שיחת עומק עם הרב זלמן גופין – אחד מחשובי ה"משפיעים" בחב"ד – על חג הפורים ועל שיכרות בפורים בהגות חב"ד

 מהו המאפיין הפנימי של חג פורים? כיצד ניתן לחבר את הסיפור ההיסטורי ההוא לחיי היום-יום שלנו? ומדוע בפורים צריך לשתות יין? * שיחת עומק עם הרב זלמן גופין – אחד מחשובי ה"משפיעים" בחב"ד – על חג הפורים ועל שיכרות בפורים בהגות חב"ד

 

הרב זלמן גופין

סיפור הנס הגדול המסופר לנו במגילה, המהפך העצום מסף-כלייה לתקומה ומאבל ליום-טוב, מסביר לנו היטב מדוע קבעו לאחר מכן לדורות את חג הפורים לזכר ולציון מאורע עצום זה. "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה".

על דברי חז"ל "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (שאם קרא את המגילה שלא כסדרה, שהקדים את המאוחר ואיחר את המוקדם, לא יצא ידי חובת קריאת המגילה) אמר הבעל שם טוב: הקורא את המגילה למפרע – כאילו היא דבר ששייך לעבר, סיפור היסטורי – לא יצא, הוא פספס את כל העניין. את המגילה צריך לקרוא באופן עכשווי, לחיות אותה לפי עומקה הפנימי כאן ועכשיו.

כיצד אפוא מסבירה ומאירה תורת חב"ד את תוכנו הפנימי של חג הפורים, ואת היותו "עכשווי" עבורנו?

עניינו של חג הפורים נידון בהרחבה ובעמקות בהרבה מדרושי החסידות, ובראש ובראשונה בסדרת המאמרים של אדמו"ר הזקן על מגילת אסתר בספרו "תורה אור".

אחד המאפיינים היחודיים של חג הפורים על פני כלל החגים שמוזכרים בתנ"ך היא העובדה שפורים הוא החג היחיד שארע בזמן הגלות. כל מאורעות דברי ימי הפורים ארעו בפרס, ובמדינות האחרות שתחת מלכות אחשורוש, לשם הגיעו היהודים שהוגלו מארץ הקודש אחר חורבן הבית הראשון.

זאת הנקודה המרכזית העוברת כחוט השני בין דרושי החסידות על אודות החג: פורים מלמד אותנו מהי עבודת ה' בזמן הגלות, היכן אנו עומדים וכיצד אנו מתמודדים עם חשכתה.

גלות: כשהאור-האלוקי לא מאיר בגילוי

מהי בעצם גלות?

הגלות אין מובנה רק במובן גיאוגרפי, אלא עיקר עניין הגלות הוא במובן הרוחני. הגלות האמיתית באה לידי ביטוי בגלות היחיד. החוטא, כל חוטא, הוא בגלות. הוא נידח בקצה השמים. גלות היא חוסר בית והחוטא הוא בן בלי בית. יכול שיהיו לו לחוטא ארמונות ווילות הדורות – אבל בית אין לו. יהודי אינו יכול למצוא לו בית, אם אין הקב"ה שרוי בבית שלו.

בתמצית העניין, הגלות היא כיסוי המכסה על הקשר הגלוי בין יהודי לקב"ה, ויש לכך שני היבטים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה:

  1. מצד אחד, על הקשר שמצד היהודי לקב"ה מעיב העלם והסתר. אם חלילה יהודי לא מצליח להתגבר על יצרו ונכשל בחטא כלפי הקב"ה – הוא נמצא בגלות.
  2. כך גם מלמעלה למטה – בזמן הגלות אור ה' לא מאיר בגלוי בנפשו של היהודי. בזמן הגלות הקשר מצד הקב"ה לישראל כביכול אינו בגילוי, הוא לא מאיר לנו את הגילויים הרוחניים, ולכן מתאפשר מצב של "דוויים וסחופים בין העמים", של אויבים הקמים עלינו לכלותינו- כבשה אחת בין שבעים זאבים, של בעיות בגשמיות וברוחניות.

ושני הדברים קשורים זה בזה – ההעלם-וההסתר של הגלות מקשה על היהודי לעבוד עבודתו כדבעי ולעמוד בכל הניסיונות הקשים; ומאידך, החטאים גורמים ומוסיפים בגלות השכינה ולאי-הרגשת אלוקות בנפש האדם.

כשמתבוננים קצת בעניין זה אפשר חלילה ליפול לייאוש: כיצד זה ניתן להתמודד במצב כזה בו הקשר שלנו עם ה' הוא מוסתר ומועלם? איך באמת שורדים בחושך כזה?

וכאן בא חג הפורים, היום-טוב היחיד שהתחולל בזמן גלות, ועושה מהפכה בתפיסה שלנו את מצב הגלות. אכן, בזמן הגלות הקשר הגלוי בין הקב"ה לישראל הוא בהעלם, אבל גם הגלות הכי קשה לא יכולה לפגוע בקשר העמוק והעצמי שלנו עם הקב"ה. נכון, בגלות שוררים כפור איום וחושך נורא, אבל על-ידי העבודה שמצד עצם הנשמה מתגלה הקשר העצמי של הקב"ה עם ישראל שהוא מעל כל הדברים ולא מושפע מהם כלל. זהו קשר שקיים בכל תוקפו גם בזמן הגלות.

 לקרוע את המסכות

מה זאת אומרת "עבודה שמצד עצם הנשמה", מה פשרם של מילים אלו? וכיצד הדברים קשורים דווקא לפורים?

אם ננתח את המסופר בסיפור המגילה, נוכל לגלות כי בליבו של נס חג פורים עומדים שני יסודות מרכזיים:

א) בזמן ההתרחשות של מאורעות נס פורים, המצב הרוחני הגלוי של עם ישראל היה ירוד. הייתה התבוללות וטמיעה בתרבות נכר, זלול בקיום תורה ומצוות ושקיעה בענייני חומריות עד צוואר.

כאשר המן החל לעלות לגדולה ותבע את תביעותיו, ראה את מרדכי שלא קם ולא זע ממנו. המן הבין שהמוכנות הזאת של מרדכי להיכנס לסיכון כה גבוה בעיניים פקוחות מעידה על עוצמת נפש ועל דביקות עוצמתית באמונתו בה'. הדבר כמובן העלה את חמתו של המן, אך מלכתחילה סבר שתכונה כזאת לבטח מצויה רק אצל יחידי סגולה בעלי שיעור קומה.

אך עד מהרה התברר לו שטעות היא בידו: "וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי". להמן התברר כי אותה תכונה נעלית של דביקות בלתי מתפשרת עד כדי כניסה לסיכון מוחשי ומהותי איננה מאפיין של יחיד סגולה, איש נעלה, אלא של כל העם. "עם מרדכי": כל העם – הוא בבחינת מרדכי.

כי למרות שבני ישראל לא היו באותה תקופה בשיאם מבחינה רוחנית, בלשון המעטה, אבל כאשר כלתה אליהם הרעה, נתגלתה בהם דביקות והתעוררות לקב"ה עד כדי מסירות נפש בפועל ממש. ודבר זה ארע כי במצב זה האירה בהם עצמיות הנשמה.

במצב רגיל יכול להיות ש"אבק" ולכלוך רוחני נערם על הנשמה וגורם לאורה שלא להיות גלוי, אם במעט ואם בהרבה, וכך קורה שלפעמים יהודי נראה בחיצוניות מנותק כביכול מה'. אבל כאשר מאורע כלשהו גורם לניעור האבק – אז מתגלה הנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, במלוא עוזה ועוצמתה, ועד כדי כך שאדם שאתמול היה מתועב ומשוקץ מוכן היום למסור את נפשו למען ה' והריהו בבחינת אהוב ונחמד וידיד ורע.

ולאמיתותם של דברים לא התחולל כאן חידוש, משום שבעצם יהודי הוא בן של הקב"ה הקשור עמו בקשר עצמותי ובלתי ניתן לניתוק, וכאשר נקרעו הכיסויים שהסתירו על כך בא הדבר לידי גילוי.

