כבר כמה חודשים שאני מבקש לקיים איתו שיחה אישית מעמיקה ומקיפה.
אולם, כדרכו ב-16 שנות שליחותו, הרה"ג השליח ר' מנחם מענדל חיטריק שליט"א, המשמש גם רבה של הקהילה האשכנזית באיסטנבול שבטורקיה, היה עקבי בסירובו.
לבסוף, לקראת כינוס השלוחים הממשמש ובא – שבו רואה הרב חיטריק מטען רב עוצמה של נתינת כוח בעבודת השליחות – נעתר הרב חיטריק להפצרותיי. הריאיון התפרסם בגיליון המוגדל של כפר חב"ד לכבוד כינוס השלוחים והיכה גלים נרחבים.
בעקבות הריאיון והתגובות לו, וגם במסגרת העובדה שמדובר כאן באתר שלי שבו אני הוא האחראי הסופי לגבולות הביטוי… ביקשתי מהרב חיטריק לבצע השלמות חשובות שמטעמי מקום ומטעמים אחרים לא יכולתי להכניסם בריאיון המודפס.
הרב חיטריק נעתר, והנה הדברים העוסקים בליבת הסוגיות החשובות והמשמעותיות ביותר – לענ"ד – לדמותה של חב"ד כחסידות, ולדמותה העתידית של חב"ד כתנועה היהודית המובחנת – שאני סבור כי תהיה הסכמה רחבה להגדרתה כתנועה – החשובה ולמצער הדומיננטית ביותר בעולם היהודי בימינו.
נקודת ההתחלה: הילדות
הרב חיטריק הוא 'איש אשכולות' במלוא מובן הביטוי – הוא רב פוסק הלכה, מומחה לענייני כשרות; מנהיג קהילה ומקים עולה של תורה (די לציין שהוא הביא לחיים של קיום תורה ומצוות כמה וכמה מאות משפחות), וגם מלומד וחוקר מעמיק השוחה היטב בעולם המנהגים ותולדות קהילות ישראל.
השאלה הראשונה שאני מבקש לשאול חוזרת לנקודת ההתחלה: הרב חיטריק, ספר לי בבקשה עזל הבית שנולדת בו; מה בבית אבא עיצב את עולמך הפנימי?
"נולדתי בצפת, כחודש אחרי שהוריי הגיעו בשליחותו של כ"ק אדמו"ר לעיר צפת. מאליו מובן כי מינקות ממש ספגתי סביבי אווירה ההולכת וסובבת את ענייניו של הרבי, מבצעיו של הרבי, שליחותו של הרבי, תביעותיו של הרבי. אפשר לומר שאבי מורי שיחיה, המוּכר מן הסתם לקוראים הנכבדים ממדורו הקבוע ב'כפר חב"ד', הוא חסיד מקושר של הרבי – וזו האווירה שהוא השרה ומשרה תמיד בבית.
"אחד מזיכרונות הילדות שלי מאבי הוא שעת ערב שבת. אבי היה מניח על רכבו רמקול, ונוסע בכל מבואות העיר ומכריז על שעת כניסת השבת הממשמשת ובאה: 'שבת שלום מחב"ד, הדלקת נרות בשעה… כל אישה ובת מדליקה נרות שבת, שבת שלום מחב"ד!'.
(איני מצליח להתאפק ואני מספר לרב חיטריק שאלו בדיוק זיכרונותיי מבית אבי שיחיה הרב משה ברונפמן, שעד היום, יותר מארבעים שנה, נוסע עם הרב שמעון דדון כשעה לפני כניסת השבת בכל רחבי העיר לוד ומכריז על הדלקת הנרות, תוך חלוקת נרות שבת.)
"זה היה אפוא חלק אינטגראלי ומהותי מהילדות שלי. הרבי, השליחות.
"אתן לך דוגמה נוספת. ליל הסדר בבית אבא לא היה רק ליל הסדר 'הרגיל', אלא כל הרוח הפנימית הייתה – לעשות את ליל הסדר כמו שהרבי עשה את ליל הסדר. אבי בתור בחור, מיד אחרי 'מוציא מצה' בליל הסדר, היה רץ מביתו ל-770, לביתו של הרבי הריי"צ בקומה השנייה, כדי להתבונן ברבי בעת עריכת ליל הסדר. ומאז כל דבר שקשור בליל הסדר, היה קשור גם לאופן הנהגתו של הרבי באותו עניין: איך הרבי הכין את המרור, וכיצד הרבי אכל את המרור וכן הלאה.
"ואולם דומה עלי, שהדבר שהיה בעבורי בעל השפעה כבירה יותר היה העובדה שמגיל רך מאוד, ארבע או חמש, ועד ג' בתמוז – לא עברה עלי שנה אחת שלא הייתי בחודש תשרי במחיצת הרבי. בכל שנה היינו נוסעים, אני ואחי שיחיה, לרבי לחודש תשרי. בציור זיכרוני אין יום כיפור, חג סוכות, הקפות – אלא במחיצת הרבי. ובוודאי, בלי ספק כלל, עובדה זו השפיעה ומשפיעה השפעה גדולה מאוד על כל מהותי; והנני חש רגשי אסירות תודה לאבי ולאימי על שהעניקו לי הזדמנות זו.
"אגב, אותן ההזדמנויות עצמן היוו בעבורי גם פתח ושער לבית זקני, אביו של סבי, הרה"ח הרב יהודה חיטריק ע"ה, שהיה מזקני אנ"ש, וכך יצא שקיבלתי גם מתנה זו – היא ההשפעה וההדרכה שזקני העניק לי בכל הפעמים הרבות שביקרתי אצלו למן ילדותי ממש".
מה אכן קיבלת מסבך הרב יהודה חיטריק?
"תראה, ודאי שלא הייתי הבחור החסידי שהוא – כמי שלמד בליובאוויטש – חשב בעיני רוחו ש'תמים' צריך להיות. הרי הוא היה יהודי חסידי באמת, שבכל יום בשעה חמש וחצי כבר היה בדרכו אל המקווה, ואחר כך לומד היה חסידות בחברותא, ומתפלל במתינות; בקיצור – יהודי חסידי מאוד, פנימי ומסודר מאוד.
"אבל למדתי ממנו המון. קודם כול מהדוגמה החיה האישית שלו, הוא ישב כל היום ולמד אם בחברותא ואם לבד. זה היה כל עולמו. הוא התאפיין גם בזהירות בכבודו של אחר עד הקצה ובאורחות חייו החסידיים הספוגים בעבודה אישית ברוח חב"ד; אבל גם היה דבר נוסף שהבחנתי בו – והוא קנאותו לכבודה של ליובאוויטש. זה היה דבר מעניין מאוד.
"זוכרני שפעם אחת בא לבקר אותו אדמו"ר מסוים. אדמו"ר זה בא לראות את זקן החסידים של ליובאוויטש, בוגר תומכי תמימים דליובאוויטש, חסיד שראה את אדמו"ר הרש"ב. בפגישה זו אמר האדמו"ר לזקני: 'נו, הרי החסידים של היום הם שלא באותו ערך לחסידים של פעם בתקופת אדמו"ר הרש"ב'. ואז זקני הסתכל עליו במבט חמור, ואמר לו: 'החסידים של היום נעלים הרבה יותר מהחסידים של פעם… החסידים של אדמו"ר הרש"ב – הרבי אמר משהו, נו – יכלו לעשות ויכלו לא לעשותו; אבל חסידים של היום, אם רק יאמר הרבי משהו – מיד יקיימוהו בלא שיהוי. כולם לומדים רמב"ם, כולם הולכים למבצעים וכן הלאה'. הנקודה היא שהוא ידע היטב למה התכוון האדמו"ר, אבל כשיכלה להיגרם מזה פגיעה כלשהי בכבוד ליובאוויטש – הדבר חרה לו והוא מיהר להדגיש זווית אחרת כך שכבוד ליובאוויטש יישמר.
"וכך גם סבי הרב צבי הירש ז"ל שהיה איש עסקים אבל גם תמיד עסק בגופי תורה, היה בכל שיחה עם יהודי אחר, מיד מזכיר שהוא חסיד של הרבי והתגאה בהיותו שייך לחסידות חב"ד".
הלימודים בישיבה
והמקום שגדלת בו? איזה חלק היה לו בעולמך?
"גדלתי, כאמור, בצפת. בצפת לא היו אז 'זקני חסידים'. החסיד הכי מבוגר בצפת היה דודי, הרה"ג הרה"ח הרא"ל קפלן ע"ה… ומובן שהשיח החסידי – כל עולם המושגים החב"די – היה 'שיח של צעירים'…
"כשהייתי בן 13 התחלתי ללמוד בישיבה בלוד, ואז התפתח אצלי 'תחביב' שמילא רבות משעות הפנאי שלי: לאסוף מכתבים של הרבי וסיפורים ושמועות חסידיים. אני, ועוד שניים-שלושה מחבריי, היינו סובבים אצל זקני חב"ד שגרו אז בשיכון חב"ד בלוד, והיינו יושבים וכותבים מפיהם במשך שעות את הסיפורים ממה שהם שמעו וממה שהם ראו במשך חייהם. הייתי מבקש מהם – וגם מחסידים במקומות אחרים שהייתי מגיע אליהם בהזדמנויות שונות – לעשות צילומים למכתבים של הרבי שהיו בידיהם, וכך אספתי תצלומי מכתבים רבים וכיוצא בזה מהרבי.
"אני נזכר במשהו שנחרט בקרבי. פעם ישבנו אצל חסיד חב"ד שגדל עוד בנעוועל, ר' פרץ ברזין. הוא היה מוכר ציציות ומוצרי יודאיקה. ובתוך דיבורו הוא התפרץ לפתע בקול: 'היום כולם רוצים פה ציצית עם כנפות ממשי… אני הכרתי את ר' מענדל פוטרפס עוד ברוסיה, והוא נהיה ר' מענדל פוטרפס גם בלי כנפות של משי בציציות…'
"לימודיי בישיבה בלוד היו בשנים נ'–נ"ג. בימים ההם הרבי היה אומר שיחות רבות לפני החסידים באמצע השבוע, וגם היו 'חזרות' על השיחות במוצאי שבת. ככל שאולי זה יישמע היום מוזר, אבל בישיבה אז לא נתנו רשות לבחורים לקום באמצע הלילה כדי לשמוע את השיחות של הרבי, שכן הדבר פגע בערנותם של התלמידים במשך היום וביכולתם ללמוד כדבעי. היו מתי מעט בחורים – ארבעה בחורים – שקיבלו אישור מיוחד להקשיב לשיחות באישון ליל. אלו היו ידידיי הרב מנחם מענדל העכט (רב ושליח בתל אביב), הרב מנחם מענדל הענדל (השליח ביוון), הרב ישראל סגל (משפיע בברינווא) ואנוכי. היינו מקשיבים לשיחות בלילה, ולמחרת אחד מאיתנו היה חוזר תמצית של הדברים ב'זאל', אחרי תפילת שחרית.
"הייתי אז גם – עם הרב ישראל סגל – מנהל 'מטה משיח', והיינו עסוקים בלהט רב בעבודה רבה ובפעילות נלהבת בכל רחבי העיר וגם בוודאי בתוככי הישיבה בענייני משיח וכולי. זה היה כל עולמי אז.
"על כל פנים הנקודה היא, שאז, עיקר כובד המשקל של הווייתי היה – מה שהרבי נהג וכדומה".
חב"ד וכל השאר
והיום?
"זוהי נקודה חשובה מאוד ועמוקה מאוד. נכון שכחסידים הרי במובן מסוים ציור החיים הרוחניים שלנו צריך להיות מצויר כפי שהדברים היו אצל הרבי, בליובאוויטש, מנהג ליובאוויטש וכולי.
"אלא שעם זאת, מן ההכרח לזכור שאחד היסודות שעוברים כחוט השני הן בשיחותיו הן בהנחיותיו של הרבי הוא, שחב"ד היא חלילה וחלילה לא 'אומה בפני עצמה' הנפרדת חס ושלום משאר מנהגי היהדות ומשאר קהילות הקודש עמך בית ישראל. כל מנהגי היהדות – מנהגי אשכנז ומנהגי ספרד, הן אלה שנתקבלו אצלנו הן אלה שלא, הם כולם חלק מהמכלול הגדול של תורה ומצוות.
"בהחלט, חב"דניק שמקבל על עצמו להיות חסיד בוודאי שהוא צריך להתנהג בהתאם למנהגי חב"ד ולהוראות רבותינו – ובפרט שהרבי השקיע מאמץ כביר באיסוף ובקיבוע של מנהגי חב"ד אחרי האבדון הגדול שחוללו הקומוניזם והנאציזם. וזה גם נכון, והדבר מושרש היטב בשיחותיו הקדושות של הרבי, שיש לנו קו שלנו, ויש לנו העניין שלנו, וחב"ד היא 'אי' מיוחד ומרומם.
"אבל עם זאת, חובה גדולה היא לזכור שאנחנו לא 'אי בודד' באוקיינוס חס ושלום, אלא שאנו אי המחובר לעוד קבוצה של איים. אנחנו – חב"ד – לא עומדים במנותק חס ושלום מקהילות ישראל וממורשת קהילות ישראל – על הלכותיהן, מנהגיהן ותורותיהן. חייבים כולנו לזכור ולפעול על פי נוסחת איזון שהיא חיונית – מצד אחד להדגיש את ההדגשה של הייחוד שלנו כחסידי חב"ד וכולי, ומצד שני לא לוותר על ההדגשה החשובה לא פחות של השייכות שלנו ליהדות התורנית ולשלשלת המסורה של עם ישראל.
"וזה גם קשור לענייני הלכה. לפעמים אני רואה את זה אצל בחורים או אברכים שלומדים הלכה מתוך שלחן ערוך אדמו"ר הזקן, ושוכחים שאדמו"ר הזקן לא התחיל על מצע ריק. ה'שלחן ערוך' בנוי על הראשונים ועל האחרונים ועל השתלשלות ההלכה.
"אני באופן אישי אוהב מאוד את חקר מנהגי ישראל, ובספרייתי אוסף גדול של ספרים העוסקים במנהגי ישראל – ולאחרונה אני עסוק בכתיבת ספר על מנהגי יהדות טורקיה – ואני רואה בחיבור הזה לכלל עם ישראל לדורותיו, על מנהגיו והווייתו במשך השנים מימי קדם ועד עתה, נדבך עומק מיוחד שהוא חיוני לציור הקומה של שליח ושל רב.
"פעם שמעתי מהרב יצחק חזן, השליח ברומא, שפעם בהקשר כלשהו הרבי התבטא כהנחיה בקשר לעבודת השליחות ברומא – שאין להתערב במנהגים של קהילה שהיא בת אלפיים שנה… (מי שבקי קצת אצל תולדות מנהגי ישראל יודע שלקהילת רומא – שהיא קהילה בת אלפיים שנה – יש מנהגים ייחודים משלה כפי שהתקבלו כבר מימי קדם). זאת אומרת: נכון שאתה חב"דניק, ושאתה שליח, ויש לך מנהגים שאתה בטוח בקדושתם וזה חלק יסודי מזה וכולי – אבל בד בבד נהרא נהרא ופשטיה, וגם זה חלק ממנהגי חב"ד…
"צריך ראשית ללמוד על מנהגים ועל קהילות ועל ההתפתחות התורנית בעם ישראל לדורותיו; וגם צריך לדעת שלכל דבר יש מקור, וגם הווה-אמינא בתורה הוא חלק מהתורה, ואפשר שיהיו חוגים אחרים שלא נוהגים כמונו ועדיין הם פועלים בדרכי אבותיהם וממשיכים את המסורת שלהם והם קדושים וטהורים, אהובים וברורים. ואכן פה בטורקיה, הפעילות שלנו בקהילה, היא עם מנהגי ספרד; וגם במרוקו בית כנסת חב"ד – בידיעתו ובברכתו של הרבי – נהג על פי מנהגי מרוקו".
הידע המקיף בהלכה ובמנהג
אם כבר מדברים בנושא זה של מנהגי עדות ישראל ותולדותיהן, אבקש לשאול אותך שאלה בעניין. הנני מכיר אותך זה זמן רב והרבה יותר מפעם אחת נעזרתי בשליטתך העצומה בספרות ההלכה והמנהג של כלל קהילות ישראל לתפוצותיהן ולתולדותיהן לדורותיהן. כיצד הגעת לזאת?
"קודם כול בוא ונדייק: אין לי 'שליטה עצומה' בעולם מנהגי ישראל תולדותיהם וספריהם כמו שאתה מציג זאת, זאת קצת הגזמה. אכן, מטבעי הנני סקרן – ואני בעיקר מסתקרן ללמוד על יהודים וללמוד על יהדות. ואחד הדברים שאני מצטער עליהם היום מאוד, הוא שלא השקעתי זמן מספיק – בזמני הפנוי – ללימוד מעמיק כדבעי בעניינים אלו – הלכה ומנהג – בשנות בחרותי בישיבה.
"פעם שמעתי מסבי, אבי אימי, שהוא יהודי בעל אישיות מיוחדת בפני עצמה, גאון עצום בכל מכמני הש"ס ופוסקים עד להפליא [זקן הרבנים באירופה הגאון החסיד רבי דוד משה ליברמן שליט"א, גאב"ד קהילת שומרי הדת באנטוורפן], שבאמיתתו של דבר הנה עיקר מה שהוא יודע בתורה – הרי זה מה שרכש לעצמו בשנות הבחרות. וכל מה שלמד מאז ואילך הרי זה בבחינת 'תוספות' לעיקר.
"והסיבה לכך פשוטה. יש הבדל גדול בין מה שאתה לומד כשהראש שלך מונח בעוד דברים – 'ריחיים על צווארו' וכולי – לבין לימודך בעת שהלב פנוי והראש שקט ואתה באמת יכול לשבת וללמוד ללא הפרעה כלל.
"עם זאת, יש גם מעלה גדולה במה שלומדים בגיל המבוגר יותר, כשהאדם כבר ניחן בפרספקטיבה אחרת, בוגרת ועמוקה יותר, ובעל כושר השוואתי רחב יותר.
"על כל פנים, מתוך סקרנותי הגדולה ואהבתי הגדולה לתולדות ישראל, תולדות המנהגים והתקנות וההליכות וכולי – הנני משתדל להשקיע, לצד הלימודים הסדירים שכל חסיד חב"די, רב ושליח צריך ללמוד, גם בלימוד ומחקר של הליכות ומנהגי ישראל מכל מיני תקופות ומכל מיני מקומות, ובמסגרת זאת אני גם רוכש בכל הזדמנות שנקרית לי ספרים שנראים לי חשובים ואיכותיים שעוסקים בעניינים הללו.
"ב-16 השנים האחרונות עומדת לי הזכות להיות שליח של הרבי באיסטנבול, שזהו מקום די מבודד, ומטבע הדברים כשאתה נמצא לבד אתה צריך ללמוד יותר וגם ללמוד דברים חדשים. כך למדתי, כי לא באמת הייתה ברירה, להיות מוהל, סופר, שוחט ושאר מלאכת כל כלי קודש הנצרך; ובגלל המקומות התורניים שהאילוצים שבמקום שליחותי הביאוני אליהם – הנה הדבר גם עומד לעזר לשלוחים שמסתייעים ב'סטאז" ההלכתי והמעשי שעברתי אני על בשרי בכל מיני עניינים, והנני משיב לשאלותיהם. ובאמת העובדה שאני יכול לסייע לשלוחים אחרים בנושאים אלו היא בעבורי מקור לסיפוק ולשמחה ניכרים.
"אבל תרשה לי בבקשה שוב להדגיש לפני הקוראים, שלימוד התורה, והיותו של השליח – וכך גם כל חסיד בעל עסק – עסוק בלימוד ובהוויות התורה וההלכה זה לדעתי המפתח החשוב ביותר בעבודת השליחות, כי הלימוד בונה את פנימיותו של השליח והחסיד. מהותו של שליח שהוא 'אישיות תורנית' מקרינה בכל רמות עבודת השליחות וכמובן משפיעה עמוקות על חינוך הילדים.
"את חשיבות לימוד התורה וההתמדה ילדי רואים במיוחד אצל חמי, הגאון הרב עובדיה שחט שליט"א ממיאמי, שלא פסיק פומיה מגירסא בכל רגע פנוי, ונהירין לו שבילי הש"ס."
אגב, אתה היום הרב האחרון בעולם שמוסר שיעור בלאדינו…
"כן, בבחרותי הייתי בשנת תשנ"ז בשליחות באורוגוואי עם חבריי, ושם ישבנו ולמדנו (הקדשנו זמן רב ללימוד יורה-דעה בעיון) בניסיון מסוים לפתוח שם ישיבה. שם למדתי את השפה הספרדית. וכשהגעתי לטורקיה, יסודות השפה הספרדית שלמדתי באורוגוואי סייעו לי ללמוד לאדינו. באותו שלב עדיין לא דיברתי טורקית, כך שהתקשורת שלי עם בני הקהילה בתחילה הייתה בלאדינו עם האנשים המבוגרים.
"למעשה לאדינו היא שפה נשכחת (לפני כשמונים שנה – כחלק מהמהפכה של 'אטא-טורק' שהיה לה לא רק פן חילוני אלא גם פן לאומני – התחולל קמפיין גדול בטורקיה שיהודים לא ישתמשו עוד בלאדינו אלא ידברו בטורקית). יהודים מתחת לגיל ארבעים לא יודעים לאדינו, אבל המבוגרים כן יודעים, וכך עד עצם היום הזה אני מוסר ביום שלישי בערב בכל שבוע שיעור בלאדינו – שהוא שיעור התורה האחרון שנמסר היום בעולם בשפה זו, ומי מוסר אותו? הרב החב"די של הקהילה האשכנזית…".
אתה גם חבר בועידת רבני אירופה ובועידה המתמדת של ועידת רבני אירופה…
"סבי הרב ליברמן שליט"א מאנטוורפן היה חבר בועידת רבני אירופה במשך שלושים או ארבעים שנה, וכך היו עוד רבנים חב"דיים חברים בועידה זו – כמו הרב חייקין מבריסל, הרב גרליק שהיה גם מביא משקה מהרבי לועידת רבני אירופה. אז כן, גם אני חבר בועידת רבני אירופה ולפני כמה שנים אף נבחרתי לחבר בועידה המתמדת של ועידת רבני אירופה.
"אני רואה בזה חלק מתפקידי כרב הקהילה האשכנזית וכאחד שעומד על משמר הכשרות וההלכה, וגם כחלק מתפקידי כשליח שמייצג את הרבי, את חב"ד, את תנועת חב"ד, באירופה (טורקיה היא חלק מאירופה).
"הדבר נעשה בברכת ובעידוד חלק גדול של שלוחים באירופה, וגם כמובן בברכתו ובהוראתו של סבי שליט"א, שנבחרתי לכהן כחבר בועידה.
"אני שמח שבמסגרת תפקידי זה אני יכול לפעמים לייעץ ולנסות לגשר בין הקהילות היהודיות באירופה ורבני אירופה לבין השלוחים.
"זה לא סוד שיש פעמים שעולות התנגשויות קטנות או גדולות בין קהילות יהודיות מאורגנות לבין שלוחים – שהם ב"ה שלוחים נמרצים ופעילים שעושים את עבודתם במסירות נפש, ולא תמיד הקהילות ששות ושמחות בעבודתם של השלוחים. הרבה פעמים זה בגלל קנאה לפעלתנותם והצלחתם של השלוחים, שכן רוב "קהילות"
אלו הן ארגונים מסואבים, למחצה, לשליש ולרביע, שמנוהלים על ידי אנשים הרחוקים מתורה ומצוות שמנסים להצר את צעדי השלוחים בהפצת תורה. והם גם מונעים מאינטרסים שזרים לאינטרסים היהודיים תורניים של השלוחים המייצגים את תורה ישראל סבא.
"אבל לפעמים גם קורה, שבאמת שליח עושה מתוך כוונה טהורה וקדושה איזה מהלך שממבט אובייקטיבי מבחוץ אפשר להבין שהוא פחות נכון, ולפעמים בלהט העשיה והעבודה או גיוס הכספים נעשים ונעשו פעולות שהן לא תמיד הכי נכונות, והלוא מי אינו טועה. ולפעמים התנגשויות בלתי נמעות אלו הן עם הרבנים המקומיים, ולעתים התנגשות מקומית משליכה גם על כלל השלוחים באירופה. לעניות דעתי בכדי ליישב ולגשר בין הדורים במקרים כגון אלו, ובכדי להרבות שלום חייבים לשבת סביב לשולחן אחד.
"מסיבה זו אפוא העמדתי את עצמי לבחירה לועדה המתמדת של ועידת רבני אירופה. אמנם כמובן איני מייצג אלא את עצמי ואת הקהילה האשכנזית בטורקיה, אבל מעצם מהותי במובן מסוים אני מייצג את השלוחים, והרבה שלוחים רואים את זה בברכה ובטובה שאני יכול להשמיע את קולם בפורום הרבנים החשוב הזה.
"נכון שב"ה יש גם את הארגון השני – מרכז רבני אירופה בראשותו של מחותני ובן דוד של רעייתי הרב מרגולין, שפועל במרץ רב ובהצלחה לא מבוטלת – אבל סוף כל סוף א"א להתעלם מהארגון הוותיק של קהילות יהודי אירופה, ועידת רבני אירופה ומכך שתמיד היו רבני חב"ד היו חלק אינטגרלי מן הועידה.
"לפיכך לדעתי חשוב ביותר שיהיה שם נציגות של הקול שלנו, של היהדות החרדית החסידית החב"דית, ע"מ לנסות להשפיע בכל מקום שבו הדבר מתאפשר. זה בלי ספק חלק משליחותי וחלק מתפקידי. ובכלל להוות גשר בין ציבורים ובין קהלים שונים הוא לדעתי דבר חשוב במאוד".
השליחות בטורקיה
אם אתה כבר מזכיר את מקום שליחותך באיסטנבול, נשאלת השאלה: איך בעצם הגעת לשליחות במקום זה? הוא לא נשמע המקום הכי נוח לשליחות…
"אתה מקדים את המאוחר, אבל מכיוון ששאלת, אענה לך ראשית דבר על שאלתך.
"אחרי חתונתי למדתי בכולל 'צמח צדק' אצל הגה"ח הרב חיים שלום דייטש שליט"א וקיבלתי סמיכה מהגאון הגדול רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א ומסבי הגה"ח שליט"א. כשסיימתי את לימודי ה'סמיכה', חיפשנו אני ואשתי מקום שבו נוכל להמשיך את מה שחונכנו עליו, מה שקיבלנו מהוריי וממוריי – להמשיך ברוחו ובדרכו של הרבי ולהיות שליחו. פניתי לרב משה קוטלרסקי, והוא הציע לנו את מקום השליחות באיסטנבול.
"למעשה, הקהילה היהודית באיסטנבול היא קהילה עתיקה מאוד. בכלל יהודים נמצאים בטורקיה כ-2,500 שנים, ויהדות טורקיה כבר נזכרת בתנ"ך (עובדיה א', כ': 'וגלת ירושלם אשר בספרד' – והכוונה היא לעיר העתיקה סרדיס שבטורקיה), וגם במשנה ובגמרא נזכרו ערים רבות באזור שהיום נכללות בטורקיה, כמקומות ששכנו בהם קהילות יהודיות.
"השליחות שלי הייתה בעצם לבוא לתוך קהילה יהודית קיימת, שזו שליחות בעלת מאפיינים שונים מפתיחת בית חב"ד ומרכז יהודי במקום שבו מתגוררים יהודים. משל למה הדבר דומה? אדם בא לבנות בניין על קרקע ריקה – יכול הוא לבנות את ביתו כפי שעולה ברצונו; אולם כשאתה בא לשפץ מבנה היסטורי ולחזק אותו, יש רגישויות רבות מאוד: נדרש צבע של סיד מסוים, חוזק של בטון, יש כל מיני מוטיבים קבועים שצריכים להישמר – בקיצור, נדרש איזון רב בין רכיב השימור לרכיב ההתחדשות והבנייה מחדש.
"והם הם הדברים באשר לקהילות יהודיות. כאשר אני בא לקהילה קיימת, עלי להיות רגיש ולהבין שיש רגישויות מכל מיני היבטים, פנימיים לקהילה וחיצוניים לקהילה, להתחשב ברגישויות אלו ולפעול באופן הכי נכון והכי נבון לטובת צמיחת הקהילה ושגשוגה.
"יש אגב מכתב של הרבי בקשר ליהדות טורקיה, שראיתיו רק לאחרונה, שכתב הרבי לראשון לציון והרב הראשי לישראל דאז, הרב יצחק ניסים, ובו הרבי כותב שהוא פתח ישיבה באיסטנבול – וכי מטעמים שונים (הן קהילתיים הן ביטחוניים) הישיבה לא נכללת תחת הכותרת של חב"ד. כך גם אנו פועלים, בהוראת הרבי שבזמנו הורה כי השליחות תתקיים רק בתיאום עם הקהילה המקומית, במסגרת הקהילה".
שמתי לב שאתה מופיע בקהילתך בבגד פרחוני שנהוג ללבוש אותו לרוב בקהילות אחרות. יש לכך סיבה מיוחדת?
"החוק בטורקיה אוסר להופיע ברבים בבגדי דת. בטרם בואי אפוא למקום שליחותי התייעצתי עם המשפיע שלי, הגרח"ש דייטש, כיצד לנהוג בעניין זה. הרב דייטש אמר לי: כשאתה הולך בשליחות של הרבי, הבגדים חשובים פחות. אפשר לעשות את השליחות של הרבי גם בלי בגדים רבניים… זה לא החיצוניות, הביגוד, שעושה את השליחות, אלא המעשים והפעולות ויישום דרכו של הרבי. ואם כן, כשאני הולך ברחוב – הן מפני החוק הנ"ל הן בשל החשש הביטחוני – איני הולך בבגדים רבניים.
"בבית הכנסת נדרש היתר מיוחד מן השלטונות בעבור איש הדת הרשמי כדי שיוכל ללבוש בגדי דת. קיבלתי היתר זה, אולם, בקהילה בטורקיה נהוג מדורי דורות שבגד שחור מסמל אבלות, ולכן ביקשוני שלא אלבש בגד שחור משום שבעבורם זה עניין של אבלות והדבר מפריע להם. גם בעניין זה התייעצתי עם המשפיע שלי ועם אבי מורי שיחיה, והם הציעו לי ללבוש בגד שמשולבים בו צבעים – וכך בחרתי ב'בעקיטשע' הצבעוני-פרחוני שנהוג במקהלות החסידים. אבל שוב, לא הבגד עושה את השליחות, אלא הדרך שהרבי הורה לנו – היא שעושה את השליחות".
זהות המשיח, התקשרות ושליחות אחרי ההסתלקות
מקודם אמרת לי שאני "מקדים את המאוחר". מדוע? איזה שלב החמצתי לדעתך?
"פשוט מאוד. עצם ההליכה לשליחות ב'שליחותו של הרבי' אחרי ג' בתמוז תשנ"ד – איננה דבר מובן מאליו. בוודאי לא בעבור מישהו כמוני, שהיה זה בשבילי נקודת שבר עמוקה. הכרתי עוד רבים וטובים שג' בתמוז היה בעבורם נקודת שבר, והיו מהם שהתגברו על השבר שזה גרם להם עד שלא נותר ממנו רושם כלל. אומנם בשבילי, ג' בתמוז היה נקודה שבה הבנתי שיכול להיות מצב שבו הרבי, 'משה רבינו' שבדור, שהשתוקק וכסף כל כך ועשה כל מה שביכולתו כדי להביא את המשיח ואת הגאולה עוד בחייו בעלמא הדין – אבל הקדוש ברוך הוא החליט אחרת.
"ומצד שני אחרי ג' בתמוז הפנמתי את העניין ד'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים', שעניינו להחליף את החיצוניות בפנימיות, שדווקא בזמן כזה ההתקשרות היא בהתמקדות בדרך החיים של הרבי, בהוראותיו, ברגישות שהייתה לרבי לתורה ולקירוב כל יהודי.
לפעמים יש כאלה שמהיותם חסידים נאמנים עושים הרבה מהדברים רק כי 'כך הורה הרבי', אבל בעצם אולי רצונו של הרבי היה 'זרעו בחיים', שלא לעשות מהשפה ולחוץ רק 'מפני הציווי', אלא שיהיה באמת 'והלכת בדרכיו' באופן שמפנימים את כל הדברים, שחסיד צריך לפתח בעצמו חושים אמיתיים ואישיים לדברים שהרבי אהב, אהבת התורה ואהבת כל יהודי.
"ולכן ההחלטה הגדולה שקיבלתי היא ללכת בשליחותו של הרבי, להפיץ אור תורה וחסידות במקום שאינו מן הקלים כלל, בדרכו של הרבי, בדרך ובאופן שהרבי התווה והורה – 'נצח סלה ועד' – וזאת הדרך שבה אני מחנך את ילדיי – בדרך של אהבת התורה, אהבת ישראל, השקפת היהדות וכולי כפי שהרבי לימדנו בשיחותיו, באיגרותיו ובמאמריו. וההחלטה הזאת הרי היא בעיניי החלטה גדולה וכבדה, שלב שלם בחיים, שראוי לציון ולאזכור.
"והצעידה הזאת בדרכו של הרבי היא גם לא דבר מובן מאליו, שהרי כבר חלפו שנות דור מאז ההסתלקות, שלא רואים את הרבי ולא שומעים את הוראותיו והדרכותיו ותביעותיו. והנני מלא תודה לקדוש ברוך הוא שזיכני – כמובן עם אשתי תחי' – לקבל החלטה זו ולהיות חלק ממפעל השליחות הכביר והקדוש הזה שייסד הרבי".
בעניין זה, אני רוצה לחדד כמה נקודות. ראשית כל, מהי המשמעות של השליחות כעת, אחרי ההסתלקות?
"זאת שאלה עדינה מאוד. ברור שכשאנו אומרים היום "שליחות של הרבי" הכוונה היא ב"שם המושאל" מבחינה מסוימת. זה סוג של תואר.
"ברור לי בלי ספק שאחרי ככלות הכול אינו דומה השליחות של הורי, שנשלחו באופן אישי וישיר על ידי הרבי כשלוחיו לארץ הקודש, או שליחותו של סבי ז"ל שנשלח באופן אישי ע"י הרבי לברזיל, או שליחותו של סבי האחר שליט"א שנשלח עוד ע"י הרבי הקודם לשיקגו – לבין שליחותי שלי אותה קיבלתי כמה וכמה שנים אחרי הסתלקותו של הרבי.
"אלא מאי, שאחרי ההסתלקות עיקר הנקודה של השליחות היא, שאנו שלוחים בדרכו של הרבי, ממונים על ידי מוסד ה"מרכז לענייני חינוך" שמונה על ידי הרבי לנהל את ענייני השליחות, ושיש עניינים ברובד הרוחני בשליחות זו. והרי גם בצוואתו של הרבי מדובר על כך שהמוסדות המרכזיים של חב"ד ובתוכם המל"ח ימשיכו לפעול כמקודם.
"ומבחינה מעשית זאת אומרת, שקיבלנו את הוראותיו של הרבי לקרב כל יהודי בדרך של השליחות כפי שהתווה הרבי ומכוח זה אנו פועלים, אבל כאמור א"א להשוות בין שליח מסוג זה לשליח שנשלח באופן אישי וישיר ע"י הרבי".
כעת, לאור דבריך, אבקש להרחיב מעט את השאלה: מהו בעצם, בעינך, סוג הקשר הרצוי בין חסידי חב"ד לבין הרבי, 23 שנים ומחצה אחרי ג' תמוז?
"כותב הרבי הריי"צ לחסיד אחד אודות ההתקשרות בין רבי לחסיד – "השואל במה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים … ההתקשרות האמיתית היא ע"י לימוד התורה, כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ"ש ותלמידי התמימים יחיו בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהלים ובשמירת זמני הלימודים, הנה בזה היא ההתקשרות.
"וזה נכון וזהה נכון בכל מצב ש"אין אני מכירו פנים". ההתקשרות היא לא ב"הו הא", בכל מיני ענייני קנאות וקיצוניות, אלא פשוט ללכת ב"דרכו אשר הורנו" וללכת בה "נצח סלה ועד", כמו שכותב אדמו"ר הזקן באיגרת הקודש פכ"ז.
"נכון הוא, שיש היום שיטה כזאת, או אפילו שיטות כאלה, אצל החסידים שסוברת כי ההתקשרות האמיתית והנעלית לרבי היא ע"י אמירת ביטויים קיצוניים, לעיתים נלעגים ממש, שיש בכוחן בחשבון הכללי להרחיק עוד ועוד יהודים מהרבי; או – מהצד השני של הסקאלה -על ידי שלילת אופן ההתקשרות של חסידים אחרים והקטנתם – על ידי התנשאות זו כביכול מעצימים את תחושת ההתקשרות שלהם.
"אז לענ"ד אין זו ההתקשרות האמיתית. ההתקשרות האמיתית בעיני היא ללכת בדרכו של הרבי וע"פ הוראותיו וע"פ רוחו. ולא סתם ללכת בזה, אלא לחיות את הדרך שלו ולהזדהות עמה הזדהות פנימית בחיות נפשית.
"בראיון שפורסם בכפר חב"ד – שאתה בטח מביאו גם פה – הזכרתי את העניין של הזכרת שם שמיים. שאלו אותי: מה החידוש ומה הרבותא? אבל האמת היא שלא כתבתי דבריי סתם. הסתכל נא בכל מיני כתבות שיש באתרים ופרסומים חב"דיים מכל הצדדים. וכאלה ביטויים אתה יכול למצוא שם למכביר: "תודה רבה לרבי", "בזכות הרבי" וכיו"ב. הכל טוב, אבל נדמה ששוכחים את הקב"ה!
"נכון, כפי שהרבי אמר בעצמו בהתבטאות מופלאה שרבי הוא ממוצע המחבר בין יהודי לקב"ה – אבל להיתקע על הממוצע רח"ל? הרי זה ממוצע המחבר לקב"ה, כלומר שעוזר לנו ומלמד אותנו להגיע לקב"ה!
"צריך להתחבר לקב"ה ולחשוב על הקב"ה בדרכו של הרבי – הרבי הלוא בכל משפט הזכיר את הקב"ה! שם שמים תמיד שגור היה בפיו".
אמרת מקודם, שהיית מנהל את "מטה משיח" כשלמדת בישיבה קטנה. כדי לסבר את האוזן, "מטה משיח" בעגה החב"דית – הוא בדרך כלל מוקד לפעילות שקשורה לצד המשיחיסטי מחב"ד, הדוגל בפרסום הקביעה שהרבי הוא המלך המשיח. מה חשבת אז בעניין ומה אתה חושב היום?
"זוהי שאלה מאתגרת, אולי המאתגרת ביותר בשיחה שלנו. כשהייתי ילד – במובן מסוים אני עדיין ילד… – בגיל צעיר, עד ההסתלקות, הייתי כמו רבים רבים באותם ימים, עסוק בפירסום זהותו של הרבי כמלך המשיח.
"אמנם, אחרי ההסתלקות, תקופה חדשה באה לעולם בעניין זה. תקופה שעליה הרמב"ם אומר: "הריהו ככל מלכי בית דוד הכשרים שמתו". אני יודע איפוא כעת ש"נודע שאינו" – על פי הקביעות ההלכתיות של הרמב"ם.
"אבל זו שאלה מאתגרת, מפני שאני לא לגמרי יודע מהם גבולות השיח החב"די. ייתכן, שהיום בחב"ד מי שיבוא ויאמר שהרבי הוא פחות מבחינת "חזקת משיח", או, "ראוי להיות משיח", או "משיח שבדור" – הוא מיד יעוטר בכל מיני תארים ויצוייר בכל מיני ציורים שמי יודע מה תהיינה תוצאותיהן… ממילא מובן שקצת מפחיד לומר דברים כאלה. אמנם אני גר בטורקיה, אבל בתוך עמי אנכי יושבת ואיני תלוש מן ההוייה החב"דית…
"לכן אפוא זו שאלה באמת מאתגרת: מבחינה חסידית, מבחינה דתית, מבחינה הגותית, ובעיקר מבחינת האמת הפנימית. הלוא האמת צריכה להיאמר, שמעולם לא חשבו בין יהודים יראים ובטח לא בין חסידים על משיח מן המתים כאופציה רצינית. נכון שיש המביאים לכך איזה מקורות באברבנאל ובגמרא, אך רואים באמת שבנוגע לרבי הריי"צ הרבי דן בשאלה זו, ולכאורה אם זו אופציה אקוולנטית למשיח מן החיים לשם מה היה על הרבי לדון בזה ככה. ובאמת ראוי לציין שהרבי מעולם לא הביא את הגמרא הזו של "אי מן מתיא" עד שבשנים האחרונות הרבי אף שלל בתוקף את האופציה שדוד המלך יהיה המשיח!
"בימי חייו של הרבי, הבנו כולנו שבמידה מסוימת כשדיבר הרבי על אדמו"ר הקודם כמשיח שבדור, הכוונה היתה בעצם לעצמו, שהרי הרבי בענוותנותו לא הצביע מעולם על עצמו, (מלבד בעתים נדירות). והרבי הרי היה חי וקיים בגוף גשמי, רק שהבנו, או סברנו להבין, שמדובר בנשמתו של הרבי הריי"ץ, נשמתו של משיח שבדור, שתתעבר או התעברה בגופו של הרבי. אבל לא עלה על דעת אף אחד מהחסידים שהרבי התכווין "באמת" לכך שהרבי הקודם הוא המשיח (כשם שהיום אף אחד מהמחנות לא מאמין שהרבי הקודם הוא המשיח…).
"וגם צריך לדעת שבמשך דורות עברו אצל יהודיים עניין זה – של משיח מן המתים – לא היה מוכר ולא היה שגור אלא חריג מאוד. זה לא היה חלק מאמונת היהודים, עד שאפשר לומר שבמשך אלפי שנים נקודה זו הבדילה בין אמונת היהדות בנוגע למשיח, להבדיל אלפי הבדלות, לאמונת הנצרות. ולכן רוב רובם של היהודים בטח יהודים היראים, כשהם שומעים על הדבר הזה – הרי זה מעורר בקרבם התנגדות פנימית מסוימת, אנטגוניזם, לעצם הרעיון כרעיון דתי יהודי.
"אם כן, מה שאתה שואל פה היא שאלה מאוד מאתגרת. ולמרות שהשיח בינינו פה הוא כנה – חותר להיות כנה על כל פנים – אינני יודע עד כמה מצד השיח הציבורי אפשר להיות באמת כנים עם עצמנו ועם אנ"ש בעניין זה.
"מה שנותר לנו הוא בעצם להשאר קשורים לאמונה בביאת המשיח, ואף על פי שהתקופה הגדולה של "אט אט קומט משיח" לא התממשה כפי שקיווה הרבי, בעת חיים חיותו בעלמא דין, ואף על פי שעברו למעלה משנות דור מאז שהכריז הרבי על "שנה שמלך המשיח נגלה בו", ואף על פי שהתמהמה, עם כל זה אחכה לו, כמו שחיכו יהודים במשך כל הדורות, בכל יום שיבוא."
החיים בשליחות במרחב הטורקי
את השאלה הזאת בוודאי כבר שאלוך יותר מפעם אחת: האינך חושש לדור במקום שליחותך?
"הפחדים נמצאים, אי אפשר לומר שלא. בוודאי, בוטחים אנו בקדוש ברוך הוא ומתפללים אליו, וזה הדבר הראשון והחשוב שעושים כיהודים שומרי תורה ומצוות. וכחסידים גם מבקשים שברכותיו של הרבי יעמדו לנו – אבל אי אפשר להתעלם מן הפחד ואי אפשר להתעלם מן ההתרעות.
"לפני כמה שנים קיבלנו התרעה קונקרטית על איום עלינו, על יהדות טורקיה, וקיבלנו הודעה מ'המרכז' שאולי כדאי לעזוב את המקום לזמן מה, עד שיירגע המצב. אבל לא הסכמנו לעזוב. אמרנו ל'מרכז' שאין אנו מסוגלים לעזוב את המקום למקום בטוח, ובד בבד לבקש מאחינו – עצמנו ובשרנו – תושבי המקום שיפתחו את שערי בית הכנסת בכל בוקר. האנשים שחיים איתנו פה בקהילה, הם המשפחה שלנו, וממילא לא היה שייך שאנו נעזוב למקום בטוח תוך שאנו מותירים חלק מן המשפחה שלנו במקום הסכנה. כזאת לא עלה בדעתנו כלל. שהאנשים שאנו קירבנו לקדוש ברוך הוא, לתורה ולמצוות, יישארו פה – ואנחנו נשב במסעדה בירושלים… זה פשוט לא היה שייך. ולכן נשארנו, אבל לומר שהחשש בלב לא היה קיים? בהחלט היה ועודנו קיים.
"ואגב, אפשר לומר שמי שמשלם את המחיר על החששות ועל הפחדים הללו – הם הילדים שנולדו למקום הזה, בלי ששאלו אותם ובלי שביקשו את רשותם…"
כיצד באמת אתם פועלים בחינוך הילדים?
"האמת היא שאני אינני איש חינוך. אבי ואימי הם אנשי חינוך ידועים, אבי אף מגדל דורות של מחנכות בסמינר המפורסם שלו, אך כל אחד נוצר למשהו אחר, לכל איש הדברים שהוא טוב בהם והדברים שהם לא חלק מכרמו שלו; ואני אינני איש חינוך ותמיד ניסיתי להתרחק מכך.
"אבל חינוך ילדיי זה כמובן משהו אחר, ובמקום שאין קהילה תומכת אנו משקיעים בזה מחשבה יותר מחצי שעה ביום…
"קשה לדבר על כל הדברים, אבל נקודה חינוכית אחת חשובה שאנו פועלים על פיה – היא ההקפדה על מנהגי חב"ד בכל העניינים והפעולות שאנו עושים, וזאת במטרה לקבע ולהחדיר אצל הילדים את השייכות שלהם למסורת החב"דית שלנו, ואנו נלחמים על זה ומשקיעים בזה מאוד, ואני מקווה שזה גם יועבר בעזרת ה' אל הילדים.
"הדבר השני שעליו אנחנו מנסים להקפיד הוא שיהיה שם שמיים שגור בפינו. הרבי בכל משפט דיבר על מילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא, דיבר על ברכתו של הקדוש ברוך הוא, על התפילה לקדוש ברוך הוא ועל הביטחון בקדוש ברוך הוא. הרי בימים כאלה שיש בהם ניסיונות בכל התחומים, וערובות לחינוך אין, 'שיהיה שם שמיים שגור' בפי ילדינו זה דבר חשוב מאין כמוהו להתמודדותם של ילדינו בנפתולי העתיד".
ואיך אתה מתמודד עם הבדידות שמקום שליחותך הייחודי מזמן לך?
"בעבר הבדידות הייתה ניכרת וקשה הרבה יותר, אך בזמנים האחרונים אפשר לומר שמהפכת התקשורת העולמית הקלה מאוד חוויה זו, ואפשר להיות בקשר עם רבנים וחסידים ועם קרובי משפחה, והרי אתה עצמך יודע שהכרנו דרך אמצעי ההתקשרות החדשים… וכמו כן באופן טבעי, ככל שאני משתקע יותר בשליחות ובמקום השליחות – הרי יש הרבה יותר דברים לעשות ולפעול. אני רוב היום מסתובב – אם בשיעורים ובהעלאת הרמה התורנית של בני הקהילה, אם בענייני כשרות ושחיטה, במענה על שאלות הלכתיות, בעזרה ובייעוץ לבני הקהילה בעניינים גשמיים ורוחניים גם יחד. והזמן הפנוי הולך ומתקצר.
"אומנם בעבור המשפחה – האישה, הילדים, הם אכן משלמים מחיר ניכר. הילדים הלוא יושבים כל היום בבית ולומדים באינטרנט (בבית הספר 'שלוחים נט' שראוי להכיר לו תודה על עבודתו), הם סובלים את הבדידות, וההקרבה שלהם רבה. כך שהשאלה על הבדידות היא באמת שאלה כבדה, אבל בעיקר מי שיש להפנות אותה אליו הם אשתי, השליחה, וילדיי…
"הבדידות מתאזנת במידת מה כמובן מהמצאותם של זוג השלוחים במזרח איסטנבול, משפחת הרב מנדל פרוש שליט"א, שעובדים אתנו ידי ביד כבר כעשר שנים מתוך אחדות נפלאה. הרב פרוש ורעייתו לבית שפרינגר חיים בצד השני של העיר ובית פתוח לרווחה, ומניב פירות ופירי פירות בגשמיות וברוחניות.
"בין הדברים שהרב פרוש עושה הוא מתעסק במערכת הכשרות לייצוא (של הרבנות הראשית לטורקיה), שאני עומד בראשה. הוא עושה זאת במסירות ובאחריות מיוחדת."
האתגרים בשליחות
מהם האתגרים המלווים אותך בשליחותך?
"כמובן, כל שליחות מלווה באתגרים. יש אתגרים כוללים ויש אתגרים פרטיים למקום השליחות, כל מקום ועניינו.
"אצלנו האתגרים מתחילים באתגרים הבטיחותיים. כל פעולותינו דורשות זהירות מיוחדת, לא להפיץ מידע בקרב מי שלא אמור לקבל את המידע כי הוא עלול להזיק (ולכן גם הפרסומות הפנים קהילתיות נעשות בדרכים מתוחכמות עם פרטים מוכמנים כך שרק מי שאמור לדעת יודע מה שרצוננו להודיע); להסוות את בולטות הנוכחות במרחב הציבורי כדי שלא להפוך להיות מטרה. ולכן אנחנו גם נזהרים מאוד מפרסום ברשת האלקטרונית.
"יש גם אתגרים עקרוניים-דתיים, שגם עליהם צריכים לעמוד. במיוחד משום שאני נמצא בקהילה שהיא למעשה כבר שמונים שנה בלתי דתית. למשל, הייתה פה התנגדות גדולה מאוד בקהילה להביא באחד האירועים זמר עטור זקן. ועבדתי קשה מאוד, כך שבשום פנים ואופן לא ויתרתי, עד שר' אברהם פריד הגיע לקונצרט מיוחד שנערך לחברי הקהילה. והתעקשתי על כך כל כך מפני שרציתי לשבור את הטאבו כנגד גידול זקן.
"אתגר אחר היה – החוק ששרר בבית הספר של הקהילה, שלילדים אסור לחבוש כיפה! מכיוון שבשנים הראשונות ילדיי היו הולכים לבית ספר זה, כדי שתהיה להם קצת חברה, נאלצתי להביא אישור מרופא שהם סובלים כביכול ממחלת עור נדירה שבגינה הם נדרשים לחבוש כיפה. אני עדיין נמצא במשא ומתן עם ראשי הקהילה על שום שאינם מאפשרים לילדיי להתהלך במוסדותיהם עם ציציות בחוץ…
"יש אתגרים שקשורים באירועים הענקיים שאנו עורכים על טהרת הקודש לפי כל כללי ההלכה לבני הקהילה סביב מעגל השנה (ושמשתתפים בהם יותר משלושת אלפים מבני הקהילה), ואנו נדרשים לעמוד על כל קוצו של יו"ד מצד אחד, ומצד שני לא לעורר בכך אנטגוניזם ולהרחיק חס ושלום תחת לקרב. ובקיצור, אתגרים יש לרוב…"
כפי שכבר ציינתי, יש לי הזכות להיות ידיד וירטואלי שלך זה זמן רב – מתוך התעניינות משותפות בעולם הספרים היהודי – ואני יודע על המספר הרב ברוך ה' ובלי עין הרע של יהודים מטורקיה שחזרו בתשובה על ידך, ואפשר לומר שאלמלא כן אפשר שהיו אובדים לעולם היהודי… מהו סוד ההצלחה?
בקהילת איסטנבול ישנם יהודים רבים שאפשר לומר שהם 'מסורתיים', אנשים בעלי זיקה חמה ליהדות ולמסורת ישראל, אלא שהם לא שומרי תורה ומצוות. והעבודה שלנו היא – וזוהי עבודה מתמשכת וקשה מאוד – להרים את היהודים למקום חדש מבחינה יהודית. להקנות להם את המבט, את הפרספקטיבה, שיאפשרו להם לעמוד בנקודה שבה הם יכולים לבחור בדרך של יהדות, בקיום חיי יהדות.
"וברוך ה' – יגעת ומצאת תאמין. היום יש באיסטנבול ארבעה מקוואות כשרים [שנבנו כולם על ידי הקהילה], שניים מהם בשיטת 'בור על גבי בור'! יש היום, ברוך ה', יותר מ-300 יהודים שומרי שבת כהלכתה המפוזרים בכל רחבי העיר (צריך להבין שמדובר בעיר ענקית ובה 19 מיליון תושבים). וזאת מלבד מאות (!) משפחות שהיו בנות הקהילה כאן, והתחזקו בקיום תורה ומצוות, ובשל כך היגרו למקום של תורה…
"ברוך ה' יחסינו עם הרבנים בקהילה, בראשם החכם באשי, ועם ראשי הקהילה הם תקינים. והרי עבודתנו היא יד ביד עם ראשי הקהילה הכללית שהוא סוג של ארגון הגג ליהודי טורקיה, שגם חוקית מייצג את יהדות טורקיה בפני השלטונות."
האם אתה מעודד את העזיבה למקום של תורה? הלוא אלו אנשים שיגעת למענם בכל כוחותיך, והיית יכול לבנות קהילה גדולה של שומרי מצוות משלך; האין בך תחושת הפסד?
"להיפך. כולם פה יודעים, שכאשר מגיעים לשלב מסוים בקיום תורה ומצוות – אנו (כאמור, כל העבודה הזאת כמובן נעשית בשיתוף פעולה מלא עם רעייתי, שהיא שותפה מלאה בכל העבודה התובענית הזאת) דוחפים ומעודדים הליכה למקום של תורה. תן דעתך: הלוא מהי כל מלאכתי? להביא אותם בכל מקום לפסגה גבוהה יותר בעבודת ה' ובקיום המצוות. אני יודע שבעבורם טוב ונחוץ וחיוני לחיות בסביבה של תורה, מקום שיש בו התנאים שיאפשרו המשך התבססות והמשך עלייה מעלה מעלה. פה באיסטנבול אין האטמוספרה הראויה לצמיחה רוחנית טובה, להמשך בקו העלייה, לחינוך הילדים.
"כיצד יכול אני לסייע למשפחה מסוימת להתחזק ולקבל על עצמה עול חיי מצוות, ולתת לילדים – בני חמש, בני עשר – לחכות כעת עוד ארבע-חמש שנים עד שתהא מסעדה כשרה ועד שיהיה מקום נורמאלי לבלות בו כראוי… בדידות כזאת אפשר לתבוע משליח ומילדיו, שהם חיים באווירה של שליחות… אבל אי אפשר לתבוע כזאת מילדים של משפחות שבמסירות נפש כבר חצו את הרוביקון וקיבלו החלטה לקבל על עצמם עול מצוות. ולכן אנו דוחפים כל העת, משהבשיל הרגע – לכו להתגורר במקום של תורה (וכמובן אנו מסייעים להם בבחירת מקום שאכן יאקלם אותם וישמש להם סביבה מחבקת וקולטת שתאפשר להם קליטה והתבססות נאותות). ואנחנו כמובן גם נעזרים בשלוחים המפוזרים בעולם, שיעזרו להמשיך במלאכה.
"אנו כמובן ממשיכים לעמוד בקשר עם המשפחות. בכל חודש רעייתי ואני נוסעים לבקר את הקהילות שבהן מתרכזות משפחות יוצאי איסטנבול, וממשיכים לסייע בעדם ככל יכולתנו.
"אתה שואל מה ה'סוד' – קודם כול ברור שהכול הוא בהשגחה פרטית והכול הוא מכוחו של הקדוש ברוך הוא.
"ואם יש סוד – הרי זה פשוט לאהוב את היהודים. זו לא סיסמה שכל יהודי הוא בן של הקדוש ברוך הוא, שהוא אח, זו הרי האמת… לפעמים כדי לגלות אמת זו צריך עבודה, אולי עבודה קשה, אבל זו עבודה פשוטה.
