ראשית כל, נציג את המתווה כללי של ההרצאה, הבנויה לפי ציר הזמן:
- 1973 – נחקק חוק החוזים הכללי. הכלל הנוהג בפרשנות חוזים בשלב זה: גישת "שני השלבים".
- 1995 – מדינת ישראל נ' אפרופים. השופט ברק כותב פס"ד שבו נקבעים למעשה 3 כללים חדשים לפרשנות חוזים.
- 2005 – דיון נוסף ארגון מגדלי ירקות נ' מד"י – תשעה שופטים מאשררים פה אחד את הלכת אפרופים, וזאת אחרי עשור של התנגדויות לפס"ד אפרופים. אכן, בפועל מתברר שלא כל השופטים מסכימים לכל 3 החידושים של ברק, מה שאומר שיש מחלוקות רבות בפסיקה.
- 2011 – תיקון לחוק החוזים. זהו התיקון המהותי (להבדיל מתיקונים בעלי אופי טכני) היחיד לחוק החוזים מאז חוקק, וזאת משום שהמחוקק מרגיש שסוגיה זו "גדולה" על בית המשפט. אלא שהתיקון היה כל כך גרוע שלא רק שהוא לא תיקן אלא להיפך, הוא רק הוסיף וויכוח נוסף.
- 2011 – פס"ד המוסד לביטוח לאומי נ' סהר: פרשנות לתיקון
כעת נעמוד על הטענות בצורה מפורטת: על מה הוויכוח ומהן הטענות השונות?
שתי הגישות המרכזיות: היצירה והיוצר
המחלוקת מתנהלת בין שתי גישות כלליות (המורכבות מתת-גישות פרטניות יותר) כיצד יש לגשת לפרשנות החוזה:
- גישת היצירה = "גישת החוזה". גישות אלו דוגלות באוטונומיה של החוזה. על פי גישה זו, הפרשן לא מחויב לכוונה של המחבר, וזאת כי האפשרות להבין טקסט במונחים של המחבר של הטקסט אינה אפשרית. גישה זו אפוא מנתקת בין החוזה לצדדים, ולכן כוונת הצדדים האמיתית איננה רלוונטית בפרשנות החוזה. יש, לכל היותר,
- גישת היוצר = "גישת הנסיבות". לפי גישה זו, פרשנות של חוזה משמעה לשחזר את הכוונה המקורית של הכותב הממשי של הטקסט. לפי גישה זו, יש להשיב על השאלה: למה התכוונו הצדדים לחוזה? שהרי החוזה הוא יצירה משותפת של הצדדים. יחד עם זאת כמובן, הכוונה היא לא על התחקות אחר הכוונה הפנימית של מי מהיוצרים אלא רק על אותן כוונות שניתן להן ביטוי חיצוני בחוזה או שהצד השני מודע להן. כמו כן, יש משקל לכוונותיהם הידועות של הצדדים ולנסיבות ההיסטוריות של הכריתה, שכן הכוונה היא לאמוד את כוונותיהם של הצדדים לחוזה.
שיטת שני השלבים
סעיף 25(א) לחוק החוזים תשל"ג בנוסחו הראשון קובע כי:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת מנסיבות העניין".
והנה, עד שנת 1995 נהגה בפרשנות החוזים בישראל שיטת שני השלבים, על פיהם בבואו של השופט לפרש חוזה עליו לצעוד בשני שלבים: 1. בשלב ראשון ישתמש בגישת היצירה. אם החוזה ברור, דיו בכך. רק אם החוזה לא ברור – עוברים – כשלב שני – לגישת היוצר.
הדגמה לשיטת שני השלבים: פס"ד חירם לנדאו נ' מדינת ישראל. בפס"ד זה נדון חוזה שנכרת בין המדינה לבין חירם לנדאו לסלילת כביש בחצי האי סיני. בין השאר, התגלע בין הצדדים סכסוך באשר לתנאי בחוזה: בחוזה היה כתוב: "המדינה תשלם על התייקרויות לפי מדד הביטומן".
הדבר ניתן להיות מפורש בשני אופנים:
- האם הכוונה היא שהיות שכתוב "התייקרויות" לשון רבים – מכאן שהמדינה תישא בתוצאות כל ההתייקרויות, גם ביתר המרכיבים, וזאת על פי מדד הביטומן;
- או שרק התייקרות מרכיב הביטומן יחושב על פי המדד הנ"ל ורק לגביו תישא המדינה בתוצאות ההתייקרות?).
בתחילה חירם לנדאו שולחת למדינה חשבון המתייחס רק להתייקרות של הביטומן. וזאת משום שהיא מבינה בחוזה כפירוש השני, על פיו המדינה אמורה לשלם רק על התייקרות הביטומן.
אולם, חברה שנייה שהייתה שותפה לחוזה הגישה למדינה חשבון שונה לגמרי שכלל את התייקרות בכלל המרכיבים, וזאת על פי מדד ביטומן. לשיטתה, היות שכתוב "התייקרויות" לשון רבים – מכאן שהמדינה אמורה לשאת בתוצאות של כל התייקרויות גם ביתר המרכיבים, וזאת על פי מדד הביטומן. העניין הגיע לבית המשפט שקבע כי החברה השנייה צודקת, ועל המדינה לשלם את ההתייקרויות של כל המרכיבים.
כעת באה חירם לנדאו, מתקנת את החשבונית שלה ותובעת מן המדינה תשלום על מלוא ההתייקרויות של כלל מרכיבי התערובות. חירם לנדאו טוענת: מה זה משנה מה אני הבנתי מלכתחילה בחוזה? יש לפרש את החוזה בגישת היצירה, וכבר קבע בית המשפט שבחוזה כתוב "התייקרויות" לשון רבים.
לעומת זאת, המדינה טוענת ובפיה גישת היוצר: אתה לא יכול רק לקרוא את החוזה, טוענת המדינה. אנו יכולים להביא מידע מחוץ לטקסט וללמוד מה הייתה הכוונה בעת כתיבת החוזה, והרי האופן שבו גם חירם לנדאו וגם אנחנו הבנו את החוזה מוכיח שאין לשלם אלא את ההתייקרות של מרכיב הביטומן.
קובע בית המשפט: לאור שיטת שני השלבים: מתחילים בחוזה, השופט אפוא אומר, כשאני קורא את החוזה, החוזה ברור למדיי – ואם כן, בשלב זה מסתפקים בגישת היצירה. כלומר, במצב כזה אסור לשופט להסתכל על נסיבות חיצוניות. ולכן חירם לנדאו צודקת.
המהפכה – הלכת אפרופים: פס"ד מדינת ישראל נגד אפרופים
המקרה:
במסגרת המאמץ של משרד השיכון לעודד בניית דירות רבות לצורך קליטת העלייה מברית המועצות, חתם משרד השיכון על חוזים עם קבלנים שונים, ובהם חברת אפרופים, שבהם הובטחו תמריצים לקבלנים, ובכללם התחייבות של המדינה לקנות דירות שהקבלנים לא יצליחו למכור.
התחייבות שונה ניתנה לגבי בנייה בפריפריה ובנייה במרכז הארץ:
על בנייה במרכז הארץ התחייבה המדינה לקנות עד 50% מהדירות, בעוד על בנייה בפריפריה התחייבה המדינה לקנות עד 100% של הדירות.
החוזה כלל גם סעיפים שנגעו לסכום שיופחת ממחיר הדירות במקרה של איחור. בחוזה הוצגו שני סוגים של איחורים: איחור בסיום הבנייה ואיחור בבקשה מהמדינה לרכוש דירות.
אולם, בעוד החוזה מציב בבירור את סכום ההפחתה על שני סוגי האיחורים לגבי בנייה במרכז הארץ, לגבי הבנייה בפריפריה הוצג בבירור רק סכום ההפחתה לגבי איחור בבקשת רכישת דירות.
כלומר, יש בחוזה סעיפים של הפחתת מחיר (סעיפי סנקציות):
- באזורים מבוקשים יש הפחתת מחיר על איחור בבנייה.
- כמו כן באזורים מבוקשים יש הפחתת מחיר על איחור בהודעה.
- באזורי פיתוח יש רק מנגנון אחד של הפחתת מחיר – איחור בהודעה.
אלא שעל כך קם וויכוח:
בעקבות איחור של מעט מעל חודש בביצוע הבנייה על ידי חברת אפרופים, ניכתה המדינה מהתשלום לחברה 6% ממחיר הדירות, על סמך טענתה שסעיף 6(ח)(3) בחוזה קובע ניכוי של 5% על כל חודש איחור בביצוע הבנייה.
לעומת זאת, חברת אפרופים פנתה לבית המשפט בדרישה לקבלת תשלום מלא, בטענה שסעיף 6 (ח)(3) נוגע לאיחור בבקשה לקניית דירות ולא לאיחור במסירת הדירות.
תביעתה של החברה נתקבלה בבית המשפט המחוזי על ידי השופט צבי טל, שכתב שפירוש זה מתחייב מלשונו הברורה של הסעיף.
חשוב לציין כי:
- מוסכם ע"י שני הצדדים מה המטרה של החוזה: המטרה של החוזה הייתה, לשיטת הכול, יצירת היצע מהיר של דירות (למטרה של חוזה יש השפעה על הפרשנות שלו)
- שני הצדדים אף מסכימים מה כתוב בחוזה. שני הצדדים מסכימים שהחוזה כמו שהוא כתוב, לא מגשים את מטרתו.
- השאלה והוויכוח הם מה יותר חשוב: המטרה של החוזה או המילים של? האם מותר לשופט לתקן את המילים של החוזה, על סמך תכליתו של החוזה?
פסיקת השופט ברק:
- ביטול שיטת 2 השלבים. גישת היוצר מנצחת.
- התכלית של החוזה גוברת על הלשון.
- תכלית אובייקטיבית – ערכי החברה, צדק, מוסר. אם משהו בחוזה לא ברור – זה מה שפונים אליו.
למעשה פסק הדין מחולק לשני חלקים.
בחלק הראשון יוצא השופט ברק בחריפות ובנחרצות נגד תורת שני השלבים, וטוען כי מדובר בכלל ארכאי ופורמליסטי שאבד עליו הכלח, העומד בניגוד למטרת דיני החוזים שהנה חשיפת כוונתם האמיתית של הצדדים. לדעת השופט ברק, בפרשנותו של טקסט חוזי נדרש הפרשן לפנות לשני מקורות הפרשנות – לשון החוזה והנסיבות החיצוניות של כריתתו – בו זמנית, ללא כל היררכיה פנימית מובנית ביניהם.
לשיטתו, שני המקורות הללו קבילים באותה המידה, ומתוך בחינת שניהם נדרש הפרשן לחשוף את מקור הפרשנות השלישי והחשוב ביותר – תכליתו של החוזה. משום כך, קובע השופט ברק כי אין לקבל את תורת שני השלבים ויש לדחותה.
בחלק השני לפסק דינו, דן השופט ברק בשאלה שהונחה לפתחו של בית המשפט –שאלת פרשנותו של חוזה הפרוגרמה. לאחר בחינה של נוסח החוזה ונסיבות כריתתו מגיע השופט ברק לשתי המסקנות הבאות:
האחת, לשונו של הסעיף שבמחלוקת, סעיף 6(ח)(3) לחוזה, תומכת באופן חד- משמעי בעמדת "אפרופים", שלפיה סעיף זה עוסק בסנקציה בגין איחור בהצגת דרישת רכישה, ואינה מאפשרת ואינה סובלת פרשנות לשונית כאילו הסנקציה שבה עוסק הסעיף היא בגין איחור בביצוע, כפי שטוענת המדינה.
השנייה, תכליתו של חוזה הפרוגרמה הייתה להביא לבנייה מהירה של דירותמגורים. לשם הגשמת תכלית זו יצר החוזה מערכת של תמריצים חיובים ושליליים (סנקציות). אחת מן התכליות של מערכת התמריצים החוזית הייתה יצירת סנקציה בגין איחור בביצוע באזורי פיתוח.
על תכלית זו לא למד השופט ברק מלשונו של חוזה הפרוגרמה (שממנה עולה המסקנה ההפוכה), ואף לא מנסיבות כריתתו (שכאמור, לא הוצגו כלל בפני בית המשפט); קרי, אין זו "התכלית הסובייקטיבית" המשקפת את כוונתם המשותפת הקונקרטית של הצדדים לחוזה.
תכלית זו שקבע השופט ברק, הינה "התכלית האובייקטיבית" שהסיק מתוך בחינת חוזה הפרוגרמה על בסיס מה שנראה בעיניו ראוי ודרוש להגשמת היעדים והאינטרסים של הצדדים סבירים והוגנים לחוזה מעין זה.
מכאן מגיע ברק אל מסקנתו:
תכליתו הכללית (האובייקטיבית), של החוזה שהייתה בנייה מהירה של דירות, מחייבת לכלול בחוזה סנקציה למקרה של איחור בביצוע באזורי פיתוח. היות שלשון החוזה אינה כוללת סנקציה שכזו, ואי- אפשר לתת לה פירוש מילולי אשר יכלול סנקציה שכזו, יש להסיג את הלשון מפני התכלית, לשנות בעצם את נוסח החוזה, ולקבוע כי הסנקציה הכלולה בסעיף 6(ח)( 3) – הפחתה של 5% ממחיר הדירה בגין כל חודש איחור, נוגעת, למעשה, למצב של איחור בביצוע באזורי פיתוח.
"בשלב זה חל שינוי משמעותי באיזון בין השיקולים השונים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת מלאכת פרשנות חוזים. כך, ניתנה לפרשן לגיטימציה עקרונית ומעשית לחרוג מגבולות הטקסט החוזי וממתחם האפשרויות הלשוניות שהוא מתיר ולתת לו "פרשנות" שאינה מתיישבת עמו אך עולה בקנה אחד עם תכלית החוזה, כפי שזו מובנת על ידי בית המשפט. כמו כן, פותח מושג "התכלית האובייקטיבית" המאפשר לבית המשפט בחינה של ההסדר החוזי הפרטיקולרי מזווית הראייה החיצונית של ההסדר הראוי בעיני בית המשפט" (י' ציגנלאוב, גישת הפרשנות התכליתית על פרשת דרכים, הפרקליט (נ) ע' 269 (התשס"ח)).
אישרור וסיוג הלכת אפרופים: פס"ד ארגון מגדלי הירקות נ' מדינת ישראל
כאן תוכלו להוריד את פסה"ד במלואו.
המקרה:
- נחתם הסכם סחר חופשי בין ישראל לבין האוטונומיה.
- בארץ רק חקלאי שיש לו מכסות רשאי לגדל ירקות.
- אומרת המדינה: לא ייתכן שיהיה סחר חופשי עם האוטונומיה, ופה בארץ לא יהיה סחר חופשי ומבטלת את המכסות.
- החקלאים לא אוהבים את זה.
- נכרת חוזה בין המגדלים לבין המדינה. כותרתו: הסכם פיצויים שמורכב מרשימה של ירקות.
בצל וגזר – ביטול המכסות יהיה מיידי. נוסחת הפיצוי: מלוא גובה המכסות X המחיר לדונם = גובה הפיצוי.
תפו"א (הסעיף הבעייתי): ביטול מכסות יחול רק אחרי 4 שנים. "בכל אחת משלוש השנים הבאות יממן משרד האוצר פיצויים לפי הכמות שנכנסת מהאוטונומיה בפועל. והשאר עד מלוא גובה המכסות עם הביטול המוחלט של המכסות".
- כעבור שלוש שנים נוכח ציבור המגדלים לדעת כי המדינה מתכחשת לסיכומים עימם.
- לטענת המדינה, לא נפגע ציבור מגדלי תפוחי האדמה, היות וכלל לא בוצע ייבוא תפו"א משטחי הרשות ובשל כך סירבה לפצותם.
טענת המדינה הייתה, כי יש לתת לחוזה פרשנות שלפיה תשלום הפיצויים למגדלי תפוחי אדמה בגין ביטול המכסות – היה מותנה בקיום נזקים בפועל בעקבות ייבוא תפוחי אדמה משטחי הרשות הפלסטינית. כיוון שבפועל ייבוא תפוחי אדמה משטחי הרשות הפלסטינית היה בהיקף קטן ומגדלי תפוחי האדמה לא סבלו נזקים משמעותיים בעקבות זאת, הרי שעל פי החוזה הם אינם זכאים לתשלום הפיצוי.
טיעון זה ביקשה המדינה לבסס על פרשנות תכליתית של החוזה שלפיה תכליתו של התשלום שהמדינה התחייבה לשלם למגדלים הייתה לתת להם פיצוי אך ורק בגין הנזקים שייגרמו להם בפועל.
- המגדלים לעומת זאת ביקשו מביהמ"ש שיאכוף את ההסכם עליו חתמו הם והמדינה.
- לטענתם, החוזה על-פי פרשנותו הראויה נועד לפצותם בגין עצם הסרת המכסות ובשל כך גובה הפיצוי אינו תלוי בהיקף הייבוא המתחרה בפועל.
- לדבריהם, ניתן ללמוד על הדבר מקריאה תמה של לשון החוזה, והם אף תמכו את דבריהם בתצהירים של שרי האוצר והחקלאות לשעבר וכן במסמכים רשמיים של פקידי המדינה. כל אלו תמכו בעמדת המגדלים והעידו כי מטרת החוזה הייתה לפצות את המגדלים בגין ביטול משטר המכסות אשר נהג משך שנים רבות, ולאו דווקא בגין נזקים שייגרמו להם בפועל.
המהלך הרעיוני של פסק הדין בפרשת מגדלי הירקות
בפני בית המשפט הועמדה אפוא שאלה של פרשנות חוזה:
- לשונו של החוזה, אשר קבעה כי למגדלים ישולם פיצוי ללא כל סייג או התנאה, תמכה באופן מובהק בעמדת המגדלים.
- לאידך, על פי תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, שני הצדדים הציגו שתי תזות שונות אשר נתמכו בעדויות סותרות על אודות נסיבות כריתתו של החוזה.
אך בית המשפט לא קבע על פי אף אחד משתי האפשרויות הקודמות, אלא גם בדיון הראשון וגם בדיון הנוסף – התמקדו שופטי הרוב בתכלית האובייקטיבית של החוזה, דהיינו בפרשנותו על פי עקרונות של הגינות, של סבירות ושל תום לב (כפי שאלה נתפסים על ידי השופטים בהקשרו של המקרה הנדון בפניהם).
מעקרונות אלה, קובעים השופטים, נובעות הדרישה להקפיד על שימוש נאות בכספי ציבור, וההנחה, כי המדינה אינה אמורה לשלם פיצויים בשל ביצוע מהלך שלטוני כלשהו למי שלא נגרמו לו נזקים של ממש בעקבות מהלך זה. לפיכך קבעו כי תכליתו האובייקטיבית של החוזה הייתה לתת למגדלים פיצוי אך ורק בשל הנזק שצפוי היה להיגרם להם בפועל עקב פתיחת השוק לייבוא חופשי משטחי הרשות הפלסטינית. ממילא, בהיעדר נזק לא קמה למגדלים זכות לקבלת פיצוי על פי החוזה.
בעקבות זאת, אימצו שופטי הרוב את עמדת המדינה באשר לפרשנות החוזה ודחו את ערעורם של המגדלים.
תמצית פסיקת בית המשפט (בדיון הנוסף):
- פסק דינו של השופט ריבלין קבע כי אין ספק שנכרת חוזה בין המדינה למגדלים והסכסוך הוא על פירושו בלבד.
- לדבריו, "תכליתו של מוסד החוזה היא לאפשר לפרטים שונים לכרוך את רצונם יחד ולהוציאו אל הפועל, באמצעות מתן תוקף משפטי להתחייבויות שנטלו על עצמם. הכרה במוסד החוזה היא מרכיב חשוב של ההגנה על חירות האדם".
- הוא ציין כי "אין חולק, כי מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו. אין גם חולק, כי נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו"
- לשון של החוזה הוא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, ובתור שכזו היא מהווה הצהרה בדבר כוונתם המשותפת. "על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים".
- בכך עיגן למעשה ריבלין, בהסכמת רוב השופטים (תישעה מול שניים) את "הלכת אפרופים". ביהמ"ש קובע כי המדינה צודקת לפי תכלית אובייקטיבית.
אכן יש לציין כי בדיון הנוסף השתמש השופט ריבלין – אשר כתב את חוות הדעת המרכזית בדעת הרוב – בהנמקות שונות לחלוטין. את נימוקיו מיקד השופט ריבלין דווקא בטיעון ששני מקורות הפרשנות המקובלים לאיתור כוונת הצדדים, לשון החוזה והתכלית הסובייקטיבית שלו, תומכים בעמדת המדינה ומחייבים את קבלתה.
הרושם המתקבל הוא, כפי שכותב ציגנלאוב (שם), שהשופט ריבלין עושה מאמץ לרכך ולמתן, לכל הפחות מבחינת הרטוריקה, את דרך הפעולה מרחיקת הלכת שנקטו שופטי הרוב בדיון הראשון. עם זאת, אי- אפשר למצוא בדעת הרוב בדיון הנוסף התייחסות עקרונית לדרך הפעולה שננקטה בדיון הראשון, ובמיוחד לדבריו של השופט ברק על אודות עדיפותה דה- פקטו של התכלית האובייקטיבית.
השופט ריבלין אינו חוזר בו מאופן הנמקת פסק דינו בדיון הראשון ואינו מבקר את קביעותיו הנזכרות של השופט ברק. שתיקה זו בולטת לאור העובדה ששופטי המיעוט, השופט מצא בדיון הראשון והשופט חשין בדיון הנוסף, ביקרו בחריפות דרך פעולה זו של העדפת התכלית האובייקטיבית על פני התכלית הסובייקטיבית.
הדיון הנוסף הותיר אפוא אי בהירות בכל הנוגע לקליטתו של שלב השלישי של גישת הפרשנות התכליתית. השאלה אם לאמץ את עקרונות השלב שלישי או לדחותם נותרה, במידה רבה, פתוחה לפסיקה עתידית.
האם התיקון השני לחוק החוזים (כללי) אכן ביטל את הלכת אפרופים או חיזק אותה?
בעקבות זאת תוקן החוק בשנת 2011 וסעיף 25(א) נוסח כדלהלן:
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
בדברי תודתו לאחר אישור החוק, אמר חבר הכנסת יריב לוין, שיזם את התיקון:
ביטלנו סוף-סוף את הלכת אפרופים שגרמה נזק עצום לחיי המסחר ולוודאות המשפטית, והכנסת, אדוני, וזה דבר לא פחות חשוב, הוכיחה היום שכאשר בית-המשפט העליון קובע הלכה או פוסק פסיקה שאינה במקומה, אנחנו יכולים להתערב, מסוגלים להתערב ויכולים לתקן, ויכולים בסופו של דבר לומר באופן הברור ביותר וגם לעשות.
אכן מטרת התיקון הייתה לסייג ולהגביל את הלכת אפרופים, אולם הדבר רק יצר מחלוקת חדשה האם כך הדבר.
גישה אחת: התיקון ביטל את הלכת אפרופים
פרופ' נילי כהן והשופט יורם דנציגר הביעו את העמדה שהתיקון השיג את מטרתו[24]. פרופ' נילי כהן כתבה:
"למרות שלשון התיקון של סעיף 25 לחוק החוזים עומדת בניגוד למה שביקש המחוקק להשיג, תכליתו הברורה היא לבטל את כלל הפרשנות העולה מהלכת אפרופים, ולהשיב למרכז הבמה את הצדדים ואת לשון החוזה. סיכויי ההצלחה של התיקון החקיקתי המוצדק, המבקש להשיב את החוזה בחזרה לידי המתקשרים, הם גבוהים ביותר".
השופט דנציגר כתב:
"סבורני, כי אכן ההיסטוריה החקיקתית של התיקון לסעיף 25(א) לחוק החוזים מלמדת כי עסקינן בתיקון מהותי של הוראת החוק העוסקת בפרשנות חוזה, תיקון המבטא את העמדה הנורמטיבית בה בחר המחוקק, עמדה הנותנת משקל מכריע ללשון החוזה"
גם השופט ניל הנדל סבור שהתיקון משנה את המצב המשפטי.
הגישה השנייה: התיקון אישרר את הלכת אפרופים
הגישה השנייה סבורה כי: הותיר התיקון את הלכת אפרופים על כנה, כך שהשיטה הפרשנית הנוהגת ממשיכה לעמוד בתוקפה, סבורים מלומדים (כאיל זמיר, שחר ליפשיץ וגבריאלה שלו).
השופט ריבלין בפס"ד ביטוח לאומי נגד סהר חברה לביטוח כותב ש"בענייננו, לכל אחת משתי הגישות המנוגדות, כמתואר לעיל, ניתן למצוא עיגון בלשונו של סעיף 25 (א) המתוקן".
גישה שלישית: התיקון איזן בין הלכת אפרופים אותה הוא מאשרר בד בבד עם חיזוק חזקת הלשון
הוא עצמו מוסיף גישה שלישית:
לשיטתנו, לשון הסעיף מאפשרת גם פירוש נוסף, שלישי. על פי פירוש זה, הסיפא של הסעיף מעגן בחוק את החזקה הפרשנית שנקבעה עוד בעניין אפרופים, שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו – קרי, בהתאם למשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית, של לשון החוזה. ודוקו: חזקה זו ניתנת לסתירה. כאשר החזקה עומדת ואינה נסתרת, יש לומר כי "אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה". לעומת זאת, כאשר החזקה נסתרת ואינה עומדת עוד, הרי ש"אומד דעתם של הצדדים" אינו "משתמע במפורש מלשון החוזה".
ריבלין ממשיך בדבריו ואומר:
ומכאן – לבחינת תכליתו של התיקון לחוק. תכלית של דבר חקיקה מבטאת, באופן עקרוני, שתיים אלה: תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית היא התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת החקיקה, דהיינו – "כוונת המחוקק". התכלית האובייקטיבית היא התכלית שדבר החקיקה נועד להשיג לאור עקרונות היסוד של השיטה ובהתחשב בשיקולים הכלליים הרלוונטיים לעניין…
על רקע דברים אלה, ברור כי כוונת המחוקק בתקנו את החוק הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל של ממש בפרשנות חוזים. כוונה זו אף נלמדת מלשונו של הסעיף וממבנהו… אולם, מנגד, משהתייחסות זו מצאה את ביטויה בסיפא של הסעיף בלבד, נדמה כי המחוקק לא ביקש להעניק לה בכורה…
כללו של דבר, גם התכלית האובייקטיבית של התיקון תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ועוצבה בעניין מגדלי הירקות, תוך כדי עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רק כך מושג האיזון הראוי בין רצונם של הצדדים לבין השאיפה לוודאות משפטית.
כללו של דבר, כפי שמסוכם בויקיפדיה, רבים מהמתייחסים לתיקון לחוק, ובמיוחד בין אלו הטוענים שהוא לא שינה את הלכת אפרופים, ציינו שהתיקון עצמו אינו ברור ובמקום להוסיף בהירות הוא מבלבל עוד יותר.
פרופ' שחר ליפשיץ אף טען שהתיקון כלל לא התייחס לנושא העיקרי שהיה מושא להתנגדות להלכת אפרופים: "הכוח שהיא נותנת לבית המשפט לקבוע את תכלית החוזה בניגוד לרצון הצדדים". אהרן ברק תקף את הליך החקיקה ואמר: "מכיוון שהתיקון יוצר חוסר ודאות, יש שתי דרכים: או להמתין שבית המשפט ייתן לזה את הפירוש; או להקים גוף של מומחים לדבר, לגרום לכך שהלכת אפרופים תשתנה אבל בצורה מסודרת."