התקדמות מדעית וטכנולוגית מאפשרת בימינו את הבלתי יאמן, ולייצר בשר מלאכותי באמצעות תהליך ש"מחקה" את האופן שבו הגוף של בעל-החיים מייצר מתא הגזע את רקמת השריר. התקדמות זו מאפשרת לנו הצצה בזמן אמת אל תוך "המעבדה" של עולם ההלכה, ולהתבונן על דרכי הפעולה של העיבוד ההלכתי של השאלות המרתקות שמעלות המציאות החדשה בפני פוסקיה.
בשר מתורבת – הרקע המדעי
בשר מתורבת או "בשר מלאכותי" (lab-grown meat, in-vitro meat, או cultured meat) הוא "בשר" הנוצר במעבדה מרקמות המורכבות מתאי-גזע[1] של בעלי-חיים, אשר גודלו מחוץ לגוף, בתנאים מלאכותיים לחלוטין. בחברה הבינלאומית הבולטת שעוסקת בפיתוח בשר מתורבת, New Harvest, מעריכים שהטכנולוגיה לייצור מוצר כזה תהיה זמינה תוך שנים אחדות.
בשר מלאכותי מבוסס על תאי-גזע המסוגלים ליצור רקמות שריר (מיובלאסטים). באופן כללי, גידול הרקמות דורש שלושה תנאים:
- הזנה: התאים מושרים בנוזל, שמתוכו הם שואבים חומרי בניין. החומרים שנעשה בהם שימוש בניסויים לקוחים בעיקר מגוף חיות, אולם בעתיד הם עשויים להיות צמחיים לחלוטין, כגון תמיסה שעיקרה מים וגלוקוז, או פטריות מסוימות.
- תמיכה: התאים צריכים להיצמד למשהו כדי להתפתח – קרומים או מבנים ספוגיים. אחת הטכניקות הניסיוניות כוללת הסרת מעטה התאים הדק שהתפתח והנחת שכבות תאים זו על גבי זו כדי ליצור רקמה מעובה.
- פעילות: התפתחות רקמת שריר מלאכותית דורשת הדמיה כלשהי של התכווצות שרירים. האפשרויות שהוזכרו במאמרים בנושא כוללות התכווצות ומתיחה מכאניים, או העברת זרם חשמלי ברקמה.
הדרישות שלעיל, שהן כמובן מסובכות ביותר לביצוע מבחינה טכנולוגית, עדיין מייצרות רקמה פשוטה ואחידה. אם יהיה לכך יישום מסחרי, הוא יתמקד במוצרים הדומים לבשר טחון. כדי לייצר רקמה הדומה לשריר של ממש, יש צורך לשלב בין תאי השריר גם תאים אחרים כגון תאי שומן, ולהוביל חומרי הזנה באמצעות מערכת המקבילה לנימי דם; ב-New Harvest מעריכים שיידרשו לכך למעלה מעשר שנים.
השאלות היסודיות העומדות לדיון
מציאות חדשה ופנטסטית זו מעלה כמובן בקרב שומרי הכשרות את השאלה האם יש דרישה שהתא שממנו נוצרת הרקמה המלאכותית יהיה תא שנלקח מבעל-חי כשר שנשחט כהלכה? האם ה"בשר" שנוצר בתום התהליך אסור בבישול בחלב?
השאלה היסודית היא:
- האם הרקמה הנוצרת במעבדה מתא של בעל-חי בתנאים מלאכותיים לחלוטין נחשבת ומיוחסת לבעל-החיים ממנו נלקח התא הראשוני. במקרה כזה התשובה לשאלות דלעיל תהיה חיובית: כדי שהרקמה הנוצרת תהיה כשרה למאכל – התא הראשוני עליו להילקח מבעל-חי כשר שנשחט כהלכה, וחלים עליה כל דיני "בשר בחלב";
- או שמא זוהי יצירה חדשה לחלוטין ושלכן אין שם "בשר" חל עליה, וממילא התשובה לשאלות דלעיל היא שלילית: אין זה בשר אלא מוצר מלאכותי, "פרווה", ושאלת מוצא התא הראשוני אינה רלוונטית.
יש לציין כי בעת הכנת הרקמה הסופית לקציצת בשר אכילה – המבורגר – מוספים לרקמת הבשר" חומרי טעם וריח.
עמדה ראשונה: הרקמה הנוצרת מיוחסת לתא הראשוני, ולפיכך דורשת את כל תנאי הכשרות
הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן וראש הישיבה דרמת גן, סבור כי רקמה המיוצרת בתנאי מעבדה מתא ראשוני של בעל-חי דינה כבשר גמור המיוחס לבעל-חי ממנו נלקח התא הראשוני.
לשיטתו (תחומין כרך לה), "הדרך לייצור הבשר היא טבעית, בהתאם לשיטות הנהוגות במעבדות. מדובר בשכפול תאים, בדומה להתרבות כל יצור מתאים בודדים לגוף שלם. המעבדה רק יוצרת תנאים נוחים יותר של מזון ואקלים מתאימים להתרבות, אולם תהליך ההתרבות עצמו דומה בכול לזה הטבעי".
לפיכך "החומרים האחרים המאפשרים את התרבות הבשר אינם מבטלים את התאים הבסיסיים שהם המתרבים. הבשר המדובר הוא ריבוי מזורז של תאים קטנים בדרך הדומה לטבעית, ולכן דינו ככל בשר רגיל".
בדומה כתב שם הרב יהודה שפיץ, ש"אם תאי גזע נחשבים כ'דבר המעמיד', הבשר לא ייחשב ל'פנים חדשות'".
וכך העיר – אם כי לפי עדותו זו הערה "מקופיא" – הרב מיכאל אברהם: "מסברא לא נראה לי שהתא הראשון שממנו יוצא הכל יתבטל ביוצאי חלציו (=התאים שהתרבו ממנו). הוא נמצא בכולם ומעמיד את כולם".
כך סבור גם הרב חנוך קהאן: "דעתי האישית נוטה לומר כי לדינא בשר מלאכותי זה הוא 'בשר' לכל דבר, וכי יש לדון אותו לפי מקורו…, שהרי ככלות הכול לא השתנה הרכב הבשר, והוא רק שכפול של תאים שמקורם בבשר קיים. וכשם ששכפול טבעי של תאים אינו משנה את דין בעלי החיים – כך יהיה הדין בשכפול מלאכותי. ולפיכך אם ייצרו את התא הראשון מפרה שנשחטה כדין – דין הבשר כבשר לכל דיני התורה, ואם יוציאו אותו מפרה חיה דינו יהיה כאבר מן החי".
העמדה השנייה: רקמה המוקפת במעבדה מתא של בעל-חי היא בבחינת יצירה חדשה לחלוטין
בסרטון קצר ביוטיוב, הגאון הרב דוב ליאור משיב על שאלה זו באופן חד משמעי (העברתי את המילים של בעל פה למילים שבכתב אבל בצמידות למקור ממש): "בשר מתורבת הוא כשר [גם אם הופק מתא של בעל-חי לא כשר], ולא יהיה בשרי. כל חומר שבעולם שנשתנה ונהפך לדבר אחר, בלשון ההלכה: 'פנים חדשות באו לכאן', איבד את זהותו הקודמת… במיוחד שבמקרה זה משתמשים בתאים מיקורסקופיים ולא מדובר בדבר ממשי. מלכתחילה אפוא אין זה נחשב כ"בשר", ואפילו אם היה מיוצר מבשר ממש – היות שהנוצר הוא צורה שונה לגמרי מאותו תא שממנו הופקה הרקמה".
הגאון הרב צבי שכטר סבור אף הוא ש"בשר הוא רק דבר שמקורו מבעל חיים שנולד מאם בדרך הטבע. כל בשר שמיוצר בדרך אחרת – אינו בשר לעניינים הלכתיים". לפי דעתו, אם הבשר נוצר באופן מלאכותי ואחר כך הוסיפו לו דם מחלבונים וכימיקלים – בשר כזה לא יהיה חייב במליחה כלל. דהיינו שאין אנו דנים את העומד לפנינו כ'בהמה', ומכל מקום אנו דנים כל מרכיב שלו בפני עצמו, דהיינו שיש לפנינו בשר, זורם בו דם וחלבים נמצאים באבריו, והאברים עומדים יחד בחיוּת מסוימת הדומה לבעלי החיים שאנו מכירים, אך בפירוש לא עומדת לפנינו 'בהמה'[2].
כך סבור גם הרב שלמה אבינר. "נדון דידן אינו תהליך טבעי רגיל, זה לא לקחו תא ושכפלו ממנו פרה, אלא התא מתרבה ישירות. אמנם בסופו של דבר יש בשר, אבל הוא [לא] נולד בתהליך הרגיל… התוצאה לא קובעת, אעפ"י שזה ממש נראה דומה, אלא התהליך קובע. לכן, אם הדבר עובר שינוי יש ניתוק מן המקור והוא נחשב כדבר חדש".
גם הרב צבי רייזמן (במאמריו בנושא בתחומין לד, לו) סבור כך, והוא מנמק את דבריו בהרחבה.
נקודת הספק והתפיסה השונה של המציאות הנתונה
עד כה סיכמנו בקצרה את הדעות וההנמקה היסודית שלהן. נעבור כעת להנמקות ההלכתיות הרחבות יותר. יש לתת את הדעת שעד כה המחלוקת מבוססת בעיקר על תפיסה אינטואיטיבית של המציאות הנתונה:
מסברא יש מקום לשתי העמדות:
- מצד אחד בהחלט קשה להתעלם מן ההיגיון האומר שבסופו של דבר המרכיב של ה"תא" המוקרי שנלקח מבעל-החיים ברקמה המלאכותית המתהווה במעבדה – הוא מרכיב חשוב ביותר.
- מצד שני, יש צדק רב בטענה שאחרי ככלות הכול הרקמה שנוצרה מתא מיקרוסקופי היא יצור חדש לחלוטין, אשר למרות שלתא המיקרוסקופי יש מרכיב ביולוגי חשוב בה, אבל הרקמה יכולה להיווצר אך ורק בגלל התהליך המלאכותי במעבדה.
כעת יש לבדוק במקורות ההלכתיים כיצד יש להתייחס לסיטואציה כפולת פנים כגון זו, כלומר לאיזו מנקודות המבט יש לתת את עיקר המשקל ועל פיה להכריע את השאלה ההלכתית.
הנמקת הסוברים ש"בשר מתורבת" מתייחס לתא המקורי ממנו נוצר: הטיפול בתא מחשיבה אותו
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך התייחס (בשו"ת מנחת שלמה תניינא, ח"ב, סימן ק) לשאלה מה הדין של כלאיים הנוצרים בהנדסה גנטית, "שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ובזה משנים את תכונותיה של השניה, ועי"ז להתיר איסור כלאים מכיון שאין חלקיקים אלו נראים לעין האדם".
הגרשז"א פוסק: "כיון שאנשים מטפלים בחלקיקים האלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים".
הנה כי כן, "טיפול במעבדה של תא כזה והרבייתו לדבר הניכר לעין דינה שונה. ההתייחסות הממוקדת בתא כזה והפיכתו לדבר מוחשי מחשיבה אותו ובסופו של דבר נוצר מהדבר הסמוי מן העין דבר הניכר לעין" (הרב יעקב אריאל, תחומין לה).
ובקצרה, "האיסור עצמו מתרבה וכל היוצא ממנו אסור כמוהו" (הרב יעקב אריאל, תחומין לו).
הנמקת הסוברים ש"בשר מתורבת" הוא יצירה מלאכותית חדשה לגמרי וכך יש להתייחס אליה הלכתית
כמה הצעות לתימוכין מובאות בספרות היחסית מועטה שעוסקת בשאלה. השמטתי את כל הדיונים שעוסקים בשאלות "ביטול" (ומכאן גם את ההשוואה לג'לטין), וזאת משום שלדעתי יש לדון בשאלת הליבה: האם זהו בשר המיוחס לבעל-החיים ממנו ניטל תא הגזע. כל הדיון מחטיבת "ביטול" ודיני תערובות יידונו רק בשלב ב', לאלו שיסיקו כי אכן זהו בשר המיוחס לבעל-החיים ממנו ניטל תא הגזע.
הצעה ראשונה: תא-גזע הוא "מיא בעלמא"
ההצעה הראשונה של הרב צבי רייזמן מתמקדת באפסיותו של התא (יש בדבריו של הרב רייזמן אריכות רבה יחסית, והקורא מופנה לעיין במאמריו במקורם, אבל לדעתי זו הנקודה המרכזית המשמעותית והיא מופיעה בפ"ה סעיף 3 של מאמרו בתחומין לד. אוסיף בקצרה שמבחינת דיני ביטול נראה שהצדק עם מבקריו של רייזמן, אך איני סבור – לפחות לו בשלב הנוכחי לאור הנתונים הידועים עתה – שזו ליבת הסוגיה הרלבנטית ולכן לא נדרשתי כלל לסוגיה).
לפי הצעה זו, יש להוכיח מהגמרא במסכת יבמות (סט, ב) שתא שנלקח מבהמה חיה אינו נחשב לאבר מן החי או לבשר מן החי. הגמרא שם קובעת שעובר בארבעים הימים הראשונים של ההריון נחשב "מיא בעלמא" (=מים בלבד) ואינו מוגדר כוולד. משום קביעה זו כותבת הגמרא במסכת נידה (ל, א) ש"המפלת לארבעים יום – אינה חוששת לולד" ומטעם זה התיר ה"חוות יאיר" (סימן לא) לאשה שזינתה להפיל עוברה בתוך ארבעים הימים הראשונים של העובר, "דמקמי הכי מיא בעלמא נינהו". וכן פסק ה"ציץ אליעזר" ח"ז סימן מח א, ח.
אם נעשה חשבון פשוט נבין שהגמרא מגדירה תאי גזע כ"מים בלבד", משום שברור שבכל עובר, גם זה שעדיין אינו בן 40 יום, קיימים תאי גזע – וחרף זאת הגדירוהו חז"ל כ"מיא בעלמא". "הרי לנו הוכחה ברורה שתא אינו נחשב 'חי', אחא 'מיא בעלמא', ובוודאי שאיננו 'בשר'".
הצעה שניה: פנים חדשות באו הנה
כפי שאומר הגר"ד ליאור, לדעתו רקמת שריר המעובדת במעבדה מתא גזע של בעל-חי היא בחחינת "פנים חדשות" באו לכאן.
ומעניין, שדווקא הרב יעקב אריאל שמביא מקורות להצדקת עמדתו הנוקטת שרקמה כזו דינה כבשר, מביא ראיה נגדית מאוד חזקה לענ"ד.
הנה ציטוט מדברי הרב אריאל; בסיומם אסביר כיצד דבריו מסייעים דווקא לשיטה הנגדית:
המשנה תרומות ט, ו: הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. איזהו דבר שאין זרעו כלה – כגון הלוף והשום והבצלים.
וכן פסק הרמב"ם מעשר ו, ו: הזורע את הטבל…אם צמח אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין, ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר.
בשר מתורבת דומה לכאורה לטבל שזרעו כלה שגידוליו מותרין. אלא שיש לחלק. בגידולי טבל לא כל הגידול נוצר מכוח הזרע הראשון, הקרקע היא שמוסיפה כוח גידול משלה והזרע שמשתרש בקרקע מתבטל בה ונוצר זרע חדש, ופנים חדשות באו לכאן, לכן י"ל שההיתר מעלה את האיסור. משא"כ בבשר מתורבת. כל ההתרבות נוצרת מיניה וביה בלבד, ולכן אין בכוחה לבטל את העיקר. אדרבה מכיון שכל ההתרבות היא רק מכוח העיקר – דינה כעיקר.
וליתר הסבר. גדרה של זריעה הוא התמזגותם של הזרעים בקרקע והתבטלותם בה… שההשרשה מבטלת את הזרעים בקרקע.
מה שאין כן בנידון דנן – אמנם העיקר נעלם ואיננו וא"כ דינו לכאורה כדבר שזרעו כלה, אך מאידך, דבר שזרעו כלה בטל לקרקע ופנים חדשות באו לכאן, ואילו בנ"ד אין השתרשות במצע ואין כאן גידול חדש. הגידול הוא מיניה וביה, ומצע הגידול הוא רק המזון והתנאים המאפשרים לתאי הבשר הראשוניים להתרבות. לכן אין הגידול מבטל את העיקר".
העניין הוא, שהרב אריאל כנראה לא מודע או שלא הבחין היטב לכל התהליך של ייצור רקמת הבשר מתא-הגזע.
תיאור מקצועי מלא ויסודי אודות הבשר המתורבת ותהליך יצירתו מצוי בפרק 151 של הפודקאסט "עושים היסטוריה" מאת רן לוי.
התיאור המלא של רן לוי מלמד אותנו שיש בתרבות הבשר שני שלבים מרכזיים:
- "השלב הראשון בתהליך הוא גידול תאי גזע שמקורן בפרות חיות. כזכור, תאי הגזע אלה הם התאים שבסופו של דבר יהפכו לרקמת השריר עצמה ולכן רצוי להשיג כמה תאי גזע שרק אפשר – דהיינו, לגרום לתאי הגזע להתחלק כמה שיותר פעמים. כל חלוקה נחשבת: כיוון שמדובר בחזקות של שתיים, אפילו מעבר מעשרים חלוקות לשלושים חלוקות מהווה שיפור של פי אלף בתפוקת הבשר בהמשך".
- "השלב השני הוא לגרום לתאי הגזע להפוך לסיבי שריר, ולגדל את הסיבים. החלק הראשון פשוט למדי ומתרחש כמעט מעצמו שכן המעבר מתאי גזע לתאי אב ומשם לסיבי שריר הוא אופן הפעולה הטבעי של הגוף. לעומת זאת, האתגרים הטכניים שבגידול סיבי השריר עצמם, מורכבים ומשמעותיים יותר. למשל, התרבית שבה מתפתחים וגדלים סיבי שריר צריכה להכיל מגוון חלבונים מזינים וחומרים מעודדי גדילה בריכוזים מדויקים, ועליה להיות סטרילית לחלוטין כיוון שחיידקים ופטריות משגשגים ופורחים גם הם בסביבה מזינה שכזו. נבג פטריה אחד במקום הלא נכון, ובמקום סטייק עסיסי, החוקר עלול למצוא בתרבית משהו שנראה יותר כמו לחם עבש. בנוסף, סיבי שריר דורשים גירוי מכני כדי שיתפתחו כהלכה: כמו בגוף החי, השרירים צריכים להתכווץ ולהימתח מדי פעם, אחרת יתנוונו. לשם כך, המדענים 'מעמלים' את סיבי השריר באמצעות העברת זרמי חשמל שגורמים להם להתכווץ ולהימתח חליפות".
ההפיכה של תא-הגזע לרקמת שריר נעשית אפוא באופן מלאכותי לגמרי. בלי הפעולות הנוספות של המעבדה, התא-גזע לא רק שלא יצליח להתרבות, אלא גם לא יצליח לעשות את הקפיצה מ"תא-גזע" ל"ריקמת שריר".
משום כך, דבריו של הרב אריאל הטוען כי: "מצע הגידול הוא רק המזון והתנאים המאפשרים לתאי הבשר הראשוניים להתרבות. לכן אין הגידול מבטל את העיקר", אינם נכונים מבחינה עובדתית.
ההיפך הוא הנכון, הפעולה המעבדתית מאוד דומה לפעולה שהקרקע עושה לזרע, ולפיכך יש דימיון רב בין גידולי הטבל לתא-הגזע שעובר עיבוד במעבדה. בשני המקרים אין הזרע לבדו יכול להפוך לגידול ("זרעו כלה"), ובשני המקרים רק התוספת ושינוי הפנים שעל ידי צד ב' (קרקע או מצע מלאכותי) הם שגורמים לזרע לצמוח ולהגיע ככלות הכול לשלב הסופי הרצוי, ויתירה מזו במקרה של תרבות בשר – שהמצע המלאכותי הוא חלק מהותי בהפיכת תא-הגזע לרקמת שריר.
הצעה שלישית: פנים חדשות, כמו בהשתלת איברים
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י' סימן כה פרק כו) דן הגאון רבי אליעזר וולדינברג בשאלה:
מהו קביעותו הזהותית ומהות התיחסותו של האיש הזה לאחר שהושתל בקרבו לב כזה וממשיך לחיות בו, דהא הלב הוא מלך האברים, והחי חי כולו בתנועת לבו (עיין רמב"ם במו"נ ח"א פע"ב) ומשם משתלחים גם הכחות לב' האברים הראשיים האחרים שהמה המוח והכבד (עיין רשב"ץ ביבין שמועה ז' ובית דוד ריש סי' מ' בהגה), ויוצא איפוא שכל כחות החיים של האיש הזה מקבל – הלב נובעות מעתה מכחו של האדם האחר אשר ממנו הוציאו את הלב הזה, יהא זה איש או אשה, יהודי או גוי, כשר או פסול, ומה גם שהלב הרי מוציאים ומשתילים בעודו בפעולתו וחיותו, באופן שמעבירים וממשיכים נביעת נתינת החיים של הלב מהגוף ההוא אל הגוף הזה, וא"כ נשאלת השאלה מהו זהותו והתיחסות של האיש הזה מעתה, ואם נוצרים בו דינים חדשים אודות יחוסי ופסולי משפחה וכדומה, בהיות ותוצאות – חייו שהוא הלב (משלי ד' – כ"ג) הוא מכח אותו האיש שכרתו ממנו את לבו.
בין ההסברים למסקנתו על פיה אין להתייחס כלל לזהות של בעל הלב הקודם, כותב הרב וולדינברג את הנימוק הבא: מאותו רגע שהלב נכרת מהאדם הקדום והוכנס אל האדם החדש והחל לפעום בגוף החדש, הרי זה כפנים חדשות לגמרי:
"מאותו הרגע שהלב נכרת והוצא מגופו של התורם (או יותר נכון של הנגזל) ונשאר לרגע קט לב בלי גוף באותו רגע בטל ממנו כל זהותו והתיחסותו אל הגוף שהוצא ממנו, דלב בלי גוף בטל ממנו גם שם לב והרי הוא באותו רגע כאבר מדולדל ובשר בעלמא, ולכן כשחוזר ונשתל ומתחבר אל גוף אחר הרי פנים חדשות באו לכאן ומקבל שם לב מחמת גופו החדש שנתחבר אליו ולכן כל התייחסותו החדשה אינו אלא אל הגוף הזר שאליו נתחבר. כהגדרתי האמורה כתוב מפורש בדברי הרמב"ם במו"נ (ח"א פע"ב) דכותב שם וז"ל: אי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם והם אברי אדם באמת ר"ל שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו עיין שם. הרי בהדיא דלב בפני עצמו לא נקרא כבר אפילו בשם לב – אדם, ולכן שפיר י"ל כנ"ל".
על בסיס אותו קו מחשבה, כפי שהעיר זאת הרב קאהן במאמרו שם, תא-גזע בפני עצמו אין עליו שם של בעל-חי, ומשעה שהוא עובר אל תוך המצע המלאכותי במעבדה ועובר את כל התהליכים בתהליך הפיכתו לריקמה, הוא מקבל לחלוטין את הזהות המלאכותית.
אציין בהערת מוסגר את אשר שמעתי מפיהם של כמה. שהגאון רבי יעקב לנדא, רבה של בני ברק ומייסד מערכת הכשרות אותה מנהיג היום ברמה בנו הגאון רבי משה לנדא, בשעה שהיה זקוק לקבל מנת דם בעת ניתוח התנה או דרש שהדם יבוא רק מדמם של "תלמידי התמימים", ואם לאו אין הוא מסכים לעבור את הניתוח. בנק הדם התנגד לדרישה זו, אך משראו כי הרב רציני בדרישתו הסכימו להתרים דם בישיבת כפר חב"דב אופן ייעודי עבורו.
הצעה רביעית: כמו היבולים ההידרופוניים (גידולי מים על מצע סינתטי ללא אדמה)
הידרופּוניקה היא גידול צמחים במצע מנותק ללא שימוש בהזנה דרך אדמה דשנה. קיימות מספר שיטות לעשות זאת. חוקרים של חילוף החומרים בצמחים גילו כי החומרים המזינים שצמחים סופגים הם יונים פשוטים במים. בתנאים טבעיים, האדמה היא בעצם מאגר החומרים המזינים, אך האדמה עצמה אינה חיונית לגידול הצמחים. בעזרת השורשים, הצמחים יכולים לספוג את החומרים המזינים שבאדמה כשהם מומסים במים. כאשר החומרים המזינים הדרושים לצמח מוספים באופן מלאכותי למי ההשקיה של הצמח, הצמח אינו זקוק למצע אדמה עשיר כדי להתקיים. ניתן לגדל כמעט כל צומח בעזרת הידרופוניקה, אך צמחים מסוימים מתאימים לכך יותר מאחרים.
ישנם שני שימושים עיקריים להידרופוניקה. ראשית, היא מאפשרת ליצור סביבה מבוקרת לגידול צמחים, ובכך מסירה משתנים רבים מניסויים מדעיים. שנית, מיני צמחים רבים מניבים יותר תפוקה בפחות זמן, ולעתים באיכות יותר גבוהה; בכך הופכת ההידרופוניקה לכלי רווחי עבור החקלאים בתנאים כלכליים וסביבתיים שונים. כשמשתמשים בהידרופוניקה אין מחלות הבאות מן הקרקע, צמחי בר שיש לחסל, או אדמה שיש לעבד. ניתן לגדל צמחים בצפיפות רבה, ובכך לחסוך שטח (ניתן אפילו לגדל צמחים במספר קומות). ההידרופוניקה גם חסכונית במים, אם המכלים בהם גדלים הצמחים משתמשים במערכת מים סגורה הממחזרת מים. מערכות מעין אלה צורכות כמות מים מזערית לעומת חקלאות מסורתית.
מה דינם של צמחים שצמחו בצורה כזאת?
הגאון רבי עובדיה יוסף פוסק (יחוה דעת חלק ו סי' יב) שיברך 'שהכל': "מכיון שאין שום יניקה מהקרקע, שהמים מפסיקים בין הזרעים לקרקע, אין לברך על גידולי המים ברכת הפירות והירקות אלא ברכת שהכל נהיה בדברו, וכדין כמהין ופטריות".
באופן דומה פסק הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה תניינא, ח"ב, סימן ק): "עגבניה על עץ שיצטרכו לברך בורא פרי העץ על "עגבניה" כזו, הואיל וזה ממש גדל על עץ, אף על גב שאותו המין גדל בעיקר מהאדמה ולא מעץ ואף שזה גם נעשה רק ע"י אדם".
(אמנם הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי חלק א' (סימן רה, בהערות לשלחן ערוך סימן רד), כתב, שיש ספק בגידולי מים, ומכל מקום למעשה יותר מסתבר לברך ברכתם הראויה להם, ואין לפסוק שיברך עליהם שהכל.)
על אותו משקל ניתן לומר, שתא-גזע שפותח ועובד על מצע מלאכותי הוא יצירה חדשה לגמרי שנוצרה בידי אדם, ואין לה שום דין ויחס למקור התא.
____________
הערות:
[1] תאי גזע נבדלים מתאים אחרים בכך שעדיין לא עברו תהליכי התמיינות סופיים לסוג רקמה. תאים אלו יכולים להתמיין ולהפוך לתאים ספציפיים או להמשיך ולהתחלק כתאי גזע.
כפי שמסביר רן לוי, בשנת 1981 התבשר העולם על תגלית מדהימה שעתידה לחולל מהפכה בעולם הרפואה: חוקרים זיהו סוג חדש של תאים בעכברים – 'תאי גזע'.
לכל אחד מתאי הגוף יש תפקיד מוגדר משלו: תאי עצב, תאי שריר, תאי עור וכדומה. תא שכבר התמיין לתפקיד אחד אינו מסוגל להפוך לאחר – דהיינו, תא עצב אינו מסוגל להפוך לתא שריר, ולהיפך. תא גזע הוא יוצא מהכלל: הוא מסוגל להתמיין לכל אחד מאותם תאים ייעודיים. כל עוד אין צורך בהתמיינות ממוקדמת שכזו, תא גזע שמתחלק יוצר שני תאי גזע חדשים. אך בהינתן האות המתאים, תא הגזע הופך למה שמכונה 'תא אב' (Progenitor Cell). תא אב הוא הצעד הראשון בדרך להפוך אל תא ייעודי. למשל, תא אב של רקמת השריר מכונה 'מיובלאסט' (Myoblast): המיובלאסט נמצא בדרך כלל ברקמת השריר, וכשיש צורך לחדש את הרקמה – למשל, לאחר פציעה – המיובלאסט הופך לסיבי שריר חדשים שמתווספים לסיבים הקיימים.
[2] אם כי לא ברור בוודאות מהי דעתו לגבי בשר הנוצר מתא מיקרוסקופי שוצא מבעל-חי שכן נולד מזכר-ונקבה.