"אני תמיד אומר, שיותר אנשים התקרבו מסעודת השבת שמכינה רעייתי, לעומת האנשים שהתקרבו על ידי שיעורי התורה שהעברתי אני… על כל פנים, אני רואה בבירור שמי שבתחילת הדרך ישן אצלנו על הספה בשבת… הפך להיות שומר תורה ומצוות; ואנשים יודעים שהבית שלנו פתוח. יש אצלנו יהודים שכבר 15 שנים מגיעים אלינו לסעוד סעודת שבת, אם בלילה ואם ביום. לעיתים צועדים בשביל זה שעה ארוכה מאוד מביתם. יש גם משפחות שבאות לפעמים בשבת ובחגים ומשתכנות בבתי מלון הסמוכים למקום מגוריי, וזאת כדי להשתתף איתנו בסעודות השבת. ואני אוהב אותם, כפשוטו. יש לנו יחס קרוב מאוד לאנשים, ואנחנו מתמסרים אליהם מאוד. וכשאתה מתמסר – אתה מקבל את זה בחזרה".
איך מתמודדים עם אתגר ההתבוללות?
"קודם כול צריך להבין את חומרת הבעיה. בטורקיה, הסכנה הגדולה ביותר לשלום הקהילה היהודית היא לא הטרוריזם, לא הסכנה הביטחונית, אלא אי האכפתיות שמובילה להתבוללות.
"התבוללות משנה את מהותה של הקהילה. אנשים חוששים לדבר באופן גלוי, כי בכל שולחן יושב מישהו (שהוא בן משפחה של אחד המשתתפים) שאיננו יהודי, ייתכן שחלק מהם עברו 'גיור'. זוהי בעיה. זה מכרסם את מהותה של הקהילה מבפנים.
"אבל התבוללות זו תוצאה, מכך שלא חיים חיים יהודיים מלאים. זהו פרי העובדה שזה כבר שלושה דורות שאין חיים יהודיים מלאים באיסטנבול. אני דורש על כך לפני בני הקהילה כל העת. ביום הכיפורים האחרון דיברתי על כך אצלי בבית הכנסת האשכנזי. אני שב ואומר, שכאשר חיים חיים המחוברים לתורה וליהדות, סכנת ההתבוללות יורדת בצורה דרמטית.
"ואולם בלי ספק זוהי דרישה קשה. כפי שאמר רבי לוי יצחק מברדיטשב, 'העולם הזה ניצב נגד העיניים'… וההתבוללות גדלה, והדבר יוצר מצב של 'עבירה גוררת עבירה', רחמנא ליצלן, עד שמי שמתנגד לה נתפס כקיצוני.
"וניתנת האמת להיאמר, שתרופה אמיתית להתבוללות תגיע עת יקום הייעוד 'ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים'. אבל נתונים הכלים בידינו להתמודד עם התופעה ולפעול לצמצומה – הן בקו של 'סור מרע' – הדגשת ההיבטים השליליים של ההתבוללות, הן ב'עשה טוב', כאמור, באמצעות חיבור לחיי יהדות ולחיים שיש בהם תורה ויראת שמיים.
"במקומות כמו מקום שליחותי, ואפשר שזה מאפיין מקומות נוספים, לא פשוט לטפח חינוך ל'גאווה יהודית'. ראשית, חיים בסביבה שניכרת בה עוינות ליהודים – כך שצריך להיזהר בלשון. שנית, חלק מהמאזינים לך הם בעצמם נוכרים… כך שהדבר דורש נוסחת איזון נכונה ומידתית, תמהיל אופטימאלי, בין ה'סור מרע' ל'ועשה טוב'. בלי ספק זוהי הבעיה הכי כואבת שיש היום בשטח זה. וכמובן, אין עובדה זו מרפה ידיים אלא להיפך, היא מגבירה את האתגר, את הצורך ואת המוטיבציה להשקעה אישית פרטנית ומתמידה, כדי לחבר יהודים רבים ככל האפשר למאור היהדות".
יישר כח על הראיון הנפלא והעשיר.
למרות שהרבה מהדברים נכתבו ללא ספק בטוב טעם ודעת, ועל כך מגיע הישר כח, הן לבעל החמרא, הרב חיטריק שליטא, והן לשקייה, הרב ברונפמן – הרי שבנוגע לשלילת האמונה שמשיח יהיה מן המתים – לא הצלחתי להבין כלל מהן יסודות השלילה.
אם הבנתי נכון, אלו שלושת טעמי השלילה המצוינות בראיון:
א. במהלך כל הדורות אף אחד לא חשב שמשיח יהיה מן המתים.
ב. זה אף מזכיר את אמונת הנוצרים להבדיל.
ג. מה שהרבי ביאר אודות משיח מן המתים לגביי הריי"צ, הרי ברור שכוון לעצמו, כמו כל הפעמים שייחס לרייצ את כל המבצעים, ואת נשיאות הדור וכו'.
ולעניות דעתי, כיון שבא לכלל שלילה, בא לכלל טעות, כדלהלן.
א. לבד מכך שהמחשבות בכל הדורות, אינן פירכא לגמרא מפורשת, הרי שקצת קשה לי, כיצד ברור מה חשבו בכל הדורות,
הידיעות שלנו בנושא יכולת להיות בעיקר מכתוביהם של גדולי ישראל שעסקו בנושא.
ובהם, הרי שכפי שהמרואין הנכבד ציין, האברבנאל, שהוא מראשי העוסקים בתורת הגאולה, ובדגש על שלילת אמונת הנוצרים רח"ל. דווקא הוא-הוא זה שכותב: אל יתפלא (!) בעיניך שמשיח יהיה מן המתים… (הוא לא סתם כותב כאפשרות, הוא גם מבקש שזה לא יהיה פלא…).
ב. אדרבה, זה שאמונת הנוצרים היא כזו, היא אולי סיבה למה לא דיברו בזה (אם באמת לא עסקו בזה…), כדי שלא לתת מקום לאמונתם. אבל פשיטא שהדבר אמת. ואולי אפשר לומר בדרך הצחות, שזה שהמוצרים דיברו בזה, הרי זה כדי ליישר דרך, כלשון הרמב"ם הידוע, לדעת מי המשיח האמיתי ששייך שיהיה מן המתים….
ג. לבד מכך, יתכן מאוד ולא עסקו ברעיון של משיח מן המתים, כיון שבדרך כלל עסקו בזיהויו של משיח מן החיים, ולא היתה סיבה לאפשרות השניה. דהיינו, לא היה מישהו שהיו סיבות כל כך חזקות להאמין במשיחיותו כדי שנמשיך להאמין כך אחר הסתלקותו. אבל כאשר אכן היתה סיבה לכך, שוב עסקו בזה ובכל התוקף.
דוגמא לדבר: הרבי ביחס לרייצ. זה לא שהוא רק הכריז שסתם על הרייצ כמשיח, שאזי נוכל לומר שכוונתו אליו (כמו כל הדברים שייחס אל חמיו. אפילו שהוא עצמו תיקנם), אלא שהוא הסביר על פי נגלה איך שייך כזה דבר שמישהו שאינו בין החיים יקום ויגאל!
ובזה, כפשוט, העיסוק בזה התחיל רק אחרי תשי, וכי רצינו שהרבי יעסוק בזה בשנת תרצ או תשט????
ד. לעצם הטיעון שלא עסקו בזה במהלך הדורות, יש להעיר מאלו שנלחמו בענין של ז' מצוות בני נח, בטיעון שכל השנים לא עסקו בזה.. (ועל זה אמר הרבי, שבהכרח דלא היתה אפשרות טכנית לכך) .
וכד דייקת, טענת הטוענים על ז מצוות שהיא הלכה ממש, ונוגעת בפועל כל דור ובכל יום, הרבה יותר חזק מעצם האמונה של משיח מן המתים, שהיא רק אפשרות וגם לא לכתחילה.
אלא הדבר ברור, שלא ראינו – בדורות הקודמים – אינו ראיה – נגד דברים המפורשים בגמרא ובהלכה. גם אם נניח שלא עסקו בזה, הרי שיש כנראה סיבה טכנית. ודאי מהותית.
ה. הערה חשובה: שלא כפי שמשמע לכאורה, מהראיון, הרבי מעולם לא חזר בו מדבריו בענין משיחיותו של הריי"צ אחר תשי,{ ודבריו אודות שלילת משיחיותו של דוד המלך, אינם בגלל שאינו בין החיים, אלא בגלל שמשיח צריך להיות בתקופה שלפני הגאולה, כיון שהוא מכינם לגאולה. ולא כמה מאות שנים לפני כן בזמן ומצב שונה.
אין צורך להעיר מהנראה בחוש לכל בר בי רב, איך לדוד המלך אין השפעה מיוחדת והווית על דורנו, מה שאין כן הרבי שממשיך להנהיג בפועל את רוב מנין ובנין של עם ישראל. כפי שמעיד המרואיין הנכבד, בעצם פעילותו הברוכה באיסטנבול.
כפי המובן, המרואיין הנכבד, לא שולל בתכלית את שיוכו כשליח הרבי, אף שלא נראה שהיה מקבל מושג מקביל של שליח של דוד המלך.
ו. בשולי הדברים הערה יסודית: האמונה שהרבי הוא משיח, מחויבת מצד זה שהרבי הוא נשיא הדור, והאמונה שהרבי הוא נשיא הדור מחויבת מצד זה שאנו הדור השביעי, ולא יתכן דור שמיני. כיון שכפי שהרבי הסביר במאמר הראשון, אין כאן שושלת טכנית של שבע, אלא יחידה אחת של שבע בלבד, עד ביאת המשיח.
וכי אנחנו נתעלם ונבטל ההכרחים הנל – עבור הטעמים לשלילה שהכותב הנכבד מציג, שבאם בכלל ישנן, הינן קלושים ביותר לעומת הנל??
גם אילו יצויר שמשמע לכאורה מאיזה מקומן שמשיח איני מן המתים, תורת דור השביעי, מחייבת שאין הפסק כך!
תודה על התגובה החשובה מאוד להעשרת הדיון.
