זה לא סוד שאחד הערכים הכי חשובים ואחת המשימות הכי מרכזיות בעולמו של אדם דתי הוא, להנחיל את מורשת היהדות ואת המחויבות למורשת היהדות (אמונה, הלכה, מנהג וכו') לילדים, שימשיכו את שרשרת הדורות ואת החיבור לברית סיני. זה גם לא סוד, שבשנת 2017 זהו אתגר שדורש המון תשומת לב והמון מחשבה.
אני מקיים בימים אלו ממש סידרת ראיונות עומק עם "משפיעים" בישיבות חב"ד (בעיקר בחו"ל), לטובת המגזין "כפר חב"ד", שהוא השבועון הרשמי של חסידי חב"ד. "משפיע" הוא וורסיה חב"דית של המושג "משגיח רוחני" בישיבות האחרות, ולמשפיע הראשי בישיבה יש השפעה רבה בישיבה, לא פחותה מזו של ראש הישיבה (יש לזכור שבישיבות חב"ד מוקדשים כל ים כמה שעות ללימוד חסידות בעיון, ואין זה כסדרי המוסר שנמצאים בשולי הלימוד בישיבות האחרות).
הנה קטעים מריאיון שקיימתי עם הרב אשר פרקש, המשפיע של ישיבת חב"ד בארגנטינה, בדיוק בנושא האמור.
במחקר מקדים שעשיתי לפני קיום השיחה עם הרב פרקש, הגדיר באוזניי אחד מתלמידיו מלפני שנים את רבו הרב פרקש כ"מחנך עם תובנות עמוקות ביותר – הן בחסידות ובחסידישקייט והן מבחינה פסיכולוגית", וכמי שגישתו החינוכית הבנויה לתלפיות והיורדת אל השיתין היא "לא כמו איזה קאוצ'ר שלמד פסיכולוגיה, אלא הוא משפיע בפועל עם 25 שנות וותק של התעסקות יומיומית בלתי פסוקת עם בחורים, לכוון אותם בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, ובד בבד להתמודד עם מצוקותיהם הריגשיות ברגישות רבה ובתשומת לב מיוחדת, והוא נודע בזה לשם ולתהילה".
כיצד המחנכים, המשפיעים, יכולים להשפיע בדור הזה על הנוער?
"קודם כל ובראש ובראשונה, כמובן, המשפיע צריך להיות דוגמא חיה למה שהוא מדבר אודותיו. מעבר לכך, המשפיע צריך לדבר על זה כל העת הן בהתוועדויות והן בשיעורים, וגם בשיחות הפרטיות שהמשפיע עורך עם תלמידיו.
"אני סבור שקשר פרטי בין המשפיע לתלמיד, הוא מן ההכרח. לדבר עם בחור אחד על אחד, שהרי רק כך אתה יכול לראות עם מה מתמודד הבחור כפרט, מה מפריע לו, ובהתאמה לתת לו עצות וכלים שיאפשרו לסייע לו ברמה האישית".
עושה רושם שהנוער של היום הרבה יותר קצר רוח, מהיר, אנרגטי. איך מתמודדים עם הקשיים שיש לבחורים בימינו?
"ברור שזה לא קל בכלל. אף פעם לא היה קל, וזה לא נהיה קל יותר…
"אבל יש כמה נקודות מניסיוני שמאוד מסייעים להתמודד עם האתגרים הללו.
"הדבר ראשון הוא, שצריכה להיות אמונה חזקה מאוד בבחורים! ואני רואה בזה את ההצלחה הכי גדולה בשטח. להאמין בבחורים, להאמין שיש להם את הכוחות.
"הבחורים עצמם יש להם מין דימוי עצמי כזה שהמבוגרים חושבים עליהם שהם לא מסוגלים ולא שייכים, ולדבר זה יש השפעה שלילית. לכן חייבים להביע בתוקף הכי גודל את האמת – שאנו מאמינים שהבחורים מסוגלים ויכולים, שיש להם את הכוחות והיכולות.
"צריך לזכור שלא התחולל שינוי מהותי בטבע בני האדם, אלא מתחוללים שינויים חיצוניים נסיבתיים. בעצם יש לבן אדם מצד עצמו ונפשו את כל הכלים, ורק הנקודה היא איך מתמודדים עם האתגרים החיצוניים, וזוהי שאלה שבמהותה היא טכנית.
"נכון, המציאות היא שיש קשיים ויש אתגרים, ולא תמיד הדברים פשוטים. בדיוק לשם כך נדרשת גם ההזדהות שלנו, המבוגרים והמחנכים, עם הקשיים של הנוער.
"הנה כי כן, אנו צריכים מצד אחד לתת לבחור את התחושה שאנו מאמינים בו. שיש לנו אימון. הרבי מאמין וממילא כולנו מאמינים שבחור – כל בחור – יכול להיות היום בתשע"ז ממש כמו בתרע"ז. ההבדלים בין התקופות הם בפרטים ולא בעצם העניין.
"מצד שני, אכן בפירוש להזדהות עם העובדה – ועם הכאבים שהיא נושאת בכנפיה – שיש ניסיונות יותר קשים ואתגרים כואבים. אך הקשיים לא מעידים על כך ש"מותר לך", אלא שיש להתמודד, ואפשר להתמודד.
"חשוב לי להדגיש שאסור לנו להיות שיפוטיים כלפי הנוער. הבחורים לא סובלים שדנים אותם ושופטים אותם. צריך לקבל אותם כמו שהם, וביחד עם זאת לדרוש מהם ולכוון אותם למקום הרצוי והנכון מתוך האמונה המוחלטת שהם יכולים ומסוגלים".
יש לך ניסיון רב בהשפעה על בחורים, וכבר נודע בשערים הצלחתך המיוחדת בזה בס"ד. הייתי מבקש לשאול אותך מהו המסר החינוכי שהיית רוצה למסור להורים לנערים מתבגרים, איזו שהיא תובנה חשובה וכלי נחוץ באשר לדרך הנכונה להתמודד ולהשפיע עם נערים בגיל זה.
"זהו נושא רחב וחשוב מאוד, ואגע בדברים בתמצית בארבע נקודות מפתח יסודיות, שלדעתי כל הורה חייב לקחת לתשומת לבו ברצינות רבה. וזאת כמובן בנוסף ואחרי תפילה להשי"ת שכל הורה צריך להתפלל מעומק ליבו למען ההצלחה בחינוך.
"הנקודה הראשונה היא: להאמין בכוחו של הנער!
"אנו בתור הורים צריכים לעבוד על עצמנו בעבודה עצמית מאוד חזקה כדי ליצור בתוכנו אמונה אמיתית איתנה בכוח וביכולת של ילדינו.
""להאמין בכוחות של הילדים שלנו" פירושו – קודם כל, לזכור שיש לו נשמה אלקית שהיא חלק אלוקה ממעלה ממש. וכל מה שאנו חושבים, מיוסד על כל מאמרי החסידות ושיחות רבותינו נשיאינו על נשמה יהודית כשאנו הולכים למבצעים וכו', הנה הדברים הללו ממש תקפים גם בנוגע לילדינו שלנו!
"בנוסף לזה, יש לעבוד עבודה עצמית עם עצמנו ולפעול בנו בתוכנו: להאמין באמת בכוחות המיוחדים שיש להם בתור תמימים בתומכי תמימים. כל מה שהסבירו לנו המשפיעים וכו', מיוסד על שיחות רבותינו, שתמים זוהי נשמה שהרביים בחרו בה ונתנו לו כוחות מיחדים – כל הדברים הללו אמורים ותקפים גם לילדינו שלנו בפועל ממש כפשוטו.
"ועל ידי זה שאנו עובדים על עצמו להאמין באמת בנקודות אלו, הרי ממילא נגיע למצב שאנו מאמינים באמת ובתמים בכך שלילד שלנו יש את מלוא הכוחות ושהוא מסוגל.
"הנקודה השנייה היא: הפנמת העיקרון שמרדנות הנער היא מעטפת חיצונית בלבד.
"בתור הורים אנו מוכרחים להפנים ולהבין שההתנהגות של הבחור, כשהוא מתנהג בצורה של מרדנות וכו' בכל מיני צורות – הנה זה לא הוא, זה לא מאפיין אותו באמת. זוהי מעטפה חיצונית, זוהי חומה שהוא בונה סביב לעצמו כדי "להגן" על עצמו בתקופת ההתבגרות.
"כשהמתבגר מצוי בשלב שבו הוא בונה את האישיות שלו, הוא רוצה לחזק את האישיות שלו, "להרגיש גבר", ופעמים רבות אחד הביטויים המרכזיים לזה היא המרדנות.
"יש לדעת ולהפנים: לא מדובר על מאפיין אמיתי של הנער, אין זה משהו שהוא מהותי באישיותו.
"חשוב גם במיוחד להבין נקודה מאוד יסודית: מרדנות זו אינה מופנית נגדנו ההורים כלל! גם כאשר הנער מתנהג בחוצפה, או מזלזל, או מתריס ואפילו כשהדברים באים לביטוי במילים אישיות נגדי כהורה – הרי שאליבא דאמת אין הדברים מופנים נגד ההורה. אין לו שום דבר אישי נגד האבא או האמא!
"צריך להבין שברגע שאנו כהורים לוקחים זאת באופן אישי – כי אז הדבר הופך להיות כמו "מלחמה" בינינו, לוויכוח ביני כהורה לבינו כילד, וכך שנינו הופכים להיות ח"ו שני צדדים שונים של המתרס. במצב דברים כזה בשום אופן אנו לא הולכים לנצח ולא יצא מזה שום דבר טוב, רק להיפך ח"ו.
"כאמור, התנהגותו באופן זה הריהי כ"חומה" שהוא בונה כדי לבנות את חוסנה של אישיותו, שכך הוא טבעו של מתבגר. וכשאני כהורה מפנים שהוא לא מתכוון אליי, כי אז יכול אני לקבל את ההתנהגות הזאת בצורה הרבה יותר אובייקטיבית ובוגרת, ואז יש לי את האפשרות להתייחס לסיטואציה בצורה עניינית.
"התפקיד שלנו בתור הורים הוא לעקוף את החומה, להיכנס אליו בפנים, ולהיות שם איתו: עם מה שבאמת כואב לו, עם מה שבאמת הוא צריך. וכך החומה מתמוססת מאליה.
"נקודה שלישית מאוד חשובה היא, שאנו צריכים להיות בקשר פתוח עם הבן שלנו.
אנו ההורים צריכים להעניק את ההרגשה האמיתית לנער כך שהוא ירגיש שהוא יכול לדבר עמנו באופן הכי חופשי. הילד שלנו חייב להיות משוכנע שאנו לא שופטים אותו, ולא מזדעזעים כשהוא מספר לנו על משהו שכואב לו.
"יש להבין כי נערים מתבגרים יש להם, מטבע הדברים, הרבה ספקות ולבטים רבים ומצוקות שונות. אולם ברגע שהם מקבלים מאתנו מסר שאיננו מוכנים לשמוע ולהכיל שמשהו כואב לו, מסעיר אותו, גורם לו לספיקות ולבלבול; ברגע שהוא מזהה שהתגובה שלנו היא תגובה של פחד – או אז הוא לא ידבר איתנו יותר על זה! וכשהוא לא ידבר איתנו על זה הוא ילך לתור אחר מזור במקומות אחרים, שלאו דווקא היינו שמחים שהוא ימצא אותם שם…
"ואף זוהי היא עבודה גדולה וחשובה שהורים צריכים לעשות עם עצמם: להיות פתוחים מול ילדם, להיות "שאילים" – כלומר לעשות בעצמם להיות הורים מסוג כזה שהילד מרגיש בנוח לשאול אותם ולשתף אותם בכל מה שעובר עליו, ואנחנו נקבל אותו וננסה לסייע לו מן המקום בו הוא נמצא.
"הנקודה היסודית הנוספת היא שאנו ההורים מוכרחים להיות חזקים באמונתנו ובדרכנו.
"אחת מדרכי הפעולה של המתגבר הוא הניסיון למצוא את נקודות התורפה שלנו ההורים, לכופף אותנו. כשאנו נכנעים מולו, אנו משדרים לו מסר שאנו בעצמנו איננו משוכנעים בחוזקה הנדרשת באמיתת דרכנו. לכן עלינו לשדר מסר בטוח – לא בצורה של עקשנות ותקיפות חיצונית ולעומתית – אבל כן ברורה ובטוחה.
"נקודה זאת של שידור ביטחון עצמי נינוח ואמונה פנימית עוצמתית שהדברים שאנו מאמינים בהם הם האמת וזו דרכנו שאנו שלמים עמה לחלוטין – הרי זה מעניק בסופו של דבר גם למתבגר את תחושת הביטחון ואת הכוח לקבל את מה שאנו אומרים ולהתחבר לכך".