על קריאתו של רבי שניאור זלמן מליאדי למפגש שבין יעקב לעשו אחרי שנות איבה ונתק רבות, להכנות ולמסע לקראתו; וזאת על פי דבריו המובאים בספרו "תורה-אור":
בשורות הבאות אבקש להציג בתמצית את קריאתו של רבי שניאור זלמן מליאדי (להלן: האדמו"ר הזקן) למפגש שבין יעקב לעשו אחרי שנות איבה ונתק רבות, להכנות ולמסע לקראתו; וזאת על פי דבריו המובאים בספרו "תורה-אור"[1].
ככלל יש לדעת, כי אין ספרו זה – כמו גם יתר חיבוריו של האדמו"ר הזקן – בגדר של פרשנות על התורה, לא לשם כך נועד ואין זו התכלית שאותה הוא משמש. ההתייחסויות למובאות מן פרשיות התורה, ברוב המקרים, משמשות בעיקר כ"קרש קפיצה" שדרכו עוברים להתבוננות המיסטית-הרוחנית הן במבט על יסודות הקיום של היקום, על מלוא רבדיו, והן בשאלות המשמעות האישית של היהודי בעבודתו את אלוקיו.
למרות זאת, במקרים רבים ניתן למצוא בין השיטין את קריאתו שלו לפרשיות התורה, המפרשת את הדברים בדרך קבלית-חסידית ומציגה את הנאמר בפרשיות התורה כשיקוף של מהלכים רוחניים ותיאורגיים.
בפרשה זו, פרשת וישלח, האדמו"ר הזקן מציג בצורה מפורשת למדיי ובצורה יוצא דופן, לפי דרכו שלו, את פרשנותו לדרמה האנושית שבין יעקב לעשו באופן שנראה כפירוש שיטתי ורציף לכל אורך הסיפור המקראי אודות המפגש בין שני האחים[2].
מפאת קוצר המצע, לא נוכל להביא את קריאתו הקבלית-החסידית של האדמו"ר הזקן לכל פרטי הפרשה דנן, ונסתפק בהדגמת כמה נקודות חשובות.
מפגש יעקב עם עשו – תמונת הפשט
פרקים לב-לד בספר בראשית, שני הפרקים הראשונים בפרשת וישלח, עוסקים בהכנותיו של יעקב למפגש עם עשו, במאבק הלילי ובמפגש בין יעקב ועשו:
יעקב השב מגלותו בחרן עומד להיפגש עם אחיו. מפגש זה טעון ביותר, שכן יעקב גלה מביתו כשביקש עשו להורגו. לקראת המפגש המאיים מחשב יעקב את צעדיו היטב. הוא מתפלל אל ה' ופועל לקראת עשו הן בדרכי פיוס ושלום הן בהתגוננות מפני אפשרות של מלחמה.
בין הכנותיו למפגש עם אחיו לבין המפגש עצמו מתמודד יעקב, כשהוא נותר לבדו, עם דמות עלומה. חז"ל ראו במפגש זה את מאבק האיתנים המנטלי-רוחני של יעקב עם עשיו, וכינו את האיש "שרו של עשו".
ולאחר ההכנות המעשיות והמילוליות, הדיפלומטיות, הצבאיות והרוחניות – מגיע המפגש שממנו ירא יעקב כל השנים.
עולם של "תוהו" ועולם של "תיקון"
נפנה עתה לראות כיצד האדמו"ר הזקן מפרש את פרשת דברים זו. לפי פרשנות זו, יעקב מבקש "לשלב ידיים" עם עשו, כך שמבחינה תיאורגית הוא יוכל להפיק את המיטב הנדרש ממנו כדי "להאיר" את העולם. אלא שמתברר לו ליעקב שהדרך עודנה ארוכה, ולפיכך הוא מנסה בכמה אסטרטגיות שונות להגיע לאותו מצב רוחני שבו "שילוב הידיים" עם כוחותיו הרוחניים של עשיו יהיה אפשרי.
בכדי להבין יותר את תמונת העולם הרוחני שבתוכו פועל יעקב, ואת הדרמה הקבלית המתרחשת בין יעקב לעשו לפי פרשנות זו, יש להקדים הקדמה קצרה.
הנה תיאור סכמטי של תהליך השתלשלות בריאת העולם לפי קבלת האר"י-ז"ל, כפי שהדברים מבוארים בתורת חב"ד[3]:
מה תפקידו של "עולם התוהו" בתמונת העולם הקבלית הזאת?
זהו עולם שבו התרחשה "תאונה" מודעת ומכוונת, המכונה "שבירת הכלים" (שנועדה לאפשר את היווצרותו של הרוע ושל ה"סטרא-אחרא", החיוניים לקיומה של הבחירה החופשית ולמימושו של האתגר "לעשות דירה" לה' בעולמות התחתוניים).
התיאור של המושג שבירת הכלים בקבלה הוא כתאונה שאירעה בזמן תהליך הבריאה – כליו של עולם התוהו היו מועטים ("כלים מועטים"), ולא יכלו להכיל את האור האלוקי העצום ("אורות מרובים") שאמור היה להיות מוכל בהם, וכתוצאה מכך הכלים נשברו והתכולה שהייתה אמורה להיכנס לתוכו ניתזה לכל עבר. האורות שהיו בכלים של עולם התוהו הסתלקו – חלקם עלו חזרה למעלה לשורשם האלוקי, וחלקם נפלו יחד עם שברי הכלים לעולם הקליפות, שהוא העולם של הרוע. מכאן ואילך מתחיל תהליך תיקון העולם, שמימושו מופקד בידי האדם. שבירת הכלים הוא המצב שבו העולם לא החזיק מעמד והאורות התערבבו עם הכלים. העולם איבד את החוקיות והסדר שלו. הוא לא היה יכול להתקיים, ונוצר הצורך לבנותו מחדש.
לשם כך נברא "עולם התיקון". בעולם זה ישנם כלים רבים, וכמו כן האור האלוקי מגיע בהתאמה למידת ומספר הכלים. בנוסף לכך, בעולם זה קיימת קישוריות וסינכרון בין הספירות השונות. מציאות חדשה זו, שמשלבת כלים רבים ורחבים ועוצמה פחותה של אורות מועטים, יצרה עולם שמסוגל להתקיים.
מכאן נודעת חשיבות ראשונה במעלה ל'העלאת' האור האלוקי השרוי בקליפה לקדושה, תהליך המכונה "בירור הניצוצות". כך, כאשר מקיימים או משתמשים לשם מצוה בחפץ גשמי, גורמים לניצוצות הקדושה שנמצאים בחפץ ההוא לעלות לקדושה.
יעקב ועשו כמייצגים שני סטטוסים רוחניים
לפי אדמו"ר הזקן,
"ידוע שיעקב שרשו הוא מבחינת שם מ"ה דעולם התקון, ושרשו של עשו הוא מבחינת עולם התהו. והאורות דתהו הם גדולים מאד ולא יכלו להתלבש בתוך הכלים. ונסתלקו מהכלים והן בחינת מקיפים, והכלים נשברו ונפלו למטה. לכן היה עשו שלמטה רשע, אבל מצד שרש שרשו במקיפים דתהו – הרי האורות דתהו הם למעלה מהאורות דתקון" (תורה אור כד, א).
הנה כי כן, יעקב ועשו מייצגים שני טיפוסים רוחניים שונים לחלוטין. עשו, מבחינת המהות הראשונית שלו, מצוי גבוה יותר בהיררכיה הרוחנית, אלא שמקום זה – בחינת ה"תוהו" – הוא עולם שבור שצריך תיקון, ובפועל עשו הוא איש רשע. לעומת זאת יעקב אכן מצוי בשלב נמוך יותר בסולם ההיררכי של מדרג ההשתלשלות, אולם עולמו הוא עולם התיקון והעשייה, העולם שבאמצעותו מבצעים למעשה את האינטרס האלוקי בבריאת העולם.
מפגש יעקב עם עשו – התמונה הקבלית-החסידית
שני הפרקים הראשונים של פרשת וישלח (אך לא רק) מתפרשים על ידי האדמו"ר הזקן לאור אותה חלוקה מדרגית מהותית שבין עשו ליעקב.
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו (לב, ג). כאשר יעקב שולח מלאכים לעשו, הריהו סבור שעשו כבר "התברר", "וחזר לשרשו הנעלה בחינת המקיפים דתהו שלפני התקון". כלומר יעקב סבור באותה שעה שעשו הגיע לשלב של תיקון ובירור, וכעת הוא משויך לדרגה הרוחנית הנעלית של עולם התוהו, ובאופן מתוקן. לפי נקודת מבטו זו של יעקב, הריהו רוצה לשלב ידיים עם עשו, ובאמצעותו להגיע גם להשלמת ייעודו שלו בעולם:
"לכך שלח יעקב מלאכים לפניו, לפניו ממש, דהיינו אל בחינה שלמעלה ממנו [לפני יעקב, מעל מיעקב] במדרגה אל עשו אחיו… כדי להמשיך בחי' המקיפים דתהו אליו למטה בתקון… ויתייחדו יחד. ולכן צוה אותם [את מלאכיו הנשלחים לעשו]: כה תאמרון לאדני לעשו כו' עם לבן גרתי ויהי לי שור וחמור כו'. דהיינו שהודיעו שכבר נגמר ונשלם כל סדר התקון דאצילות בתכלית השלימות… עכשיו שנגמר התקון בתכלית הרי זה אתר שלים שראוי להיות בו המשכת המקיפים עליונים לכן ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך. דהיינו שתשפיע ותאיר את המקיף שלך אלי בעולם התקון וזהו מציאת החן" (שם, כד, ב – כד, ג).
יעקב אפוא מבקש למזג בעצמו ולהתברך מן המעלה הרוחנית המאפיינת את מהותו הראשונית והפנימית של עשו אחיו.
אולם המלאכים שבים אל יעקב ומנפצים את חזונו: וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו (לב, ו).
"תשובת המלאכים הוא כך: שעם היות שמחמתך ראוי ונכון מאד שיומשך אליך מבחינת ה'מקיף-דתהו', מאחר שנמצא בך השלימות של התקון, אבל מה לעשות שהמניעה היא מצד עשו אחיך שהוא עדיין למטה בבחינת שבירה, ולא נתברר עדיין כלל. ואם כן, איך ישפיע לך משרשו, [שהיא בחינת] המקיף-דתהו הנ"ל, מאחר שהוא בעצמו עדיין למטה?!" (שם, כד, ג).
תגובתו של יעקב היא: ויאמר יעקב א-לוהי אבי אברהם וא-לוהי אבי יצחק. לפי האדמו"ר הזקן, הפירוש הוא שיעקב התפלל "שיומשך אליו המקיפים דקדושה של האבות – לעזור לו שיוכל להמשיך המקיף דתהו הנ"ל שיתגלה למטה, ועל ידי זה גם הצילני נא מיד עשו כו' שלמטה".
בתמצית דתמצית, הצצנו כאן לקריאתו של האדמו"ר הזקן את ראשית פרשת וישלח, כחתירת יעקב להתעלות אל בחינה רוחנית ("מקיפים דתוהו") שהיא נעלית ממהותו הפנימית ("עולם התיקון").
בסיום הדברים חשוב להדגיש כי לפי האדמו"ר הזקן, תמונת העומק הקבלית-חסידית הזאת איננה תחליף לתמונת הפשט, אלא התשתית לה. מתוך ציור הדברים במקבילות הרוחניות, נתהוו הדברים גם ברובד הגשמי של היקום.
הערות:
[1] רבי שניאור זלמן מליאדי, תורה אור, כפר חב"ד תשנ"ב, עמ' כד-כו.
[2] למעשה הפירוש ב"תורה אור" לפרשת וישלח מבוסס על מאמר של האדמו"ר הזקן משנת תקס"ה, ובשנה ההיא הירבה לפרש פרשנות המקרא במאמריו. גם מאמר אחר משנת תקס"ה, על פרשת כי תצא (שנכנס לספר "לקוטי תורה") מתייחד בהתמקדות פרשנית למקרא, שלא כרגיל בפירושיו. תודתי לרב נחום גרינוולד מליקווד על הארתו זו.
[3] ראה: הרב ניסן דוד דובאוו, קבלה היא בידך, ישראל 2009, עמ' 57 – 103.
המאמר יפורסם השבוע ב"דף השבועי" של אוניברסיטת בר-אילן"