פעם היה אצלי כתב/הוגה דעות/סופר מחוג שלא רואים בקהילה החבדית שלנו. ידידי ׳שידך׳ לי אותו לראש השנה.
כבר ביום הראשון הוא שאל אותי משהו בסגנון ׳למה בחבד..׳ עצרתי אותו ואמרתי. אתה כעת כאן אצל חבדניק. ברור לך ולי שאני כחבדניק מחוייב להוראות הרבי והנהגות החינוך החבדי, אני לא סניגור של הרבי ולא של חבד. אתה הולך להיות פה שלשה ימים, בא נעשה הסכם. אם אתה רואה שאני עושה משהו וברור לשנינו שזה ׳הגיע מלמעלה׳ וזו הצפיה של הרבי ממני כחסיד אז אין לך שאלה למה אני עושה כך. רק באם נראה לך שאני או חבד עושים משהו וזה לא מגיע מהרבי אלא יוזמה שלנו אז אתה יכול לשאול. הוא הסכים וכך חלפו לנו שלשה ימים בנעימים. אני זוכר שביום האחרון הוא שואל אותי ׳מה זה הענין הזה שמדפיסים תניא בכל מקום..׳ ואז הוא קטע את עצמו ושאל בבהלה ׳רגע, זה מלמעלה?!׳..
אני חושב שיש ויכוחים שהמילים היפיפיות כמו ׳למה לשלול את הזולת?׳ או ׳למה אתה חושב שרק אתה צודק?!׳ לא רלוונטיות.
למה הדבר דומה (קיצוני ביותר לחידוד הענין) לאחד שלא יבין למה אנחנו לא מתייחסים לשיטת הרפורמים כשיטה ביהדות? למה אנחנו שוללים ולא נותנים לשיטתם מקום? וההסבר שלנו פשוט מאוד. שיטה ביהדות זה לא כל שיטה שמדברת על יהדות ושיהודי סובר אותה. שיטה ביהדות היינו שיטה שמבוססת על אחד משבעים פנים לתורה. אבל כשיהודי הולך בשיטה שמקורה לא ביהדות, גם אם היא מדברת על יהדות וגם אם היא נאמרת על ידי יהודי זה לא הופך אותה לשיטה ביהדות.
יש חסידים ששואבים את אמונתם מהשיחות של נא נב. יש חסידים שמתחזקים מהשיחות של תשי. אלו ואלו שואבים את כל חיותם *רק* מדברי הרבי. אז אתה יכול לקרא לזה דעה חסידית ולזה דעה חסידית. הם מתווכחים ועומדים בחירוף נפש על עמדתם אבל אלו ואלו שואבים את אמונתם וחיותם *מהתורה של הרבי!* יש בעולם עוד יהודים יראים ושלימים אוהבי ומעריצי חבד שהשקפתם בנושא של הרבי והתקופה של ׳דור השביעי׳ לא נובעת מהתעמקות בדבריו של הרבי, אלא ממקורות חיוצוניים (על פי שכל או מקורות אחרים ביהדות) אז אולי אני לא שולל אותם כשיטה ביהדות אם המקור שלהם בהבנת התקופה היא על פי הרמבם ולא על פי שיחות של הרבי.. אבל הם בפירוש לא צד כשדנים *בדעתו של הרבי* כי הם לא מצטטים את הרבי בנושא אלא מביעים את דעתם בנושא שהרבי דיבר עליו. אם היה מצטט שיחות של הרבי שאפשר להבין מהם שמה שאמרתי שאנחנו דור השביעי התכוונתי רק שבעזרת השם נהיה דור השביעי.. ומה שאמרתי שיש גדר של נבואה שהמלך מבית דוד של הדור הוא לא כמו שאר מלכי ישראל הכשרים התכוונתי רק לומר שהלוואי שזה יהיה בגדר של נבואה.. אז אולי היה אפשר להחשיב זאת כצד בדיון בדברי הרבי. אבל לא זה מה שנאמר וזה מה שהקפיץ רבים, לא הבנה שונה בשיחות של הרבי. אלא ההסתכלות שונה על המצב והתקופה שהרבי הביע עליהם את דעתו.
ולכן *כל עוד* זה לא דיון בדברים של הרבי ואין לדעה הזו מקור בדברי הרבי, זו דעה *חיצונית* לשיח החוב״ד ובפירוש אפשר וצריך לשלול דעה כזו כדעה חסידית חבדית
אתה מוזמן לעיין בתגובתי כאן:
https://www.alysefer.com/moshiach/
במחילה, תגובתך שם אינה מדויקת כלל.
א זה שחבד הינה חלק מהיהדות המסורתית, אינו מראה שכל שיטה בתורה (!), היא חלק משיטת חב"ד, בדיוק כמו שדברי בית הלל אינן תואמים לדברי בית שמאי, אפילו שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
כאשר אנחנו באים לדון במנהג חב"ד, על שינה בסוכה, כל מקור מעניין ומבוסס שיהיה הסותר זאת, יהיה נחשב חיצוני לשיטת חב"ד בנושא. חסיד חב"ד, יתייחס למקור כזה, כמו תלמיד הלל למקורות של בית שמאי. יכול כל חסיד חב"ד להחליט שבענין מסוים הוא נוהג כשאר העולם, כמו בענין שינה בסוכה, הוא לא יפרד מדרך התורה חלילה, אבל הוא יפרד משיטת חב"ד שבתורה. ובדיוק כך יהיה עם חסיד חב"ד שהחליט שלאור קושיות שיש לו על שיטת חב"ד בענין משיח, הוא בוחר להאמין אחרת. הוא יהיה אדם נפלא, תלמיד חכם, חסיד חב"ד בכללות, אפילו שליח, אבל משהו בחבדיות שלו יחסר, לא פחות מהישן בסוכה.
ב. אין כאן המקום להרחיב על יחס האמונה של משיח מן המתים לדברי הרמב"ם. רק יוזכרו שתי הערות חשובות. חסידות פוסקת כמו הרמבן נגד הרמב"ם בענין עולם החחיה (ואין הכי נמי שיש דיון מעניין מדוע לענין אתחלתא דגאולה ממאנים בדברי הרמבן ובענין תחיית המתים לא). ולאו דווקא שתמיד ההלכה כמו הרמב"ם
ועיקר, אי אפשר לברוח מדיוק הלשון נהרג, שמראה על מישהו שנוצח, ולא מת סתם, שזה לשון יותר מקובל, כוללני ופשוט. להעיר, כי האברבנאל שמתייחס הרבה לדברי הרמב"ם, בחר להציג את השיטה שמשיח מן המתים כדבר שלא יהיה בפליאה, מבלי שטרח לציין שהרמבם נגד זה, לכאורה. והלא דבר הוא!
מה גם שעיון בשיחה עליה ציין הרב חיטריק (חלק לה ויגש), הרבי שולל את משיחותיו של דוד המלך מתוקף דברי הרמב"ם שמשיח צריך להיות בתקופה שלפני הגאולה, ואם יעמוד מלך כו', ולא בטענה פשוטה שמשיח צריך להיות מן החיים…
המסקנא מכל הנל, חסיד חב"ד מאמין שהרבי הוא משיח לאור דברי הרבי. ומאמין שהרבי יודע את ההלכה, בדיוק כמו שהוא מתפלל מנחה אחרי השקיעה
שלום,
ראשית עלי לומר, אינני חבדניק וגם לא קרוב לזה.
וקודם אני רוצה להודות להרב חיטריק שליט"א שנותן צוהר לעבודת הקודש "מקבץ נדחי עמו ישראל…" ואין ספק שעבודה זו היא היא קירוב הגאולה.
ולעניין שעליו בסופו של דבר מתווכחים כאן, השאלה שצריכה להישאל היא לא 'מיהו המשיח של חב"ד' כי מחוץ לחב"ד זה לא מעניין אף אחד!
התפקיד של מלך המשיח היא למלוך על כל ישראל ולכוף את כל ישראל לילך בדרכי התורה וכו'. דעתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל עם כל הכבוד, אינה אלא דיעה נוספת מתוך כלל הדיעות במסורת הדורות. ובפרספקטיבה של דורות, למרות כל המלאכה העצומה של הרבי, הוא לא משיח ולא קרוב לזה. בסופו של דבר הרבי חי את כל שנותיו ועשה כל שביכלתו וכו', וכדרך כל הארץ. עלה לגנזי מרומים.
אם נסתכל על מצבינו היום, עצם זה שבית המקדש לא בנוי ושרוב עם ישראל עדיין בגלות גם פיזית וגם רוחנית, ושעם ישראל עדיין לא שולט על כל ארץ ישראל. זה מוכיח שמשיח עדיין לא בא, ושעדיין צריך לחכות ולקוות ליום בואו.
דומה שהדברים יצאו מהקשרם. האדם היחיד שמייצג את דעת חב"ד זה הרבי מלך המשיח. הדברים הובאו בשיחות מוגהות והם חלק מהתורה הקדושה ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. לכן ברור שאין שום שינוי בדברי הרבי אלא ההעלם הוא רק כלפינו. בדיוק כשם שההעלם של שם אלקים הוא רק לגבי המקבלים אך לא לגבי המאציל.
כל הדיון הרחב שנראה פה מתעלם מעובדה פשוטה וידוע לכל שאלפי חסידים ,תלמידי ישיבות חבד שליחים ורבנים נכבדים ראשי ישיבות וכו מאמינים באמונה פשוטה שרבי חי בגוף גשמי ב בית מדרש 770.יש עשרות ספרים מסבירים זאת על פי מקורות שונים בתורה.זה מסביר ופוטר את כל השלל הקושיות שעלו בראיון ובתגובות.