הרצאה שניה: יסוד גמירות הדעת ויסוד המסוימות כעמודי התווך של כריתת החוזה

בעוברנו את "שומרי הסף" (הייתה כוונה ליצור יחסים משפטיים, הייתה כשרות-משפטית) אין הדבר אומר כי אכן התקיימה כריתת חוזה – השאלה האם נכרת חוזה היא שאלה נפרדת.

קיימים שני תנאים, שני מבחנים יסודיים, לקביעת השאלה האם נכרת חוזה:

גמירות דעת

מה זו גמירת דעת?

שתי גישות אפשרויות:

  1.  גמירות הדעת הסובייקטיבית (הצדדים באמת, בליבם פנימה, רצו להתחייב את ההתחייבות החוזית);
  2. אובייקטיבית – שהאדם הסביר רואה בפעולות שבוצעו בין שני האנשים משום כריתת חוזה שנובעת מרצון מגובש.

בהתנגשות בין שתי האפשרויות – הפסיקה הישראלית קובעת כי המבחן האובייקטיבי הוא המנצח.

הסיבה שבגינה בחר המחוקק במבחן האובייקטיבי – נובעת בשל עובדת "ההסתמכות" של צד הב', שהרי אם מבחינה אובייקטיבית היה ניכר כי צד א' היה מעוניין בחוזה, הרי שהצד השני הסתמך על כך.

בא החוק אפוא וקובע כי אנו רוצים לשמור גם על הזכויות של צד ב', והיות שאדם סביר מבין מן הנתונים העולים כי צד ב' הסתמך על פי המבחן האובייקטיבי על גמירות דעתו המשתקפת של צד א' על פיה הוא גמר בדעתו ומעוניין בחתימת החוזה – דין הוא שהחוזה יתקיים.

ככלל, אם כן, הרצון הפנימי, הכמוס, של האדם בתוככי לבבו - אינו משפיע – אבל יש 2 חריגים (שבהם מתחשבים גם ברצון הפנימי):

חריג מס' 1 - העדר הסתמכות.

חריג זה נלמד למשל בפס"ד פרץ בוני הנגב נגד בוחבוט:

המקרה:

  • מר בוחבוט, בעל נטייה לשתות לשוכרה, ובעת שיכרותו אינו תמיד בצלילות דעת, ולו דירה הרשומה בטאבו על שמו. מחזיק הנכס בפועל הוא בנו של מר בוחבוט.
  • חב' פרץ בוני הנגב יזמה אירועים שבהם עניינו את המשתתפים ברכישת נכסיהם (לטובת פרוייקטי בנייה). הבן הגיע לאחד מהאירועים הללו, והדבר נרשם ע"י חב' פרץ בוני הנגב.
  • בית המשפט קבע כי חב' פרץ בוני הנגב תיכננה את הגעתה (עם עו"ד) אל מר בוחבוט (האב), כשהוא לבדו. במהלך הפגישה הם נתנו לו להרגיש כי בנו בעד העסקה (מה שאינו מדויק, משום שהוא רק בא והתעניין בעסקה אך הבן לא הביע את הסכמתו). עוד נאמר לבוחבוט האב כי 30 אחוז מהעסקה יוענק כעת; ובנוסף יקבל 1000 ₪ מענק חתימה.
  • בוחבוט האב חותם על העסקה. כשבוחבוט הבן שומע על העסקה, הוא מקים קול צעקה – ויחד עם אביו – דורשים דרישה לביטול העסקה.
  • חב' פרץ בוני הנגב מתנגדת לדרישת הבן, והיא מגישה לבית המשפט 2 תביעות: כנגד האב (תביעת אכיפת חוזה – הרי יש העדה על גמירות-דעת, יש חתימה על חוזה, קבלת תשלום וכו') וכנגד הבן (תביעת פינוי; הבן לא מוכן להתפנות).

פסק הדין:

  • לכאורה, בוחבוט אמור להפסיד את המשפט, משום שבמבחן אובייקטיבי התקיימה כאן כריתת חוזה למהדרין.
  • אולם בית הדין המחוזי קובע כי בתביעת דיני החוזים – אכן הבעלות היא של חב' פרץ בוני הנגב. אולם, לנוכח נסיבות המקרה, קבע בית המשפט כי בתביעה השנייה, תביעת הפינוי, חזקת ההשתמשות תישאר בידי בוחבוט הבן.

חב' פרץ בוני הנגב מערערת לבית המשפט העליון.

השופט שמגר בדעת מיעוט קובע, כי לא נכרת כאן חוזה.

לדעתו של שמגר, כל מה שנקבע כי המבחן הוא מבחן האובייקטיבי – זהו רק כאשר יש הסתמכות של צד ב' על התנהגותו שלצד א'; אולם כאשר צד ב' יודע שלמרות שצד א' חתם, הרי שאליבא דאמת – על פי רצונו הפנימי – אין הוא רוצה לחתום על חוזה זה, כי אז המבחן לבדיקת גמירות הדעת יושפע גם מהרצון הסובייקטיבי של צד א'.

אכן, בפס"ד בראשי נגד עיזבון בראשי הפכה דעת המיעוט לתמימות דעים. כלומר, המבחן האובייקטיבי נעשה כאשר הייתה הסתמכות של צד ב' על חתימת צד א'.

חריג מס' 2 - "לא נעשה דבר"

חרגי זה נלמד בפס"ד הדר נגד פלונית. בית המשפט קובע כי לעיתים, נדירות ביותר, ניתן להחליט האם נכרת חוזה לפי מבחן סובייקטיבי ולא אובייקטיבי.

יסוד המסוימות

הכוונה במונח "מסוימות" היא לתחולת (לפרטים של) ההסכם שהצדדים צריכים לסכם. כדי שיהיה חוזה, אין הצדדים מוכרחים לסכם את כל הפרטים, די בכך שהצדדים סיכמו על הפרטים החשובים. אם פרט חשוב נעדר מן החוזה, אפשר ולא נכרת חוזה כדין.

כאן עולות 2 שאלות חשובות:

מהם הפרטים החשובים?

בפס"ד קפולסקי נגד גני גולן ביקש השופט עציוני להציב בראש סולם העדיפויות  את ערך הוודאות. לדעתו, אנשים החותמים חוזה צריכים לדעת היכן הם עומדים!  ולכן הוא מציע מבחן פורמלי, קשוח, של מסוימות.

לשיטתו אנו צריכים להגיע לתפיסת עולם של מסוימות, של וודאות בעולם החוזים. ולכן אנו צריכים לייצר רשימה של פרטים מינימליים, מבחן סף, שאנו יודעים שכאשר חוזה אינו עומד ברשימת סף זו, שאין בו אחד מן הפרטים הללו, אינו מתחיל להיות חוזה כרות.

השופט עציוני הציע אפוא רשימה של פריטים שהם הפריטים היסודיים שאמורים להופיע בחוזה.

אולם הצעתו של השופט עציוני לא התקבלה על דעת השיפוט.

מדוע הפסיקה לא קיבלה את תפיסת העולם הפורמלית הקשוחה של עציוני באשר למסוימות בדיני חוזים?

משום שלמעשה, מה שעציוני עשה – הוא ניתוק מוחלט בין מרכיב "גמירות דעת" למרכיב "המסוימות".

וזאת הבעיה. ניתוק בין ה"גמירות דעת" ל"מסוימות" הוא ניתוק מלאכותי, משום שהמסוימות היא אינדיקציה אודות גמירות-הדעת; במילים אחרות, המסוימות היא כלי עזר שעוזר לי להחליט האם גמירות הדעת אכן התחוללה.

כאשר קיים ביטחון מוחלט שהתחוללה גמירות דעת, שוב יש משמעות נמוכה יותר למרכיב המסוימות, והעדרן של פרט מסוים מן החוזה – שבמקרים אחרים עשוי להיות פרט מהותי – לא יפגום בכריתת החוזה.

ומכאן נקבעת הגדרה חדשה של מסוימות: "פרט מהותי" הוא פרט שבהעדרו אי אפשר להבין שהחוזה אכן נכרת, כלומר: פרט שעד שלא מסכמים אותו בחוזה - לא יכול להיות שהתקיים רצון מגובש לכרות את החוזה.

[מקרה להבהרה:

מכר המוכר נכס לקונה, וחתמו על חוזה מלא ומפורט שמופיעים פרטים רבים. בין היתר נקבע הקונה משלם במעמד החתימה 90 אחוז מהתמורה ומקבל חזקה בנכס.

אולם יושם אל לב כי לא נכתב מועד התשלום של יתרת 10 אחוז הנוספים.

שלוש שנים דר הקונה בנכס ללא ששילם את יתרת התשלום. ואז המוכר דורש את יתרת הכסף, אלא שהקונה אומר לו: אתן לך את היתרה בעוד מחצית השנה.

מששמע זאת, תבע המוכר את הקונה בבקשה לבטל את החוזה בטענה שחל פגם בכריתת החוזה – משום שנעדר פרט חשוב מן החוזה (המופיע ברשימת עציוני): פרט מועדי התשלום.

האם אכן ניתן לבטל את החוזה הזה?!]

מה עושים כאשר חלק מהפרטים הלא חשובים לא סוכמו בחוזה?

התשובה:

מנגנוני השלמה.

החוק קובע כי אם לא סוכמו פרטים לא חשובים, יחולו כללים הנקבעים בחוק.

לדוגמא, סעיף 26 של חוק חוזים (כללי): השלמת פרטים. על פי סעיף זה,

"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים."

[הוראות חוק אלו הן הוראות חוק דיספוזיטיביות, חוקי "ברירת מחדל". יודגש: אם הצדדים לא התנו על הוראת חוק דיספוזיטיבי, הרי זה חוק מחייב.

וראה למשל חוק המכר 1968, סעיף 4א: "(ב) הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון, ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים."]