גזירת המן הייתה אפוא אותה קריעת מסכות וניעור האבק מעל נשמת עם ישראל שבאותו הדור. פתאום התגלה שלמרות שבגלוי הם עשו כך וכך דברים שנראים כסותרים את הקשר שבין יהודי לקב"ה, היה זה רק מצד הכוחות הגלויים שלהם. בעצמותם ובפנימיות נפשם הם לא היו שם מעולם; ברגע שניערו אותם הם חזרו לצור מחצבתם ועד כדי נכונות למסירות נפש.

זהו אם כן היבט אחד שבחג הפורים, שבו התגלה מצד היהודי הקשר העצמותי שיש לו עם הקב"ה, עד כדי שהיו מוכנים למסור את נפשם והעיקר שלא להתבולל.

ב) היסוד השני הוא – עצם הנס המהווה את הביטוי הגדול ביותר לגילוי הקשר העצמותי שמצד הקב"ה לבני-ישראל. בלי הבט על כך שנהנו מסעודתו של אותו רשע והיו שקועים לגמרי בתרבות נכר, שנשמת עם ישראל "נרדמה" לגמרי, מכל מקום "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".

גם "בלילה ההוא", גם בחשכה הרוחנית הגדולה ביותר, "נדדה שנת" מלכו של עולם. הקב"ה סיבב את המאורעות לנס הכי גדול, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", שלא מצד החשבון והסדר הרגיל לפי מה שהיה ראוי להיות על פי השיקולים הרגילים.

זו הכוונה עבודה "שמצד עצם הנשמה" – גילוי התנועה הפנימית והעצמית של מסירות נפש של היהודי לקב"ה שלמעלה מטעם ודעת; וזוהי נקודת התמצית של פורים – גילוי הקשר הפנימי העצמותי בין היהודי לקב"ה.

אם כן, גילוי זה של הקשר העצמי התגלה בפורים משני הצדדים: הן מצד עם ישראל שלמרות שבמצבם הגלוי והחיצוני היו רחוקים מה' – בכל זאת מסרו את נפשם ולא היו מוכנים להמיר את דתם; והן מצד הקב"ה שהציל אותם בתשועה גדולה ורוח והצלה, וליהודים היתה אורה ושמחה, אף שמצד שיקול וחשבון רגיל לא היו זכאים לכך. וזאת, כי הקשר העצמי בין יהודי לה' הוא מעל לכל שיקול ומעל לכל חשבון או מעשה כזה או אחר.

עד דלא ידע – כיצד ומדוע?

מהי המשמעות של מאמר חז"ל "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" שאולי  מהווה את הנקודה המרכזית של פורים? למה צריכים להגיע למצב "דלא ידע"?

מה זאת ידיעה? מה משמעות  האמירה שאדם "יודע" משהו? ובכן, ידיעה היא דבר חיצוני שניתווסף לו לאדם על-ידי חושי ההכרה ובצירוף יכולות הפרשנות והעיבוד של המחשבה. כל ידיעה על דבר שאיננו מצוי בתוך תוכו, על האדם לרכוש באחת מן הדרכים הפרושות בפניו (ראיה, שמיעה, הבנת דבר מתוך דבר, וכיוצא).

אולם יש דברים שהאדם לא צריך "לדעת". האדם אינו צריך ללמוד שהוא נמצא ואין הוא נדרש להוכחות כדי לוודא שאכן הוא קיים. זה הוא עצמו.

בדרך זו מסביר הרבי זי"ע מהי המהות של אמונה. יש החושבים שאמונה משמעותה קבלה שלא על-פי שכל של יסודות שלא ניתן להשיגם באופן תבוני, ולכן מקבלים אותם בבחינת "שתוק כך עלה במחשבה". אסור לדבר על זה ואסור להרהר על זה, ככה זה וזהו. לפי כזאת תפיסה אכן האמונה נחותה מן הידיעה; אדם שהבין איזשהו רעיון או ראה איזשהו מראה משוכנע בצורה הרבה יותר עמוקה מן המאמין בדרך הזאת. אבל האמת היא שאמונה הרבה יותר נעלית מידיעה. כאמור, ידיעה תיתכן בדבר שהוא מחוץ לאדם ועל האדם להכירו באמצעות כוחות ההכרה המתווכים לאדם אתהעולם החיצוני לו. אבל אמונה משמעותה היא שהאדם מגיע לשלב  בו "המצב הטבעי האמיתי שלו" מתגלה; הנשמה הקדושה, שהיא היא חלק אלוקה ממעל ממש, נמצאת ומאירה אצלו בגילוי. כאשר הנשמה מתגלה, איזה עוד צורך יש לאדם ללכת ו"להכיר" את ה' כדבר החיצוני לו ח"ו? הלוא הוא עצמו יש לו נשמה קדושה שהיא חלק אלוקה ממעל! וכשזה הוא בעצמו, האם הוא צריך לידיעה כדי להיות משוכנע בכך?!

זאת אפוא המשמעות של להיות בבחינת "לא ידע": זוהי וודאות שמעל הידיעה, התגלות הקשר העצמי בין הקב"ה לבין היהודי.

 

המעלה שבשיכרות: סיפורו של בן-של-מלך

אבל לפי פירוש זה לא מובן, למה צריך לשתות יין לשם כך?

אתה צודק. מי ש"נמצא בפורים" אכן לא צריך יין… את היין לוגמים כדי להיכנס לפורים. כדי לאפשר לפנימיות הזו לצאת אל הגילוי.

והמשל הבא ימחיש את העניין [המשל לקוח בשינויים סגנוניים מסוימים מספרו של הרב מנחם ברוד: נשמה עם עצמה – מ"ב]:

למלך גדול היה בן יחיד. הבן היה יקר מאוד לאביו המלך והוא הפקיד את חינוכו בידי טובי המחנכים והמורים. הבן מצידו היה תלמיד חרוץ ומקשיב, למד בשקידה, וכשהתבגר היה לאחד מחכמי חצר המלכות. הוא גם הצטיין במידותיו הטובות. בקיצור, בן שהמלך היה גאה בו; הכול היללוהו.

אולם המלך תהה אם התנהגותו ודרכו של בנו הם אכן משקפים את מהותו הפנימית האמיתית, או שהוא נוהג כך רק מפני שהוא שוהה תחת המסגרת של חצר המלכות. החליט המלך להעמיד את בנו בניסיון.

הוא קרא לו אפוא וסיפר לו כי בקצה תחום מלכותו יש חבל ארץ אשר האנשים שם פשוטים מאוד. הם אנשים גסים וחומריים ועד כה כל נסיון להסביר להם את עניין המלכות ואת העובדה שעליהם להיות כפופים למלך נידון לכישלון. "אתה, בני, הלוא הנך חכם מופלג", אמר המלך, "ואם כן, ברצוני לשלוח אותך לאותה מדינה, כדי שתקרב את אנשיה אליי ותשפיע עליהם את עול מלכותי".

בצער ובדמעות נפרד בן המלך מאביו ויצא לאותה שליחות קשה וארוכה. הוא הגיע לאותו חבל ארץ בהחלטה נחושה להתחיל מיד לפעול כדי למלא את שליחותו. חדור בעוז זה החל לדבר עם האנשים, אולם מה עמוקה הייתה אכזבתו. הוא נוכח כי אין כל אפשרות לדבר עמם. אזניהם היו אטומות  ועיניים טחו מראות. כל מאמציו להסביר להם כי יש מלך וארמון מלכות ושרי מלכות המארגנים את ניהול ההמלכה וכו' וכו' עלו בתוהו. גסותם וחומריותם הייתה עצומה והם הביטו עליו כעל אדם שלקה בנפשו.

הבין בן המלך כי כדי להשפיע עליהם יהיה עליו להתאזר בסבלנות גדולה. יהיה עליו להתחבר עמהם, לשבת במסיבותיהם, להאזין להבליהם, וכך אט אט לנסות לדבר עמם במושגיהם וללמדם על-דבר קיומו של המלך. והוא אכן החל לנהוג כך. הוא התערב ביניהם והיה כאחד מהם. מפעם לפעם ניסה להשחיל איזומילה על המלך ועל מלכותו, אולם אז החלו האנשים לפעור עליו עיניים תמהות, עד שעם עבור הזמן התייאש בן המלך מהסיכוי למלא את המשימה שהוטלה עליו.

הוא לא חש איך במשך הזמן החל להיות מושפע יותר ויותר ממנהגיהם ומדרך מחשבתם. גם התנהגותו שלו החלה להיות גסה יותר ויותר. הוא התלהב כמותם מהבליהם, צחק מבדיחותיהם והתענג ממשחקיהם הילדותיים. הוא הפך להיות כאחד מהם. את עובדת היותו בן מלך החל לשכוח בהדרגה. שליחותו פרחה מראשו וחייו נעשו פשוטים וגסים.

חלפו השנים, והנה, יום אחד הגיע לפתע איש זר למקום וחיפש אחר בן המלך. כשמצאו, מסר לו מכתב חתום בטבעת המלך. בבת אחת הלמה בבן המחשבה. הוא נזכר בעובדת היותו בנו של המלך, בשליחות שהוטלה עליו. צער עמוק מילא את ליבו לנוכח הידרדרותו ולנוכח המצב שאליו נקלע. הוא פתח את המכתב ומצא בו דברי עידוד מאביו. המלך כתב לו, כי בוודאי הוא מתקדם בשליחותו וכי הוא כבר מצפה ליום שבו יבשר לו על הצלחתו, שאז יוכל להשיבו אל חצר המלכות.

בדמעות שליש בכה בן המלך על מצבו האומלל. הוא החליט כי מכאן ואילך שוב לא יאפשר לעצמו לשכוח את תפקידו. החלטה זו ודברי העידוד של אביו במכתבו מילאו את ליבו בשמחה. הוא חש את אושרו על כי אחרי ככלות הכול אין הוא חלק מאותם אנשים חומריים ומגושמים; על כי הוא בנו של המלך! הוא חש צורך עז לצאת במחול מרוב שמחה, אולם הוא חשש כי יחשבוהו למשוגע כשיראוהו רוקד לבדו באמצע היום.

מה עשה? הלך וקנה חבית יי"ש וזימן את כל מכריו וידידיו למסיבה. במסיבה השקה את כולם במשקה, וכשהכול היו מבושמים ועליזים, החלו לרקוד מרוב שמחה. גם בן המלך רקד ושמח כאחד מהם. הוא שמח על היותו בן המלך, והם שמחו על היי"ש שבמעיהם. כך היה יכול לרקוד ולשמוח באין מפריע.

והנמשל הוא:

הנשמה האלוקית היא "בן מלך". היא ירדה מרום מעלתה אל תוך גוף גשמי וחומרי, ומטרת ירידתה היא להעלות את הגוף הגשמי ואת העולם שמסביבה לקדושה. אך קורה שהגסות והחומריות של הגוף והעולם משקיעים אותה בהבליהם ומשכיחים ממנה מי היא ומה שליחותה.

אכן, המשל הוא כללי ומסביר מהו עניינה של התוועדות בכלל – כשיושבים בהתוועדות ונזכרים מהי האמת, מה תפקידה האמיתי של הנשמה בעולם, הרי מתעוררים ברגשי חרטה, ומצד שני בשמחה גדולה של "אשרינו מה טוב חלקנו". אולם יש כאן בסופו של דבר גוף גשמי העסוק בהבלים והוא מפריע לנשמה האלוקית לשמוח בשמחתה. מה עושים? משקים אותו ב'משקה'. או אז הגוף שמח בגלל ה'משקה' ואנו יכולים לשמוח על שאנו יהודים, בנים של מלך.

אבל המשל מסביר בצורה מאוד טובה גם את עניין "לבסומי עד דלא ידע". בפורים מתגלה בחינה נעלית ביותר של הקשר בין היהודי לקב"ה, קשר עצמי שמעל לכל עניין של טעם ודעת ושל חשבון. אלא שסוף-סוף קשה להיכנס באמת לפורים… כששותים קצת יין, המכסה והמעטה שהגוף מכסה בהם את הנשמה מתמוססים.

היין גם "מגלה סוד", וכאשר הנפש הבהמית אינה מפריעה מתגלה ה"סוד" האמיתי, האמת הפנימית הגדולה, שגם במצב הכי שפל, גם בחושך של גלות רוחנית גדולה ומרה – אנו והקב"ה קשורים בקשר עצמותי. בעזרת מעט יין, "לבסומי", מגלים את הקשר שבין יהודי לה' שלמעלה מטעם ודעת, "דלא ידע", ואיזו שמחה גדולה יותר יש מזה?

 

האם אלו לא דברים מנותקים? איך מביאים את העומק החב"די הזה למעשה בפועל?

לסיום הדברים, הייתי רוצה לשאול ברמה הפרקטית: כיצד מורידים את העניין לכוח המעשה? איך אני מכניס את עצמי למצב של שמחה בגלל הקשר העצמי שלי עם הקב"ה? האם זה לא משהו מופלג מדי?

שאלה זאת נוגעת ביסוד גדול מאוד בעולם חסידות חב"ד.

בתורת חב"ד אנו מוצאים התעסקות חוזרת ונשנית, בעומק וברוחב, בביאור עניין הבריאה ואחדות ה', ביטול העולמות וגדולת ה' וכו' וכו'. ולכאורה, הרי אפשר לשאול את אותה שאלה: האם אין זה משהו מופלג מדי, מהי תכלית הלימוד באריכות ובפרטיות כל-כך?

הנקודה היא בתמצית (למעשה, אפשר להאריך בעניין זה רבות; אך לא זהו עיקר הדיון כרגע), שעל-ידי לימוד סוגיות אלו ברצינות אליבא דנפשיה, ועל ידי הבנתם היטב בשכל ועל-ידי התבוננות בהם – מעוררים את הדברים בקרבנו, מקרבים את הדברים אל המוח והלב. אל עצמנו.

החסידות היא לא משהו שכלי "אקדמי", קר ומנותק. עיקר תכליתה הוא שהלומדים יקחו את הדברים שהם לומדים אליהם, אל פנימיותם. שהרעיונות העמוקים יגעו בהם וישפיעו עליהם. את החסידות יש לספוג בתוכיותנו, לקחת את הסברות העמוקות ולהפוך אותן לאבני דרך ממשיות בחיי היום-יום. זאת כמובן דרך ארוכה, אבל אם מתמידים אכן האישיות מתרוממת.

כשלומדים מהי הנשמה ומה זאת ההתקשרות לקב"ה ובאופן שחושבים על עצמנו בעת הלימוד: מי היא הנשמה שלי, המהות שלי, ומה המשמעות של ההתקשרות שלי לה' – על-ידי זה גופא מעוררים את הנקודה ומתקרבים אליה, וזה הופך להיות יותר ויותר משהו השייך אלינו.

ככל שאנו מעוררים יותר למטה – כלומר מתבוננים בדבר זה, משיגים אותו שכלית ומזדהים עמו רעיונית – כך הדבר נהיה מוחשי יותר ומעשי יותר. לאחר מכן, כאשר יושבים בצוותא בהתוועדות אחד עם השני, ו"גדולה לגימה שמקרבת", התוצאה היא שדברים פנימיים באים לידי התגלות.

התוועדות חסידית, ציור: ר' זלמן קליינמן

ליין יש תכונה המסייעת להוריד את ההגבלות, להסיר את המסכות, לגלות את הפנימיות. ולכן, כאשר יושבים יחדיו ואומרים קצת "לחיים" ומטכסים עצה כיצד מקרבים ללב את העניינים הפנימיים אודותיהם לומדים, הרי שבאמצעות כל זה אנו נוקטים במעשים שבהחלט מסייעים לפעול את העניין בעצמנו בפועל.

זהו כמובן גם המענה לשאלתך – כיצד גורמים ל"הסבר המופלג" על השמחה של פורים להיות משהו מעשי, ששוכן בנו, שנשמח מזה שאנו קשורים בקשר בל ינתק עם הקב"ה ויהיה מצבנו אשר יהיה: כשעסוקים בזה ולומדים את העניין היטב, ולאחר מכן מתבוננים קצת אליבא דנפשיה, ומתוועדים יחד – אז אין שום ספק שנכנסים לגמרי אחרת לפורים, ואו-אז החג מאיר לנו באור שונה ומתעוררת שמחה שונה.

_____________

הריאיון בשלימותו פורסם בגיליון מעיינותיך – היו"ל על ידי תורת חב"ד לבני הישיבות – שראה אור בפורים תשע"ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *