אחד האתגרים הכי משמעותיים היום בהתמודדות עם אתגר ההלכה במאה ה-21 הוא אתגר "העגינות ההלכתית". בסדרת פרקים שנקדיש לנושא, ננסה להתחקות אחר אתגר זה וההתמודדות עמו במחרבים השונים של היהדות האורתודוכסית בימינו.
כבר בתחילה יש להדגיש כי אתגר זה אינו קיים כמעט לחלוטין בקרב שתי קבוצות, משני קטבי המפה היהודית-ישראלית:
- חברות שדוחות בבוז את המודרניות ונאמנות אך ורק להלכה ולערכים שהיו נוהגים במזרח אירופה בעת כתיבת השולחן ערוך, קרי: החברות החרדיות (אם נדבר בהכללה);
- חברות שדוחות בבוז את ערכי ההלכה, והד בכלל, ומקבלות על עצמן רק את הערכים המודרניים כיחידים התקפים.
שתי הקבוצות הללו אינן סובלות מבעיה באופן כללי עם אתגרי ההלכה במאה ה-21 ובכלל זה גם לא עם בעיית העגינות ההלכתית. חברי הקבוצה האחת מכירים כבעלת תקפות רק את הדרך ההלכתית, וגם אם דרך זו לפעמים מובילה למצב לא פשוט, "זה מה יש ועם זה ננצח". חברי הקבוצה השנייה, אינם נזקקים כלל למגע כלשהו עם העולם ההלכתי, אינם מתחשבים בבעיות שגלומות בו, וממילא לא מאותגרים על ידיו.
הקבוצה שכן מתמודדת, ובעוצמה, עם אתגרי ההלכה במאה ה-21 – הוא הציבור ששני העולמות – עולם התורה וההלכה, ועולם הערכים המודרני – שניהם גם יחד חשובים לו מאוד. לקבוצה זו יש תת-ציבורים רבים, ובכל גוון יש משקלים שונים שניתנים לכל אחד מ"עולם הערכים", אבל כהכללה – די באמור לעיל.
כעת ננסה להבין את בעיית הגעינות ההלכתית לעומקה:
נקודת מפתח ראשונה: מהו ההבדל המהותי בין הליך גירושין הלכתי להליך גירושין אזרחי?
"יש הבדל מהותי בין פעולת הגירושין על פי הדין היהודי ובין פעולת הגירושין בשיטות משפט שנהוגים בהן גירושין אזרחיים. בדין היהודי, הגירושין הם אקט פרטי בין הבעל לבין אשתו, הבעל נותן את הגט והאישה מקבלת אותו, ואין לבית הדין תפקיד מהותי בביצוע הגירושין, ופסק הדין שהוא נותן בעקבות תביעת הגירושין אינו יוצר את ההפרדה בין הבעל לבין האישה. רק מסירת הגט מיד האיש לידי אשתו פועלת את פעולת הגירושין. מצב משפטי זה הוא פועל יוצא של מצוות התורה: "וכתב לה ספר כרתות ונתן בידה", ודרשו חז"ל: "ספר [=גט] כורתה, ואין דבר אחר כורתה". כלומר, רק הגט יוצר את פעולת הגירושין, ולא שום דבר אחר. פעולת הגירושין מתבצעת ברגע שמסר הבעל לאשתו את הגט.
לעומת זאת, בגירושין אזרחיים, אין הבעל והאישה נדרשים למעשה כלשהו, ופעולת הגירושין מתבצעת מכוחו של פסק דין לגירושין, כאשר בית המשפט מכריז על גירושיהם של בני הזוג, והגירושין חלים מיד עם הינתן פסק הדין לגירושין".
במילים אחרות, יצירת הסטטוס (הן של נישואין והן של גירושין) נעשית בידי הצדדים עצמם ולא באמצעות גוף דתי או ערכה שיפוטית שמחוצה להם. לפיכך, הליך הגירושין הוא אקט פרטי של הצדדים, ולא אקט שיפוטי חיצוני להם. ברמה ההלכתית הפשוטה, אין למעשה אפשרות לסיים את קשר הנישואין "מבחוץ" ללא שיתוף הפעולה של הצדדים עצמם (ראה קדרי-הלפרין, הבניית מגדר, עמ' 46).
נקודת מפתח שנייה: מהי מהותו של אקט הגירושין?
התורה (דברים כד, א-ד) מגדירה כדלהלן את הליך הגירושין:
א כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבְעָלָהּ; וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו, כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר -וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. ב וְיָצְאָה, מִבֵּיתוֹ; וְהָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר. ג וּשְׂנֵאָהּ, הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ; אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר-לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ד לֹא-יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר-שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה-כִּי-תוֹעֵבָה הִוא, לִפְנֵי יְהוָה; וְלֹא תַחֲטִיא, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
וכך מנסחת המשנה (קידושין א, א) את הלכת הגירושין:
"האישה-נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים: נקנית בכסף, ובשטר, ובביאה… וקונה את עצמה בגט, ובמיתת הבעל".
הליך הגירושין הוא אפוא תמונת הראי של הליך הקידושין. לפי ההלכה בהליך הקידושין והנישואין הגבר בעצם שייך (קנה) את אשתו לעצמו ואסר אותה על כל העולם[1]. והדרך של הבעל לשלח את אשתו מביתו ולהתירה לכל העולם, כשהוא מבקש לסיים את הנישואין, היא באמצעות גט, "ספר כריתות".
אכן, "אין כאן זכות קניינית במובן המשפטי המקובל של העברת בעלות, שהרי מהותו העיקרית של הקניין הוא ייחוד האשה לאיש. אך יש כאן מעשה קניין, וגם אם אין האיש קונה בעלות מלאה על האשה כנכס, הרי הוא רוכש זיקה מסוימת… הגמרא עצמנה מבהירה את השוני במונחים בין "האשה נקנית" ל"האיש מקדש" בצורך להבהיר שאכן מדובר בקניין כסף. הראיה הפשוטה ביותר היא כל אותם דיני מקח וממכר סתם שנלמדים מדיני קידושין, וההפך, כפי שרואים למשל בפירוש הגר"א לשולחן ערוך בהלכות הונאה ומקח טעות" (הלפרין-קדרי, הבניית המגדר, עמ' 47).
אחת התוצאות של הגדרה זו היא ההלכה הבאה (רמב"ם הלכות גירושין א, א):
"אין האישה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה, וכתב זה הוא הנקרא גט; ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן:
1. שלא יגרש האיש אלא ברצונו.
2. ושיגרש בכתב לא בדבר אחר.
3. ושיהיה עניין הכתב שגירשה והסירה מקניינו.
4. ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה.
5. ושיהיה נכתב לשמה.
6. ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה.
7. ושייתננו לה.
8. ושייתננו לה בפני עדים.
9. ושייתננו לה בתורת גירושין.
10. ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה.
ושאר הדברים שבגט–כגון הזמן, וחתימת העדים, וכיוצא בהן-הכול מדברי סופרים".
הנה כי כן, בהלכה היהודית גירושין הוא הליך שבו הבעל משחרר את הקניין שעשה באשה בשעה שקנאה להיות אשתו, ובאמצעות הגט הוא מתיר את האיסור שהטיל באשה בעת הנישואין שהפך אותה למיוחדת לו ואסורה על כל העולם. בשעת הגירושין, הוא משחרר איסור זה ומתירה לכל העולם.
בעולם האזרחי, לעומת זאת, גירושין, כפי שמגדירה האנציקלופדיה המקוונת: ויקיפדיה, "הם הסיום הפורמלי של קשר נישואים בין שני בני זוג. קודם לגירושים קורה שבני הזוג חדלים לגור יחד, ולמעשה חדלים לתפקד כזוג נשוי (מצב הקרוי פרוד), אך הגירושים הם האקט הפורמלי המסיים את הנישואים. זכויות שמעניקה המדינה לאנשים שאינם נשואים ניתנות לעתים גם לבני זוג נשואים החיים בנפרד, גם ללא גירושים, אך לאקט הגירושים משמעות כבדת משקל מבחינות שונות. במדינות שבהן אסורה ביגמיה, רק לאחר הגירושים רשאי בן הזוג להינשא לאחר".
נקודת מפתח שלישית: מה קורה אילו קשר הנישואין איננו מסתיים בהליך פורמלי של גירושין?
כמובן, נקודת המפתח החשובה ביותר לעניין סיום קשר של נישואין בלא הליך פורמלי, כרוך בשאלה מה הן ההשלכות של סיום קשר כזה.
בהנחה שהקשר מסתיים בהסכמה:
- בעולם האזרחי: לכל היותר, עשויים כל אחד מבני הזוג להפסיד זכויות מסוימות שמוקנות להורים גרושים.
- בעולם ההלכתי: האשה אסורה להינשא לגבר אחר, ילדיה כי יוולדו לגבר אחר יהיו ממזרים.
בהנחה שהקשר מסתיים ללא הסכמה:
- בעולם האזרחי: סיום הקשר ייפתר באמצעות בתי המשפט לרבות הסדרי התשלום והמשמורת. בינתיים, מעת ההיפרדות, בעת ניהול ההליך הממוני, שני בני הזוג לא מנועים מליצור קשרים כלשהם ומלחיות את חייהם בלי כל מניעה והגבלה, למעט זו הממונית שבטיפול.
- בעולם ההלכתי: סיום הקשר בסופו של יום לא יסתיים אלא אם הבעל ישבע נחת מן תנאי סיום הקשר. בינתיים, עד להסדרת סיום הקשר, שני בני הזוג מנועים הלכתית ליצור קשר אחר.
ואולם, כאן יש הבדל גדול בין הגבר לאשה:
במידה והגבר כן יצור קשר עם בת זוג אחרת, הגבר יעבור על תקנה רבנית (היא תקנת רבינו גרשום) בלבד, משום שעל פי הילכת תורה וחז"ל הוא רשאי לשאת אשה נוספת על אשתו. ילדים כי יוולדו לקשר כזה יהיו כשרים לבוא בקהל. יתירה מזאת, במקרים מסוימים יהיה הבעל זכאי לפנות ולבקש "היתר מאה רבנים", ולשאת אשה אחרת על אשתו.
האשה לעומת זאת, אסורה בכל קשר עם גבר זר עד להסדרת הגירושין בגט כשר, וילד כי יוולד לקשר אסור כזה יהיה ממזר ופסול חיתון לעד.
יתירה מזאת, גם אם יגיע בית הדין או בית המשפט למסקנה כי על פי הדין ועל פי הצדק ההסדר הממוני צריך להיות באופן כזה וכזה, לבעל שמורה הזכות דה פקטו להתנגד לכך.
"ההכרח ברצונו החופשי של האיש גורם לכך שלגבר יש למעשה שליטה מלאה על הליך הגירושין… ללא שיתוף הפעולה שלו לא יהיו גירושין. הוא תמיד יכול לחסום את דרכה של האשה לחופשי, גם כאשר יש לה עילת גירושין בלתי מעורערת נגדו, וגם כאשר ניתן להפעיל נגדו אמצעי לחץ ואפילו כפייה. מאידך, לאשה אין כל אפשרות לחסום לחלוטין את דרכו של האיש כאשר הוא רוצה בגירושין" (קדרי-הלפרין, שם).
בין "עגינות" סתם ל"עגינות הלכתית"
מה ההבדל בין "עגינות" רגילה ל"עגינות הלכתית", שזה המושג שבו בחרתי לעשות שימוש בכותרת פוסט זה?
ובכן, "עגינות", כפי שנאמר בויקיפדיה בערך זה, "היא מונח ביהדות שמלכתחילה יוחד לציון מצבה של אישה שבעלה הלך למרחקים ואין ידוע מה עלה בגורלו והאם הוא חי או מת, כלומר, לאישה הנשואה כהלכה, שאבדו עקבות בעלה, ועל כן היא לא חיה עם בן זוגה, והיא אסורה להינשא לאחר.
"אולם, השימוש במושג התרחב בלשון ובספרות ההלכתית, לכלול מצבים אחרים בהם אישה או איש נמצאים בזיקה לנישואין קודמים שלא ממומשים בפועל אך מונעים מהם נישואין אחרים בהתאם להלכה, לרבות מקרים שבהם אחד מבני הזוג לקה במחלה קשה (תרדמת, אבדן שפיות וכדומה) המונעת ממנו להתגרש, לתופעות של סרבנות גט וכן לשומרת יבם שאינה יכולה מסיבה כלשהי לקיים מצוות חליצה".
העגינות הקלאסית היא אפוא עגינות שנגרמת כתוצאה מנסיבות טבעיות כלשהן שבגינן הבעל איננו מסוגל לתת גט. כמובן, בסופו של דבר העגינות היא עניין הלכתי, אבל היא נגרמת כתוצאה ממאורע טראגי.
לעומת זאת "עגינות הלכתית" היא מצב בו הבעל עומד לפנינו חי וקיים ובריא, אלא שאנו חוששים שהוא לא מעוניין מספיק לתת את הגט, ובכך, בדרך כלל במזיד ומתוך רוע ושרירות לב, הוא מעגן א אשתו על מנת לסחוט אותה ולגרום לה כאב לב כנקמה.
זוהי ההלכה היהודית כפי שנקבעה בתורתנו ועל ידי פוסקינו.
האם זו בכלל בעיה?
כאמור, הגישה החרדית, הנאמנת לעולם המחשבה ההלכתי בלבד, אינה מבינה כלל מה הבעיה: זו הוראת התורה, לה אנו מחויבים, וזהו זה. "זה מה יש". כמובן, ככל שניתן להגיע לפתרון הלכתי ראוי – גם חברי קבוצה זו יעשו הכל כדי להגיע לפתרון זה, (ועל כך נדון בפירוט בפוסט הבא).
נכון הוא, יודו ויאמרו חברי קבוצה זו, כי בשוליים יש מי שסובל מהלכות אלו, אבל זו התורה ולה אנו מחויבים. (בהערת אגב יהיו שיוסיפו, כי זו דרכו של משפט וכי תמיד בשוליים יש כאלה שסובלים מהוראות חוק, וכי תמיד ייתכנו "נבלים ברשות החוק". בין אם הוא משפט התורה ובין הוא משפט העמים. ברוב המקרים, גבר נורמלי לא ישתמש בתחבולות הללו כדי לאמלל את אשתו ולמנוע ממנה חיים חדשים אחרי שהחליטו להיפרד).
מהצד השני, גם יהודים שבוחרים שלא לחיות כלל על פי חוקי ההלכה ולצורך העניין – נישאים ומתגרשים רק על פי כללי העולם האזרחי – אינם סובלים משום בעיה: 'מי שבוחר לחיות על פי כללי ההלכה הקדמונית, מי לו כי ילין על בעיותיה ועל אי התאמותיה למציאות?!'
אז היכן מתחילה הבעיה?
הבעיה מתחילה בקרב הקבוצות שלהן גם ערכי ההווה וגם ערכי התורה חשובים, והן לא מוכנות לוותר על מי מהם, למצער וויתור מוחלט.
למעשה, קבוצה זו היא רוב מניינו של העם בישראל. היא כוללת דתיים ומסורתיים, ובהם אנשים שמחויבים מחויבות מלאה ומוחלטת להלכה ואנשים שחשים מחויבות מסוימת ומוגבלת להלכה. אלו כאלו יודעים את ההלכה, ועדיין לא מצליחים להתמודד עם ההשלכות האפליקטיביות שלה בשטח, בשנת 2017.
הבעיה גדלה במיוחד ככל שאחוז הגירושין עולה.
כפי שמסבירה דוברין (2005) "במהלך המחצית השניה של המאה ה-20 חלו שינויים בדפוסים של נישואין ופריון בכל החברות המתועשות, ולעיתים הדבר מתואר כמעבר הדמוגרפי השני".
השינויים הללו כוללים:
1. דחיית מועד הנישואין והפיריון.
2. עלייה בהיקף מגורים משותפים של בני זוג שלא במסגרת נישואים.
3. עלייה בתעסוקת נשים.
אחת ההשפעות הדרמטיות של השינויים הללו היא העלייה המטאורית בכמות הגירושין. השינויים הטכנולוגיים והירידה בפיריון מאפשרים לאשה לממש הזדמנויות תעסוקה מחוץ לבית – כפי שאכן רוב החברות המערביות חוו את השינוי במבנה כוח העבודה ובתפקידיה הכלכליים של האשה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 – וכמובן הדבר שבר את המסגרת המסורתית שבה הבעל דואג לפרנסת הבית, והאשה מופקדת לעבוד בבית ולגדל את הילדים.
"פעילות כלכלית של האישה מורידה מחלוקת התפקידים המסורתית בין המינים בנישואין, ומצמצמת את התלות ההדדית בין הבעל והאישה. כשחלוקת התפקידים בין המינים נעשית פחות מוגדרת ,הסיכויים לחוסר התאמה עלולים להתגבר, ובשעה שבני הזוג פחות זקוקים זו לזה – הנישואין עלולים להיות שבירים יותר" (דוברין, שם).
כתוצאה מכך, מזה כ-20 שנה הסיכוי שהנישואין בארה"ב יסתיימו בגירושין עומד על בין 40 ל-50 אחוז!
לפי ניתוחה של דוברין מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "השיעורים הגבוהים בבריטניה ובארצות הברית מתייצבים בשנים האחרונות, ונראה כי המגמה בישראל הולכת ומתקרבת אל רמות הגירושין המקובלות שם" (שם עמ' 6).
(בשולי הדברים, נתון מעניין שדוברין מצביעה עליו קובע למעשה כי השילוב בין השכלה נמוכה של האשה לבעלות של בני הזוג לדירה מהווה גורם מייצב מאוד עבור הנישואין…).
הגורמים לריבוי הגירושין הם אפוא: ירידה בפריון, השכלת נשים, תעסוקת נשים מחוץ לבית וצמצום תפקידן בבית.
כל אלו הם תהליכים שעוברים גם על החברה המסורתית והדתית (ובמידה פחותה יותר אך עדיין נוכחת – גם בחברה החרדית). מכאן, שתהליכי הגירושין גם בחברות הללו נמצאים במגמת עלייה.
מאליו מובן כי ככל שתופעת הגירושין גדלה, כך תגדל תופעת ה"עגינות ההלכתית", מה שהופך את הבעיה לרחבה ומשמעותית יותר.
כעת נשאלת השאלה: האם יש פתרון? כיצד יש להתמודד עם בעיה זו?
ובכן, הדברים נידונים היום רבות, ולמעשה הסוגיה נמצאת בלב הדו-שיח התורני. בגלל אריכות הדברים, אעמוד על כך בפוסט הבא שבו אמפה בתמצית את ההצעות והתייחסויות השונות לסוגיה מכלל גווני הקשת בשיח התורני.
_________
[1] ראה בבלי קידושין ב, ב שמסירה לשון קידושין בהגדרה "דאסר לה [שאסר את האישה] אכולי עלמא [על כל העולם]כהקדש".
[2] מקור תמונת הבעל נותן גט לאשתו – כאן.