הרצאה 7+8: חוזה פסול – חוק החוזים (כללי) סעיפים 30 – 31, וחוזה פיקטיבי (סעיף 13)

סעיף 30 לחוק החוזים אומר כך:

חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל.

החוק מאזכר את מונחים: "בלתי חוקי", "בלתי מוסרי" או "סותר את תקנת הציבור".

נדון בהם:

  • בלתי חוקי – אחד מעקרונות-העל בדיני החוזים הוא עקרון חופש החוזים (= הענקת משקל רב לרצון הצדדים). לפיכך קובעת הפסיקה, כי לא כל אי חוקיות מובילה לפסלות החוזה, וזאת משום שלאור עקרון חופש החוזים יעשה בית המשפט כל אשר לאל ידיו כדי לקיים את החוזה. לדוגמה, ינסה ביהמ"ש לפצל את החוזה לכמה חטיבות, כך שיוכלו לפסול רק חטיבה מסוימת שבה מגולמת אי החוקיות, ולהותיר את החטיבות האחרות של החוזה בתוקפן. רק במקרים שניסיונות כגון דא לא עולים יפה ואין אלא לפסול את כל החוזה, רק אז יפסול ביהמ"ש את החוזה כולו.
  • בלתי מוסרי –בתי המשפט מתקשים ביחס לפירושו של מונח זה. ההתלבטות הגדולה היא איזה מעשה ייחשב כבלתי מוסרי כזה שקמה בשל נקיטתו עילה לפסילת חוזה, ולכן לרוב ביהמ"ש אינו פוסל חוזה מחמת עילת אי-המוסריות בלבד.
  • נוגד את תקנת הציבור – מושג משפטי שמגיע למשפט הישראלי בכללותו מדיני החוזים. בתי המשפט, למשל, אומרים, שתקנת הציבור היא "אמת מידה שיפוטית כללית שתוכנה ויישומה נקבעים ע"י בתי המשפט"; ומשמעתו: "הסדר הציבורי שהציבור נדרש לתקנתו". זהו מושג דינמי שמכיל עקרונות כלכליים, חברתיים ומוסריים.

אם נתרגם את ההיגד למילים פשוטות, "נוגד את תקנת הציבור" = עבר את הקו האדום, דהיינו, אותו הדבר שלא ייתכן שבמדינה מערבית מתוקנת יתרחש.

מספר קטגוריות למקרים הנוגדים את תקנת הציבור

תניית פטור – סעיף בחוזה שפוטר צד מאחריות בה עשוי להיות חייב אלמלא אותה תנייה.

דוגמה מס' 1 פס"ד: צים נ' מזיאר.

המדובר הוא אודות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי המחייב את חברת "צים" לשלם לתובעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, כתוצאה מן המזון הקלוקל שהוגש באנייה "תיאודור הרצל". בכרטיס שרכשה התובעת, מצוי "סעיף פטור" המשחרר את החברה ועובדיה מכל אחריות לנזקי התובעת, הן נזקי גוף והן נזקי ממון ולפיכך דרשה חברת צים לשחררה מכל אחריות.

לעומת פטור מפורש זה, סמכה התובעת יתרותיה על הוראות סעיף 64 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני הקובע את עקרון "חופש ההתקשרות" אולם פוסל חוזים העומדים בניגוד לחוק, למוסר או לסדר הציבורי.

ביהמ"ש העליון סוקר בסקירה ארוכה את הפסיקה האנגלית והאמריקאית בסוגיה המשפטית הנדונה ועומד על הבדלי-היסוד בין שתי שיטות אלה בגישה המוסרית לבעיה הנדונה, וממשיך בשאלה:

איזו היא הדרך שנבור לנו אנחנו, שופטי ישראל, על פרשת דרכים זו: הנלך אחרי הפסיקה האנגלית הנוקשה, האומרת "ייקוב הדין את ההר"? או שמא נסגל לנו לפחות לגבי חבלה הפוגעת בחיי אדם או בריאותו – את ההלכה היותר ליברלית שנקטה הפסיקה האמריקאית?

