גישת הרבי מליובאוויטש למדע ולטכנולוגיה: לאמץ, אך להכיר את הגבולות

הגילויים המדהימים של המדע וההתפתחות הטכנולוגית המהפכנית הם מצד אחד הזדמנות ענקית, אך מצד שני אתגר משמעותי * כיצד על אנשים מאמינים, האמונים על פיתוח ענווה בסיסית של קרוץ חומר מול האינסוף האלוקי, להתמודד עם מה שמצביע לכאורה על כוח בלתי מוגבל של האדם? * על גישתו של הרבי לזהדמנויות ולאתגרי המדע והטכנולוגיה

אין עוד מלבדו – גם לא המדע

א. אחד היסודות הגדולים והמהותיים של תורת חסידות חב"ד קובע, כי האמונה שלנו ש"ה' אלוקינו ה' אחד" אינה מתייחסת להיבט של האדנות האלוקית בלבד, אלא משמעותה כוללת וחובקת כול. כלומר, אין העיקר הזה ש"אין עוד מלבדו" בא לומר רק שאין עוד אלוקים אחרים, וה' הוא האלוקים, אלא הרבה מעבר לכך: שאין עוד שום מציאות אחרת חוץ מהמציאות האלוקית; וכמובן, זה כולל גם את מציאותו של העולם בו אנו חיים – למרות שהעולם נראה לנו כמציאות החיצונית והנפרדת מהאלוקות, הרי במהותם של דברים הוא נכלל בשלימות האלוקית.

מפאת חשיבותו, אולי כדי לשוב ולשנות עקרון עמוק זה בניסוח אחר במקצת:

מבחינה מהותית, כל מה שקיים הוא חלק מהמציאות של ה', ואין דבר הנפרד מהמציאות של ה'. אמנם ה' ברא דברים מסוימים באופן שניכר בהם כי הם חלק מהמציאות האלוקית ודברים אחרים נבראו באופן שאין רואים אותם כחלק מהמציאות של ה' (ועד כדי כך שיש דברים שנבראו באופן כזה שהם נראים כמכחישים את מציאות ה'), אבל מבחינה מהותית כולם הם חלק ממציאות ה'. נקודה זו מוסברת בהרחבה ובשיטתיות על ידי אדמו"ר הזקן בי"ב פרקי שער היחוד והאמונה, ובעוד הרבה מאמרי חסידות שנאמרו ונכתבו על ידי אדמו"רי חב"ד לאורך השנים[1]1 .

ב. את גישתו של הרבי זי"ע לענייני מדע יש לראות כפועל יוצא מיסוד חזק זה, והחשבון הוא פשוט: אם כל דבר הוא חלק מהמציאות של ה' ואם כל דבר נעשה ב"השגחה הפרטית" של ה', הרי זה תקף כמובן גם לעניינים שבמדע, שאחרי ככלות הכול תכליתם היא לנסות לנסח את חוקי הטבע של העולם.

כאשר אנו כוללים גם את המציאות החומרית והמדעית במציאות האלוקית, יש כאן כפל פנים:

מצד אחד, גם המדע בחידושיו התיאורטיים והפונקציונליים משמש לנו כלי, לעיתים רב עוצמה, לעבוד את ה'. יתירה מזו, בעיני הרבי, על סמך דברי הזוהר, התגליות החדשניות של המדע הן חלק מהכנת העולם להתגלות האלוקית הנעלית שתהיה בביאת המשיח[2]

ומצד שני, באופן המהותי והיסודי ביותר, אין המדע יכול להיות גולם הקם על יוצרו, גורם הדוחק את רגלי השכינה ממחוזותיה.

כפל פנים זה בא לידי ביטוי בגישתו המרתקת של הרבי לענייני מדע ולאותו "קונפליקט" ידוע (הרבי הקפיד להכניס את המילה "קונפליקט" כשבאה בהקשר זה בתוך גרשיים, כדי להדגיש שזהו קונפליקט מדומה אך לא אמיתי) שהתעורר לאורך ההיסטוריה בין אמונה ומדע.

בשורות הבאות ננסה להדגים במעט את שני ההיבטים בגישתו של הרבי למדע. תחילה נעמוד על האופן הייחודי בו הרבי משתמש בדוגמאות מהעולם המדעי והטכנולוגי ככלי לעבודת ה'. לאחר מכן נעמוד על המגבלות העקרוניות שהראה הרבי כעומדות בבסיס המתודה המדעית, מגבלות שאינן באות לבטא את מגרעתה של המתודה המדעית, אלא להציב אל נכון את מקומה וגבולותיה הפילוסופיים והעקרוניים בשאלות של אמונה וערכים.

 

המדע העיוני והיישומי בשירות ה'

ג. בלא מעט שיחות[3] שנאמרו במרוצת השנים, הרבי התייחס לנושאים מדעיים או טכנולוגיים תוך שהוא לומד מהם לקח והוראה בעבודת ה'. בתופעה זו יש לראות בהחלט הכרה בחשיבות המדע בחיים ואפילו בחיים היהודיים. הרבי איננו מזלזל במדע וביכולותיו, וגם לא עולה בדעתו לעשות זאת, כי הרבי רואה במדע, כביתר הדברים, גילוי של ה'. בדיוק באותו האופן בו דוד המלך קורא בהתפעלות מתוך ההתבוננות בפלאי הבריאה: "מה רבו מעשיך ה'", כך רואה הרבי בגילויי המדע את גדלותו של ה' ואת הקריאה שה' קורא לנו דרך גילויים כאלו.

הנה כמה דוגמאות לאופן בו משתמש הרבי בעניינים מדעיים (עיוניים ויישומיים) ככלי שרת לה':

  • אווירונאוטיקה: אחת הבעיות המורכבות שעמדו בפני מתכנני הטילים והחלליות הייתה, כידוע, בעיית הדלק: כדי לאפשר לכלי טיס גדול וכבד לנוע בחלל זקוקים לדלק רב. הדלק, יחד עם הכלי שמכיל אותו, מוסיף למשקל החללית ומכביד עליה – מה שדורש שוב מכלי דלק נוספים, וכך נוצר מעגל ללא מוצא. הפתרון שנמצא הוא: טיל רב-שלבי – כלומר, חלוקת הטיל למספר שלבים. כאשר מסתיים חלק מן המסע, תם חלק מהדלק שבטיל, ואז נפרד אותו מיכל מן הטיל ונושר. הטיל – עם מיכלי הדלק הנותרים – נעשה קל יותר. כך נחוצה, לשלב הטיסה הבא, פחות אנרגיה. וכן הלאה: חלקי הטיל האחרים נושרים, כל אחד בתורו, והטיל מתקדם יותר, קל יותר.
  • ההוראה מכך בעבודת ה', אומר הרבי, קשורה למלחמה ביצר הרע. כדי שעבודת ה' תהיה מצד בחירת האדם נחוצה הכבדה מסוימת, שאותה מייצר היצר הרע. אלא שהשאלה המתעוררת היא: לשם מה נחוץ יצר רע גדול וחזק כל כך עד אשר כמאמר חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"?
  • ההסבר הוא: לא ניתן להתרומם לגובה רב ללא אותה "כמות גדולה" של גשמיות וחומריות מכבידה. היצר הרע, אותו עלינו "לשרוף", הוא גם הדלק שלנו להתקדמות. מצד שני, ככל שהכמות גדולה יותר, כך גדלה האנרגיה הנדרשת בכדי להמריא לגובה רב יותר. והפתרון הוא "להשיר" את השלב "המשומש" של היצר הרע, שהאדם כבר התגבר עליו. כל ניצחון בנושא מסוים על היצר, גורר אחריו את "נשירת" היצר הרע שליווה אותו בנושא. כך ניתן להתעלות שלב אחר שלב, להזדכך יותר ויותר, ללא צורך לחשוש מ"גודל הכמות" שיש לשאת לשם כך. [כאן הרבי מונה שלושה אופנים בזה, בהתאם לדרגתו של האדם: "אתכפיא", "הרגו בתענית" ו"אתהפכא"]. (מה רבו מעשיך ה', עמ' 199 – עיין שם).
  • אנרגיה גרעינית: מן האנרגיה הגרעינית למד הרבי כלל חשוב שיהודי אחראי צריך לאמץ אל ליבו: באמצעות הגילוי של האנרגיה הגרעינית המדע גילה כי אין חשיבות לגודל הכמות, זאת בניגוד למחשבה שרווחה בעבר שכדי לפעול באיכות גדולה זקוקים גם לכמות גדולה. בעידן האנרגיה הגרעינית ניתן להפיק אנרגיה עצומה מחומר מועט ביותר – אלא שדבר זה זוקק ניצול נכון של החומר, ומהו הניצול הנכון? לבטל את מציאותו של אותו החומר, לבקוע אותו, ואז הוא חדל מלהיות "יש", וההגבלות החלות עליו דרך כלל מתבטלות. אותו עקרון הוא כלל בעבודת ה': על ידי מסירות נפש (שהוא ביטול הרצון האישי והכפפתו לרצון האלוקי) – ניתן להשפיע על העולם כולו, כמו שחז"ל דורשים בנוגע לאברהם אבינו שנקרא "העברי": שכל העולם כולו היה מן העבר האחד והוא היה מן העבר האחר (בראשית רבה מב, ח), ויחד עם זאת הייתה לו השפעה עצומה על כל האנושות (תורת מנחם ח"ב עמ' 315).
  • ביולוגיה: באופן דומה למה שלמד הרבי מן האנרגיה הגרעינית, למד הרבי מתאי הגוף. בקשר למחלת הסרטן ל"ע, כתב פעם הרבי, שממנה יש ללמוד עד כמה בכוחה של כל פעולה להשפיע השפעה גדולה. תחילתה של המחלה היא בתא אחד המתחיל לגדול באופן בלתי נורמלי, ואם אין מעכבים גידול זה – מביא הוא הרס וחורבן על כל קבוצת התאים שהוא מהווה חלק ממנה. עתה צא ולמד: אם במידת פורענות כך – הרי (כדברי חז"ל סוטה יא, א) "מרובה מידה טובה"! כאשר יעלה בלב אדם לפעול על "תא אחד" שיצמח ויגדל באופן על-טבעי – אבל במובן החיובי – בוודאי שטמונה בזה הצלחת כל קבוצת התאים ויש בכך כוח גדילה חיובי עצום (אגרות קודש ח"י עמ' שלב).
  • הנדסת מכונות: מעבודת מהנדס המכונות למד הרבי משל [4] נפלא בנוגע לעבודת ה': כאשר מהנדס מייצר מכונה, הרי יש בה חלקים רבים, מהם עיקריים ומהם טפלים, וגם כאלו שלמראית העין נראים כבלתי חשובים כל עיקר. אולם, המהנדס שתכנן את המכונה יודע היטב לשם מה נוצר כל חלק, ולו החלק הקטן ביותר, והוא גם יודע איך שלעיתים העדרו של חלק קטן מאוד יכול להשבית את המכונה כולה. הנמשל הוא, כמובן, שאסור לזלזל גם ב"משהו קטן" בענייני תורה ומצוות… (תורת מנחם חי"א עמ' 224).
  • קרן לייזר: בשיחותיו היה הרבי פעמים רבות מתעמת עם טענות שעלו (אם במכתבים שנשלחו אליו ואם במאמרים וכיו"ב שנתפרסמו בתקשורת) או שיכולות היו לעלות כנגד דרך התורה והמצוות והחסידות. הרבי היה מעלה, בדרך כלל, את הטענה ואז מראה באריכות מדוע אין היא נכונה. באחת מן השיחות שלל את המחשבה לפיה אדיקות ודביקות בלימוד ובקיום התורה והמצוות עלולות לבוא על חשבון היכולות האחרות בהן ניחן האדם, וימעיטו את כוח ההשפעה החיובית שלו על יהודים אחרים, תוך שהוא מדגים זאת מהחידוש המדעי בדבר "קרן הלייזר". אם רוצים שקרן אור תופעל למרחק (כמקור אור או כמקור חום) על אף שעוצמתה קטנה והולכת ככל שגדל ריחוקה ממקור האור (שהוא הנותן לה את הכוח) – ישנה המצאה: לצמצם את קרן האור שלא תתפשט לצדדים, אלא תישאר בכיוון אחד לכל אורכה, גם במרחק מהמקור, ואז נשארת עוצמתה עד שאפילו אם יעמידו "מחיצה של ברזל" בת כמה וכמה אינץ', במרחק של כמה וכמה קילומטרים, תוכל קרן האור לעבור דרכה ולנקב אותה. מכאן לומד הרבי, שדווקא התרכזות ו"הצטמצמות" בארבע אמות של תורה, תפילה ומצוות והתרכזות בכיוון אחד בעבודת ה', מעניקות לאדם עצמו את העוצמה ש"אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים", ועד כדי כך שיש לו את הכוח להקרין זאת גם על אחרים (שיחות קודש תש"ל, ח"א, עמ' 296).
  • תקשורת: לנושא זה יש שני היבטים. העיוני והיישומי. מבחינה עיונית, אמר הרבי, הרי כוח הרדיו (שהיה קיים בטבע כבר מששת ימי בראשית, אבל רק לאחרונה נתגלה) מאפשר לאדם לדבר במקום מסוים ותיכף ומיד יישמע כל הגה בריחוק, או לעמוד במקום מסוים ולהראות במקום אחר. חידוש זה נותן לנו ציור מוחשי בעניין "עין רואה ואוזן שומעת". אם ה"אוזן" וה"עין" כאן בעולם מסוגלים לקלוט מיד הנעשה בקצוות תבל, על אחת כמה שאין שום הגבלה ב"אוזן" ו"עין" שלמעלה כביכול, שכל מה שאדם עושה, אפילו בחדרי חדרים, באותו הרגע ממש "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". באמצעות דוגמה כזו ניתן להעצים את ההתבוננות במה שכתב אדמו"ר הזקן (בתחילת פרק מא בתניא): "והנה ה' ניצב עליו… ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".
  • מבחינה יישומית, כדרכו בכל מקום לנצל את הטבע לעניינים שבקדושה, הורה הרבי לנצל את אמצעי התקשורת ככלי להפצת יהדות. על כל יצור בתור בריאה של ה' חל מאמר חז"ל "לא ברא הקב"ה בעולמו דבר אחד לבטלה", אלא כפי שאמרו בסוף מסכת אבות: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". הרי שהכוח האדיר, כוח הרדיו, שנתן ה' בטבע, המשמיע את הקול המדבר ברגע אחד מסוף העולם ועד סופו – בוודאי שנועד לו תפקיד משמעותי ביותר בשטח התורני ויש להשתמש בו ולנצל אותו (לקוטי שיחות חכ"ו עמ' 380).

שלל דוגמאות אלו (המהוות חלק קטן ובלתי ממצה מכלל הדוגמאות המצויות בשיחות הרבי) אינן מלמדות רק על דרך מחשבה מקורית ומעניינת אלא גם על גישה עקבית ויסודית, על "דרך חיים" ממש: לראות בכל דבר את ההיבט הרוחני שלו, ללמוד ממנו הוראה בעבודת ה', ולהשתמש בו ככלי שרת עבור הקב"ה.

 

המדע יכול להחליף את האמונה?

ד. כאמור לעיל, התייחסותו של הרבי למדע היא בעלת כפל פנים. בצד ההערכה הגדולה והשימוש בממצאיו ככלי לימוד תורני, אותו ראינו לעיל, הרבי השתדל להבהיר חזור והבהר את מקומו של המדע, וכי אין המדע יכול וגם אינו מתיימר להיות אלמנט ניגודי לאמונה בה' או לתורה.

כדי להבין מה היה האתגר עמו התמודד הרבי, צריך להבין שבמאה התשע עשרה התחושה הייתה שהמדע הולך ומחליף את האמונה. המדע, כך האמינו הדוגלים ב"השכלה", מספק מענה לכל התהיות הקיומיות שמלוות את האנושות משחר נעוריה, ואף מעניק כלים טובים יותר שיהפכו את העולם למקום הרבה יותר נפלא ערכית ופונקציונאלית. המדע המודרני הופיע כמתודה המסוגלת להסביר את העולם, בתקופה המכונה גם 'עידן הנאורות וההשכלה'. הייתה אז תחושה של שלב חדש בהתפתחות האדם. נוצר הרושם שהמדע מסוגל, אפילו מבלי שהתיימר לעשות זאת באופן מוצהר, לתת הסברים כוללים על העולם, ממש כפי שמציעה הדת. אבל עם הזמן התברר שאין אפשרות שהמדע יחליף באמת את הדת, והוא גם אינו מתיימר לכך. השאלות הגדולות של תכלית הקיום ומשמעותו הן מחוץ לתחום המדעי.

זהו הרקע לתובנה שהרבי מאיר בתורתו בסוגיה של תורה ומדע, מהיבטים שונים ומגוונים.

אם ניתן להעמיד על רגל אחת את תגובתו של הרבי למצוקה הבסיסית הזו, הרי היא מצויה בציטוט זה באחד מהמכתבים מאירי העיניים, שכתב בסוגיה זו:

"ביסודו של דבר", כתב הרבי, "שרשי ה'בעיה' הם בתפיסה לא נכונה של השיטה המדעית, או בפשטות: מהו מהותו של מדע. יש צורך להבחין בין מדע אמפירי[5] , נסיוני, שעיסוקו מוגבל לתאור ומיון של התופעות הנצפות, לבין ה'מדע' הספקולטיבי-עיוני, העוסק בתופעות בלתי ידועות אשר לעיתים אין אפשרות לנסות אותן במעבדה. במונח 'ספקולציה מדעית' כלולה בעצם סתירה מיניה-וביה, כי מדע במובנו המדויק פירושו 'ידע', והרי שום ספקולציה אינה יכולה להקרא ידע במובן המדויק של המילה" (אמונה ומדע, עמ' 90).

מה שלמעשה הרבי אומר כאן הוא שמעצם טבעו, המדע אינו יכול לקרוא תגר על עולמה של האמונה. המדע הראוי לשם מדע (מבחינת תוקף המסקנות) הוא מדע אמפירי, ומדע אמפירי בהכרח אינו נוגע בסוגיות שיכולות להוות סתירה לאמונה ולקביעות התורה. מדע ספקולטיבי (דוגמת תיאוריות של מפץ גדול ושל התפתחות אבולוציונית ומקורה של התפתחות זו), כך הרבי מעיר באירוניה, הוא פרדוכס – כי ספקולציה ומדע הם שני קטבים מנוגדים. את הספקולציה, אף אם היא משורטטת בדיסציפלינה המדעית, יש לקחת בעירבון מוגבל.

 

ארעיותה של המסקנה המדעית

ה. ברקע גישתו זו של הרבי לשאלת ה"יחסים" בין תורה למדע, עומדות שתי הגישות המרכזיות בפילוסופיה של המדע שנוצרו במהלך המאה ה-20, ביחס למהותו של המדע. שתי הגישות הללו מעניקות לנו יכולת לראות בפרופורציה הנכונה את היכולות ואת המגבלות של המדע.

הגישה הראשונה – היא גישתו של קרל פופר, שנחשב לאחד מבכירי הפילוסופים של המדע, שחוללה בזמנו מהפכה של ממש בכל ההתייחסות למדע[6]. פופר הגדיר וניסח את הקריטריון הבסיסי שמבחין בין תיאוריה מדעית לתיאוריה שאינה מדעית, ולמעשה הפך בכך על פיהן את האינטואיציות הרווחות באשר למדע.

" ברם", כותב פופר, "ברור שכלל מקצועי זה של "אינדוקציה תקפה" איננו אפילו מטפיסי. הוא פשוט אינו קיים. שום כלל אינו יכול לערוב לאמיתותה של הכללה המוסקת מתצפיות אמיתיות, גם אם יישנו פעמים רבות (בורן עצמו אינה מאמין באמיתותה של הפיסיקה הניוטונית, למרות הצלחתה, אם כי הוא מאמין כי היא מבוססת על אינדוקציה) והצלחת המדע אינה מבוססת על כללי אינדוקציה, אלא תלויה במזל, בכושר המצאה, ובכללים שהם דדוקטיביים טהורים, של הטיעון הביקורתי".

מה שפופר טען הוא כדלהלן: אי אפשר להוכיח תיאוריה מדעית הוכחה אמפירית. לדוגמה, התיאוריה שכל העורבים הם שחורים אינה יכולה להיות מוכחת אמפירית, שכן גם אם מצאנו עורב שחור או עורבים שחורים, וגם אם כל העורבים שבהם אנו צופים הם שחורים, עדיין אין בידינו הוכחה שאין בנמצא עורב אחר, שאותו לא ראינו, וצבעו אינו שחור. אם כן, אל לנו לצפות להוכיח תיאוריה מדעית. לעומת זאת, בעיקרון אפשר להפריך כל תיאוריה כזו על ידי הבאת דוגמה נגדית.

פופר ממשיך וטוען שזו גם צריכה להיות הדרישה שמגדירה תיאוריה מדעית. הקריטריון שהוא הציע לאופייה המדעי של תיאוריה הוא – היותה ניתנת להפרכה. ההינתנות להפרכה הוא תנאי יסוד (אך לא יחידי) שבוחן מדעיות של תיאוריה.

שימו לב למה שקרה כאן: בעוד שבדרך כלל אנשים חושבים שמדע הוא אוסף של טענות מוכחות, בא פופר ואומר, שהמדע הוא אוסף של טענות שניתנות להפרכה . כל מה שבהגדרה אי אפשר להפריך אותו, איננו מדעי.

הגישה השנייה שהתפתחה מאוחר יותר – היא גישתו של תומס קוהן. לפי גישה זו, יש בראייה הפוזיטיביסטית (הגישה הפוזיטיבית היא זו האומרת שנקודת המוצא לפילוסופיה ולמדע, חייבת להיות רק ה"פוזיטיבי", דהיינו העובדתי והבטוח) מן הנאיביות. הוא ביקש לאמץ גישה שונה שראוי לכנותה – רלטיביסטית. לגישתו, יש להתבונן בכל תיאוריה ובכל עבודה של מדען באספקלריה של זמנו הוא. מה שאינו "מדעי" בימינו, נחשב "מדעי" בזמן קדום. ואולם, הנקודה החשובה בדבריו היא טענתו ש"ההכרה, שבתשובה להרבה סוגים של שאלות מדעיות, הנחות מתודולוגיות כשלעצמן לא די בהן כדי להכתיב מסקנה מהותית אחת ויחידה"[7]. כלומר, גם אם ננסח כללים מתודולוגיים חמורים ונעשה בהם שימוש – לא נוכל להבטיח שמדענים שונים יסיקו מסקנה אחידה מאותן עובדות נסיוניות. טיעון זה של קוהן מבטל כמובן את הטענה של האובייקטיביות של המדען, ושומט במידה רבה את המוחלטות (המעורערת ממילא לאחר פופר) של קביעות מדעיות.

במילים אחרות, אם כן, בכירי הפילוסופים של המדע הגיעו, גם אם בדרכים שונות מאוד, למסקנה שהיומרה של המדע להגיע למסקנות או אמיתות כלשהן באופן כללי, בוודאי שבנוגע לחידות היסודיות של הקיום, היא יומרה שאין לה כיסוי.

מה מאירת עיניים היא כעת הערתו הבאה של הרבי:

"דווקא מנקודת המבט של המדע המודרני הרי יותר מאי פעם בעבר – לא יכול להיות כל ניגוד בין מדע ואמונה. על פי המדע המודרני אין כל חוקי טבע קבועים, הכל יחסי. ומה שנקראו פעם בפי אנשי מדע בשם חוקים, אינם אלא הסתברויות. המדע המודרני אינו מתיימר עוד לקבוע ודאויות בעולם החומרי. "לדוגמה, העובדה שדבר מסוים מתנהג באופן מסוים היום, אין בזה הוכחה מוחלטת, שאותו דבר התנהג באותו אופן לפני אלפי שנים… לכן, ברור הדבר שהמדע המודרני אינו יכול להתיימר לשפוט במידה כלשהי של ביטחון את האמיתות שהאמונה שלנו קובעת. המקסימום שהמדע יכול לומר, הוא רק שאמיתות אלו הן אפשריות. נראה אפוא בעליל שאין מקום כלל לדבר על איזה שהוא קונפליקט בין מדע לאמונה" (אמונה ומדע, עמ' 49).

 

אמת יש רק אחת…

ו. הרבי מקטלג שלושה סוגים של תיאוריות מדעיות[8] :

  1. מסקנות מדעיות הנובעות מתצפית ישירה:

תיאוריות לגבי נושאים ותופעות אליהם יש לחוקר מגע ישיר, מיידי וקרוב בשעה שהוא מפתח את התיאוריה שלו. החוקר מסוגל להתערב בתהליכים ולהשפיע אליהם, במטרה לחשוף גורמים נסתרים. כך הדבר, למשל, בתיאוריות האור, מבנה החומר והתופעות האלקטרו-מגנטיות. אך למרות שתיאוריות אלה הן בעלות אמינות גבוהה, אין הן בשום אופן אמת סופית ומוחלטת. המדע מטבעו משנה דעות ותיאוריות עם גילוי תופעות חדשות ופרטים חדשים, שאינם עולים בקנה אחד עם התיאוריה הקודמת ואפילו סותרים אותה. התאמה בין תחזית המבוססת על תיאוריה מסוימת לבין מדידות מאוחרות יותר מאששת את התיאוריה באופן זמני, אך היא אינה הופכת אותה ל"נכונה" או "אמיתית". זאת משום שבכדי להוכיח אמיתות, יש לערוך מספר אינסופי של ניסויים, ואפילו האנושות כולה, אינה יכולה לבצע מספר אינסופי של ניסויים.

הדוגמא הטובה לדבר, היא תיאורית האור. בתחילת המאה העשרים, ערכו אלברט איינשטיין וחוקרים אחרים כמה תצפיות ביחס לאור מצד אחד וביחס לאלקטרונים וחלקיקים אחרים, מצד שני. תצפיות אלו הובילו למסקנה, שהאור אינו יכול להיות גל בלבד, אלא יש בו גם תכונות של חלקיק וכמו כן האלקטרון אינו יכול להיות חלקיק בלבד אלא יש לו גם תכונות של גל. זו תיאוריה ששברה את המוסכמות ששלטו עד אז לפיהן האור הוא שטף של חלקיקים קטנים היוצאים ממאור מסוים, או שיטה שהתפשטה יותר מאוחר, שטבע האור הוא סוג של תנועה גלית המתפשטת בתוך ה"אתר". זוהי צורה מאוד דקה ובלתי נראית של חומר, בה מתפשטים הגלים. נמצא, שאכן מדובר על תיאוריות מהתחום בו הדברים נראים בפני החוקר, והוא מבצע בהם ניסויים ממשיים. אך יחד עם זאת, המסקנות אינן מהוות בהכרח אמת מוחלטת.

  1. מסקנות מדעיות הנובעות מהיסק עקיף:

תיאוריות לגבי עצמים ותהליכים הנמצאים במרחק כה גדול מהחוקר, עד שלא יכולה להיות לו גישה ישירה אליהם. בנוסף יש תיאוריות לגבי עצמים כה זעירים, עד שמדידת תכונותיהם אפשרית רק בעקיפין. תיאוריות העוסקות בגופים מרוחקים מאוד, הן פחות אמינות מטבען. במקרה זה, לפני שמפתחים החוקרים את התיאוריה, עליהם להבהיר את משמעות האותות שקלטו בתצפיותיהם בגופים המרוחקים. ברוב המקרים אין תוצאות התצפיות ברורות מספיק. הסתייגות זו מתאימה, במובן מסוים, גם לבדיקת החלקיקים הזעירים, המכונים "החלקיקים האלמנטריים" של החומר. מאליו מובן כי אמינותה של קבוצה זו פחותה מאמינותה של הקבוצה הראשונה.

  1. מסקנות מדעיות הנובעות מהיסק משוער:

תיאוריות המבוססות על אקסטרפולציה[9] לאחור. זהו חישוב מקורב של ערכי טווח החורגים מהטווח של קבוצת ערכים סופית נתונה, לגבי תופעות שהתרחשו, כביכול, לפני זמן רב מאוד. קבוצה זו כוללת תיאוריות הנקראות מדעיות, אך למעשה אפשר רק בקושי לכנות אותן בשם היפותזות או השערות. "תיאוריות" ששייכות לקבוצה זו מנסות לשחזר, באמצעות אקסטרפולציה, תופעות ותהליכים, שלפי דעת מחברי ה"תיאוריה" אמורים היו לקרות בעבר הרחוק.

בדרך כלל, סיכם הרבי, תיאוריות שנתפסות כ"סותרות" או כ"מאתגרות" את האמונה הן תיאוריות מהקבוצה השלישית. מאליו מובן, כי לתיאוריות אלו אין את היומרה לעמוד כנגד האמונה ולתת מענה לשאלות הגדולות והעמוקות ביותר. לכן אין צורך להיבהל או להיות נבוך ממסקנות שכאלו.

האמונה בה' ובתורה עומדות בזכות עצמן, מציאות הבורא היא אמת מוחלטת ואינה נובעת מהשערות. כך גם ההכרה של היהודי באמיתות מוחלטת זו נובעת מהמקום העמוק ביותר שבאישיות: מהנשמה – החלק האלוקי שנמצא בכל אדם – ואין הן מבוססות על מסקנות ארעיות או על היפותזות רעועות יותר או פחות. הקיום המעשי של התורה והמצוות מתוך דביקות בנותן התורה והתמסרות חרף קשיים לא פשוטים העומדים בדרך, מסיר עוד ועוד שכבות הנמצאות מעל הנשמה, ומראים לאדם יותר ויותר את קיומו של ה' בכל דבר.

[בהקשר זה מעניין להביא את הערתו המרתקת של הרבי לאדם אשר כתב לו כי יחסו ליהדות מבוסס על אמונתו באדם מסוים. "למה הדבר דומה?", השיב לו הרבי, "לניצוץ המפעיל חבית של חומר נפץ אשר טמון בו כוח ועוצמה רבה. אי אפשר לייחס באופן בלעדי לניצוץ את ההתפוצצות שנוצרה. הפוטנציה של האנרגיה שהשתחררה הייתה כמוסה, מכבר, בחומר הנפץ. הניצוץ הינו רק הגורם שהפעיל את הפעולה. כך, בכל יהודי יש נפש אלוקית הכוללת את כול האנרגיה הפוטנציאלית. אלא שלפעמים היא אינה פעילה, או שהיא פעילה במידה מוגבלת מאוד. כאשר היא באה במגע עם אדם, או מאורע, או חוויה, המפעילה תגובת שרשרת המשחררת את האנרגיה הפוטנציאלית הכמוסה בנפש האלוקית – התגובה היא עמוקת שורשים ואינה תלויה כלל בגורם החיצוני" (אמונה ומדע, עמ' 50)].

 

התפתחות המדע והטכנולוגיה והגאולה

באחת משיחותיו[10] הוסיף הרבי נדבך המאיר באור עמוק את גישתו למדע ולטכנולוגיה. הרבי ציטט את דברי הזוהר (ח"א קיז, א) שבשנת שש מאות לאלף השישי תהיה התגלות יתרה הן בחכמת התורה ("תרעי דחכמתא לעילא") והן בחוכמות העולם ("מבועי דחכמתא לתתא") – כהכנה לקראת האלף השביעי, ימות המשיח.

ובאמת, הסביר הרבי, למן אותה תקופה החלה התגלות נרחבת של פנימיות התורה, ואז גם החלה התפתחות מואצת של המדע והטכנולוגיה.

מזה שהזוהר מקשר את התפתחות חוכמות העולם אל ההכנה "לאעלא בשביעאה", מובן שהתועלת של חוכמות אלו בעבודת ה' מתבטאת בעניין שהוא הכנה לחידוש שיהיה בימות המשיח:

אחד העניינים העיקריים שיתחדשו בימות המשיח הוא היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", דהיינו, שגילוי האלוקות לעתיד לא יהיה רק באופן של "מלאה הארץ דעה את ה'", אלא גם באופן של "וראו כל בשר", שהבשר הגשמי יראה כי "פי ה' דיבר".

וזוהי השייכות בין התפתחות חוכמות העולם להכנה "לאעלא בשביעאה" – כי ניצול חוכמות העולם "לעבודת ה' או לתורתו" מסייע בהכנה ל"מעין" של "וראו כל בשר" – ראיה גשמית ומוחשית בענייני עבודת ה'.

קיימות כמה דרגות בניצול חוכמת המדע לעבודת ה' או לתורתו. הדרגה הנעלית ביותר היא, כאשר בחוכמות העולם עצמן נראים וניכרים עניינים של פנימיות התורה.

אחד העניינים העיקריים שבהם נראה הדבר במוחש: פנימיות התורה באה לגלות את האחדות הפשוטה של הקב"ה בעולם, אשר מבלי הבט על כך שישנם ריבוי נבראים, הנה ריבוי זה אינו בסתירה לאחדות הפשוטה של הקב"ה. שכן אדרבה, הריבוי עצמו נובע דווקא מצד האחדות הפשוטה של אלקות, כמבואר בכמה מקומות. וכיון שהמציאות האמיתית של העולם היא האחדות הפשוטה של אלקות, לכן מתבטאת אחדות זו גם במציאות העולם עצמו, שבעולם גופא ישנו עניין ה"אחדות".

ועניין זה – האחדות שישנה בעולם (שבפנימיותה היא האחדות הפשוטה דאלקות) – הולך ומתגלה יותר ויותר עם התפתחות חוכמות העולם:

בעבר היו בני אדם סבורים שכל אחד מכוחות הטבע הוא כוח נפרד בפני עצמו, ושהחומר של כל מציאות בעולם מורכב מריבוי יסודות שונים; אך ככל שמתקדמת התפתחות חוכמות העולם, מגיעים יותר להכרה שריבוי ופירוד זה בהרכב היסודות הוא רק עניין חיצוני, באופן הצירוף של חלקים, והצמצום וההתפשטות שלהם וכו' והולכים וממעטים את הסכום – עד להכרה שנקודת המציאות של העולם עומדת על איחוד של שני העניינים כמות ואיכות [חומר ואנרגיה]…

 

בעזרת ה', בגאולה האמיתית והשלימה, שאנו מתפללים ומייחלים שתבוא בקרוב, ה' יסיר את כל השכבות העוטפות את הגילוי האלוקי שבעולם – ואז נראה עין בעין איך שכל ההוויה וכל הקיום הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות האלוקית הכוללת כול: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

 

 

כנספח למאמר, מובאים כאן שני קטעי מכתבים של הרבי העוסקים בסוגיות אלו. מכתבים אלו מבטאים היטב את עמדתו של הרבי לסוגיה בלשונו:

 

הריגת כינה בשבת

"במענה על מכתבך… בו אתה מתייחס לשאלה בנוגע להולדה ספונטנית שהעלית במהלך השיחה שלנו לפני כמה זמן, ואשר אתה מעלה אותה שוב במכתב זה.

במהלך שיחתנו, אמרתי לך שחקרתי את הנושא הזה מנקודת המבט המדעית כאשר הייתי בצרפת, ויצרתי היכרות עם ספרי המדע המהימנים ועם המחברים שעסקו בשאלה זאת. הדבר היחיד שיכולתי לברר מבחינה מדעית הוא, שהמדע לא מכחיש את האפשרות של הולדה ספונטנית, אלא רק מצהיר שעד עתה התצפית רק הראתה שמקרים מסוימים שלגביהם האמינו בעבר שהם הולדה ספונטנית, בעצם לא היו ספונטניים.

בכך שאתה מעלה שוב את השאלה במכתבך, נראה שאתה מתעלם מעובדה מאד בסיסית זאת, ושואל שוב: האם מה שהתלמוד אומר בנוגע להולדה ספונטנית הוא אמת, אפילו אם זה בסתירה למה שאתה חושב שהוא ההשקפה של המדע. וודאי שהדבר צריך להיות מובן מאליו, שכל עוד המדע לא יוצא בהצהרה נחרצת שהולדה ספונטנית היא בלתי אפשרית, אין כל צורך לנסות לפרש מחדש את האמירות של חז"ל. אני חוזר: חקרתי בקפדנות נושא זה בצרפת, שם התבצע רוב המחקר המדעי בתחום זה, ולא מצאתי שום מסקנה מדעית שצורות לא מפותחות מסוימות של חומר חי לא יכולות להתהוות מחומר לא חי. לאמתו של דבר, ביולוגיים מודרניים רבים מאמינים שייתכן שצורות לא מפותחות מסוימות התפתחו באמצעות תהליכים כימיים מחומר לא חי, אפילו אם לא ניתן להוכיח את זה, תחת תנאים נשלטים באופן משביע רצון.

עד כאן באשר לעיקרון הכללי שבמקום שיש סתירה מדומה בין המדע והתורה, אין כל צורך לפרש מחדש את דברי חז"ל או לפרש שהם משל. עם זאת, בנוגע לשאלה של הולדה ספונטנית, בשום אופן אין מקום להסביר את העמדה של חז"ל בעניין זה, מכיוון שהדבר נכנס לתחום של ההלכה למעשה, ובמונחים פשוטים ומפורשים. במילים אחרות, אין זה מצב של השערה (כפי שאתה כותב בנוגע להסבר ששמעת), ש"אילו הייתה הולדה ספונטנית, אזי ההלכה הייתה כך וכך". ההלכה קובעת באופן מפורש שישנם מינים שמתהווים מחומר לא חי, ולפיכך הדין הוא כך וכך.

כמובן, אתה צודק שהמטרה של התורה, הן התורה שבעל פה והן התורה שבכתב, היא ללמד את שמירת המצוות ואת ההנהגה היום-יומית המתאימה ליהודי, בהתאם לרצון השם, ולא שהתורה היא חס ושלום ספר לימוד לפיזיקה וכדומה. מצד שני, באותה מידה ברור שמה שהתורה קובעת שהוא האמת, הוא אמת בכל הפרטים. יחד עם זאת, המדע לא מתעסק עם אמיתות מוחלטות ולכן הוא לעולם לא יכול לקרוא תיגר על האמת של התורה.

ישנם פסוקים רבים בתורה שבכתב, ופסיקות במשנה, בתורה שבעל פה, שהם הבסיס להלכה, או שהם בעצמם הלכה, ואשר הם בעלי אופי מדעי, או שיש להם קשר, במידת מה, לעניינים שלמדע יש עניין בהם. ובכל זאת, יהיו אשר יהיו התיאוריות המדעיות, לא יתכן שהן יוכלו להשפיע על האמת של התורה.

דוגמה טובה לכך, בנוסף למה שהובא למעלה, הוא הקטע בתורה שקובע שיש רק מין אחד של בעלי חיים שיש לו פרסות סדוקות אך הוא לא מעלה גרה, בעוד שישנם רק שלושה מינים של בעלי חיים שיש להם את אחת מתוך התכונות האלה או את השנייה מהן, וכל יתר בעלי החיים – או שיש להם את שתי התכונות, או שאין להם אף אחת מהן. אף על פי שקביעה זאת בתורה נעשתה לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, ואף על פי שמאז אותו זמן התגלו הרבה יבשות חדשות עם כל מיני סוגים של בעלי חיים, מעולם לא התגלה אף מין נוסף של בעל חיים שיפריך את הקביעה הזו של התורה. מצב דומה הוא ביחס למשנה במסכת נידה פרק ו משנה ט. דומה לכך הוא הכלל בנוגע לדגים בים, והרבה פסיקות אחרות של חז"ל בנוגע לטבע".

(מורה לדור נבוך, ח"ג, עמ' 129 ואילך)

 

גיל העולם

הקטעים דלהלן הם מתוך מכתביו של הרבי אל מדען יהודי-אמריקאי. ההתכתבות בין הרבי לפרופסור במלואה מופיעה בעברית בספר מורה לדור נבוך (ח"ג עמ' 140 והלאה):

"… זו הייתה הפתעה עבורי לשמוע שעדיין מציקה לך הבעיה של גיל העולם, כפי שאומרות תיאוריות מדעיות שונות אשר אינן יכולות להתיישב עם השקפת התורה שגיל העולם הוא 5722 שנה.

הדגשתי את המילה תיאוריות, משום שנחוץ לזכור, ראשית כל, שהמדע מנסח ועוסק בתיאוריות ובהיפותזות, בשעה שהתורה עוסקת באמיתות מוחלטות. מדובר בשני תחומים שונים, בהם המושג "יישוב" הוא לגמרי לא במקום…

עתה אנו יכולים לסכם את החולשות, אם לא חוסר-התקווה, של כל מה שמכונה תיאוריות מדעיות בנוגע למקור ולגיל של היקום שלנו:

א) תיאוריות אלו התפתחו על יסוד צפייה בנתונים במשך תקופת זמן קצרה יחסית, במשך מספר עשרות שנים בלבד, ועל כל פנים לא יותר מאשר מספר מאות שנים.

ב) על יסוד טווח כזה קטן יחסית של נתונים ידועים (אף כי בשום פנים ואופן לא בצורה מדויקת), המדענים מתיימרים לבנות תיאוריות באמצעות שיטת האקסטרפולציה החלשה, ומן האירוע המאוחר אל האירוע המוקדם, כשזה מתפשט להרבה אלפי (ולשיטתם – מיליוני וביליוני) שנים!

ג) בכך שהם מפתחים תיאוריות שכאלה, הם מזלזלים בגורמים שמודים בהם כל המדענים בכל העולם, דהיינו, שבתקופה הראשונית ל"לידת" העולם, תנאי הטמפרטורה, הלחץ האטמוספרי, הרדיואקטיביות, והמון גורמי זעזועים אחרים, היו שונים לחלוטין מהתנאים הקיימים במצב הנוכחי של היקום.

ד) הקונזנסוס בהשקפה המדעית הוא, שמוכרחים להיות הרבה אלמנטים רדיואקטיביים בשלב הראשוני והם כבר לא קיימים עתה, או שהם קיימים רק בכמויות מינימליות; וכמה מהם הם – אלמנטים שהפוטנציאל של הזעזועים שבהם מוכר אפילו במנות מינימליות.

ה) ההיווצרות של העולם, אם אנחנו אמורים לקבל את התיאוריות הללו, החלה בתהליך של כריכה ביחד של אטומים בודדים או מרכיבי אטום בודדים, כאשר הצטברותם למסה אחת והשתלבותם זה בזה כרוכה בתהליכים וגורמים משתנים שאינם מוכרים לחלוטין.

בקצרה, מתוך כל התיאוריות "המדעיות" החלשות, אותן תיאוריות שעסוקות במקורו של היקום ובגילו הינן הכי חלשות שבחלשות (וזהו דבר שהמדענים עצמם מודים בו)…

אם מישהו מקבל תיאוריה כזאת ללא ביקורת, זה יכול רק להוביל אותו לדרך חשיבה מוטעית וחסרת חשיבות…

שאלה שניתן לשאול היא: אם התיאוריות שמנסות להסביר את המקור של העולם וגילו הינן כה חלשות, כיצד הן היו יכולות להתפתח מלכתחילה? התשובה היא פשוטה. זה עניין של טבע האדם לחפש הסבר לכל דבר בסביבה; וכל תיאוריה, דחוקה ככל שתהיה, עדיפה מאשר מאומה, לפחות עד שיוכלו להמציא הסבר יותר סביר.

עכשיו אתה עשוי לשאול, בהיעדרה של תיאוריה יותר מצלצלת: אם כן, מדוע התיאור התנ"כי על הבריאה איננו מקובל על המדענים האלה? ושוב, התשובה נעוצה בטבע האדם. זוהי שאיפה של טבע האדם להיות ממציא ומקורי. קבלת התיאור התנ"כי מונעת מהאדם את ההזדמנות להראות את כושר ההמצאה הניתוחי וכושר האינדוקציה שלו. ולכן, כשהוא אינו מתחשב בתיאור התנ"כי, המדען חייב להמציא סיבות "להצדיק" את זה, והוא מוצא מחסה בסיווג תיאור זה ב"מיתולוגיה" עתיקה ופרימיטיבית וכדומה, מאחר שהוא לא יכול באמת לטעון נגדו על יסודות מדעיים…

למותר לומר שאין בכוונתי להטיל דופי במדע או להטיל ספק בשיטה המדעית. המדע איננו יכול לפעול אלא על ידי קבלת תיאוריות שימושיות או היפותזות מסוימות, גם אם אי אפשר לאמת אותן, אף על פי שכמה תיאוריות מתקשות להעלם גם כאשר הן מופרכות או מפוקפקות מבחינה מדעית (ותיאוריית האבולוציה היא דוגמה טובה לכך)… ".

 

הערות:


[1] אגב, כבר במאמרו הראשון (שנאמר ביו"ד שבט תשי"א וסימל את "קבלת הנשיאות" באופן פומבי), הרבי עמד על עניין זה כשאמר: "בעולם הזה נרגש שמציאותו מעצמותו… ואף שזהו רק בהרגשתו, [ולא באמת], מכל מקום הנה זה גופא שיהיה נדמה על כל פנים שמציאותו מעצמותו זהו מפני ששורשו מהעצמות שמציאותו מעצמותו".

[2] אם כי יש להדגיש, שיחד עם התועלתיות הרבה שביקש הרבי להפיק מהחידושים המדעיים והטכנולוגים בעבודת ה', הרבי הזהיר מפני שימוש לא רצוי בפיתוחים אלו, ויצא חוצץ כנגד הלימוד במסגרת האוניברסיטאית מסיבות הלכתיות ידועות.

[4] ממשל זה, אגב, התפתחה לאחרונה וריאציה עדכנית המדגישה כי אפילו העדרה של אות אחת מכתובת אינטרנט, או כתובת אימייל, יש בה בכדי לגרום לכתובת זו להיות בלתי רלוונטית ומוטעית לחלוטין.

[5] ה"אמפירי" הוא הניתן לבדיקה באמצעות תצפיות של חושים פיזיים או של מכשירים המרחיבים את החושים, ומבוסס על תוצאות תצפיות אלה.

[6] Popper Karl, "Science: Conjectures and Refutations" in Conjectures and Refutations, London, Routledge & Kegan Paul, 1963, pp. 33-55.

[7] תומס קוהן, המבנה של מהפכות מדעיות, (תרגם יהודה מלצר), תל אביב: 1977, עמ' 15.

[8] על כך בהרחבה: "מה רבו מעשיך ה'", עמ' 385 ואילך.

[9] אקסטרפולציה היא שיטה שמשתמשים בה במחקרים ניסיוניים ובסטטיסטיקה, במטרה לעשות הערכה גסה של עקומה אמפירית הנמשכת מעבר למרווח של הפרמטרים המשתנים, בהם נבדקה תופעה מסוימת באופן ניסיוני. ברם שום איש מדע רציני לא יטען, שאקסטרפולציה היא שיטה מדויקת שעליה ניתן לסמוך בוודאות. נוסף על כך: בדרך כלל מותר למשוך את העקומה האמפירית רק מעט מעבר למרווח של המדידות, מאחר שככל שהתוצאה מתרחקת מהמרווח שנבדק באורח ממשי, הרי היא נעשית פחות ופחות אמינה.

[10] ליקוטי שיחות (חט"ו, שיחה ב' לפרשת נח; בתרגום לעברית ב"אוצר לקוטי שיחות – מהדורת בני הישיבות" ח"א, עמ' 61 והלאה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *