מבוא 

תורת חסידות חב"ד היא כמים שאין להם סוף. ללא גבול וללא מידה. ראשית: ההיקף העצום, המשתרע על מאות ספרי מאמרים ושיחות. אך לא רק בהיקף העצום של דרושי החסידות מדובר, אלא גם על ריבוי אנפין אינסופי כמעט. לכל נושא ולכל מושג – מכלול שלם של היבטים, המבוארים כל אחד במקום שונה ובהקשר שונה, עומק לפנים מעומק. קיימות הטיות רבות בכל סוגיה – שבמקום אחד נידון העניין כך, ובמקום אחר נלמד אחרת – והכול תלוי בפרטי הנידון ובבחינותיו השונות. 

אופייה זה של חסידות חב"ד נובע מהמבנה הפנימי שלה – מהצביון שרבותינו נשיאנו העניקו לתורתם. מאמרי החסידות אינם מאמרי עיון מובנים וממוקדים בנושאים שונים, אלא דרושים הנאמרים לפי עניין הזמן והמקום. רובה המוחלט של תורת־החסידות נמסר לנו מאמרים־מאמרים, בדרך כלל בסדר פרשיות השבוע והמועדים, שכל אחד מהם עוסק בשלל עניינים שונים המסתעפים זה מזה והמתחברים זה בזה. לא נאמרו ולא נכתבו מאמרים המתמקדים אך ורק בעניין מסוים, על דרגותיו ובחינותיו השונות.

נראה שהסיבה העיקרית לכך היא, שמעיקרם דרושי החסידות נועדו להאיר ולחמם את האדם בעבודת ה' שלו (וכמו שנכתב בשער הספר ליקוטי־תורה לאדמו"ר הזקן: "מאמרים יקרים מעוררים הלבבות לעבודת ה'")  – לשמש לו זרקור המשלח אלומות אור בדרכו אפופת האפילה של העולם, לעורר את ליבו ומוחו על גדלות ה', אהבת ויראתו וללמדו כיצד להתמודד עם האתגרים והקשיים הרוחניים הניתכים בפניו. לכן, ביאורים בעניינים ובמושגים בפנימיות התורה מובאים במאמרי החסידות במידה הדרושה להסקת המסקנה המעשית, ה"בכן", הרצויה באותו זמן ובאותו הקשר בהם הדברים נאמרים. 

יעד מרכזי זה של דרושי החסידות, לעורר ולהאיר את עבודת ה' הפנימית בדרך הנכונה, הביא לכך שכל מאמר ומאמר הוא בעל ריבוי אנפין עצום בהיותו עוסק בסוגיות רבות, וכמו כן כל מושג וכל נושא בחסידות הוא בעל ריבוי אנפין שהרי כל אחת מן הסוגיות נידונה בהיבט המסוים שנידון במאמר הנוכחי. כללו של דבר: הרבה מחידושי החסידות, ביאוריה ומושגיה הולכים ומתבארים כשהם שלובים אחד בתוך השני תוך כדי ביאור הנידון העיקרי באותו המאמר – ואין הם באים בתורת עיון מקיף מובנה וממוקד הכולל את העניין הנידון לכלל פרטיו באופן המלא והרחב שלו.

על כך כבר עמד הרבי:

"גודל ההכרח בזה מובן גם כן מריבוי הספרים מעין זה בתורת הנגלה, הן בנוגע לריכוז החומר על דרך ספרי ערכים בתורת הנגלה על סדר הא"ב וכו' או על סדר העניינים וכו', על אחת כמה וכמה בנוגע לסיכום הפסקי דינים בספרי הפוסקים, ואפילו בתורת הקבלה כמה ספרים שמטרתם כנ"ל – ודווקא בתורת החסידות לא נמצא כמוהו. ומתאים לשיטת חסידות חב"ד שאחת הנקודות העיקריות בזה להבין העניינים על בורים, ובסגנון הידוע: שיהי' מובן גם בשכל נפש הבהמית, הנה לא ראיתי אף התחלה בזה, מלבד שער היחוד לאדמו"ר האמצעי שהוא על סדר ההשתלשלות, אבל בקיצור נמרץ. הרגשתי בהכרח האמור עשיריות בשנים, אלא שמפני כמה וכמה סיבות נתעכב הדבר, והתחלתי לפני עשיריות בשנים בהקדמת עבודה המוכרחת לעריכת ספר ערכים כזה על ידי עריכת מפתחות עניינים של ספרי היסוד בתורת החסידות. ולדעתי וגם בזה מבשרי אחזה הצליח ספר הערכים בצורה שהופיע למלאות במידה חשובה וגדולה חסרון האמור…" (אגרות קודש, חכ"ז, עמ' קלג)".

ואכן, זכינו ובדורנו החלה מלאכת הביצוע של אחת המשימות החשובות בעניין זה, והיא: כתיבת ספר־הערכים – האנציקלופדיה לתורת־החסידות, הממפה, הממשיגה והמשבצת את תורת חב"ד לערכים ולמושגים מוגדרים – שבו מכונסים ביאורי ומושגי החסידות בשלמותם ובמילואם מתוך ים ספרותה, ערכים־ערכים. 

הימים הללו הם, תהילה לא־ל, ימי בשורה של ממש. בסמיכות לג' תמוז האי שתא יוצא הכרך התשיעי של ספר הערכים – הכרך המוקדש כולו על נושא הליבה המרכזי, היסוד החשוב והתשתיתי של תורת החסידות – הלוא המה ערכי "אחדות ה'".

זכיתי לקבל, כדי להתכונן לקראת עריכת ראיון זה כראוי, את הספר הישר מבית־הדפוס עוד בטרם הושלמה מלאכת הרכבת הכריכה על הדפים שנתפרו; ואחר העיון, לעניות דעתי, יכולני לומר בלי ספק כי מבחינת רבות זוהי פיסגת היצירה ממש של המערכת בראשות ה"חוזר" הגאון החסיד רבי יואל כהן שליט"א, שגם בגילו המופלג לאורך ימים ושנים טובות מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא, עובד יום וליל על כתיבת ספר הערכים, ביחד עם הגה"ח הרב שלום חריטונוב שליט"א.

לכבוד יום בשורה של ממש זו בעולם תורת חב"ד – ביקשנו לשוחח עם הגר"י כהן שליט"א, העורך הראשי, על עניינו של ספר הערכים ועל חידושי הכרך הנוכחי.

המעלות שבריכוז הפרטים

* מהו בעצם עניינו של ספר הערכים?

"הנקודה המרכזית בעבודה על ספר הערכים – היא עבודת ריכוז הפרטים השונים, ריכוז כל המבואר על אודות נושא מסוים במאמרים שונים למקום אחד.

"וכשמדברים על ריכוז כל המבואר על נושא מסוים למקום אחד – שני פרטים:

"א) קודם כל יש בעבודה זו משום תועלת גדולה, שתמורת הצורך לחפש הרבה בכל הספרות העצומה של תורת החסידות אודות העניין הנידון, הנה בספר הערכים רוכז החומר ונמצא במקום אחד דבר דבור על אופניו. זוהי מעלה טכנית, המקלה על המעיין בתורת החסידות להגיע להיקף הכולל של הדיבור בכל סוגיה.

"ב) נוסף על התועלת הגדולה הנ"ל, הרי שיש עניין נוסף, שהוא משמעותי הרבה יותר, הנפעל באמצעות ריכוז כל המבואר לבית כינוס אחד: כאשר הפרט משובץ בתוך מקומו במכלול השלם של העניין, בזה נודעת לפרט עצמו משמעות עמוקה ומדויקת יותר. כי כשרואים כל פרט איך הוא חלק מכלל גדול הרי זה מוסיף בהבנת הפרט, ועוד זאת: שכאשר מרכזים את כל הפרטים למקום אחד מתגלית הבנה חדשה בכללות העניין".

אור עולה על כולנה

* דהיינו, שבזה שמקבצים את הפרטים השונים זה ליד זה, צומחת הבנה חדשה שלא מופיעה בכל אחד מהפרטים, ודווקא כשעובדים על קיבוצם יחד מתגלה משהו חדש שלא היה קודם לכן בכל אחד בעומדו בפני עצמו?

"בדיוק. יש מושג בחסידות שנקרא "אור העולה על כולנה". עניינו הוא (ועיין ערכו בספר הערכים ח"ג עמ' שע ואילך), שכאשר מצטרפים כמה פרטים יחד – מתווסף בהם אור חדש שלמעלה מהם. ואור זה שקול הוא כנגד כל הפרטים ועולה על כולנה. ועד כדי כך מגיעים הדברים, שגם לאחרי שכמה פרטים הכלולים יחד (והיה בהם אור העולה על כולנה) מתפרטים, נשאר בהם מה"אור (העולה על כולנה)" הקודם. ולהעיר שבאור העולה על כולנה שני עניינים: א) אור הכללי הבא בגלל זה שהפרטים הצטרפו יחד, כלומר שעל ידי ריבוי הפרטים – מתווסף בהם העניין של "כלל" שלמעלה מהעניין של "פרט". ב) אור הבא בגלל הצירוף והגיבוש של הפרטים לחטיבה אחת. ואפשר לומר שזהו דברים שאנו בהחלט יכולים לראותו בפירוש בערכים שרוכזו בספר הערכים".

שלוש שכבות באחדות האלוקית

* היכן למשל רואים את הנקודה הזאת, שריכוז הפרטים מביא עומק והבנה חדשה בכללות העניין?

"ישנן כמה וכמה דוגמאות, וכאן אבקש להתמקד בדוגמא אחת לעניין ה"אור העולה כל כולנה" שנוצר עקב ריכוז הפרטים למקום אחד, דוגמא הנבנית על גבן של שלוש דוגמאות: בתורת החסידות מצינו ביאורים שונים בנוגע ל"אחדות", ובין הביאורים השונים מצינו התייחסות ל – א) האחדות של ה"פשתן" (בגדי הבד של כהן גדול ביום הכיפורים); ב) האחדות שמצינו בארבעת המינים; ו־ג) האחדות בעניין חוקיות הטבע של תנועת העולם. למעשה, בכל אחת מן הדוגמאות הללו מבוארת במקומה מעלת אחדות השם המתבטאית דווקא בה, אך על ידי כינוסם יחד בספר הערכים – מתקבלת הבנה מיוחדת וחדשה באחדות השם".

* האם כת"ר יכול להסביר את הדברים?

"ובכן, נעבור על כל אחד משלוש העניינים.

"כפי שאמרתי, העניין הראשון הוא האחדות שבצמח הפשתן (עניין זה מבואר בהרחבה בכרך החדש של ספר הערכים עמ' לו ואילך). הפשתן שונה מכל הצמחים בכך שצמיחתו מהארץ קורית באופן של "אחדות", שמכל גרעין צומח רק קנה אחד. בשאר כל הצמחים, לעומת זאת, הצמיחה היא באופן של "ריבוי" ו"התחלקות" (טול, לדוגמא, את צמיחת החיטה: מגרעין חיטה אחד גדלים חיטים רבות (ובזה מבוטאת הנקודה של ריבוי) וכל חיטה וחיטה נבדלת משאר החיטים (ובזה מבוטאת הנקודה של התחלקות)). אבל הפשתן עצם צמיחתו היא באופן של אחדות – שמכל גרעין צומח קנה יחיד אחד ואי אפשר שיצאו שני קנים מאותו גרעין, ואם כן נמצא שבהגדרה, כל קנה אינו שייך כלל לקנה השני. זו הסיבה לכך שהפשתן נקרא בשם "בד", וכפי שמובא בגמרא (זבחים יח, ב): "ממאי דהאי בד כתנא הוא [=מניין אתה יודע שבד האמור בתורה פשתן הוא]? אמר רבי יוסף ברבי חנינא דבר העולה מן הקרקע בד בבד". ופירש רש"י שם: "העולה מן הקרקע בד בבד – קנה יחידי מכל גיזעי ואין ב' קנים עולים מגזע אחד".

"על יסוד נקודה זו של האחדות המבוטאת בבד שנעשה מפשתן (שהוא "בד" האמיתי), מבאר אדמו"ר הזקן (בלקוטי תורה אחרי כח, ג): "שבחינת בד היינו שנמשך מעולם האחדות… ולכן היה הכהן־גדול צריך להיות לבוש ביום־הכיפורים בעבודת היום בבגדי בד דייקא, כי אז הוא נכנס לפני ולפנים בעולם האחדות, לכפר על כל פשעי בני ישראל … וזהו ענין הוי' בדד ינחנו. פירשו בדד הוא – בחינת לבדו כמו קודם שנברא העולם… בחינת יחיד… כי הוא בחינת עצמיות של הדבר ואין כאן דבר נוסף רק עצם הדבר לבד".

"הרי לנו אפוא ביאור של צד מסוים בעניין האחדות הנלמד מפשתן, ועל־ידו מבאר אדמו"ר הזקן את מה שציוותה התורה שכהן גדול בעבודתו ביום הכיפורים ילבש בגדי פשתן הלבנים (ועיי"ש בלקוטי תורה שהצבע לבן גם מרמז על אחדות ופשיטות העצמיות), כי אז העבודה היא כשנכנס לפני ולפנים בעולם האחדות, אנא ומלכא בלחודאי.

"אכן, במקומות אחרים בתורת החסידות, כשמבארים עניין האחדות מביאים דווקא דוגמא אחרת (ונתבאר בכרך הנוכחי עמ' לב ואילך). בנוגע למצוות נטילת ד' מינים מובא הטעם לכך שנבחרו דווקא פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל – כי בכל אחד מד' מינים ישנה תכונת האחדות: לגבי אתרוג – הגמרא (סוכה לא, ב) אומרת שהאתרוג נקרא בשם "פרי עד הדר" – על שם שדר באילנו משנה לשנה, כלומר שהוא גדל בכל ומכל עונות השנה, שכל עונה ועונה בשנה מעניקה תרומה לגידולו, ובמילים אחרות נמצא שהוא מאחד את כל שינוי האוויר שבעונות השנה – שמכולם נעשה דבר אחד. לגבי לולב – מובא (ראה סוכה לב, א) שהוא נקרא בשם "כפות תמרים" משום שהוא  צריך להיות כפות, כלומר שהעלים של הלולב צריכים להיות באופן כזה שיהיו ראויים לכפותן ולאגדם יחד עם השדרה – דבר שמבטא אחדות. לגבי הדס – הנקרא בשם ענף עץ עבות – הדין הוא שההדס הכשר הוא כשעליו צומחים תלתא בחד קינא (סוכה שם), דהגם שהם ג' עלים נפרדים (ריבוי והתחלקות), מכל מקום הן "עבות" – בחד קינא. וכן לגבי הערבות – נקראים הם בגמרא בשם "אחוונא" (שבת כ, א), על שם שגדלים באחווה, שלמרות שכל ערבה נפרדת משאר ערבות הם גדלים באחווה, באחדות.

"ומבואר על כך בחסידות, שהעובדה שבד' מינים ישנה תכונה האחדות – למרות שגדר העולם מצד עצמו הוא התחלקות ופירוד – נובעת מכך שבד' מינים אלו מאירה האחדות הבאה מהקב"ה, אחדות הפשוטה. זוהי דוגמא המובאת בדרושי חסידות לסוכות, והיא מדגישה צד מסוים של אחדות.

"אכן, בנוסף לזה, במקומות אחרים מובאת דוגמא אחרת (ראה בכרך הנוכחי עמ' כח), בנוגע מה שכתוב (ירמיהו לג, כה) "חוקות שמים וארץ… שמתי": שבעצם עובדת קיומם של "חוקי שמים וארץ", שבכל דבר ישנם חוקי הטבע שלו, הרי שבזה רואים את הקב"ה שהוא זה אשר שם את החוקים, "שמתי".

"והרי משל: בהילוך וסיבוב הגלגלים והמזלות (גרמי השמים) – "חוקי שמים" – שמצד אחד הם אומנם רבים ומובדלים זה מזה, שכל אחד יש לו הילוך וסיבוב מיוחד משונה מחבירו; ואף על פי כן, כולם מכוונים לסדר אחד, להיות עתים קבועים של יום ולילה, של קור וחום קיץ וחורף זרע וקציר – ובכדי שסיבוב הגלגלים, שהם גופים מחולקים, יכוונו לסדר אחד, הרי זה על ידי כוח עליון שלמעלה מהם, כוח בלתי מוגבל, הוא כוח אין־סוף, שמקשרם ומחברם יחד לכוונה אחת. וזהו מה שכתוב "השמים מספרים כבוד א־ל". זה לגבי "חוקי שמים".

[ובדרך אגב יש לציין לשלימות הביאור של הפסוק "חוקי שמים וארץ", שבחסידות מובאת הדגמה גם לגבי "חוקי… ארץ": אשר סיבת החמימות בקיץ והקרירות בחורף היא מיקומה של השמש. בקיץ השמש קרובה יותר לכדור־הארץ וזוהי סיבת החמימות שבקיץ, ואילו בחורף השמש רחוקה יותר מן הארץ וזוהי סיבת הקרירות שבחורף. ואולם, על פי חוכמת הטבע דבר זה אינו מובן: שהרי המרחק בין השמש לבין כדור־הארץ הוא מרחק עצום ביותר (150 מיליון קילומטרים), ולכאורה החילוק בין מקומה בקיץ למקומה בחורף ביחס לארץ הוא מעט מזעיר ממש, ואיך אפוא נוצר שינוי גדול כל כך במידת החום בכדור־הארץ מחמת השינוי הקטן ביותר בנטיית כדור השמש ביחס לארץ? אלא שבאמת החמימות בקיץ והקרירות בחורף הוא לא הכרח מצד חוקי  הטבע, אלא מפני שהקב"ה משפיע באופן כזה. הוא שאומר הכתוב (תהלים עד, יז): "אתה הצבת כל גבולות ארץ, קיץ וחורף אתם יצרתם", שהעניין של קיץ וחורף הוא אך ורק מצד– "אתה יצרתם".]

"דוגמאות אלו מובאות כדי ללמד את עניין האחדות, והרי לפנינו שלושה פרטים שונים ודוגמאות שונות שמובאות בחסידות בנוגע לאותו עניין".

החידושים שטמונים בטקסט של "ספר הערכים"

* אם כן, כיצד ובמה בא לביטוי מה שאמרתם קודם לכן שעל־ידי הריכוז של הפרטים עולה הבנה חדשה ואור חדש הן בפרטי העניין והן בכללות העניין כולו?

"אסביר את העניין בתמצית, ואציין שהדברים מבוארים למעשה בהרחבה ובפרטיות בכרך החדש של ספר הערכים (בעיקר בנוגע לחידוש שמתגלה בכל פרט ופרט, על ידי ריכוזם של הפרטים למכלול אחד).

"למעשה, שלוש הדוגמאות שהובאו לעיל בנוגע לאחדות – האחדות שמבוטאת בדוגמא של פשתן, האחדות המבוטאת בדוגמא של ארבעת המינים והאחדות המבוטאת בתנועת גרמי השמיים והגלגלים – יש לומר בדרך אפשר אשר הן שכבות שונות באחדות ה': האחדות שבבחינת "יחיד", האחדות שבבחינת "אחד" והאחדות שבבחינת "(ברוך שם כבוד מלכותו לעולם) ועד". ואחרי שפורסים לנגד העיניים את שלוש הדוגמאות והביאורים הנ"ל שבאחדות, ומנתחים אותן לעומק, אזי נמצא שהמושג "אחדות" כולל כמה וכמה היבטים:

"היבט אחד שבמושג "אחדות" בא לביטוי בזה שהוא יחידי ובלבדי ומופשט מפרטים – וכדברי המדרש (ב"ר פ"א, ד): "כל מקום שנאמר אחד – אין כיוצא בו". למשל, יש אדם שהוא יחיד במינו בחכמה כזאת וכזאת, ולגבי אותו עניין אדם זה הוא אחד ואין לו שני. אכן, סוף כל סוף, כשמדובר לגבי הנבראים יכול הדבר לבוא לידי ביטוי רק אולי בנוגע לצד מסוים בפרט מסוים. וכמו בדוגמא של אדם שהוא מופלא בחכמה, אחד במינו, הרי זה יהיה בנוגע לביטוי מסוים מאוד של חכמה, בהיבט ספציפי בלבד – אבל אין מציאות כזאת שיהיה אדם אחד שהוא באמת חכם בכזאת מדריגה עד שהוא יהיה יחיד במינו לגבי כל סוגי החכמה, ואם כן, גם אם נסכים שאכן שיחידותו בעניין הנ"ל היא אמיתית ולא בדרך גוזמא, הרי שיחידות זו עצמה היא רק במעלת החכמה באותו עניין. לעומת זאת, כשאומרים אצל הקב"ה "אחד ואין כיוצא בו" – הכוונה היא באופן מוחלט ובאופן מקיף, שאין שום דבר לגביו, וכולא קמיה כלא חשיב, וגם היכולת שלו לברוא יש מאין הוא ירידה והשפלה לגביה ית', כמאמר רז"ל: "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו". "הגדולה" האמורה במאמר זה משמעותה : מעשה בראשית, דהיינו הכוח לברוא יש מאין, שאצל הנבראים נחשב לעניין של "גדולה", ואילו באמת, לגבי הקב"ה עצמו, עניין זה הוא "ענותנותו" – ירידה והשפלה.

"דוגמא זו של אחדות באה לידי ביטוי בבד של פשתן שאותו לבש כהן גדול ביום הכיפורים – קנה אחד בלבד שעולה מזרע אחד, ואין כיוצא בו. זוהי נקודה אחת של אחדות ה' – הבלבדיות – "אחד יחיד ומיוחד", בחינת יחיד המורה על דבר שהוא יחיד בעצם, שמלכתחילה אין מקום לריבוי והתחלקות (ולהעיר שעל פי זה מובן עוד יותר שהפשתן נקרא בשם "בד" מלשון "בדד" – כי לשון "בדד" מורה שאין לו השתתפות והתערבות עם זולתו, בחינת "יחיד". וזהו גם מה שעבודתו של כהן־גדול ביום הכיפורים צריכה להיות בבגדי בד – כי העבודה של יום הכיפורים היא בבחינת "יחיד").

"אבל יש עוד נקודה במושג "אחדות" – זו הנזכרת בפסוק שהוא הביטוי הגדול של אחדות ה': "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אם כל הביטוי של אחדות ה' היה רק העניין של היחידיות, הנקודה שמבוטאת באחדות של בד הפשתן, "אחד ואין כיוצא בו", יחידות מוחלטת – היה נכון יותר לומר "שמע ישראל… ה' יחיד"! והלוא כשאומרים "אחד", שהוא אחד הנמנה (שאפשר שיהיה אחריו שניים ושלושה), משמע שהוא כן בא בגדרם של אחרים שהם זולתו (וכמו הרמז הידוע שמובא בחז"ל בנוגע לתיבה "אח"ד" – שגלום בה רמז: א' – אלופו של עולם, ח' – ז' רקיעים וארץ, ד' – ד' רוחות השמים, ונמצא שיש מקום למציאות העולם).

"אלא העניין הוא שיש מעלה מיוחדת בסוג זה של אחדות, ומעלה זו באה לידי ביטוי בדוגמא של האחדות שבארבעת המינים. אכן, האחדות בד' המינים היא התאחדות של דברים מחולקים (בשונה מהאחדות המבוטאת בדוגמא של פשתן שזוהי אחדות שבעצם אין בה מלכתחילה שום פרטים מחולקים). אבל האמת היא, שדווקא בגלל זה גופא יש מעלה בבחינה זו של "אחדות": האחדות שמיוצגת בבחינת "יחיד" היא שאין שום מציאות זולתו ית', ואם כך, מצד אחדות כזאת המציאות של העולם מצד עצמה נפרדת מאחדותו יתברך; אך לעומת זאת באחדות שמיוצגת בבחינת "אחד" – הנה בכזאת בחינה גם המציאות של העולם נכללת באחדות האלוקית ומיוחדת עמו יתברך.

"ואותו הדבר לגבי האחדות שנלמדת מחוקי הטבע עצמם. נכון הוא אשר אמיתית עניין האחדות הוא רק בהקב"ה, ה' אחד (ומעין אחדות זו גם בתורה ובישראל, כי מכיוון שתורה וישראל קדמו לעולם, והם חד עם קוב"ה, לכן גם בהם יש אחדות אמיתית) – ולעומתם גדר הבריאה הוא ריבוי; אבל יחד עם זאת ואף על פי כן, גם בבריאה יש נקודה של אחדות: כי מכיוון שהבריאה נבראה מהקב"ה, לכן גם בבריאה משתקפת אחדותו של הקב"ה (בדוגמת עשיית כלי על ידי אומן, שבכלי ניכר כוחו ותכונותיו של האומן); ועצם עובדה שבבריאה משתקפת אחדותו של הקב"ה – הוא גם חלק מהאחדות של שם הוי'. וזהו מה שכתוב "מה רבו מעשיך הוי'" – שהכוונה בזה היא גם לנבראים כמו שהם בבחינת ריבוי, שלמרות מה שכל אחד מהם הוא בציור מוגבל ושונה מהציור של שאר הנבראים, עם זאת ניכרת בהם האחדות של הוי'".

מה ההבדל בים סוג האחדות המבוטא במילה "אחד" לסוג האחדות המבוטא במילה "ועד"?

* כת"ר אמר מקודם ששלוש הפרטים השונים שהובאו במקומות שונים בחסידות לגבי "אחדות" הם כנגד שלוש שכבות שונות במושג "אחדות": "יחיד", "אחד" ו"ועד". כת"ר הסביר על סוג האחדות שבבחינת "יחיד" (אחדות המבוטאת בדוגמת בד פשתן) וסוג האחדות שבבחינת "אחד" (המעלה של האחדות המבוטאת בדוגמא של בארבע המינים). אך מה לגבי הנקודה של "ועד"? למה התכוונתם?

"זוהי בדיוק הנקודה שאמרתי במשפטים האחרונים שקדמו לשאלתך, בנוגע לאחדות האלוקית שבאה לביטוי בזה שבטבע העולם עצמו ניכרת אחדות ושבחוקי הטבע עצמם רואים אלקות. בחינת "ועד" משקפת את האחדות האלוקית כפי שהיא חודרת לגמרי בתוך גדרי העולם על ידי עבודת האדם, והוא מה שנקרא בלשון חסידות "יחודא תתאה".

"(אגב, הסיבה שדווקא התיבה "ועד" מבטאת סוג אחדות זה – כי האותיות של תיבת "ועד" הם האותיות של תיבת "אחד" כמו שמתחלפות באותיות של "ועד" (אות א' – מתחלפת בו', הח' – מתחלפת בע' והד' – מד' רבתי לד' רגילה). כלומר, שזהו עניין של "אחד" – רק בדרך של העלם (כמו שבמילה "ועד" מסתתרת המילה "אחד", ונמצא שהאחדות סוף כל סוף נסתרת – נתבאר בכרך הנוכחי עמ' רעה ואילך)).

"במילים אחרות: בשתי הבחינות באחדות ה' של "יחיד" ואחד" – בשתיהן יש גילוי של אחדות ה': באחדות שבבחינת "יחיד" – הוא מה שהוא למעלה מהטבע לגמרי, מרומם מן העולם; ובאחדות של "ה' אחד" – זה הגילוי של האחדות האלוקית כמו שהיא שזה בתוך העולם (וכמו בדוגמא של ד' מינים שהאחדות צומחת מן הפרטים השונים שבגידול ארבעת המינים).

"לעומת זאת, הבחינה השלישית שנלמדת מ"חוקי שמים וארץ" היא עניין נוסף, בחינת שם אלוקים. כידוע השם 'אלקים' בגמטריא הטבע, טבע מלשון טובעו בים, עניין של הסתר והעלם, שבמציאות החומרית לא רואים את הנוכחות האלוקית – ולמרות כל זאת גם בה יש התגלות אלוקות. כך שבעצמם של דברים – אותה בחינה של בד הפשתן בגדי בד של כהן גדול ביום הכיפורים, ואותה בחינה של אחדות של ד' מינים – היא אותה אחדות אלוקית שמצויה בכל ימות השנה, בכל נקודה בטבע, שגם במצב השגרתי ביותר של עולם מלשון העלם, של הטבע – יסוד ועיקר הכול הוא האחדות האלוקית.

"ומעניין מאוד, שבחסידות מוסבר שאדרבה, מבחינה מסוימת על ידי עבודת גילוי האחדות האלוקית בעולם – מגיעים למדריגה הכי נעלית שלמעלה מבחינת "יחיד" (ונתבאר בכרך הנוכחי עמ' רפו ואילך):

"ציינתי לעיל אשר תיבת "ועד" היא למטה מתיבת "אחד", והיא כמוסבר מבטאת סוג אחר של אחדות (שהיא אחדות ד"יחודא תתאה"), אחדות שמתגלית מתוך ובתוך חוקי הטבע עצמם – אך יחד עם זאת חשוב לזכור שתיבת "ועד" דווקא מורה גם על עניין הנצחיות, וכמו שאמרו רז"ל (עירובין נד, א): "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד – אין לו הפסק עולמית". ואחד הביאורים בזה הוא, שהכוונה בתיבת "ועד" היא לעולם הזה הגשמי – שמצד עצמו אין בו הגילוי של יחודא תתאה, אבל על ידי הבירור של עולם הזה הגשמי (שלמטה גם מיחודא תתאה) – נמשכת בחינת אור שלמעלה גם מבחינת האור שנמשך על ידי יחודא עילאה!".

* לא הבנתי: מה החילוק בין בחינת האחדות המבוטאת ב"אחד" לבין בחינת האחדות המובטאת ב"ועד", הלוא מדבריכם יוצא שבשניהם האחדות היא בכך שמציאות העולם נכללת באחדות האלוקית?

"כדי להשיב לשאלתך יש, ראש לכל, לחדד ההבדל שבין בחינת "יחיד" לבחינת "אחד", שכן למעשה גם בבחינת "אחד" – העולם הוא במצב כזה שנרגש בו בגילוי שאינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו הוא מה שהקב"ה מהווה אותו בכל רגע. ההבדל בין "אחד" ל"יחיד" הוא רק ש"יחיד" הוא כפי שהקב"ה הוא למעלה מן הצמצום לברוא את העולם, וכפי שנזכר לעיל, שלגבי מדריגה זו – "אין כיוצא בו", העולם הוא כלא חשיב (וזה שהקב"ה מהווה את העולם הוא "ענוותנותו" – ענין של ירידה והשפלה). ולעומת זאת, בחינת "אחד" הוא כפי שהקב"ה צמצם את עצמו לברוא את העולם, שבדרגא זו קיימת מציאות של "ח'" ושל "ד'" אלא שבזה גופא חדור ה"אלף" שהוא "אלופו של עולם", אלופם של הח' והד'.

אם כן נמצא, שבחינת "אחד" מדברת על המצב שבו האלוקות מצויה בתוך העולם בהתגלות, כלומר המצב של העולם כפי שהוא באמיתתו מצד הבורא, בחינה שבה בעצם גם העולם הוא חלק מן האחדות האלוקית. מדובר על בחינה שבה כבר קיים הצמצום, אלא שבבחינה זו המשמעות של הצמצום היא שה' הוא בבחינת בורא, הבורא את העולם ומהווה אותו כל רגע מאין ליש, ולגבי בבחינה זו פשוט שכל המציאות הזאת שנבראת היא חלק ממציאותו באחדות גמורה.

לעומת זאת, בחינת "ועד" מתייחסת לעולם כפי שהוא עכשיו. שהאלוקות היא בהעלם והסתר, ומה שנראה לעינינו הוא ריבוי והתחלקות. דהיינו, שבחינת "ועד" הוא כפי שהקב"ה צמצם את עצמו עד כדי כך שאפילו לא נרגש בעולם זה שכל מציאותו הוא זה שהקב"ה מהווה אותו. אלא שבני ישראל, על ידי עבודתם בקיום התורה והמצוות מגלים את האמת, שגם בעולם כזה שמצד עצמו לא נרגש בו שמציאותו הוא מאלקות – הנה באמת "אין עוד מלבדו".

"וזו עיקר הכוונה בבריאת העולם – לא שמלמעלה תתגלה האמת, שהעולם הוא בעצם מצד עצמו כלום אלא חלק בלתי נפרד מהאחדות האלוקית, אלא שהאמת תתגלה בגלל עבודתו של היהודי בקיום תורה ומצוות. וזוהי הבחינה של האחדות שמתגלה ב"ועד", שעל ידי עבודתו של היהודי מתגלית אחדותו של הקב"ה בתוך העולם כמו שהוא, ועל ידי זה, כאמור, נמשכת בחינת אור שלמעלה גם מבחינת האור שנמשך על ידי יחודא עילאה".

נקודת החידוש בסוגיא זו כפי שעולה על ידי העבודה בספר הערכים

* ובכל האמור רואים את הנקודה של אור העולה על כולנה, את המעלה הייחודית שמתגלית דווקא מקיבוץ מכלול הפרטים?

"כאשר מרכזים את הפרטים השונים למכלול שלם, עולה נקודה מחודשת מיוחדת של הבנה. וכמו שראינו שכשמרכזים את הביאור של אחדות שנלמד מבגד של פשתן של כהן גדול ביום הכיפורים ואת הביאור של אחדות שנלמד מארבעת המינים ואת הביאורים על עניין האחדות הניכרת בתוככי טבעי העולם – אזי נמצא שהאחדות הנלמדת בבגד של פשתן היא לא עניין בפני עצמו ואין מיצוי בדוגמא זו, וגם האחדות שנלמדת מארבעת המינים היא לא עניין בפני עצמו ואין מיצוי בדוגמא זו, וגם האחדות שנלמדת מחוקי הטבע עצמם בוודאי שאין בהם משום מיצוי של המושג "אחדות" – כי כל אחד אינו אלא שכבה מסוימת של המושג אחדות, של ה' אחד – ואילו המושג אחדות עצמו נושא כל השכבות הללו גם יחד, הכול יכול וכוללם יחד, וככה מגיעים לעומק המלא של דברי החסידות בעניין זה.

"ואפרש שיחתי:

"אם נלמד רק את העניין של האחדות שהיא בבחינת "יחיד" – יהיה נמצא שהקב"ה הוא מוגדר בעניין זה, שהוא יחידי: שכן לא יכולה להיות מציאות של עולם, שהיא מציאות נמוכה שבה לא מתגלית יחידותו של ה', ונמצא שלגבי בחינה זו העולם בעצם עומד בסתירה לאחדות האלוקית. ואותו הדבר אם נלמד רק את המושג של אחדות כפי שהוא בבחינת "אחד" (שהמציאות בעצם נכללת באלוקות), אזי לא יבוטא העניין של היחידות הפשוטה. וכמו כן, כמובן, לגבי בחינת "ועד".

"כאן בא אפוא ה"אור העולה על כולנה", הנלמד מהגיבוש של כלל הדוגמאות למבנה אחד, ומלמד אשר עומק עניין אחדות ה' הוא כלשון הידוע: "שלילת כל התארים – שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול, שלילית החיוב ושלילת השלילה". זה לא שהקב"ה הוא רק יחיד (שלילת הגבול), או רק אחד (שלילת הבלי גבול) – אלא שהוא למעלה מכל גדר ויש בו גם את העניין של יחיד וגם את העניין של אחד, מצד היותו שלימותא דכולהו. הוא פשוט מהכול ובבת אחת גם נושא את הכול, יחיד, אחד, ועד. זאת אומרת, שנמצא כלל חדש וגדר בעניין של האחדות!".

על מאפייני הכרך החדש

* למעשה, הכרך החדש מוקדש כולו לערכי "אחדות ה'"…

"נכון מאוד. בהמשך לכרך שלפניו, עוסק גם כרך זה בעניין ההכרה האמיתית באחדות ה', שהוא יסוד החסידות מבית מדרשו של הבעש"ט ז"ל.  מכאן גם מובן גודל המעלה והחשיבות של כינוס בסדר מסודר ומובנה של כל המתבאר בחסידות בעניין אחדות ה', שעל ידי זה, כפי שכבר אמרתי, מתקבלת הבנה חדשה ומיוחדת באחדות ה'. אבל זוהי רק דוגמא אחת קטנה, מתוך הרבה עניינים שנידונים בספר בהרחבה ובעומק.

"יש לציין אשר בכרך זה כלול ענין יסודי בנושא זה, והוא הסבר שני הקצוות שבהכרה זו. מצד אחד מחדשת תורת החסידות אשר הכרה אמיתית זו אין משמעה רק שהקב"ה הוא המנהיג היחידי והשליט היחידי בכל העולמות, אלא יתר על כן שהוא המציאות היחידה ואין בלתו, ולא עוד אלא שהכרה במציאות אחרת מלבד מציאותו יש בה משום קצה טומאת עבודה זרה רח"ל; ויחד עם זה מבואר, אשר חס ושלום לומר שהעולם הוא דמיון, שהרי מפורש בכתוב )בתורת אמת) "בראשית בא אלקים וגו'", שבריאת העולם היא דבר אמיתי. ויתר על כן, הרמב"ם פוסק להלכה בריש הלכות יסודי התורה אשר "יסוד היסודות ועמוד חכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו'", הרי שיסוד היסודות הוא שיש מצוי ראשון ושהוא "ממציא כל נמצא", ומכיון שה"מצוי ראשון" ממציא אותם, הם מציאות אמיתי. וזהו כל גדר הלכות התורה שיש מציאות של נבראים וההלכות קובעות את הנהגת הנבראים. ואכן, בכמה ערכים שבכרך זה הוסבר כיצד שתי נקודות אלה לא רק שאינן סותרות זו את זו, אלא מחזקות אחת את רעותה.

"במהלך העבודה על הספר נתברר אשר, את העניינים שבאחדות יש לחלק לארבע מערכות: א. מערכת אחדות באופן כללי (ומערכת זו כולל שלושה ערכים שהוקדשו להם בכרך הנוכחי: אחדות בהבריאה, אחדות במין האנושי ואחדות על ידי שמירת הגבולות). ב. מערכת אחדות השם. ג. מערכת אחדות התורה. ד. מערכת אחדות ישראל. (ולהעיר שבתמצית־דתמצית נסקר העניין בפרקי המבוא לערכי אחדות שבתחילת הכרך).

"בכרך הנוכחי נכללו מערכת האחדות באופן כללי וחלק ממערכת אחדות ה', שמלבד פרקי מבוא כולל גם חלוק לעוד ששה פרקים (שגל אחד מהם מהווה למעשה תת ערך בפני עצמו): אחדות ה' (א) – שלילת ע"ז ושלילת שיתוף. אחדות ה' (ב) – אין כיוצא בו. אחדות ה' (ג) – אין מציאות זולתו. אחדות ה' (ד) – ניכרת בהטבע דעולם. אחדות ה' (ה) – מצד הכוונה. אחדות ה' (ו) – יחודא עילאה ויחודא תתאה. ובנוסף, יש מילואים להערות – ואלו הם עיונים מעמיקים יותר. בכרכים הבאים בע"ה תושלם עריכת ערכי מערכת אחדות השם ושאר ערכי האחדות".

החידושים של הרבי בענייני אחדות ה'

* אנו עומדים לקראת ג' תמוז, והזמן גרמא לשאול, כיצד באים לביטוי בספר החידוש וההשפעה של תורת הרבי?

 "אין כאן המקום להאריך בעניין החידוש וההשפעה של תורת הרבי, וכבר עמדנו על זה בכמה וכמה הזדמנויות והדברים ארוכים. על כל פנים, שתי דוגמאות מהכרך הנוכחי, ביאורים מהרבי בנוגע לעומק עניין אחדות ה' כפי שבאה לביטוי בבריאה:

"הרבי ביאר, שהטעם לזה שבזמן האחרון נתגלו כמה וכמה עניינים באחדות שבבריאה, קשור לזה שהאחדות שישנה בהבריאה נובעת מההשתקפות של אחדות ה' בתוך הבריאה: היות שהתהוות העולם היא באופן של העלם הבורא מהנברא, לכן זה שבבריאה משתקפת האחדות של הבורא אינו בגילוי כל כך. אבל, ככל שניתוסף בעבודתם של ישראל להמשיך גילוי אלקות בעולם – נעשה העולם מוכשר יותר שיורגש בו בגילוי השתקפות האחדות של הבורא. ומסיבה זאת דווקא בזמן האחרון התחיל להיות נרגש גם בעולם עניין האחדות ביתר שאת – כי בזמן האחרון ניתוסף בעבודתם של ישראל ואנו מתקרבים לביאת המשיח, שאז יהיה "הוי' אחד ושמו אחד".

"והרבי הביא כמה דוגמאות בזה (נתבאר בכרך הנוכחי בעמ' ל):

"א) ככל שהמדע מתפתח כן מתמעט מספר היסודות של הדברים שבעולם ועד שבאים לידי הכרה שקיום המציאות של כל הדברים שבעולם הוא ההתאחדות של כמות ואיכות (חומר ואנרגיה) – וזהו תהליך שבסופו יבואו לידי הכרה מוחשית שאמיתית מציאותו של כל דבר הוא הכוח האלוקי שמהווה אותו.

"ב) נוסף לזה שבמשך הזמן מתמעט יותר מספר היסודות שבכל דבר – הנה כל שהמדע מתפתח יותר מכירים יותר איך שהריבוי גופא (מיליארדי האטומים) הם בסדר נפלא ובאחדות: המדע גילה שכל דבר מורכב ממיליארדי אטומים, ובכל אטום ישנם ריבוי חלקים – ובכל אחד מהם ישנם חוקים מדויקים – ואף על פי כן הם מסודרים בסדר נפלא ובהתאמה נפלאה, ובזה מודגש איך שבריבוי (ריבוי אטומים) ישנה אחדות.

"נקודה יסודית נוספת שהתחדשה בתורת הרבי לגבי אחדות ה', היא בהדגשה שעיקר אמיתית מציאותו של העולם הוא מצד שכוונת הבריאה היא בשביל התורה, דהיינו, שאמיתית מציאות הנבראים היא הכוונה שבשבילה נבראו (ונקודה זו מבוארת בהרחבה גדולה בערך אחדות ה' (ה) – מצד הכוונה, עמ' רלז ואילך). זאת נקודה מאוד עמוקה: הלוא בעצם, הכוונה בעשיית דבר כלשהו היא רק התכלית והמטרה של הדבר ולא מהותו של הדבר עצמו [שהרי ברור, לדוגמא, שאם כוונתו של האדם בנסיעתו היא להגיע ליעד – הרי שסוף כל סוף הנסיעה עצמה היא עניין נפרד ולא היעד – מ"ב]. אכן, במה דברים אמורים, דווקא לגבי פעולה של בן אדם. כי היות שמחשבתו של אדם (כוונתו) אינה פועלת שום דבר, ומה שעושה את הדבר הוא העשייה בפועל – לכן הכוונה אינה קובעת את מציאותו של הדבר. מה שאין כן למעלה, מכיוון של מחשבותיו מחשבותינו ומהמחשבה מתהווים כל העולמות – לכן אמיתית מציאותם של העולמות ושל הבריאה בכללותה היא המחשבה האלוקית, הכוונה שבשבילה נבראו, ישראל ותורה".