ביהמ"ש העדיף לאמץ את ההלכה האמריקאית על פני רעותה האנגלית חסידת עקרון "קדושת החוזים". כב' השופט זילברג הסביר את המניע לכך באמרו, בלשונו הציורית:

"והיה כי ישאלך השואל מחר לאמור: מנין הלגיטימציה להרכיב את השקפותינו אנו על הלכה שמקורה הוא בתחיקה התורכית? ואמרת לו: את ההלכה כי אפשר לבטל חוזה בשל היותו נוגד את הסדר הציבורי, אנו שואבים מסעיף 64 (1) של חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, אבל על עצם השאלה מה הוא הסדר הציבורי או תיקון העולם, עלינו להשיב מתוך השקפות המוסר והתרבות שלנו, כי מקור אחר זולתן ל"סדר" ול"תקינות" אין!

מסכם ביהמ"ש את עמדתו כי קדושת החוזים, כבודה במקומו מונח, אבל מקודשת הרבה יותר הימנה היא קדושת החיים ולכן – בשינוי נוסח קצת של הפסוק הידוע (ישעיהו, נ"ד, י"ז) – כל כלי יוצר עליה לא יצלח, וכל לשון תקום אתה למשפט תרשיע.

מסקנת ביהמ"ש העליון לגבי המקרה הנדון היא, כי סעיף הפטור אשר בכרטיס הנסיעה שקנתה התובעת מן החברה המערערת, הוא בטל ומבוטל, בהיותו נוגד את הסדר הציבורי.

דוגמה מס' 2: לגיל טרמפולין נ' נחמיאס. 

באותו מקרה הופיעה תניית הפטור על גב כרטיס הכניסה למתקן טרמפולינה. תניית הפטור קבעה שהנתבעת לא תישא באחריות לכל נזק או חבלה אשר ייגרמו לקופץ על הטרמפולינה.בית המשפט העליון קבע כי:

 "בעיסקת ממון גרידא תניה של פטור בחוזה תופסת. כך פסקנו בענין "שהם"… כשמדובר היה באבדן מזוודה. לא כן הדבר כשמדובר בחיי אדם או בנזק לגופו או לבריאותו. כאן מתווסף הגורם הציבורי, שאין הפרט יכול לבטלו או לוותר עלי

"לדעתי, שום סדר ציבורי אינו יכול לסבול מצב כזה ולתת לו גושפנקה חוקית; מה גם שמדובר ב"דבר מסוכן" שמטבעו הוא עשוי להזיק. נגרם נזק תוך כדי השימוש בו, ההנחה היא שהוא נגרם עקב התרשלות בעליו, וכדי להיפטר מאחריות על הבעלים לנקות עצמו מאשמה. לדעתי, הוא יכול לנקות עצמו רק על ידי הוכחה שנקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים כדי למנוע סכנה בלתי רגילה מהמשתמשים. הוא אינו רשאי לנער חצנו מכל אחריות על ידי סעיף פטור אפילו הובא לידיעת המשתמשים בצורה נאותה".

דוגמה 3: עזבון חרובי נ' מנהרות רפטניג.

המדובר הוא על תביעה שהוגשה על ידי אלמנתו וילדיו של שלמה חרובי ז"ל, אשר נהרג במהלך מסע שייט "רפטינג" בנהר הוואטוט שבפפואה-גיניאה החדשה. במסע זה קיפחו את חייהם, פרט למנוח, שני אנשים נוספים. בית המשפט קבע כי מארגני המסע – מי שהיו הנתבעים בפניו, חברת נהרות משלחות רפטינג בע"מ (להלן – "נהרות") – וכן בעלי החברה, נושאים באחריות לאירוע שבו קיפח המנוח את חייו, וקבע את סכומי הפיצוי.

חברת מנהרות רפטניג ערערו על ההחלטה. לשיטתם,  בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו כי הם התרשלו; עוד טענו כי המנוח הסתכן מרצון בעצם הצטרפותו למסע קשה ומסוכן שאת הסיכון שאפשר שלא יחזרו ממנו – ידע; ומכל מקום שאשם תורם של המנוח היה כאן; עוד טענו כי בית המשפט שגה בכך שחייב את הנתבעים בפיצוי אף על פי שהמנוח חתם על תנית פטור.

בית המשפט דוחה את הערעור.

  • "לעניין ההתרשלות: בית המשפט קבע, בהסתמך על דברי מומחה מטעם התובעים, כי רשלנותה העיקרית של חברת "נהרות" היתה בכך שלא עצרו לתצפית לפני הכניסה לקטע המסוכן של הנהר (ואף לא לפני כן). גם בדף ההסבר שחולק לפני המסע הובהר שמדובר בנהר סוער מאוד, וכי זו הפעם הראשונה ש"נהרות" עורכת בו שיט. הובטח בחוזר כי "לפני כל אשד נצפה ונבחר את הדרך הטובה והבטוחה למעבר." עוד הוסבר שבמקומות שבהם האשדים סוערים במיוחד בדרגה בלתי עמידה לרפטינג, יהיה צורך לעקוף ברגל על הציוד והסירות. גם מדריכי "נהרות" וגם המומחה מטעמם הדגישו כי בכל מקרה יוכלו לעצור כאשר יגיעו לאזור המהווה סכנה לסירות. אולם מה שקרה בפועל הוא שמדריכי המסע כלל לא עצרו עד לאירוע התאונה ולא התנהלו – כפי שהיה צריך להתנהל – לפי כל הראיות, עקב בצד אגודל. איני מוצאת כל פגם בממצאיו של בית המשפט, שקבע כי אופן ההתקדמות בנהר היה רשלני וגרם לכך שהחבורה מצאה עצמה נסחפת למים הסוערים, מה שהוביל לאסון שארע. מותר היה לבית המשפט לסמוך ממצאיו על המומחה מטעם התובעים, שדבריו (בעניין זה) נתמכים גם בראיות מטעם הנתבעים ובחומר שהוצא על ידם. על רקע העובדות הקונקרטיות להתרשלותם של הנתבעים, ניתן להכריע בטענות המשפטיות שהועלו".
  • לעניין ה"טענה בדבר הסתכנות מרצון… אני מוכנה לקבל לאור מכלול העדויות כי המנוח ידע – או, לכל הפחות, שהיה עליו לדעת – על אודות הסיכון הטמון בשיט רפטינג, בפרט באזור בלתי מוכר; וכי הוא הסכים לאותה "חשיפה" לנזק שעשוי להיגרם כתוצאה מהסיכונים הרגילים הנלווים לשיט בנהר מסוכן. אולם, המנוח לא קיבל על עצמו את הסיכון להתרחשות נזק – לרבות מוות – כתוצאה מניהול המסע שלא כמובטח ובניגוד למתוכנן, באופן שחרג מהנהלים שהחברה המארגנת עצמה קבעה – דהיינו, התנהלות בנהר ללא עצירות ולא, כפי שצריך היה לעשות, עקב בצד אגודל, תוך בדיקת היכולת להמשיך בשיט לנוכח המכשולים המצויים בתוואי הדרך. המנוח לא הסכים שתוצאות הנזק במקרה שכזה תיפולנה על כתפיו, בייחוד לנוכח העובדה שהפעולה – או, ליתר הדיוק, המחדל – שגרמה לנזק בוצעה כאן על-ידי "נהרות."…
  • "לא-כל-שכן כשהמעשה שגרם לנזק לא היה פעולה רצונית של הניזוק, אלא מעשהו של המזיק אשר הניזוק, בדעתו את הסיכונים הכרוכים בו, אך ציפה לו בלבד: בהעדר ראַיה על רצון ההסתכנות, אין להסיקו מידיעת הסכנה בלבד, כשם שאין להסיק רצון ההסתכנות מידיעת הסכנות הטמונות במלחמה או בהתפוצצות או באסונות-טבע".
  • הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם. העובדה שהסכנות שבנהר היו ידועות אינה מעידה על רצון להסתכן בתוצאות המעשים הרשלניים של "נהרות", כפי שארע כאן".

דוגמאות נוספות לפרטים בחוזה שנוגדים את תקנת הציבור ובטלים:

  • סעיפים בחוזה שאוסרים על פנייה לבתי משפט – נקבע כבר בלוין נ' לוין שאיסור פנייה לבית המשפט בחוזה נוגד את תקנת הציבור, ומכאן שבטל, שהרי לא ייתכן שבמדינה מתוקנת יהיה החוזה מנוע מלהידון באינסטנציה משפטית אובייקטיבית כלשהי.
  •  כך גם לגבי סעיפים שנהוג היה לכלול בחוזים לפני חוק יסוד: חופש העיסוק, כללו איסור על המועסק עם פיטוריו/התפטרותו לעסוק באותו מקצוע במשך מספר שנים – קיצוץ סעיף זה שהיה בעבר מופיע בדיני חוזים בשל הנמקת תקנת הציבור.

כשהחוק אומר שהתנייה או הפרט בחוזה שהוא בלתי חוקי בטל, למה כוונתו?

בטל = הכוונה היא בטל רטרואקטיבית, כאילו לא היה קיים מעולם. הפועל היוצא מכך הוא, שאין פיצויים מכוח סעיף 30. התוצאה היא השבה הדדית, כל צד משיב לצד האחר מה שקיבל או נתן.

חריגים לכלל ההשבה הדדית (מתי בית המשפט לא מחייב השבה הדדית למרות פסלות החוזה)

לכלל ההשבה הדדית יש חריגים, והם נידונים בסעיף 31:

בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו.

יש פה חידוש גדול. "הוראת סעיף 31 לחוק החוזים, היא יצירה נורמטיבית מקורית שאין לה אח ורע בדין המשווה, בכך שהיא מקנה לחוזה תוצאות משפטיות על אף היותו חוזה בלתי חוקי". כתוצאה מכך, "הרתיעה של בתי המשפט מלעסוק בחוזה בלתי חוקי התפוגגה, וכיום לא עומדת בפני בית המשפט כל מניעה להעניק סעדים לצדדים, הגם שהיו מעורבים במעשה אסור".

הנה כי כן,

  • ביהמ"ש יכול לפטור צד אחד מלהשיב
  • ביהמ"ש יכול לומר לצד מסוים אתה תמשיך לשלם את חיובך, למרות הבטלות הרטרואקטיבית.

מתי משתמשים בחריג?

"בקביעת תוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי, מתגוששים שני עקרונות מנוגדים: עקרון ההרתעה והמניעה מיצירת חוזים בלתי חוקיים בעתיד, מול הרצון לעשיית צדק קונקרטי בין הצדדים כך שלא ייצא חוטא נשכר".

נסביר:

  • גישת הצדק – אותה מוביל השופט אלון: על ביהמ"ש לעשות שימוש בחריגים לשם עשיית צדק בין הצדדים, שלא יצא חוטא נשכר. כשיש צד "רשע" יותר, יש לדאוג שלא יצא נשכר.

וכך כותב השופט אלון:

"בדברי ההסבר לסעיף זה (הצעת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1970) [נאמר שיש]: "לאפשר לבית המשפט לפסוק בכל מקרה לפי נסיבותיו, כדי לעשות צדק בין הצדדים לגופו של ענין".
כדי להגיע למטרה זו של עשיית צדק לגופו של ענין החוזה, על בית המשפט לתת את דעתו, בין היתר, לשיקולים הבאים: 
א. התנהגותו של כל אחד מהצדדים בקשר לביצוע ההסכם, שהרי מן ההגינות ומן הצדק הוא שלא לשעות, במדה שהדבר ניתן במסגרת הוראות סעיף 31, לטענת בעל דין בדבר אי חוקיות ההסכם,  אשר ברור שטענה זו אינה משמשת אלא כסות עיניים לרצונו של בעל דין להתחמק מקיום החוזה; 
ב. חלקו של כל אחד המצדדים באי חוקיות החוזה, וככל שגדול חלקו זה של הצד הטוען עתה לביטולו של החוזה מפאת אי חוקיות כן תקטן נטייתו של בית המשפט להיענות לטענתו; 
ג. "אין חוטא נשכר" – היינו העבריין לא ייהנה, בנוסף על מעשה עבריינותו, גם מאי קיום הנפקויות שבדין האזרחי הנובעות מהחוזה; 
ד. הבחנה בין אי חוקיות הנובעת מעצם מהותה של העיסקה שבחוזה, כגון חוזה לשם ביצוע מטרה בלתי חוקית, ובין אי חוקיות, שהיא נלוית וטפלה לגוף העיסקה שבחוזה.

  • גישת ההרתעה – על ביהמ"ש לעשות הכול כדי להימנע מהשימוש בחריגים, למען ייראו ויראו. "חינוך הציבור לרחוק מתכסיסים כדי להשיג מטרות בלתי חוקיות". לשיטה זו, אנו צריכים להסתכל על הטווח הארוך – מה ילמדו מגישת הצדק המקיימת חוזה שיש בו פסלות (גם אם מצד הנמקה של עשיית צדק לנפגע מידי רשע)? שאפשר להיות צד לחוזה פסול. אם הציבור יידע שבמקרים של חוזה פסול ביהמ"ש הוא יירתע מלהשתתף בחוזה כזה. 

"דרושה לדעתי ההרתעה לא רק משום שזו כוונתו של המחוקק הרוצה כרגיל בבטלותו של חוזה בלתי- חוקי, לאל גם משום שלצערנו, כעולה מן הפסיקה, התנהגות זו פשטה בציבור בממדים מדאיגים".

דוגמאות לפסיקה בגישת צדק

אדרעי נ' גדליהו:
 קונים מגיעים לסיכום על מכירת דירה יד 2. בעת חתימת החוזה המוכרים מאלצים את הקונים לחתום על 2 חוזים. חוזה 1. על סך 600 אלף ש"ח. חוזה 2. על סך 400 ₪ למכירת הרהיטים כביכול, (זאת כדי לחמוק מתשלום מס). בשלב מסוים המוכרים מצאו קונה שמוכן לשלם יותר, ומשכך המוכרים מבקשים לחמוק מקיום החוזה בטענה שזהו חוזה פסול.

דעת השופט אלון (אליו הצטרפה בן פורת): כדי שלא יצא חוטא נשכר, אלו שביקשו לפצל את החוזה כדי להעלים מס הם אלו שירוויחו כעת מביטול החוזה כתוצאה מאיפשור חתימת חוזה עם לוקח שמעוניין לשלם יותר? זה הרי בלתי מתקבל על הדעת, הדבר נוגד את הצדק. לפיכך ביהמ"ש צריך להתערב. חובת הצדק מכריחה להחריג את המקרה הזה ולא לבטל החוזה.

כפר קרע נ' מד"א:

 בית המפשט דוחה טענת כפר קרע שמנסה לחמוק מתשלומים מתוך התהדרות באיצטלא של שומרת חוק (טענה לבטלות החוזה בשל אי חתימת הגזבר), ומחייב את כפר קרע לשלם למד"א את התשלומים על פי ההסכם חרף אי חתימתו של הגיזבר על ההסכם.

דוגמאות לפסיקה בגישת ההרתעה

הלוי נ' קוזניצקי :

 המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת תוקפם של ההסכמים, בהיותם בגדר הסכמים שנועדו להסתיר מרשויות המס את העסקה האמיתית ונוכח העובדה כי המנוחה נפטרה.

בית המשפט קובע כמה קריטריונים לבחינת האיזון בין גישת ההרתעה לבין גישת הצדק:

  1. נבחן את אי חוקיות: "בית המשפט לא יפסוק השבה מקום בו יש בהשבה הקונקרטית כדי לעודד ביצועם של חוזים בלתי חוקיים או לסכל את תכלית הפסילה באופן שמאפיל על שיקולי הצדק".
  2. נבחן מידת הפגיעה בצדדים: "הפטור מהשבה ייעשה מקום בו בית המשפט משוכנע כי השבה תביא לתוצאה לא צודקת בין הצדדים".
  3. נבחן את מידת הביצוע של החוזה: "מידת הביצוע של החוזה הבלתי חוקי – השאלה האם יש מקום לפטור מהשבה עולה בעיקר במקרים בהם החוזה קויים רק בחלקו, מאחר שאם החוזה קויים במלואו אין לכאורה מקום להשבה כי כל צד קיבל את התמורה שציפה לה. עם זאת, גם במקרה בו החוזה בוצע במלואו, ייתכנו מקרים בהם יורה בית המשפט על השבה, וזאת כאשר לאי החוקיות מצטרף גורם נוסף כמו מצג שווא או כפייה ועושק".

חיימוב נ' חמיד: 

בפס"ד זה נטענו שתי טענות: 1) כאשר ההסכמה לבוררות היא מתוך פחד (עולם התחתון) יש לבטלה בעילת הכפייה. ביהמ"ש מסכים עקרונית עם טענה זו. אלא שקובע כי בקשת הביטול לא הייתה תוך זמן הסביר. 2) תקנת הציבור – ביהמ"ש (שמגר): אין ליתן תוקף לבוררויות של בתי דין פנימיים מסוג זה (עברייניים) שכל מטרתם הסתרת עיסוקים בלתי חוקיים מן הרשויות. אין הדעת סובלת כי ביהמ"ש יהפוך לאמצעי לאכיפת סולחות פנימיות של ספסרי מטבע זר. והערעור בטל. השבה הדדית.

הדומה והשונה בין חוזה פסול לבין חוזה למראית עין – בין סעיף 30 לסעיף 13

אומר סעיף 13:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

הנה כי כן, חוזה פיקטיבי – אם יבוא לפני ביהמ"ש יתבטל רטרואקטיבית, אך יחד עם זאת יש הגנה לצדדים שלישיים שהסתמכו בתום לב; זאת בניגוד לחוזה פסול שצדדים שלישיים לא זוכים להגנה.

מהו הטעם להבדלים בין חוזה פיקטיבי לחוזה פסול?

ובכן, 

  • חוזה פיקטיבי (סעיף 13) יכול ויהיה למטרות חיוביות (לדוגמא, הורה שרוצה מתנה לא' מילדיו; הוא יכול לעשות חוזה פיקטיבי של הלוואה עם בנו – וזאת למניעת מטרה קינאה בין האחים. זוהי מטרה חיובית לשם עריכת החוזה הפיקטיבי). 
  • לעומת זאת, חוזה פסול לעולם הוא חוזה שלילי – בהגדרה הוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי; נוגד את תקנת הציבור.

הביטול הרטרואקטיבי בחוזה פיקטיבי מיוסד על העיקרון הגדול של חופש החוזים: היות שכוונתם הפנימית של הצדדים הייתה שלא להתקשר בחוזה, אנו מעמידים את רצון הצדדים ומבטלים את החוזה.

לעומת זאת, הבטלות הרטרואקטיבית של חוזה פסול עומד בניגוד מובהק לעקרון חופש החוזים: אמנם הצדדים רצו לקיים את החוזה הפסול, אבל היות שהוא פסול, לא חוקי ולא מוסרי ונוגד את תקנת הציבור – איננו מתחשבים ברצונם ומבטלים את החוזה.

חוזה על תנאי

זו לשון החוק:
  1. (א)  חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מפסיק).
           (ב)  חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רשיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרשיון הוא תנאי מתלה.
           (ג)   חוזה שהיה מותנה בתנאי מתלה, זכאי כל צד לסעדים לשם מניעת הפרתו, אף לפני שנתקיים התנאי.

ישנן שתי חלופות לחוזה על תנאי:

  1. חוזה על תנאי – מתלה. חוזה שקיומו תלוי בהתקיימות התנאי.
  2. חוזה על תנאי – מפסיק. חוזה תקף, אולם ברגע שבו התנאי מתקיים הוא חדל מלהתקיים.

איך נדע אם החוזה הוא חוזה על תנאי? מכוח הבנת החוזה. לשם כך יש שתי דרישות:

  1. התנאי הוא אירוע חיצוני לחוזה (לא חיוב של מי מהצדדים).
  2. התנאי הוא אירוע שאיננו ודאי.

דוגמה לתנאי מתלה: תנאי שכפוף לאישור בית משפט. הוא חיצוני לחוזה, ותוצאתו אינה ודאית.

דוגמה לתנאי מפסיק: תנאי שמופיע בחוזה על פיו, לדוגמה, אם שער הדולר יהיה 4 ₪ החוזה בטל.

הפסיקה מכירה בכך שייתכן חוזה משולב (גם מתלה וגם מפסיק).

סיכול תנאי

  1. (א)  היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו.
           (ב)  היה חוזה מותנה בתנאי מפסיק וצד אחד גרם לקיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על קיומו.
           (ג)   הוראות סעיף זה לא יחולו אם היה התנאי דבר שהצד היה, לפי החוזה, בן חורין לעשותו או לא לעשותו, ולא יחולו אם מנע הצד את קיום התנאי או גרם לקיומו שלא בזדון ושלא ברשלנות.

צדדים צריכים לקיים את התנאים. צד שהכשיל את קיום התנאי לא יוכל להסתמך על כך, ויחשב הוא למפר.

כעו"ד אנו צריכים לחתור לוודאות ולהימנע מתנאים.