חמישה מאפיינים לדרכו התורנית הייחודית של הרבי מליובאוויטש

הרבי מליובאוויטש זצ"ל ידוע כאחד המנהיגים היהודיים המשמעותיים שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים. אפשר לומר ללא גוזמה, כי מנהיגותו השפיעה ומשפיעה (באמצעות חסידיו ומפעל השליחות שחולל) על העולם היהודי בעידן המודרני כולו, בכל קצות תבל.

חוכמתו, רגישותו, טוב לבו, האיכפתיות הכנה שלו, הבנתו העמוקה בכל תחומי החיים, הפסיכולוגיה והמדע, הכרתו את אתגרי המודרניות בעת שלנו במלוא חריפותן – כל אלו גרמו לכך שאנשים שונים מכל השבטים השונים בעם ישראל מצאו עצמם מושפעים מהשראתו, בדרך כזו או אחרת.

אולם לפני הכול, היה הרבי איש של תורה, ענק בתורה. דברי התורה היו חייו, ובאהבתה שגה תמיד. הוא היה למדן בקנה מידה בלתי רגיל, גם בקני המידה של למדנים עצומים. כל חדרי התורה פרוסים היו לפניו כשמלה – תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, מדרשי הלכה, מדרשי אגדה, מפרשי התלמוד, פוסקי ההלכה, קבלה, מוסר, חסידות – כל אלו היו שגורים על לשונו כאילו הרגע סיים ללמוד אותם.

 

הרבי כ"ראש-ישיבה"

הבקיאות העצומה וחידושי התורה העמוקים שהגה באו לביטוי פומבי ב"התוועדויות".

ההתוועדויות שהרבי זצ"ל היה עורך – היוו עבור משתתפיהן חוויה רוחנית יוצאת דופן. משהו, ויותר ממשהו, מן החוויה הזאת עודו שמור עבור המביט בסרט ההקלטה מן התוועדויות שהוסרטו, או הקורא מן הכתב את תמלוליהן שנכתבו על ידי ה'חוזרים'.

הרבי בהתוועדות, מתוך "ארכיון הרבי"

סיבות שונות מסבירות חוויה נהדרה זו, ובראשן: העושר הרוחני העמוק שההתוועדות זימנה למשתתפיה, במובן האינטלקטואלי והאמוציונאלי כאחד. היה זה מסע מופלא בכל חדרי תורה ועבודת ה'. במשך ארבע, שש או שמונה שעות היה הרבי מנגן עם הקהל ניגון דביקות ושמחה, אומר דברי התעוררות חסידיים נוקבים עד תהום ומרוממים עד שמיים, לא אחת היה קולו של הרבי נשנק מדמעות, והיו גם פעמים שפרץ בבכי וחלפו רגעים ארוכים עד שכבשו; מאמר חסידות ושיחות בענייני דיומי.

מלבד כל אלו, היה הרבי מתגלה בהתוועדות כ"ראש ישיבה" – שכן פעמים רבות חלק מן השיחות שנשא היו למעשה "שיעור-כללי" עמוק בתלמוד והלכה בסגנון העיוני הלמדני הישיבתי.

חלק משיחותיו של הרבי הועלו על הכתב על ידי צוות כותבים. הטיוטות היו מוכנסות לעיונו של הרבי, שהיה עורכם ומוסיף הערות תמציתיות. [וזאת יש לדעת, שכשם שהיה הרבי מרחיב בדיבורו, כן היה מצמצם בכתיבתו, וכפי שהרב שלמה יוסף זווין הגדיר את כתיבתו של הרבי שהיא "בסוד הצמצום". לכן, בדברים שכתב משוקעים רעיונות הרבה במילים מועטות ביותר]. התוצאה הסופית נדפסה בסדרה העצומה בעלת השם הפרוזאי: "לקוטי שיחות".

ברגיל, את שיחות אלו של עיוני תלמוד והלכה קישר הרבי לפרשת השבוע (או להדרן על מסכתא, הש"ס או הרמב"ם), וכך גם באו בדפוס. אך לאמתו של דבר גלומים בתוכם  "מערכות" עיוניות החיות בפני עצמן, והעוסקות לעומק ולרוחב בכל מרחבי סוגיות הש"ס והשו"ע.

***

ההשפעה מהסגנון של הגאון הרוגצ'ובי

הרבי הושפע השפעה עמוקה מדרכו התורנית של רבי יוסף רוזין, המוכר בתואר: "הגאון הרוגצ'ובי" (על שם העיר בה נולד – רוגצ'וב), או פשוט: "הרוגצ'ובי".

הרוגצ'ובי נחשב בעולם התורה לאחד מגאוני כל הדורות. "כל ימיו היו שלשלת בלתי פוסקת אחת של לימוד התורה. ממש לא פסק פומיה מגירסא והדברים כפשוטם, לא על דרך המליצה". כך תיארו הרב שלמה יוסף זווין, העורך הראשי הדגול של האנציקלופדיה התלמודית, בספרו "אישים ושיטות".

הרב זווין

הרב זווין ממשיך וכותב:

"הורגלנו בתוארים מוגזמים, ובפרט באלה הבאים בשעת אבל ובשעת יובל, עד שאפילו השם 'חד בדרא' מצלצל באזנינו כמליצה וכשיגרא. אולם הגאון הרוגאצ'ובי היה 'חד בדרא' לא במליצה ולא בשיגרה. לא נמצא לו שני בדורנו וגם בדורות הרבה לפניו ולאחריו, בבחינת ידיעה בקיאותית מופלאה של כל התורה כולה, לכלליה ולפרטיה ולפרטי פרטיה, לחדרי חדריה ולעמקי סתריה".

שיטתו של הגאון בלימוד התורה הייתה שיטה חדשה ומופלאה. בבקיאות הגאונית שלו, הוא גילה לנו "אופקים רחבים חדשים שלא שערנו ולא פיללנו… הוא מפליא אותנו לא רק בעצם הניתוח ההגיוני והמקורי כאחד, אלא גם בזה שלכל אחד מהחלקים והגדרים הוא מוצא מיד אחים תאומים מכל רחבי ים התלמוד, הבבלי והירושלמי ומפרשיו הראשונים".

אלא שסגנונו הקשה, וכתיבתו התמציתית בצורה הקיצונית ביותר, גרמו לכך שרק מעטים יכולים לשאוב מן הים העמוק והרחב של תורתו. הרבה פעמים כל החידוש שלו לא נכתב אלא בצורה של שלל הפניות למקומות שונים בספרות ההלכתית הקדמונית – התלמודים ומדרשי ההלכה – ורק עיון מקיף במקורות כולם מגלה נקודה עמוקה המשותפת לכל המקורות הללו הנראים ממבט שטחי שונים זה מזה ועוסקים לחלוטין בעניינים שאין בהם שום קשר גלוי.

(ההלצה מספרת שפעם יהודי אחד שכנראה לא היה חכם גדול שלח אל הגאון שאלה שלא ממין העניין. הוא קיבל כעבור כמה שבועות תשובה שהכילה כמה הפניות לכמה מקורות בתלמוד. הלה לא הצליח להבין מה בעצם השיב לו הגאון, ולכן הלך עם המכתב אל רב העיר בו גר כדי שיפענח לו את התעלומה. קרא הרב את מכתבו של הרוגצ'ובער, עיין במקורות, ולפתע החל צוחק… התברר שכל המקורות אליהם הפנה הגאון עסקו בשוטה…).

מכל מקום, בשל הקושי הסגנוני ועמקות הדברים שנכתבו ברמזי רמזים בלבד, אין חידושיו מצויים בבתי המדרש.

אולם הרבי  מאוד האמין בדרך הלימוד הזאת, שרואה בכל התורה כולה "תורה אחת". הרבי בצעירותו אף התכתב עם הגאון, והתכתבות זו מעניינת במיוחד משום שכבר אז ניכרת העובדה שהרבי מושפע מאוד מתורתו. את מכתביו לגאון כתב הרבי באותו סגנון של הרוגצ'ובר עצמו: רשימה ארוכה של מראי מקומות בכל מיני סוגיות התלמוד, בבלי וירושלמי…

ואכן, עיון במפתח העניינים של ספרי "לקוטי שיחות" מגלה, שהספר "צפנת-פענח" הוא הספר בעל הציונים הרבים ביותר (מאות פעמים!), הרבה מעבר לספרים אחרים (מלבד הרמב"ם, שולחן-ערוך המחבר ושולחן-ערוך הרב כמובן).

יתירה מזו. באחד ממכתביו, בו מדבר הרבי על דרך הלימוד הרצויה, הוא מעיד על עצמו:

"שיטתי בזה להוסיף עוד נקודה – על דרך שהבליט והדגיש הגאון הרוגוצ'ובי – למצוא המשותף שבעניין פרטי זה שבתורה עם עוד פרטים, הכלל והגדר המאחדים. ומובנת העמקות ועל אחת כמה וכמה הרחבות – הבאות על ידי זה" (שערי הלכה ומנהג, חלק יורה דעה, עמ' קנא).

ובמקום אחר כתב הרבי:

"נתבאר פעמים רבות, שישנם כמה עניינים והלכות בתורה, שבהשקפה ראשונה הם סוגיות ועניינים שונים שאין שייכות ביניהם; אבל כיון שהתורה היא תורה אחת, הרי על ידי העמקה כדבעי אפשר למצוא נקודה משותפת ביניהם, או למצוא שהם מיוסדים על אותו היסוד. וכפי שמצינו בספריהם של כמה מגדולי ישראל, ובמיוחד אצל הגאון הרוגוצ'ובי" (לקוטי שיחות, חלק יט, עמ' 57).

חמישה מאפיינים חשובים בתורתו של הרבי

הנה חמשה מאפיינים עיקריים בתורתו של הרבי, אם כי כמובן חשוב להדגיש כי הדברים להלן אינם ממצים כלל.

  1. הישענות רבה על תורתו של הרגצ'ובר

בראש ובראשונה, מהיבט פרקטי. כאמור תורותיו של הרוגוצ'ובי אינן שגורות כל-כך בקרב לומדי התורה, ותורות אלו נידונות באריכות בשיחות הרבי, תוך כדי שהן מתרחבות ומתפתחות בהסברה ברורה. הרב יהודה לייב שפירא, שהוא אחד האנשים שעסקו בעריכת הספר "ליקוטי שיחות", כתב במאמרו על דרך הלימוד של הרבי ש"דומה שלא תהיה זו גוזמה לומר, שכמעט בכל נושא ועניין בתורת הנגלה שהרבי עוסק בו, גם בנידונים חדשים ומקוריים בהם עוסק הרבי, משתלבים באופן כזה או אחר דברי הרוגוצ'ובי".

  1. צורת המשגה מופשטת

מעבר לכך, ברמה המהותית יותר, כאשר ניתח סוגיות תלמודיות השתמש הרבי באופן תדיר בצורת ההמשגה המופשטת שבה נקט הרוגוצ'ובי. לדוגמה: הרבי דן במושג ההלכתי "איסור בכלשהו", וחוקר האם כאשר התורה אסרה, באכילה למשל, דבר "בכלשהו" – משמעות הדבר היא, שהכמות המינימלית הנדרשת כדי שיהיה באכילתו משום איסור היא "כלשהו = משהו"; או שבעצם אין לאיסור זה שום שיעור ומידה ולכן גם "כלשהו" (כלומר גם היחידה המינימלית ביותר שנכנסה לפה) אסור; ובלשון הרוגוצ'ובי: "כלשהו" זהו "שיעור" או "העדר-שיעור", ויש לשאלה זו נפקויות הלכתיות (לקוטי שיחות חלק כט עמ' 156).

  1. שימוש רב במתודת ה"לשיטתיהו"

בתורת הרבי אף מצויים לרוב ביאורים ארוכים ועמוקים המבוססים על דרך הלימוד הנקראת "לשיטתייהו", שגם הרוגצ'ובר השתמש בה רבות. בדרך לימוד זו, מוצאים את המשותף בין מאמריו של תנא או אמורא, ומבארים כיצד דבריו בסוגיות שונות ורחוקות, מתקרבים ומתחברים זה עם זה, ויוצרים שיטה כללית אחת.

כמו-כן בולט מאוד העיקרון של עיון לעומק בפרט הנראה כצדדי לכאורה, והפיכתו לנקודה כללית ועיקרית בתורה.

  1. שימוש מירבי בשיטת הדיוק הטוטלי

אחת הטכניקות המרכזיות שבהן השתמש הרבי, ובהן השתמש גם אביו הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל שממנו – כפי שהערתי בעבר – ככל הנראה הושפע הרבי עמוקות גם בעניין זה, הייתה רתימת מאמץ משמעותי והענקת תשומת הלב לדיוק בפרטי המאורעות, השמות, דיוקי האותיות וכדומה כחלק מהמהלך העיוני המקיף והכולל בסוגיה. בולטות במיוחד בהקשר זה שיחותיו על פירושו של רש"י לתורה, השיחות שהמתקדו בפרשנות על משניות של מסכת אבות – ועוד.

  1. שילוב של תורת הנגלה עם פנימיות התורה

יש עוד מאפיין חשוב, משמעותי ומקורי בתורתו של הרבי – והוא השילוב של "נגלה" ו"חסידות". העיון התלמודי ה"קלאסי" תמיד משתלב בתורת הרבי יחד עם המבט הפנימי, של תורת החסידות.

בנקודה זו ארשה לעצמי להתבטא בנימה אישית: המפגש הבוגר הראשון שלי עם הרבי היה המפגש עם שיחותיו. בישיבות חב"ד תלמידים רבים מקדישים מזמנם החופשי זמן מסוים ללימוד שיחה של הרבי, בתום הסדר האחרון. אחד המאפיינים של שיחותיו שהשפיע עליי מאוד הוא השילוב בין ניתוח עיוני למדני־קלאסי לבין דיון קיומי־חסידי. אחר הדיון הלמדני־המשפטי הדברים מקבלים "טוויסט" והופכים לדיון קיומי במקום האדם עלי אדמות ובתפקידו. מה שכבש אותי במיוחד היה העובדה ששילוב זה אוחה והולחם בצורה מדויקת, במלאכת אמנות ממש. לא תמצא "פינות לא סגורות", נקודות ערפיליות – הדברים עולים כמין חומר. צורת הלימוד הזאת משכה אותי מאוד, עניינה אותי והעניקה לי משמעות קיומית בלימוד. היא חיברה בין ה"פלפולים" התלויים בשערה והמרוחקים במידת מה, למרות שכמובן היו מסעירי מוח – לבין האתגרים הרוחניים הממשיים.

 

 

***

אין כאן המקום, במסגרת מאמר זה, לפרט ולהמחיש כל אחת מן הנקודות האמורות – והקורא המעוניין להרחיב בסוגיה זו מוזמן לעיין במקורות דלהלן, שם העניינים נידונים באריכות:

  • הספר "צפנת פענח במשנת הרבי", בהוצאת "ועד להפצת שיחות", מאת הרב יהושע מנחם נויהזר.
  • מאמרו של הרב יהודה לייב שפירא: "הדרך העולה אל נקודת התמצית" – בתוך: השביעי – הרבי מליובאוויטש, בהוצאת מעיינותיך, עמ' 221.
  • מאמרו של הרב מנחם מענדל רייצס: "'לשיטתיה' במשנתו [של הרבי]" – בתוך: השביעי – הרבי מליובאוויטש, בהוצאת מעיינותיך, עמ' 243.

***

הדגמה:


ארבעת השומרים, בהלכה ומן המבט הפנימי-החסידי

הנה דוגמה לשילוב בין עיון תלמודי קלאסי ללימוד קיומי-חסידי מן אותה סוגיה עצמה:

במשנה ובתלמוד מופיעים ארבעה איפיונים של שומרים – אנשים שקיבלו אחריות לשמור על חפץ מסוים; כשבהתאם לאיפיון השומר, כן רמת האחריות שיש לו כאשר שמירתו לא הועילה ודבר מה אירע לחפץ והזיקו:

  1. שומר חינם – אדם שהתנדב לשמור על חפצו של חברו ללא כל תמורה. שומר מסוג זה למעשה פטור מאחריות על נזק שנגרם לחפץ, אלא אם כן הוא פשע ומתוך פשיעתו ניזוק החפץ.
  2. שואל – אדם ששאל חפץ מן החבר, וממילא הוא מחויב לשמור על החפץ כל זמן שהוא נמצא ברשותו. שומר מסוג זה מחויב בכל סוג נזק שאירע לחפץ, לא משנה באילו נסיבות הנזק ארע.
  3. שומר שכר – אדם שנשכר על מנת שישמור על החפץ והוא מקבל על כך תשלום.
  4. שוכר – אדם ששכר חפץ, ומיניה וביה הוא מחויב לשמור על החפץ שלא ינזק ומוטלת עליו האחריות על שלום החפץ.

למעשה, שני סוגי השמירה הללו – השוכר והשומר בתשלום – דין אחד להם: פטורים הם במקרה של "אונס", וחייבים במקרה של גניבה או אבידה או כמובן במקרה שפשיעתם היא שגרמה נזק.

הגמרא[1] שואלת: האמנם אלו ארבעה שומרים? למעשה הרי מדובר בשלושה שומרים! ועל כך משיב רב נחמן בר יצחק "ד' שומרין הן, ודיניהם שלושה".

הרבי מסביר את הסוגיה באופן הבא (לקוטי שיחות, חל"א, עמ' 112 והלאה), ואני כמובן מביא פה רק תמצית הרעיון ובצורה פשטנית במידה רבה:

את ארבעה סוגי השומרים הללו ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: מצד אחד עומדים אלו שתפקידם בהגדרה הוא "לשמור" – שומר חינם ושומר שכר; מצד שני עומד השואל, מי שנהנה מהחפץ ללא כל תמורה; ובתווך  – ניצב השוכר.

  • ה"שומרים" עומדים בצד אחד מפני שיש להם מכנה משותף.

גם השומר בתשלום וגם השומר בהתנדבות – שניהם קיבלו על עצמם את ההתחייבות לשמור על החפץ עד שזה יחזור בשלימותו לבעליו. אלא שבקטגוריה זו עצמה קיים מידרג בין מי שמקבל שכר על השמירה (המחויבות שלו חזקה יותר, ולכן הוא חייב גם על מקרים של גניבה ואבידה), לבין מי שעושה זאת באופן וולנטרי, שהמחויבות שלו מינימלית – הוא מחויב רק במקרה שהנזק נגרם כתוצאה מפשיעה אישית שלו.

  • ה"שואל" ניצב בקוטב השני, מפני שהוא בכלל לא בקטגוריה של "שומר".

אדם זה, שקיבל חינם אין כסף מן הבעלים חפץ לשימוש מסוים לזמן מוגבל, הריהו כאילו נעשה הבעלים של החפץ לאותה נקודת זמן: השימושים בחפץ הם שלו, הנאה מן החפץ באותו זמן שייכת לו. אלא שהמשמעות המלאה של בעלות היא, שכל מה שקורה לחפץ הוא תחת אחריות הבעלים.

ולכן, גם אם קרה אונס והחפץ ניזוק במה שמוגדר היום כמקרה נזק של "פגעי טבע" וכיוצא, משהו שאיננו תחת שליטתו של האדם – הבעלים בסופו של דבר הוא זה שניזוק. כשהחפץ נהרס הוא הפסיד את ערכו, בלי קשר למידת האשמה של מחולל הנזק. כיון שהשואל הופך, במובן מסוים, להיות לבעלים של החפץ במובן החיובי (שכל ההנאה מן החפץ היא שלו באותה נקודת זמן), לכן הוא גם נושא באחריות המלאה כמו בעלים – גם על מקרי האונס.

  • בתווך ניצב השוכר.

מצד אחד, יסוד חיובו של השוכר הוא לא מחמת התחייבות כלשהי שקיבלו על עצמו לשמור על החפץ. מבחינת התודעה הראשונית שלו, הוא בפירוש לא שומר! האחריות שהוא נושא בחפץ היא מפני שהוא קיבל את זכות הבעלות על החפץ לנקודת זמן מסוימת, ומבחינה זאת הוא בדיוק כמו שואל.

מצד שני, הוא משלם על הנאה זו! עובדה זאת גורמת לכך שההתחייבות שלו על נזק שנגרם לחפץ היא נמוכה יותר, והוא לא מחויב על מקרי אונס אלא על פשיעה ומקרים של גניבה ואבידה.

הרבי מוסיף ומנתח באריכות את פרטי הסוגיה, ובתום הדיון הוא פונה להסבר העניין על פי המבט החסידי[2]:

עם ישראל הם בבחינת "שומרים" על העולם, כי קיום העולם תלוי בקיום התורה והמצוות, ועל ידי קיומן שומרים על העולם.

אלא שבשמירה זו ישנם ארבעה (שהם שלושה) סוגים:

  1. שומר חינם – המעלה העליונה ביותר, מי שמקיים את התורה שלא על מנת לקבל פרס כלל, רק למען שמו יתברך.
  2. שומר שכר – מי שמקיים את התורה מתוך תודעת מחויבת לה', אלא שהוא מדורבן ומונע מהשכר שה' הבטיח למי שמקיים את המצוות.

שוכר – מי שמקיים מצוות מתוך רצון לקבל תמורה, כלומר הוא "משלם "על ידי התורה (למשל: נותן צדקה) על מנת לקבל תמורה (למשל: בריאות לילד).

  1. שואל – מי שמקיים את המצוות ללא שום מחויבות לקב"ה אלא רק בגלל שהדבר "עושה לו טוב" (כל אחד מסיבותיו שלו).

גם כאן יש את אותה חלוקה קטגוריאלית שראינוה לעיל בחלק ה"למדני קלאסי" של הסוגיה:

מצד אחד ניצבים שני השומרים – שני סוגי האנשים שמקיימים את התורה והמצוות מתוך תודעה של מחויבות לקב"ה ואחריות על משימתם ותכליתם בעולם (ההבדל הוא, ששומר חינם הגיע למעלה הנפלאה שהוא מקיים זאת אך ורק מפני שזוהי האמת; ואילו שומר השכר עושה זאת על מנת לקבל פרס).

מהצד הקוטבי השני ניצב  השואל – מי שכל מטרתו בחיים היא לעבוד את עצמו, "כל הנאתו שלו", אלא שהוא החליט שהדרך הטובה ביותר עבור יהודי לחיות נכון וטוב היא דרכה של התורה. אדם זה לא קיבל על עצמו שום מחויבות ואחריות לקיים את רצון הבורא ולשמור על העולם, למלא את תפקידו המוטל עליו, אלא הוא עושה זאת לגמרי עבור עצמו.

בתווך ניצב השוכר. מצד אחד, ברור שהמטרה המרכזית של השוכר היא הנאת עצמו וטובת עצמו, ולא לעבוד את ה'. מבחינה זו הוא דומה לשואל. מצד שני, הוא גם שונה מן השואל:

בניגוד לשואל שלא מערב בקיום המצוות שלו שום תודעה של עבודה למען הקב"ה, למען השלמת התפקיד שה' הועיד לו, אלא כל מגמתו ותכליתו היא הנאת עצמו; השואל נהנה מחיי המצוות ב"חינם", בלי שום כוונה לשלם לקב"ה, קרי: לערב את ה' בחייו.

לעומת זאת, השוכר מבין שכדי להנות עליו "לשלם" לקב"ה. כלומר, השוכר מבין שכדי להנות, כדי לקבל את מה שהוא צריך, עליו לערב בדרך חייו לא רק את עצמו ואת חלומותיו ורצונותיו, אלא גם את הבורא ורצון ה' והייעוד שהועיד ה' לחייו.

את הרעיון מסיים הרבי בדברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" – שבסופו של דבר גם מי שעבודתו הרוחנית היא בבחינת "שואל" יגיע לעבודה הנעלית של "שומר חינם", פיסגת החיים הרוחניים; בוסף הוא יקיים את התורה והמצוות מאהבת ה', שלא איכפת לו ממציאותו הוא אלא תהא "נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד… ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה" (כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י).

 

הערות:


[1] בבא מציעא צג, א; שבועות מט, א. נעיר כי כל ההסבר דלהלן מבוסס על שיטת רבי מאיר ששומר שכר ושוכר דין אחד להם.

[2] יצוין שהסבר זה של הרבי מבוסס על דברי השל"ה. וראה כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *