מה משותף ומה מבדיל בין פרשת המרגלים לפרשת קורח?

שני חטאים מרכזיים שארעו עִם עם-ישראל במדבר: החטא הראשון, שסחף את מרבית בני ישראל, גרם לעיכוב הכניסה לארץ ישראל בארבעים שנות נדודים במדבר. החטא השני, בו אמנם השתתפו חלק לא גדול מהעם, אך היה ביכולתו לגרום לערעור מוסד העברת המסורת.

להלן אבקש לעסוק במשותף ובנבדל בין שני חטאים אלו, כפי שהדברים עולים מן פרשנות המקרא.

 

חטא המרגלים: מנקודת מוצא חיובית לדיבת הארץ רעה

בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים[1], בני ישראל ביקשו ממשה לשלוח מרגלים לארץ ישראל לדעת מה מצבה ומצב אנשיה הדרים עליה. משה הסכים לכך וביקש מהקב"ה רשות לשלוח מרגלים. ענה לו הקב"ה:

"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (במדבר יג, ב).

המרגלים מציגים בפני בני ישראל מפרי הארץ. איור מאת גוסטב דורה

הגמרא מסבירה על כך "לדעתך" – "אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח"[2].

רמב"ן מסביר, כי

"ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים"[3],

לכן הדבר התקבל אצל משה.

הרמב"ן ממשיך ואומר:

"ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל ענייני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם".

מדברי הרמב"ן עולה, שבקרב ישראל לא שררה תחושה של בטחון בהבטחותיו ה', והיה צורך בעידוד ובדרבון על מנת שיהיו שמחים במעלותיה של הארץ.

דבר הפקפוק בקיום הבטחתו של הקב"ה נרמז גם בדברי רש"י המבאר שהקב"ה אמר למשה: "חייהם שאני נותן מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה"[4], כלומר כיון שפקפקו ביכולת הקב"ה, נגזר מלמעלה שהמרגלים יכשלו בשליחותם.

אמנם, למרות ששליחת המרגלים היו למורת רוחו הקב"ה, כוונתם הראשונית של המרגלים הייתה חיובית: לספר לעם את מעלותיה של ארץ ישראל. ואכן, הפסוק כותב: "שלח לך אנשים" (שם), ומסביר רש"י: "כל אנשים במקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו". כלומר באותה שעה כוונתם הייתה טובה, ולכן הם מתוארים בתואר "אנשים". מרגלים אלו לא היו סתם אנשים בעלי כוונה טובה, אלא נשיאי השבטים: "כל נשיא בהם" (שם), "ראשי בני ישראל המה" (שם, ג).

הדרכתו של משה למרגלים

בטרם הלכו המרגלים לדרכם, משה נתן להם הוראות ברורות היכן, כיצד ומה עליהם לעשות כדי למלא את שליחותם.

היה עליהם לבחון את:

  1. סוג האדמה; מבאר רש"י: "יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין (אוכלוסייה) ויש ממעטת אוכלוסין"[5].
  2. סוג האנשים, האם הם חזקים או חלשים.
  3. סוג הערים, האם הם פרוזות או בצורות. רש"י מבאר כי סוג האנשים וסוג הערים תלויים אחד בשני, אם הערים בצורות בחומה סימן שהם חלשים ואם הם פרוזות סימן שהם חזקים[6].
  4. סוג המים, האם המעיינות שם הם בריאים או לאו[7]. 5) סוגי העצים והתבואה, האם הם שמנים או רזים, האם יש ברכה בגידולם או לאו[8]. 6) סוג האוויר, האם האוויר מעופש או נקי[9].

כלומר, משה לא ציווה אותם לחוות דעה האם נכון לעלות לארץ או לאו, האם נוכל לכבוש את הארץ או לאו, אלא רק ליידע את העם מה טיב הארץ מבחינת האספקטים השונים ותו לא.

תחילתו של חטא המרגלים

המרגלים שבים למדבר לאחר ארבעים יום, בערב ט' באב. בנוסף למידע שאגרו בביקורם בארץ ישראל, הביאו עימם גם פירות:

"ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן הרימונים ומן התאנים" (במדבר יג, כג).

רש"י מבאר, שהברכה בגידול הפירות היה כה רב עד שהיו צריכים שמונה אנשים ליטול אשכול ענבים אחד, אחד נטל תאנה ואחד נטל רימון.

ממשיך הכתוב ומתאר:

"וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" (במדבר יג, כו-כז).

הרמב"ן מבאר[10] שעד כאן אמרו כראוי, כיון שמשה ציווה עליהם ליידע את העם מה מצב הארץ, ועל כך הם ענו "וגם זבת חלב ודבש היא". חטאם החל מהמשפטים הבאים שאמרו: "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם" (במדבר יג, כח). מבאר הספורנו, שהם אמרו: "אבל אי אפשר לנו לכבשה מפני שהעם עז…"[11], כלומר המרגלים קבעו מסקנה: אי אפשר לעלות לארץ.

הוויכוח בין יהושע וכלב לשאר המרגלים

כלב מגיב לדברים אלו בנסותו להציב מסקנה אחרת בפני העם, "ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", וכנגדו טענו שאר המרגלים: "לא נוכל לעלות… כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, ל-לא).

הכלי יקר מסביר כי טענת המרגלים "כי חזק הוא ממנו" הייתה מכוונת להקב"ה, כך שלמעשה הם טענו שהאומות היושבות בארץ ישראל חזקים יותר ממנו – מהקב"ה.

כאן באה לידי ביטוי 'קפיצת המדרגה' בחומרת פקפוקם והעדר אמונתם עד כדי כך. למעשה בעת שהותם במדבר חוסר האמונה של בני ישראל העמיק משלב לשלב, אולם להתרסה כזו כלפי שמיא הגיעו לראשונה בנקודה זו. העם שיתף פעולה עם מעשה זה. כאשר שמעו את דברי המרגלים, "וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל… לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו" (במדבר יד, ב).

יהושע וכלב ניסו שוב להניא את העם מהתנהגותו זו. הם קרעו את בגדיהם ושוב טענו "טובה הארץ מאוד מאוד" (במדבר יד, ז).

רבי חיים אבן עטר מסביר, כי יהושע וכלב השיבו לטענת המרגלים "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג, לב) בהיגד הופכי: "טובה הארץ מאוד מאוד" (פעמיים 'מאוד') – הן בפירותיה והן בישובה[12]. אולם העם לא רק שדחו את טענת יהושע וכלב, הם אף רצו לרגום אותם באבנים.

בתגובה לחטא חמור זה של התרסה וחוסר אמונה כה בוטים, ביקש הקב"ה לכלות את כל בני העם, אך משה התחנן והתפלל: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך" (במדבר יד, יט). "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר יד, כ) – הגזירה שונתה לשהיית העם ארבעים שנה במדבר, עד שימותו כל דור יוצאי מצרים. בנוסף, המרגלים (חוץ מיהושע וכלב) מתו במגיפה.

 

חטא קורח ועדתו – המרידה הגדולה במשה ובתורה

פרשת קורח, בה מסופר על חטא קורח ועדתו, ממוקמת בספר במדבר בסמיכות לפרשת שלח, בה מופיע פרשת המרגלים. בספר סדר עולם[13] נאמר כי אכן זהו גם הסדר הכרונולוגי: מיד אחרי חטא המרגלים התרחש חטא קורח. אולם במפרשי התורה מובאת מחלוקת באשר למועד התרחשות שתי פרשיות אלו. לדעת הרמב"ן, כשיטת בעלי התוספות, חטא קורח היה לאחר חטא המרגלים[14]. לעומת זאת, לדעת האבן עזרא, חטא קורח התרחש קודם חטא המגלים[15].

מרידת קורח במשה ובתורה הייתה כנגד המינויים וחלוקת התפקידים בעבודת ה' שנעשו בתוך משפחת משה רבנו בדבר ה', כגון העברת הכהונה לאהרון אחיו, והעדפת משפחות לוי מסוימות לתפקידים בכירים. קורח לא קיבל זאת, וערעורו על כך נשען על הטענה כי תכלית מעמד האדם לפני ה' כבר הושגה, שהרי "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז, ג), וממילא אין טעם לאותה היררכיה שבנה משה. מכאן, שמינויים אלה מהווים התנשאות שרירותית של משה רבנו המחלק מינויים כראות עיניו, וקורח אפוא מטיל ספק חמור שמא עצם מנהיגות משה היא על דעת עצמו ולא מאת ה' יצאה.

כך מסביר רש"י, שקורח טען:

"אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני "אנכי ה' אלוקיך", כל העדה שמעו"[16].

משה רבינו, שומע את דבריהם ומבין לאן חותרים קורח ועדתו[17]: "וישמע משה ויפול על פניו" (במדבר טז, ד).

גם בני שבט ראובן – דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הצטרפו לקורח ולעדתו, כשהנימוק הוא שמשה לא כיבד כראוי – לשיטתם – את שבט ראובן בהיותו הבכור שבשבטים[18].

תגובתו של משה למרידה

משה שראה את נחישות עדת קורח, רצה לנסות לעוררם כדי שיעשו תשובה ויחזרו בהם, לכן אמר להם: מחר בבוקר "קחו לכם מחתות קורח וכל עדתו ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר והיה האיש אשר יבחר הוא הקדוש" (במדבר טז, ה-ו). רש"י מבאר, שמשה אמר להם שכל אחד ממאתיים וחמישים ראשי הסנהדראות יביא מחתה וישים בה קטורת כדי להקטיר, ומי שיבחר בו הקב"ה הוא יהיה המקריב וכל השאר אובדים. למרות גודל חוצפתם, שלח משה בענוותנותו הרבה לקרוא לדתן ואבירם לחזר אחר השלום, אך תשובתם הייתה: "לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר טז יב-יג). תשובתם זו הייתה הבעה של חוסר אימון מוחלט במשה. לדבריהם, תכלית שהייתם במדבר היא כדי להמיתם שם בשלבים, ועובדה היא: בחטא העגל מתו רבים, בחטא המתאוננים מתו רבים, (ולפי השיטה שחטא קורח היה לאחר חטא המרגלים, בחטא המרגלים מתו הנשיאים).

קורח ועדתו נענו לאתגר שהציב בפניהם משה. בהגיע רגע המבחן, משה מוסר לאהרון את דברי הקב"ה שיביא את מחתתו עם קטורת כמו המאתיים וחמישים איש כדי להראות גלוי לכל במי הקב"ה בוחר. משה מתריע שכל המורדים בו הם בעצם מורדים בהקב"ה ועל כן קורח ועדתו ירדו הם חיים לשאול והשאר ימותו. "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם… ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת" (במדבר טז, לא. לה).

הכלי-יקר[19] מבאר, שעונשם של קורח ועדתו היה מידה כנגד מידה שהרי הצורך במנהיג הוא שאלמלא מוראו איש את רעהו חיים בלעו- לכך הם שמרדו במנהיגם משה, קבלו עונשם שנבלעו חיים באדמה.

 

אופייה של  המרידה

קיימת גישה פרשנית נוספת, על פיה התמרדותם של אותם מאתיים וחמישים האנשים שהלכו עם קורח לא באה אלא משום דבקותם בה', ומתוך הדחף הנפשי של היותם חשים עצמם שהקדושה האלוקית אופפת אותם, מוכנים היו לקבל את הצעת משה להקריב קטורת לה'. לכאורה אם כן לא היה כאן אלא מרד במנהיגות משה.

אלא שמצד שני, כך שואל המשך-חכמה, משה לא היה צריך לומר "וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'" (במדבר טז, ל), אלא "היה לו לומר – 'ואם בריאה יברא ה'… אז תדעון כי ה' שלחני'". קורח וחבר מרעיו הרי לא התמרדו בה', ובדברי טענתם הם אומרים במפורש – "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". אלא הם התמרדו במנהיגותו של משה רבנו, והטילו ספק בכך האם הוא שליח נאמן, ומכאן שהיה על משה רבנו לבקש אות על אמיתת שליחותו, ואילו בפועל משה אמר: "וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'".

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק[20] מסביר,

"כי האנשים האלה, קורח ודתן ואבירם, אשר היו אנשים גדולים במעלה – אם היה להם בעצמם הדבר בספק כי משה עשה זה מלבו, אז לא היה גדול כל כך חטאם, כי היו כמוטעים ואנוסים מדמיונם הכוזב. אבל אחר כי המה לא היה בלבם שום ספק, ורק במרד ובמעל קינאתם עלתה זדון ורשע, לכן אמר אל העדה אשר היו מסופקים בפיתוי קורח: 'בזאת תדעון כי ה' שלחני… ואם בריאה יברא ה' וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה", ורק במרד בלי ספק כלל עשו זה"[21].

חטאם היה במרד בזדון בה'. הם ידעו שהאמת עם משה, ובכל זאת זדו בליבם ולא קיבלו עליהם אמת זו והתמרדו!

 

ההבדלים בין חטא המרגלים וחטא עדת קורח

המשתתפים והמניע

חטא קורח הוא החוליה האחרונה בשרשרת המרידות המרידות של דור מצרים[22]. לפי מוריאל יהודה[23], שונה חוליה זו מכל אלו שקדמו לה[24]: עד חטא קורח, היו מניעי הריב – מחסור בלחם ובמים, תאוות בשר, טורח הדרך, ופחד וחוסר הביטחון בה'. במקרים כאלו, החטא מתפרץ תחילה בשכבות שבשולי המחנה, מן הפריפריה, ואט אט סוחפות את הקהל כולו.

לעומת זאת, בפרשת קורח, הריב פרץ בעיקרו "מתוך הקנאה ותאוות הכבוד", ואש המחלוקת יצאה מן המרכז החברתי, ממחנה הלווים, והתפשטה למאתיים וחמישים מהמכובדים ביותר – נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. "כפי הנראה, עמדו להצטרף אל קהל המרי גם שאר בני העדה. סערת האש עשויה הייתה לגרוף אחריה כל קהל עדת ישראל"[25].

כשעורכים השוואה בין חטא המרגלים והחטאים הקודמים לבין חטא קורח ועדתו, מזדקר הבדל ראשון בולט – בשאלת המשתתפים:

  • בחטא המרגלים, כאשר הם שבו מסיורם בארץ ודברו את דבריהם המוציאים את דיבת הארץ רעה – "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה" (במדבר יד, א). העם כולו[26], כולל הסנהדראות[27], נטלו חלק בחטא זה של כפיות הטובה והעדר האמונה בה' ובמשה עבדו.
  • לעומת זאת, בחטא קורח אין כל בני ישראל שותפים לדבר הפשע – "ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" (במדבר טז, ב). אמנם אנשים נכבדים, נשיאי עדה (שרובם משבט ראובן כפי שמפרש רש"י שם, א ד"ה ודתן ואבירם) – אבל לא כל העדה ולא כל העם. היה זה חטא חמור ביותר וקפיצת מדריגה מבחינת עוצמת המרידה כלפי שמיא, אבל חטא של קבוצה נבדלת, "קורח ועדתו"[28], שלא כולל את כלל העם.

הבדל נוסף בין החטאים הוא – כפי שהוזכר לעיל בקצרה – במניע.

  • חטא המרגלים נבט מתוך תנאים שגרמו לבכיו הגדול של העם. אחרי ככלות הכול, נשלחו מרגלים כדי לתור את הארץ. גם אם המרגלים חטאו בכך שהסיקו מסקנות שלא בסמכות[29] בעוד שהיה להם רק לתאר תיאור – אבל העם הלוא שמע למסקנות הנוראות הללו ("לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" – במדבר יג, לא). היות שבעיני העם היו אלו שלוחי משה שנשלחו למטרה זו – לתאר את טיב הארץ המובטחת – מתקבל על הדעת שתיאורם ומסקנתם התקבלה כלגיטימית, ויש סבירות להניח שחלק מן העם לא היה ער לדקות ההבדל שבין תיאור הארץ בכדי להתכונן לאופן כבישתה לבין הסקת מסקנות האם ניתן לעלות לארץ, כאילו הבטחת ה' מוטלת בספק. העם ראה שמשה שולח את בחירי העם לתור את הארץ, וכשהוא שומע את מסקנת רוב מוחץ של הנבחרים הללו, הוא מקבל את הדברים. בהקשר זה חשוב לציין לדברי חז"ל שהמרגלים כלל לא שיקרו: "שלושה דיברו אמת ונעקרו מן העולם, ואלו הם המרגלים ודואג ובני רמון הבארתי"[30].
  • בנסיבות כאלו, השתלשלות הדברים לכדי בכי ולכדי חשש כבד היא השתלשלות טבעית, ואף כי כמובן זהו חטא חמור – הרי אין זה דומה לזדון הלב של קורח ועדתו.

[יש להעיר כי כמובן החטא הגדול של העם היה לא בכך שביקשו לשלוח מרגלים לארץ ישראל, ועובדה היא שמשה הזדהה עם בקשה זו והקב"ה הסכים על ידיו. אמת נכון הדבר, שלעיל הובאו דברי הרמב"ן, על פיהם כבר אז, בעת בקשת ישראל לשליחת המרגלים, לקו בניצנים של חוסר האמונה וחוסר הבטחון ביכולת הקב"ה להכניס את העם לארץ ישראל. אולם יחד עם זאת, מהמקראות ברור שהבקשה לשלוח את המרגלים לא הייתה החטא המרכזי. וניתן לפרש כי כוונת דברי הרמב"ן היא, שבמבט לאחור ניתן לראות את ניצניו של החטא הגדול (אותו בכי של ייאוש קטן-אמונה וכפוי-טובה שהפך בכייה לדורות) באותה בקשה של ישראל לשלוח את המרגלים.

על פי פשוטו, בקשת ישראל לפני משה לשלוח מרגלים: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א, כב) – נבעה ביסודו של דבר מנקודת מוצא חיובית:

"אפשר להגדיר את הפועל חפר כחיפוש במטמונו של מקום מסוים ומוגדר כדי להשיג בו את המטרה… מאחר שמטרת הכיבוש [של הארץ] נקבעה מראש, יש לגלות את מקום התורפה, שממנו נוחה הארץ להיכבש"[31].

אלא שכשהגיעו המרגלים ובפיהם המסקנה שהארץ לדעתם לא תוכל להיכבש – חוסר האמונה הקטנטן שהתחבא אי שם, ושמפעם לפעם הרים את ראשו (כפי שתואר בפרק הקודם) – הרים את ראשו בחסות ההיסטריה ההמונית. חוסר אמונה זה הפך כעת למופע של כפירה וחוצפה כלפי שמיא, שהם בלתי מתקבלים על הדעת.]

לעומת חטא המרגלים, חטא קורח ועדתו נולדו על רקע שונה לגמרי. הורתו בחטא וזדון ולידתו בחטא וזדון. מההיבט הבסיסי הפשוט ביותר, סיפורו של קורח הוא סיפור קלאסי של קינאה ושל תאוות כבוד המולידות זעם וחוסר אמונה וחוסר פחד "לשבור את הכלים".

ייחודו של חטא קורח

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) עומד[32] על שלושה מאפיינים ייחודיים של חטא קורח:

  1. העובדה שבחטא זה המחלוקת היא עם אדם קרוב. להיות במריבה או בסכסוך ולחוש את תחושות האיבה זה דבר אחד; אך כשבצד השני ניצב אדם שאמור להיות קרוב – זה כדבר דבר אחר. עד עכשיו, המחלוקות בכל פעם היו עם אנשים אחרים, זרים, ומשה בעצם יכול להתייחס אליהן בשוויון נפש. אבל קורח איננו אדם זר, הוא בן דודו של משה, קרוב משפחה, אדם שהצטרף לקול הקריאה "מי לה'" בחטא העגל – וכשדבר זה בא מבפנים הכאב הוא הרבה יותר גדול. ניתן להמשיל זאת לבגידה המתרחשת בתוך גדוד המשמר האישי של הקיסר. בגידה המתרחשת בתוך גדוד המשמר הזה היא הרבה יותר מכאיבה ופוגעת מבגידה בכל גדוד אחר, וגם הרבה יותר קשה לסלוח עליה.
  2. צד נוסף של ייחוד במחלוקת זו הוא עצם הטענות שיש לקורח ולעדתו כלפי משה, שהן הרבה יותר מרחיקות לכת מכל טענה אחרת שהועלתה נגדו עד כה. במחלוקת קורח ועדתו, התלונות הן לראשונה לא על בעיה מעשית, אלא על שאלה דתית עקרונית. קורח אומר, בתמצית, שמשה הוא בוודאי אדם גדול – על כך אין חולק – אלא שהוא גם מוסיף דברים מדעתו. דבר זה יכול להתפרש כטענה ברמה האישית על משה, אך בעצם הוא נוגע הרבה מעבר לזה. הויכוח של משה עם האנשים נוגע בעצם לדרך בה בוחר הקב"ה להתגלות ולדבר עם העם. משה אומר 'אני בסך הכל רק הכלי של הקב"ה ולא יותר מזה, ובאשר אני כלי של הקב"ה אין לכם מה לבוא אלי בטענות".

עד קורח, כשאנשים באו והתלוננו – הם התלוננו בעצם על ה'. כאן לעומת זאת קורה דבר חדש ומוזר. קורח ועדתו באים ואומרים: 'אנחנו בעד ה', בעד התורה ובעד המקדש, אלא מה? משה הוסיף, כמה פרטים ועל כך אנו מתקוממים'. וזה החומר והייחוד שבחטא זה: יש כאן ערעור על יסוד מסירת התורה!

  1. נקודה שלישית היא, שקורח ועדתו משתמשים במידה מסוימת בדבריו של משה רבנו עצמו. עדת קורח אומרת: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז, ג). משה רבנו, במעשה אלדד ומידד אמר ליהושע את אותו הדבר כמעט: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר יא, כט).
הרב שטיינזלץ

המכנה המשותף בין החטאים

עם כל ההבדלים בין החטאים, ברור שיש יסוד משותף לכל החטאים הללו – והוא חוסר האמונה והמרידה בה' ובמשה. בחטא המרגלים היה יסוד גדול של מרי בה', שהרי הם התקוממו על יעד מפורש שה' התווה – הכניסה לארץ כנען.

גם פרשת קורח, שבעיקרה ביטאה מרד במשה ובערעור יסוד מסירת התורה, מבטאת מרי בה'. משה אמר לעדת קורח: "זאת עשו, קחו לכם מחתות, קרח וכל עדתו; ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר. והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, רב לכם בני לוי" (במדבר טז, ו-ז).

משה הציע הצעה זאת מעצמו. כך רמב"ן אומר בין השאר:

"והנה משה מעצמו[33] חשב המחשבה הזאת, ורצה בקטורת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא, כי בהקריבם קטורת זרה לפני ה' נשרפו"[34].

ואמנם בולטת מאוד ההקבלה שדברי משה כאן, אל המעשה שעשו נדבר ואביהוא. עליהם מסופר:

"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם" (ויקרא י, א).

גם כאן מציע משה לקורח ולעדתו לקחת מחתות, לתת אש ולשים קטורת לפני ה'. על מעשה נדב ואיבהוא נאמר: בקרובי אקדש; וכאן נועדה הקטורת להוכיח מיהו הקדוש האמיתי.

עצת הקטורת באה אפוא לפני דברי התוכחה אל כל שבט לוי, מתוך תקווה, שזכרון היום הגדול שבו התגלתה השכינה לישראל, ישפיע יותר מכל נימוק אחר[35]. היום בו התחיל אהרון בעבודת הקודש וקרב אל המזבח, היה היום בו אלו אשר קרבו מבלי שנצטוו להתקרב, מתו. במותם הוכיחו שאין קירבה מתוך "אהבה" ואין קדושה מתוך "חשק ורצון" – אלא את אשר יבחר ה' הוא הקדוש.

אולם בתגובה, קורח ועדתו שותקים. מפיהם לא נשמעת כל תגובה על דבריו של משה וכאילו לא הושפעו כלל מדבריו. שתיקתם זו מגלה, כמובן, את חוסר אמנותם במשה ובשליחותו האלוקית, אולם גם את פקפוקם במעשי ה' עצמם. אילו האמינו באמת ובתמים במעשה נדב ואביהוא ובלקח שה' ביקש ללמד באמצעותו, לא היו נוהגים כך כעת.

הנה כי כן, בצד ההבדלים במניע ובמשתתפים, ולצד מאפייניו הייחודיים של חטא קורח ועדתו – הבסיס של שני החטאים הללו הוא אחד: חוסר אמונה קיצוני ואי פחד ממרי. זוהי התפתחות שניצניה נראו קודם לכן בהתפרצויות ששקטו, אולם בשני חטאים אלו עוצמת המרידה וחומרתה הגיעו לשיא.

הערות:

[1] ראה במדבר י, יא.

[2] סוטה לו, א.

[3] רמב"ן יג, ב.

[4] במדבר יג, ב.

[5] רש"י במדבר יג, יח.

[6] רש"י שם.

[7] ספורנו במדבר יג, יט.

[8] אור החיים במדבר יג, כ.

[9] אבן עזרא במדבר יג, יח.

[10] רמב"ן, שם.

[11] ספורנו, שם.

[12] אור החיים, במדבר יד, ז.

[13] סדר עולם רבא פ"ח. הובא בתוספות בבא בתרא דף קיט,א.

[14] רמב"ן, במדבר טז,א

[15] אבן עזרא במדבר טז,א

[16] רש"י שם.

[17] אור החיים במדבר טז, ד.

[18] אבן עזרא במדבר טז, א.

[19] כלי יקר הוא פירוש על חמישה חומשי תורה שנכתב על ידי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17. הספר התקבל כאחד מעמודי התווך של פרשנות המקרא.

[20] רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1843 – 14 באוגוסט 1926, תר"ג – ד' באלול ה'תרפ"ו) מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה.

[21] משך חכמה, במדבר טז.

[22] פרשת מי מריבה שייכת לדור באי הארץ. ראה עיונים במקרא, במדבר, עמ' 102.

[23] עיונים במקרא, במדבר, עמ' 89.

[24] חטא המרגלים תואר לעיל בפרק זה, וקווי האופי של חטאים קודמים תוארו בפרק א'.

[25] עיונים במקרא, שם.

[26] גם בהמשך הכתובים (שם ה, ז) ביחס לחוטאים: "כל קהל עדת בני ישראל".

[27] כפי שמעיר רש"י על הפסוק.

[28] ראה שם פסוק ד.

[29] כפי שצוין לעיל בפרק זה. וראה גם להלן בפיסקה זו.

[30] אבות דרבי נתן, מה.

[31] עיונים במקרא, במדבר, עמ' 75.

[32] חיי עולם, עמ' 332 -337.

[33] יש להעיר כי בהמשך דבריו הרמב"ן מביע את הרעיון שבמחשבה זו הייתה עליו יד ה', והוא הנקרא רוח הקודש.

[34] רמב"ן, במדבר טז, ו-ז.

[35] עיונים במקרא, במדבר, עמ' 94.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *