למה להיות יהודי בימינו? ומהי המשמעות של האמירה הדתית "קבלת עול"?

סקירה על ספר חשוב ומעניין, וגם: מה הערתי לחברי כשדיבר על הצורך ב"קבלת עול"?

 

הנה שתי תמונות. שני אירועים שהתרחשו עמי בחודש החולף:

  1. לפני זמן מה סעדתי את ארוחת הצהריים יחד עם עמיתי לעבודה, יהודי שאינו שומר מצוות או מסורת, כמעט לחלוטין.

בין יתר נושאי השיחה, יצא לנו לשוחח גם על נושא הזיקה למורשת היהדות. אמרתי לו, שלדעתי, בהכירי את מיטב העושר שבמורשת זו, לניתוק המוחלט שלו מן המסורת – יש מחיר משמעותי. "אתה מפסיד המון".

בלי קשר לזיקה או למחויבות דתית, אבל ככלות הכול אתה יהודי ומנקודת מבט סקולרית לחלוטין אתה מפסיד עושר תרבותי, חווייתי, רליגיוזי וסתם חוכמת דורות מצטברת שאין להם תחליף או מקבילה.

עמיתי הסכים איתי לחלוטין ללא שום סייג.

צמד מילים חסרות משמעות? 

  1. בשבוע שעבר ישבתי עם כמה מחבריי לקהילה. אנו חברים טובים המתכנסים אחת לשבוע ללימוד ושיחה משותפת.

הפרשה הייתה פרשת משפטים, ואחד מחבריי שוחח על הנקודה (הידועה) ש"המשפטים" – כלומר מה שנכלל במסגרת מוסר "טבעי", רציונלי ואינטואיטיבי – באים רק אחרי פרשת יתרו, פרשת מתן תורה, אחרי קבלת עול מלכות שמים.

מיד שאלתי: מהו פשרו של צמד המילים: "קבלת עול". חבר אחד נענה ואמר: "פשוט לעשות, לבצע את הדברים, בלא אומר ובלא משא ומתן". כנגדו שבתי והקשיתי: הרי זאת היא לא קבלת עול אלא קיום מצוות.

חבר אחר ניסה לנסח את אותו עקרון של החבר הקודם במילים קצת שונות: הנקודה היא, כך אמר, שזה מעל השכל. עושים כי ככה.

גם כנגדו שבתי וטענתי את טענתי שמוקדם במילים קצת שונות: הא גופא קשיא, למה? מה זאת אומרת כי ככה? מאיזו נקודה זה מתחיל? בוא ננתח רגע: ברגע שנולדתי להורים דתיים, ממילא אני מחויב "כי ככה"; ולאידך, מי שמעולם לא היה מחויב למערכת הזאת, כיצד צמד המילים "קבלת עול" יהווה עבורו משהו בעל משמעות כלשהי?

"כי ככה"? "נונסנס" – האומנם זאת המשמעות של המושג "קבלת עול"?

שבע שאלות חשובות: להיות יהודי בדורנו

לתשובתי שלי לשאלה הזאת אני רוצה להקדים עוד כמה שאלות, בהן עוסק ספר לא ארוך אבל ממצה, רהוט ומרתק (עם הפניות עשירות והערות-העמקה רבות, כנספחים): היהודים: 7 שאלות נפוצות, שכתב שמואל רוזנר (בהוצאת דביר ובית-התפוצות).

הספר עוסק בשבע השאלות הבאות:

  1. מהי יהדות? – תורה משמים, עם ישראל, תרבות, ציוויליזציה, ברית
  2. מיהו יהודי? – יהודים מלידה, יהודים מבחירה, יהודים חלקית
  3. מהם ערכים יהודיים? – תורה ומצפון, יהדות ומגדר, לקחי עבר, ויכוחי הווה
  4. למה שונאים אותנו? – אנטישמיות ישנה, אנטישמיות חדשה, גירוי ותגובה
  5. איך אנחנו שורדים? – אקראיות, השגחה, תעתועי היסטוריה, כישורי הסתגלות
  6. ישראל או תפוצות? – מפה יהודית חדשה, תודעה יהודית חדשה
  7. יש גניוס יהודי? – פרסי נובל, תרבות וגנטיקה, ד'יזראלי, איינשטיין

האם אלו שבע השאלות המרכזיות של הקיום היהודי בזמננו? לא בטוח, אבל חלקן בוודאי.

רוזנר עשה לטעמי עבודה מצוינת בכך שעל כל שאלה הוא תימצת בבהירות את קשת התשובות שניתנו לה, מן הקצה אל הקצה, כך שבקריאה יחסית מהירה יכול הקורא לקבל מבט פנורמי אך מעמיק דיו בכל שבע הסוגיות המאוד חשובות שהציג לדיון.

סבורני, כי קריאה בספר זה (בוודאי אם היא מלווה גם בקריאת הערות ההרחבה), מעניקה מצע חשוב וחיוני לדיון בוגר ואולי בעתיד גם מאחה יותר בשאלות מרכזיות  ואקזיסטנציאליות שמלוות יהודים רבים. אני ממליץ לקרוא אותו.

מותג חדש? יהדות, תורה ומצוות

הנה כמה נקודות מעניינות במיוחד שצדו את עיניי במהלך קריאת הספר.

"מהי יהדות? היא מותג חדש למדי, כפי שציינו עמוס עוז ופניה עוז-זלצברג בספרם 'יהודים ומילים'. היא תחליף עדכני למה שהיה פעם 'עם ישראל' ו'תורה' ו'מצוות'. תחליף ש'נשמע מדעי ומכובד'. היא בלי ספק דבר חמקמק, נתון לפרשנות ולוויכוח. 'המסתורין של ישראל!', כלשונו של הפילוסוף עמנואל לוינס. מסתורין", כותב רוזנר, "שאין לפצח בפרק קצר של ספר קצר. ובכל זאת נציע כמה אפשרויות מני רבות".

משקל נקבי ומשקל זכרי, ידיישקייט ויהדות

בהערת אגב: הפזמונאי והכותב המוכשר יורם טהרלב אמר פעם (החל מהדקה ה2:45), שהעברית המודרנית הפסידה לא מעט כשביכרה את ההגייה המלרעית על פני ההגייה המלעילית (האשכנזית). יש איזשהו צליל חם, נעימה עסיסית, של השטייטעל הישן והחביב בהיגוי המלעילי, בעוד שההגייה הספרדית הרבה יותר חותכת, ישירה ומחוספסת (הוא מביא כדוגמה את "שבת" ו"שאבעס". שבת זו מצווה, "שאבעס" זו גם החוויה הכה מיוחדת שנלווית למצווה הזו..).

כך מסביר טהרלב את ההבדל שבין ההגיות בספרו: מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקמאות (עמ' 50):

משוררים בעבר טענו שהמשקל השני, המלעיל, רך יותר, ונהגו לקרוא לו: 'משקל נקבי'. ואילו למשקל המלרעי, שנשמע באוזניהם קשוח, הם קראו: 'משקל זכרי'… כאשר אנחנו כותבים שיר, לא חשוב אם המלים שבשורה הן זכריות או נקביות. החשוב הוא, באיזו הטעמה מסתיימת השורה – במלרע או במלעיל. לשורה המסתיימת במלעיל קוראים: חרוז נקבי, וזו המסתיימת במלרע נקראת: חרוז זכרי.

חרוז נקבי: אצא לי אל היער.

וחרוז זכרי: לראות את הקוקיות.

אחת הצורות המקובלות בזמן ובשירה העברית היא  שורה נקבית ושורה זכרית לסירוגין:

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת, (נקבי)

הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם. (זכרי)

אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת (נקבי)

כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם. (זכרי)

דומני שזה מה שקרה גם למונח "יהדות" שהוא לכאורה תרגום של המונח האידישאי "יידישקייט", העסיסי הרבה יותר. גם "יהדות" במלעיל ובאשכנזית ("יהדוס" – ומי ששמע מעט את הרצאותיו של רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, הגרי"ד, נזכר בוודאי בלא קושי בנעימה מלאת החיות והלהט שבא היה מתיז מפיו את המונח הזה: "יהדוס") נשמעת אחרת לגמרי מ"התחליף ש'נשמע מדעי ומכובד'".

 תרבות נגד

הנה נקודה נוספת, במידה מעלה חיוך אבל גם מחשבה.

"האם", שואל רוזנר (עמ' 50), "בצד הערכים המשותפים ליהודים ולתרבות הכללית ישנם גם ערכים שליהודים נותרה מידה של בלעדיות עליהם – ערכים המייחדים אותם לעומת בני תרבויות אחרות?"

רוזנר ממשיך וכותב מה שנראה כתשובה לשאלה זו: "האתוס היהודי מדגיש את ההתעקשות של היהודים לכונן תרבות-נגד לתרבותו של שאר העולם. בספרי התנ"ך מתגלה ביקורת חריפה על התיאולוגיה והפוליטיקה של העולם הקדום. היהודים נהגו להפנות עורף לאופנה השלטת, לבעוט – לפחות בעיטונת – בערכיו של שאר העולם. אמרו לא לאלילות ולהלניזם, אמרו לא לדתות המרכזיות על שלל זרמיהן…".

אני מוכרח לקטוע את רוזנר ממש באמצע דבריו ולציין כי זה לא לגמרי מדויק (וכמו שרוזנר בעצמו יציין תכף – ואני אצטטו – לגבי היהודים בזמננו), משום שתמיד הייתה כיתה או כיתות יהודיות שהפגינו התלהבות רבה בניסיון לחקות את התרבויות השכנות או האטרקטיביות.

בתנ"ך, למשל, בצד המלחמה בפאגאניזם, אנו רואים תנועות של נהירה המונית (בסיוע פוליטי, כגון זה של אחאב) לעבודת אלילים;

ומאוחר יותר בימי הבית השני, הרי שהדבר היה הרבה יותר חריף (וגם מזכיר לנו את האקטואליה בתקופתנו שלנו ממש). לפי זאב ספראי ואייל רגב (בספרם: ארץ ישראל בתקופת בית שני המשנה והתלמוד, בהוצאת כרטא):

"מבחינת השלטון היווני-הסלווקי, ההחלטה להטיל את גזרות הדת היא יוצאת דופן. השלטון אהד את התרבות היוונית וקידם אותה, אך מעולם לא כפה אותה ולא הטילה על הציבור, שהוסיף לקיים את אורח חייו. בתנאים אלה מוזר מאוד הוא השימוש באמצעים משטרתיים לכפיית הדת והתרבות ההלניסטיים. נראה שיזמת הגזרות באו מקרב המתייוונים הקיצוניים. מנלאוס ורעיו הופיעו לפני המלך ושכנעו אותו להטיל את גזרות הדת כדי לזרז את תהליך ההלנזיציה ולהבטיחו…".

הקטע הרלוונטי מתוך ספרם של ספראי ורגב

מכל מקום, רוזנר ממשיך וכותב: "אפשר אולי לטעון, או לפחות לקוות, שמשהו מרוח המרד נשאר ביהודים והוא מתגלם בשתי מגמות הפוכות.

"כמחצית מן היהודים – רבים מן הישראלים לצד יהודים שמרנים ברחבי העולם – מפגינים חשדנות וממשיכים להפנות עורף לכמה מהמגמות הערכיות הרווחות במערב (לדוגמה, הנטייה לאוניברסאליות – היהודים השמרנים מעדיפים לדבוק בשבטיות).

"המחצית האחרת – רוב בקרב יהודי אמריקה לצד יהודים ליברלים בקהילות אחרות – מתאפיינת במסירות נלהבת במיוחד לכמה מערכי המערב (הם מביעים עמדות ליברליות יותר מאלה של כל קבוצה אחרת כמעט בכל נושא שנבחן)" (שם, עמ' 51).

עולם כמנהגו נוהג, אבל החרדים פחות

מתחבאות פה אפוא שתי פינות שכדאי להפנות אליהן אלומת אור:

  1. מסתבר שההווה דומה באופן ביזארי כמעט לעבר. כמו שהיום "יש יהודים שהמרד שלהם בשאר העולם הוא בהשמעת 'לא' מהדהד יותר משל אחרים, ויש יהודים שהמרד שלהם בשאר העולם הוא בהשמעת 'כן' מהדהד יותר משל אחרים", כך זה היה גם בעבר. זה מעניין במיוחד, כי מי שחשובה לו ההמשכיות היהודיות יכול לבחון בנקל מה הייתה התוצאה ההיסטורית הסיסטמתית של כל קבוצה שנקטה בקו מסוים, ולראות מי מהן יותר שרידה.
  2. המרד השמרני הוא לא רק, בניגוד לתימצות המכליל אך גם המחניק של רוזנר, הפניית עורף לכמה מהמגמות הערכיות הרווחות; אלא הפניית עורף בעצם המחויבות לעבר, בנכונות לנקוט באקטים שהם לא שייכים לשום מגמה, מלבד מה שהם מבחינים את נוקטיהם ומבודדים אותם (לדוגמה: חבישת כיפה), ובכך מנציחים אותם, בנכונות לקבל עול.

מהי קבלת עול?

בזאת אנו שבים אל הנושא שבו פתחתנו: מהי קבלת עול?

"מדוע שמישהו ירצה בכלל להיות יהודי? ומדוע חשוב למישהו שמישהו יישאר יהודי?" (רוזנר, בפרק "סוף דבר").

טוב, כמובן שיש את ההסבר של תורת חב"ד, הנשען על ההסבר הקבלי, שבכל יהודי יש נשמה אלוקית שהיא זו שדוחפת אותו להיות יהודי ולא נותנת לו מנוח. "שום יהודי לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות", אומר הפתגם הח"בדי הוותיק. אבל עכשיו אנו עוסקים ברובד היותר פשוט.

"היהודי אלן אלקאן", ממשיך רוזנר בסוף הדבר שלו, "נולד באמריקה בשנת 1950. אך הוריו, שהיגרו אליה לפני מלחמת העולם השנייה, היחזרו רותו איתם לאירופה.

"הם היו יהודים נכבדים בקהילתם. האב, יליד אלזאס, שימש נשיא הקהילה היהודית בפריז. האם גדלה בטורינו, איטליה, שאליה נשלח גם אלקאן הצעיר כדי ללמוד בבית ספר יהודי.

"הוא כתב ספר על חייו… העוסק בחייו כמתבולל המתרחק מיהדותו בעוד מנסה להחזיק משהו ממנה, כדי שלא תאבד לו לגמרי. הוא נישא לאישה קתולית, בתו של נשיא חברת פיאט, וילדיהם הוטבלו לנצרות", אבל הוא נשאר יהודי למרות שהיה לו יותר קל אילו התנצר. "ובכן, מדוע לא? אלקאן אינו נותן בספר תשובה מספקת. "משהו עמוק, גאווה נסתרת, עזרה לי תמיד לעמוד בפני הפיתוי, לחמוק מסכנה". זה לא שהוא נעשה יהודי פעיל במיוחד, (הוא בסך הכול הקפיד ללכת בכל יום כיפור לבית הכנסת), אבל הוא בחר להישאר להיות יהודי.

זאת הנקודה. לדעתי, כך גם אמרתי לחבריי (מתחילת הפוסט…), קבלת עול משמע לבחור ללכת בדרך הזאת. זו המשמעות של הביטוי קבלת עול: לקבל עול! לא מדובר על אינוס, ולא על הכרח כלשהו, אלא קבלת עול, "והדר קיבלוה".

אני מקבל על עצמי את העול לצעוד בדרך המסורת, דרך המסורה לנו בברית סיני, בברית הגורל ובברית הייעוד של העם היהודי בדורותיו.

זוהי קבלה שמורכבת מהרבה מרכיבים. כמובן המרכיב המשפחתי – נולדתי להורים ששייכים לעם היהודי שבעצמם מחויבים לדרכו המסורתית והדתית של העם היהודי; קיים גם המרכיב התועלתני – בכל נקודת זמן עד כה סברתי שזה יהיה לי הכי נכון ומועיל להיות מחויב לדרך היהודית המסורתית (כלומר, לחיי תורה ומצוות).

אך זה לא רק זה. בחרתי להמשיך בדרך הזאת גם משום שאני מזדהה עם ערכיה וגם משום שאינני מוצא אלטרנטיבות ערכיות שהן בהכרח יותר טובות; ובתוך תוכי אני גם יודע שיהודי אשאר גם אנסה לברוח מזהותי זו. זה אני.

יש פה גם מרכיבים לא רציונליים: כן, אני מקבל על עצמי עקרונות ומחויבויות שלא את כולן אני יכול לנמק באופן תועלתני או לוגי. אבל אני מקבל את זה, כי זה בשבילי להיות יהודי. איך אמר אלקאן? "משהו עמוק, גאווה נסתרת".

ואני בוחר לקבל את עול היותי יהודי וללכת בדרכים שהמסלול היהודי הדתי והמסורתי, שהתורה, שהקב"ה, הציב לעברי. אני חושב שזאת המשמעות של המונח היהודי כל כך: קבלת עול.

בחרו בהקב"ה להיות להם לאלקים

אסיים עם הפנייה תמציתית למאמר-חסידות עמוק שהרבי מליובאוויטש פירסם  (הציטוט לקוח מתורת מנחם – ספר המאמרים מלוקט, ח"ג, ד"ה ביום עשתי עשר):

"איתא במדרש: 'כל השבטים לשם גאולתן של ישראל ולשם שבחן נקראו שמותם. ו[שבט] אשר נקרא שמו לשם גאולתן של ישראל: כמה דתימא [כמו שנאמר] ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות; ולשם שבחן: כמה דתימא אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו. אין אישורן של ישראל אלא על שבחרו בהקב"ה להיות להם לאלקים והקב"ה בחר בהם להיות לו לעם סגולה'".

על כך שואל הרבי כמה שאלות, ואביא את זו הנוגעת לעניינו אנו:

"וצריך להבין… דבחירה שייך דוקא בשני דברים ששניהם שוים, או שבכל אחד מהם יש מעלה שאין בזולתו, אבל בנוגע להקב"ה ולהבדיל אלקי הנכר, האיך שייך לומר שישראל בחרו בהקב"ה"?

התשובה לשאלה זו (הרבי במאמרו שם מאריך בנושא זה, ראה שם אות ה') נעוצה באופן קריאת המילים "שישראל בחרו בקב"ה". אם נאמר אין הכוונה שהם בחרו להאמין בו או בחרו בו ולא באלוה אחר, אלא שהם בחרו לקבל את עולו כאלוקי ישראל, אזי מדובר בבחירה משמעותית מאוד.

 

 

2 תגובות

  1. א

    מאמר נפלא. גם הספר נפלא וקליל קראתי אותו מיד שיצא (מומלץ לעיין בהערות הם מכילות פנינים). לגבי הנקודה המרכזית שנידונה והיא "קבלת העול" אולי לא מספיק הבנתי אבל נראה לי שהתשובה שניתנה הולכת על ה'קבלה' של העול ופחות על העול בעצמו שזוהי אולי הנקודה המעניינת יותר בעניין הזה מה הוא העול הזה ומה הופך אותו ל'עול'? ואם כן מה אומרת ה'קבלה' של העול. אם זה 'והדר קיבלוה' היינו מרצון מה הוא העול כאן? ואם יש מרכיב לא רציונלי שמעורב כאן השאלה אף מתחזקת מהי הקבלה ומהו העול. אני כמובן מדבר באופן כללי על הקבלת עול דתורה ומצוות ששם אפשר לומר שה'קבלה' היא סוג של הסכמה. שאלה שמעניין להתייחס אליה היא האם קבלת עול הוא דבר בפני עצמו (כמו מצווה). או שקבלת עול היא שער או תנועה נפשית שבה המצוות צריכות להעשות…

    1. מנחם ברונפמן

      זוהי נקודה מעניינת. אני מניח שה"עול" הוא עניין סובייקטיבי. יש מי שיאמר שהעול מצוי במרכיב הלא רציונלי, ויש מי שיאמר שזו הסזיפיות וכהנה וכהנה. מעטים מאוד מבין בכירי מקיימי המצוות יוכלו לומר בכנות שמעולם לא חווה במפגשו עם המצוות חוויה של "עול" המוטל עליו. לכן הנקודה המרכזית בעיני היא לא מהו העול, אלא הקבלה של המחויבות לעול הזה. הקבלה היא פעולה רצונית-בחירתית והיא נובעת ממכלול של סיבות (סובייקטיביות וייתכן שגם אובייקטיביות), והן שגורמות לי בסופו של דבר "להיות יהודי" במובן הפעיל של המונח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *