כאשר הגיע לידיי המהדורה העברית (המשוכללת מעט ברמת הדיוק מן המהדורה האנגלית, בעקבות תיקונים, גילויים חדשים ותובנות נוספות) של הספר הייחודי מאוד "שנים ראשונות" – שיצאה בי"א ניסן השנה (תשפ"א) – יצאתי מגדרי מהתפעלות. זה היה נראה לי, וכעת אני גם משוכנע בכך, שמדובר בספר שאין לו מקבילה או, אם להשתמש בלשון זהירה, כמעט ואין לו מקבילה.

מה שהספר הזה בעצם מנסה לעשות הוא לשחזר, ככל שהדבר מגובה בתיעוד אותנטי וממשי, את חייו של הרבי מלידתו ועד חתונתו.

זוהי איננה ביוגרפיה (ביוגרפיה – למרות שיש פה ושם סופרים שכותבים 'ביוגרפיות' מבלי להבין באמת את טיב המלאכה שעליהם לעשות – לא אמורה להיות לקט ידיעות מפורט מחייו של נשוא הביוגרפיה, אלא לספר את סיפורה של הדמות. סיפור כזה כמובן אמור להיבנות מתוך מידעים שעולים מתחקיר מפורט ומדוקדק, אך לא רק. התחקיר הוא מסד ראשוני להעמקה ולהבנה של הדמות ולשחזור סיפור חייו, ואז ורק אז אמור להגיע שלב הכתיבה – שבו הכותב מספר את הדמות ומשרטט את קווי המתאר של פניה, כפי שאלו עולים מתוך המידע שכולל לא רק פרטים טכניים על מה שעשה, אלא גם שילוב ההגות, הפעולות והמחשבות של הדמות והורקתן כולן לתוך סיפור אחד בנוי היטב).

זוהי מלאכה בלשית בניסיון לאתר כל פרט ופרט מחייו של הרבי בשנים הנקובות ולהציגן בפני המעיין, בשילוב תובנות, הנמקות והסברים במקומות שבהם המחברים השלימו פרטים או בחרו גרסה מתוך כמה גרסאות – כאשר הצגת האמת העובדתית כמות שהיא – היא הנר היחיד שעמד לנגד עיניהם.

בנוגע לרוב האישים, כולל הדגולים שבדגולים, מלאכה כבירה כזאת אין לה שום ביקוש ומשום כך עלותה העצומה היא בלתי מוצדקת. נקח, בהבדלה המתבקשת, לדוגמא את המנהיג הבריטי המהולל וינסטון צ'רצ'יל. איש בעולם אינו מתעניין איזה ויסקי קנה בשני לפברואר 1922, ומתי נפגש עם חותנו לעתיד ב1924. מה שכן מעניין מאוד אנשים רבים הוא הקווים הכללים של סיפור צמיחתו וגדילתו של מנהיג אדיר זה, בשילוב תובנות על מאפייני מנהיגתו (ובמשתמע גם: מה שניתן ללמוד ממנה).

אולם, אצל חסידים בכלל ואצל חסידי חב"ד בפרט וביחס לרבי שלנו (רבי מנחם מענדל שניאורסון זצ"ל) במיוחד, התמונה שונה ואולי גם הפוכה. יותר מאשר מעניין אותם סיפור הדמות כפי שהוא משורטט בידי הכותב, מוכשר וגדול ככל שיהיה, פרי תפיסתו ונקודת מבטו האישית – מעניין אותם "חומר הגלם", מידע אותנטי ואמין כמות שהוא. את העיבוד הפרשני הם כבר יעשו לבד.

לא אכנס כרגע לסיבות האפשריות לתופעה זו, רק אציין שזאת העובדה.

ובכן, "שנים ראשונות" הוא תוצרה הסופי של מלאכת בילוש מדעי, שהתחקתה אחרי כל רסיס מידע אודות חייו של הרבי בשנים הנקובות. מדובר בפרוייקט אדיר, סזיפי, יקר ברמות לא מוכרות. העבודה מן הסתם נמשכה שנים, הרבה יותר מעשר שנים, וכל חלקיק של מידע נבדק בסבלנות, תוך ירידה מקפת לכל שורשי אותו פרט, תוך סיעור מוחות בין צוות המחקר בראשות היסטוריון ותלמיד חכם ענק – רבי ברוך אוברלנדר שליט"א – ואיש תיעוד ודוקומנטריה מוכשר ומעולה, הרב אלקנה שמוטקין שי' – ורק כשאותו חלקיק מידע הפך בשל ושלם, ככל שהיד המשקיעה השיגה, נכנס והוצג בספר לזכרון עולם.

*

כל מה שכתבתי עד כה הוא הקדמה בשביל הדוגמה שאני רוצה להציג בפניכם, שתדגים לכם היטב כיצד העבודה הכבירה נעשתה ומה גודלה של ערכה. הדוגמה הזאת היא גם סיפור אישי שלי, ודווקא משום כך היא לימדה אותי כמה בלתי שגרתית היא עבודת בירור האמת שהושקעה בספר, וכמה זו לא עבודה טכנית בלבד של ליקוט מקורות –  אלא מלאכת מחשבת שמגלמת בתוכה תחכום היסטוריוני וסיעור מוחות מבריק.

*

לכל משפחה יש סיפורים מכוננים שעומדים כמו נר זכרון מכובד בחלל הסלון המשפחתי.

במשפחה שלי, מצד אמי, היו כמה נרות כאלה. כמובן, דמותו של זקני, האבא של סבא שלי, החסיד המיוחד רבי זלמן סקאבלו זצ"ל משמש אבוקה של אור שמפיקה לנו אור וחיות חסידית. בנוסף, יש עוד כמה סיפורים משפחתיים מסוג זה.

אחד מהחשובים בהם הוא הסיפור שאליו נחשפתי מאז שהייתי ילד – והוא: שהרבי השתתף בברית המילה של סבא שלי, ר' אברהם סקאבלו ע"ה, שהתקיימה בחרקוב בכ"ד חשוון תרפ"ג.

כשבגרתי, סבי ע"ה – שעמד לי מזלי להיות קרוב אליו מאוד ולשמוע ממנו לא מעט (אבל לא מספיק…) סיפורים על השורשים המשפחתיים – סיפר לי את העובדה הזאת וגם את היחידות הראשונה שלו אצל הרבי, אחרי שיצא מברית המועצות בשנת תשל"א, שבה הרבי אישר את הידיעה הזאת ("נסעתי אז עם אחי (ל)רוסטוב").

לצערי לא שאלתי אותו איך הם ידעו לזהות את הרבי, ועכשיו כבר אין מי לשאול. אבל זה הסיפור. וכנראה, כיון שהרבי היה בנו של הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל, היה מוכר היטב בקרב אנ"ש עוד לפני קשרי הנישואין עם הרבנית חיה מושקא ע"ה בתו של אדמו"ר הריי"צ זצ"ל.