפסת כזוועה מחליאה.

ההתמודדות עם אתגר האינטואיציה המוסרית vs הלכה היא סוגיה שמציבה לדעתי אתגר גדול מאוד בפני אדם המאמין במערכת ההלכה ובמקור כוחה – האלוקי: האם למערכת הערכית "העדכנית" יש איזשהו "say", איזו-שהיא אמירה עבור אדם שמחויב למערכת ההלכה?

♦♦♦

בעולם האורתודוקסי היהודי ישנן היום כמה גישות כיצד להתמודד עם אתגר זה. אסקור אותן בצורה תמציתית ו"דוגרית" ככל שניתן.

בפוסט נפרד אסקור כמה מקורות חשובים שעוסקים בעיון בסוגיה זו, תוך הדגמת ארבע-וחצי הגירסאות השונות להתמודדות עם האתגר, וגם כמה ממחשבותיי האישיות בנושא:

 

הגירסה ה"פונדמנטליסטית": המערכת הערכית שלנו לא נתונה לשום שינוי

 

 

  1. הגירסה ה"פונדמנטליסטית" טוענת כי יש רק מקור ערכים אחד – מקור הערכים ההלכתי התורני, והוא מקור ערכים שבבסיסו הוא בלתי משתנה (אלא באמצעות מהלכים פנים-הלכתיים); ולפיכך עולם המערבי החיצוני הוא חסר משמעות (ואולי אפילו בעל משמעות שלילית).

אסור להיות מושפע מעולם הערכים החיצוניים, הרעוע, המשתנה, האופנתי, האנושי, הנוכרי.

במילים אחרות (ואני בכוונה נוקט דוגמה קיצונית שאולי ניתן להתווכח על אודותיה, אבל העיקרון ברור):

יכול להיות שארגיש – כמי שבכל זאת מושפע מן האקלים התרבותי, הערכי, המוסרי האופנתי – כי מכירת הבת לאמה (לשפחה) הוא עוול מוסרי החמור ביותר; אולם זאת תהא הרגשת סרק. התורה התירה מעשה זה, משמע שהוא מותר, משמע שהוא תקין, משמע שאינו פגום באמת.

הפיסקה האחרונה מובילה אותי למעשה לגירסה "אחת-וחצי", שהיא לטעמי סוג של וורסיה של הגירסה הפונדמנטליסטית, באופן מעט יותר "דיפלומטי". לפי וורסיה זו, בפועל הרבה ערכים מתעדכנים גם בעולמה של תורה, אבל תוך התכחשות לכך שזה נעשה בהשפעה חיצונית ח"ו. כלומר, מצדדי גישה זו יביעו התכחשות הצהרתית מוחלטת לקיומה של יניקה חיצונית מערכי מוסר אקס-תורניים,  אבל הלכה למעשה החלטותיהם והנהגתם ילמדו על הודאה בפועל בקיומם של ערכים אלו.

אפשר שגישה זו באה לביטוי בטקסט הבא, אותו ניסח זאת אחד ממכריי (אני אפילו ירא לכתוב "ידידיי" משום שהוא גדול ממני בחכמה, בשנים, ובמעש) – יהודי תלמיד חכם הן בחכמת התורה והן בחכמה כללית, ואיש רב פעלים:

המצפן המוטבע בנפש האדם מקורו ביוצרו שהוא גם (לא במקרה) נותן התורה, אין ולא יהיה לעולם ולא יכולה להיות ביניהן סתירה כי לא יסתור דבר עצמו. ואם מצאת, זו טעות אופטית וכשל בעיני המתבונן, פעולה אחת מן השתים: תתקן הטעות, אופציה א' 1. קלף מכל כלל "מוסרי" בניתוח אנליטי טהור את השפעת התרבות וסביבה וכל גורם זר שאינו אתיקה נטו, ואז הכל יסתדר או, אופציה ב' 2. הפוך בה והפוך בה בתורה ותדלה ממעמקיה את פנימיות כוונתה ואזי תגלה כי בהכרח המצפן האנושי הרמוני עם מצפן התורה כי מא-ל אחד ניתנו.

הגירסה השמרנית: "לא תהא כוהנת כפונדקאית"

  1. לפי הגירסה השמרנית, בדומה מאוד לגירסה הפונדמנטליסטית, מקור הערכים הוא התורה, והוא מקור הערכים היציב והעליון.

אולם, ופה נעוץ מוקד השוני, לא ייתכן מצב בו ערכיה של התורה ייתפסו באופן קונצנזואלי בקרב העמים כנחות וכלא הוגן.

במקרים שזה נראה ככה, יצטרכו חכמי הדור לפעול באמצעות הכלים ההלכתיים והמדרשיים לבצע את ההשלמות הנחוצות, במידת האפשר. אכן במקרים שבהם הדבר בלתי אפשרי (למשל: קבלת עדות מאישה), נוותר מחויבים לערכי והוראות התורה מתוך אמונה כי גם אם כעת שגב צדקתה לא ניכר לעין, בוא יבוא היום.

הגירסה השמרנית-המשלבת:  הערכים המתחדשים הם חלק מן המערכת הערכית שלנו

  1. לפי הגירסה השמרנית המשלבת, למערכת הערכים "החיצונית", כלומר – לאינטואיציה המוסרית שלנו – יש משמעות דתית.

לא רק שזה לא דבר פסול ולא רק שלא אסור להיות מושפע ממנה, הרי שראוי ונכון לאמץ אותה במסגרת דו-שיח עם מקורות ההלכה.

עם זאת ברור כי ההלכה כולה, שמקורה הוא אלוקי, בהחלט נמצאת בסולם מחייב גבוה לאין שיעור.

אולם במקרה של התנגשות, על פוסק-ההלכה להיות רגיש מאוד, משוכנע מאוד וקפדני מאוד באיפשור סתירות מהותיות בין שתי מערכות הערכים, כך שרק כאשר באמת אין דרך ליישב בין שתי המערכות הללו, נישאר בסתירה, כשאנו מעדיפים כמובן ובגאון (!) את ההלכה.

הגירסה הנאו-שמרנית: צריך לזכור שגם חלק נכבד בהלכה הוא מעשה ידי אדם…

  1. מבחינה מעשית אין הבדל גדול כל כך בין הגירסה הנאו-שמרנית לגירסה השמרנית-משלבת. ככלות הכול שתי הגישות כאחת תהיינה מחויבות התחייבות ממשית עקרונית להלכות התורה במקרה של סתירה בין מערכת הערכים הלכתית לזו "המערבית".

אולם, וכאן יש הבדל חשוב, לפי הגירסה הנאו-שמרנית חייבים לזכור שרבדים רבים ומשמעותיים בהלכה עצמה הם תלויי הקשר תרבותי ולפיכך ממוקמים על סקאלה מתפתחת של ציר הזמן.

אינטואיציה מוסרית תהא במקרים רבים אקוויוולנטית בתקפותה למערכת ההלכתית; ולכן לבעלי ההלכה יש "צ'ק מאוד פתוח ומאוד נדיב", כדי לחולל שינויים והתאמות, בעדינות ובשום שכל כמובן, והמקרים בהם שינויים אלו אפריוריות לא מאופשרים מצומצם למדיי.

 

3 תגובות

  1. בני

    תודה. לדעתי מעבר לדיון הסוציו-תרבותי יש כאן שאלה פילוסופית מעניינת על אופן הצדקת השינוי. כדי להצדיק שינוי של ערך אתה תמיד צריך לפנות אל ערכים אחרים ש'מעליו'. למעשה, כמעט כל שינוי איננו בהצבת ערכים חדשים לגמרי אלא בשינוי האיזון בין 'ערכים עליונים'. האם הערכים העליונים עצמם אינם משתנים? שאלה טובה…

  2. מנחם ברונפמן

    נכון מאוד. ואולי זהו יסוד הבעיה של ההגות החרדית עם ההגות הדתית-מודרנית. בסופו של יום, גם פסיקת ההלכה "החרדית" מבצעת שינויים ומתאימה את עצמה, אבל היא לא עושה את זה באופן מודע ורפלקטיבי להשתנות, אלא כדבריך "פונה אל ערכים ש'מעליו'".
    לעומת זאת, בפסיקה של רבנים אורתודוכסיים מודרניים (שנאמנים להלכה תכלית נאמנות ביראת שמים), יש לא אחת מודעות רפלקטיבית למנגנון השינוי וההשתנות ההלכתית, וגם השינוי שהם מבצעים הוא מודע (לפעמים רק ברמיזה, ולעיתים אף בצורה מפורשת של ממש).
    זוהי לא "רפורמה", משום שהדבר נעשה בהתאם לכללים ולהלכה. ולכן קיימת תרעומת רבה בקרב ציבור המשויך לפסיקה זו כנגד החרדים השוללים את הלגטימיות של ההליך הלימודי-פסיקתי הזה. ובנקודה מסוימת זה נכון, שהרי הדבר נעשה ביראת שמים ובאמונה בתורה. אבל התפיסה ההלכתית החרדית פשוט לא מסוגלת לחיות עם הרפלקציה הזאת, עם המודעות לשינוי (ואולי בצדק מנקודת מבטה).

  3. מרדכי

    פוסט מצוין. היה ממש יכול להיות טוב אם היית מדגים את הגישות באמצעות טקסטים של פוסקים/הוגים ידועים שהלכו בדרך הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *