לתשעה באב יש זהות כפולה. זהו יום של תענית ציבור שבמוקדו התפילה והתשובה, ולצד זאת זהו גם יום אבלות. האבלות של תשעה באב היא אבילות מיוחדת. כפי שהגמרא אומרת (יבמות מג, ב)  – זוהי "אבילות ישנה" על ירושלים ועל המקדש, וזאת בניגוד לאבילות הרגילה, המוגדרת כ"אבילות חדשה", הנוהגת בשנה הראשונה למות המת.

האבילות של תשעה באב, כידוע, נוהגת באיסור אכילה ושתייה ואיסור רחיצה ואיסור נעילת הסנדל וכו'. כל אלו הם מעשים. הן פעולות שאנו נוקטים בהן כדי לציין את האבלות שלנו. וכאן בא התפקיד הגדול של הקינות – לצקת במעשים של האבלות תוכן נפשי ופנימי. לתת לנו הבנה על מה בעצם מתאבלים אנו ולטעת בנו תחושה והרגשה של צער, כאב אובדן. "בתשעה באב", כפי שכתב הגרי"ד סולובייצי'ק, "אנו חייבים לדבר על מה שהתרחש ביום זה; וכאשר אנו עושים זאת, אל לנו לספר סיפור חלקי… כשם שיש מצווה לספר על הגאולה ממצרים, כך חובה מוטלת עלינו לספר על הקמה האחר של גורלנו – לספר את סיפור האסון, החורבן והגלות".

על אמירת הקינות כביטוי לאבלות של תשעה באב אנו מוצאים עדות כבר בגמרא. למשל בירושלמי (שבת פט"ז ה"א) מסופר על "רבי חייא רבא ור' ישמעאל בי רבי יוסה", ש"היו יושבין ופושטין במגילת קינות [=מגילת איכה המכונה בחז"ל "מגילת קינה"] ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה". דברים מפורשים יותר מצוים במדרש איכה רבתי (פתיחתא יז, ג, יב). שם נאמר: "יושבין וקראין קינין ונהי ואיכה".

עדות היסטורית דרמטית: איך קוננו בתשעה באב בתקופת האמוראים?

בידינו עדות רבת חשיבות היסטורית – וכואבת במיוחד לליבנו – עדות המבטאה את עומק החורבן והגלות. זהו טקסט שכתב אב כנסייה נוצרי בשנת 438 לספירתם, כארבע מאות שנים אחרי החורבן. כידוע, הרבה מאוד מבני ישראל עזבו את ארץ ישראל אחרי חורבן הבית לבבל, אולם נשארו בארץ ישראל יהודים רבים וקהילות המשיכו להתקיים, ובמשך השנים הללו אמוראי ארץ ישראל חיברו את התלמוד הירושלמי ועוד. גם אחרי שנחתם התלמוד הירושלמי, התקיים בארץ ישראל מוסד הגאונות, המקביל למוסד הגאונות הבבלי. יחד עם זאת, עיקר מניין ובניין עם ישראל בכל השנים ההן היה בבבל ולא בארץ ישראל. על כפנים, בשנת כתיבת האגרת המדוברת, ימי הקיסר תיאודוסיוס השני, היו ימי תהפוכות ביחס הקיסרות הרומית ליהודים וימי הכרעה לישוב היהודי בארץ ישראל (שהיה תחת השלטון הרומי, בניגוד לבבל). עוד בראשית מלכותו יצאה הפקודה האוסרת על יהודים לבנות בתי כנסת חדשים. בפני היהודים נסגרה הדרך לשמרות ממשלתיות, אזרחיות וצבאיות ונאסר עליהם לקנות עבדים נוצרים. ביחוד פגעו גזרותיו באוטונומיה היהודית הפנימית בארץ ישראל, על ידי צמצום זכויות הנשיאות וביטולה לחלוטין בשנת 429.

אותו נוצרי כותב כך: "עד היום אסור ליושבי העיר הבוגדים [=היהודים, עפר לפיו]… לבוא לירושלים. רק כדי לקונן נתנו להם להיכנס, והם מוכרחים לקנות בכסף את הרשיון לבכות על חורבן מדינתם. הם… מוכרחים כעת לשלם אפילו שכר דמעותיהם. אפילו הבכייה אינה נתנת להם חינם. ביום שבו נלכדה ונחרבה העיר בידיה הרומיים [תשעה באב] יש לראות אספת העם העלוב, זקנים וזקנות תשושי כוח, לבושי בלויי סחבות… עדיין עיניהם זולגות דמעות… מקוננים הם על המקדש שנשרף לאפר, על המזבח שנהרס, על ההרים הבצורות לפנים, על מגדלי המקדש הגבוהים…"[1].

מתי התחילו באמירת מגילת איכה בליל תשעה באב?

במסכת סופרים – שנתחברה ככל הנראה בארץ ישראל בתקופת הגאונים במאה השמינית[2] – אנו כבר יכולים למצוא הרחבה משמעותית של ידיעות על מנהגי תשעה באב (פי"ח ה"ה): מסתבר שבארץ ישראל בתקופה ההיא היו קוראים את מגילת איכה (שכאמור מכונה בחז"ל גם בשם "מגילת קינה") בברכה, כמו שקוראין את מגילת אסתר. הברכה שהיו מברכים לקריאת מגילת איכה הייתה ברכת "ברוך דיין האמת". מסכת סופרים מספרת לנו שהיו שקראו את המגילה בלילה, והיו שקרואה בבוקר אחרי קריאת התורה.

זה גם היה מנהג גאוני בבל. בשתי הישיבות הגדולות בבל בזמן הגאונים היו קוראים בלילה את מגילת איכה, ורב עמרם גאון ורב סעדיה גאון פסקו ששליח הציבור היורד לפני התיבה בשחרית של תשעה באב אורמ סליחות בחזרת הש"ץ בברכת חנון המרבה לסלוח. אולם בעוד שמנהג אמירת הסליחות  בחזרת הש"ץ – שהמשיך לנהוג זמן מה גם בספרד – לא התקבל לדורות בתפוצות ישראל, הרי שכמו שכולנו יודעים מנהג אמירת מגילת איכה בליל תשעה באב אכן התקבל לדורי דורות[3].

צריך לשים לב שמגילת איכה אכן בנויה כקינות ותכליתה לשמש כקינות (וכמו שניתן לראות כבר בדברי הגמרא במסכת תענית ל, א). הקינות במגילה (להוציא האחרונה) בניו כאקרוסטיכונים, שירים שהאותיות הפותחות את טוריהם באות בסדר הא"ב. חז"ל מכנים שירים אלו בתואר: "אלפבטרין" (למשל קהלת רבה ז, יח). בקינות הראשונה והשנייה שלמגילת איכה ניצבות אותיות הא"ב כסדרן בראשי הפסוקים (שבכל אחד מהם שלוש שורות). בקינה השלישית, לעומת זאת, הוקצו שלושה פסוקים בני שורה אחת לכל אות, והיא מופיעה  בראש כל אחד מהם. בקינה הרביעית – שתי שורות בכל פסוק, והאות מופיעה בראש השורה הראשונה. כאמור, הקינה האחרונה, הקינה החמישית שבמגילת איכה, אינה ערוכה באקרוסיטכון, אך עדיין מספר שורותיה הוא 22 כמספר אותיות הא"ב.

מקינות כחלק מחזרת הש"ץ, לספר שלם של קינות

והנה, בנוסף לקינות שבמגילת איכה, נתווספו קינות נוספות – פיוטים של קינות – שממלאים כיום את סדר הקינות, סדר המהווה בימינו ספר שלם. מהיכן הגיעו קינות אלו?

ובכן, בארץ ישראל באותו הזמן היו נוהגים לומר "קרובות" בתפילת שחרית. מהן "קרובות"? קרובה הוא כינוי לפיוטים שנאמרו בתוך חזרת הש"ץ של תפילת העמידה של שחרית בשבתות ובימים טובים. זוהי אחת מצורות הפיוט הקדומות המוכרות לנו. לדוגמא, בתפילת שמונה עשרה של שחרית יום השבת, אחרי ברכת הא־ל הקדוש, אנחנו לא ממשיכים כמו בתפילת שמונה עשרה של ימות החול לברכה הרביעית "אתה חונן לאדם דעת" אלא מתחילים "קרובה": "ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו וכו'".

עדויות על כך השתמרו במחזורי בני רומי ורומניא. המחזור הקדום לפי מנהג אירופה הוא מחזור "רומניא" או "גריגוס" שהיה נוהג בכל ארץ יון, ועכשיו כמעט נשכח זכרו. נדפס פעמיים בויניציא ובקושטא בשנים 6-1573. זהו מחזור שהתבסס על המנהג הארץ־ישראלי (כידוע שמנהג אשכנז השתלשל מאוד מהמנהג הארץ־ישראלי, ורק בהמשך החל לינוק גם מן המנהג הבבלי). מחזור זה בשינויים והוספות נתקבל אצל יהודי איטליה, ונודע בשם "מחזור רומי" או "מנהג בני רומא". נדפס בשנת רמ"ו 1485 בעיר שונצין, ובקזאל מיורי. נדפס שנית עם פירוש קמחא דאבישונא לר' יוחנן מריותי בעיר בולוניא בשנת 1540, עם תרגום איטלקי באתיות עבריות. מהמחזור האיטלקי התפתחו מנהגי אשכנז וצרפת ומנהגי ביהם, פולין וליטא. מחזור מנהג צרפת עודנו בכתב יד, וקצת ממנו הביאו גולי צרפת לאיטליה ונודע למנהג אפ"ם (אסטי פאסאנו מונקלווא). למעשה, עד היום מיוצאי איטליה יש כמה בתי כנסיות הנוהגים לפי מנהג מחזור בני רומי.

לפי מנהג זה, ביום תשעה באב בברכה הארבע־עשרה של שמונה היא עשרה – היא ברכת בונה ירושלים – חוזר הש"ץ סוג מיוחד של פיוטים שנתחברו בארץ ישראל בתקופה הקדומה שגם הם נקראים בשם "קינות".

אם כן עולה השאלה: איך קרה שרוב בני ישראל חדלו מלומר את פיוטי הקינות בחזרת הש"ץ והתחילו לומר אותם כוקבץ תפילות נפרד שנאמר אחרי חזרת הש"ץ?

התשובה היא שככל שחלף הזמן כך גדל מספר הקינות. פייטנים מאוחרים הוסיפו פיוטי קינות לפייטנים הקדומים, וכך – חוץ ליהודי איטליה ויהודי ארצות הבאלקן – סדר אמירת הקינות נשתנה ברוב ארצות אירופה: הקינות נותקו מתפילת שמונה עשרה, ונדחתה אמירתן לאחר קריאת התורה והנהיגו לאמרן בישיבה על הארץ ולהמשיך באמירתן עד חצות היום.

למעשה, בקהילות מערב אירופה נהגו שאת הפיוטים שכתב רבי אלעזר הקליר קורא הש"ץ או נכבדש שבקהל בקול רם. אך במזרח אירופה בוטל גם מנהג זה, ונהגו לאומרם כל הציבור ביחד כמו בשאר התפילה, וכך נוהגים רוב קהילות האשכנזים. ביהדות ספרד בתחילה היו אומרים בתשעה באב סליחות ולא קינות, מלבד מגילת איכה כמובן, אף כשביטלו את אמירת הסליחות – החלו גם שם באמירת קינות. הפייטנים הספרדים חיברו במשך מאות שנים קינות רבות מאוד, אבל פיוטי הקליר לא נתקבלו כלל בארצות אלה (ר"ד גולדשמיט, שם).

מי היה הפייטן המרכזי של הקינות?

בפסקה הקודמת הזכרתי את שמו של רבי אלעזר הקליר. למעשה, התשתית של הקינות הן הקינות שכתב פייטן חשוב זה. מי הוא היה? ובכן, זו שאלה גדולה מאוד הנמצאת במחלוקת גדולה של ראשונים ואחרונים. דעת בעלי התוספות והרא"ש היא שהקליר היה התנא רבי אליעזר בן רבי שמעון בר־יוחאי. דעת הרשב"א שהקליר היה התנרב רבי אלעזר בן ערך. אדמו"ר הזקן מצטט את השיטות הללו בשולחן ערוך, כמו שאביא מיד. יש אחרים מגדולי ישראל[4] שהניחו כי רבי אלעזר הקליר היה בן תקופת הגאונים ובן ארץ ישראל היה. יש שטוענים כי מסמכים שהתגלו לאחרונה – לפי ערך – בגניזה הקהירית מוכיחים ברמה גבוהה של ודאות כי אכן רבי אלעזר בריבי קליר פעל בארץ ישראל בתחילת תקופת הגאונים[5], מעט אחרי סיום תקופת האמוראים. יש שמסיבירם על פי העולה מדברי האר"י, שלרבי אלעזר הקליר הייתה נשמה של תנא.

רבי אלעזר הקליר היה דמות בולטת לא רק כפייטן אלא גם כחכם. ה'ראשונים' מצטטים את דעתו בעת דיונם בשאלות הרות גורל, והם חוקרים, מפרשים ובוחנים כל מילה בפיוטיו (ראה למשל תוספות ראש השנה ל, ב ד"ה שהחדש ועוד). "חכמי ישראל", כתב הגרי"ד סולובייצ'יק, "בחרו בקינותיו של הקליר לשם המטרה רבת החשיבות של הנצחת חורבן ירושלים, מפני שבטחו בו שקינותיו ישקפו נאמנה את מסורת חז"ל וגישתם לחורבן. לא בידי כל אחד, אף אם הוא פייטן, ניתן להפקיד את המשימה הכבירה של עיצוב קינות החורבן עבור כלל ישראל. אחת מסגולותיו של הקליר לתפקיד מקונן החורבן – הייתה היותו חכם מחכמי המסורה"[6].

אדמו"ר הזקן, בשולחן ערוך בהלכות קריאת שמע (סח, ב), מצטט את דברי הטור (ההולך בשיטת אביו הרא"ש) המלמדים גודל חשיבות פיוטיו של רבי אלעזר הקליר בהלכה: "יש מתירין לומר פיוטים הואיל והן צרכי רבים כמו שיתבאר בסי' קי"ב. וכן רבי אלעזר הקליר שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשים על פי הראיה שהרי לא תיקן שום קרוב"ץ [=קרובות] ליום שני ותנא הוא והוא תיקן קרוב"ץ לג' ראשונות". על כך מוסיף אדמו"ר הזקן פסקה, על יסוד דברי האר"י ז"ל שקבע כי התפילות והפיוטים שתיקן רבי אלעזר הקליר הם על פי חכמת האמת: "ויש נוהגין שלא לומר שום פיוט אפילו שלא בברכת קריאת שמע אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקליר"י שתקנו על דרך האמת".

מעניינים במיוחד דברים שכתב ה"ערוך השולחן": "… מחבריהם היו גאוני עולם וקדושי עליון, כרבי אלעזר הקליר ורבינו שמעון הגדול, ורוח הקודש שורה עליהם. וכתבו הקדמונים [אלו הם דברי רבינו תם המובאים בשבולי הלקט]: כשפייט הקלירי "וחיות…" – ליהטה אש סביבותיו. ומי לא יראה שעל כל דבריהם שורה קדושה, ויראה והשתפכות הנפש? ותיפח רוחם של הכסילים האומרים שלשונם מגומגם, הלא אנו רואים התפילות של הקלירי בראש השנה ויום הכיפורים, וטל וגשם – נוחים וקלים להבין, וקדושה וטהרה חופפת עליהם. וזה שעשו כמה פיוטים בלשונות חדים ומסותרים – עשו בכוונה לדעתי, מפני שגילו בהם סודות נוראים. ולכן הסתירו דבריהם הקדושים כדרכם בקודש".

ובאחת מאגרות הקודש, העיר פעם כ"ק אדמו"ר למחבר אחד על כך שכלל בספר אחד גם פיוטים של רבי אלעזר הקליר וגם פיוטים של אנשים שאינם מגיעים לקרסולי קרסוליו, וכתב דברים חריפים במיוחד:

"מחובתי", כותב לו הרבי (אג"ק חכ"ו אגרת ט'תצקד), "להעיר הערה כללית, והיא, אשר בספרו האמור באו כמה דברים בחדא מחתא מבלי כל הבדל ומחיצה ביניהם, שזו היא הוכחה לגבי רוב הקוראים אשר סמכותם שוה היא, או עכ"פ בערך זה לזה, אף שלאמתו של דבר רחוקים הם זה מזה, ולפעמים עד – להיפך. ולא עוד אלא שמזה דן הקורא אשר סמכותם האמורה גם בשאר הענינים אחת היא, על כל פנים דומה. ורציניות הדבר בודאי לדכוותי' דמר אינה צריכה ביאור. אף כי בטח כונתי ברורה, בכל זה ליתר בירור אצטט על כל פנים שתי דוגמאות… בפרק "קינה ושיר", שבהתחלתו קינה לרבי אלעזר הקליר ועוד – ה"מיוסדת על האגדה שבאיכה רבה", ובאותו פרק עצמו צירף ממחברים אשר עליהם צריך לעורר קינה, וק"ל. בודאי לא יקפיד כת"ר על הערה האמורה… בודאי ידוע לכת"ר הערכת רבי אלעזר הקליר וחשיבות פיוטיו על פי האר"י ז"ל החי (פרי עץ חיים, שער א' בתחלתו)".

ובאיגרת אחרת – לגאון רבי אפרים אליעזר יאלס זצ"ל – מביא הרבי הערה והגדרה אודות הקליר שראוי לשם אליהן לב: "יש להעיר ממ"ש הרשב"ץ בח"א סי' מ"ג והובא בשדי חמד כללי הפוסקים סי' ט"ז ס"ק ס"ה וז"ל: אין שום פגם להחכם אם אינו יודע דקדוק לשון והמלות וכמו שישנם כמה שגיאות ע"פ הדקדוק בפיוטי ר"א הקליר שהי' מגדולי החכמים, ואפשר ג"כ שאי הדקדוק בדקדוק במאמרי דא"ח – הוא ע"ד מ"ש הרמ"א בשו"ת הנ"ל, שהוא מפני המעתיקים".

#מבנה של הקינות: שלוש קבוצות של קינות

משעמדנו על חשיבות מחברן המרכזי של הקינות, נחזור עתה לתוכנן. כיצד בנויות הקינות? מה נמצא בהן?

במנהג יהדות ספרד, מספר הקינות גדול למדיי. רוב הקינות חוברו על ידי פייטני ספרד, צפון אפריקה ופרובנס – בהם רבי יהודה הלוי, הריב"ש והרשב"ץ. הן מתארות את האירועים הקשים מימי קדם ובקווים כלליים בלבד. מעטות הקינות שמקורן בתקופת פייטנים קדומים.

לקינות של יהדות האשכנז אופי שונה. בחב"ד, יש לציין, אומרים את הקינות של מנהג יהדות אשכנז. קינות אלו מבוססות כולן על תשתית הפיוטים של רבי אלעזר הקליר שנושאה הוא החורבן. כבר לפני אלף שנה, במאה האחת־עשרה אנו מוצאים עדויות כתובות על כך שפיוטי הקליר לתשעה באב נקרים בשם קינות (ראה למשל "ספר המנהיג", הלכות ת"ב סימן כח, במהדורת רפאל עמ' רצו). פייטנים מאחורים יותר הזכירו לצד מוראות חורבן הבית הראשון והשני גם את המאורעות העגומים של ימיהם הם.

סדר הקינות של מנהג אשכנז מתחלק לשלושה חלקים עיקריים. 1) כעשריים קינות (מתוך כחמישים!) שנכתבו בידי רבי אלעזר הקליר, העוסקות בחורבן בית המקדש ואירועי תקופת החורבן. 2) קינות שנכתבו בידי חכמי אשכנז, העוסקות בחורבן קהילות יהודיות, בפוגרמים ובמעשי ההרס שהתרחשו במהלך מאות שנות גלותנו. 3) קבוצות הקינות הפותחות במילה "ציון" ומתארות את יופיה של ירושלים לפני החורבן.

הקינות אפוא מסורות בפירוט רב את סיפור החורבן, על הטבל של גדולי ישראל ועל קהילות רבות שהושמדו. ועל כל אלו אנו מתאבלים בתשעה באב.

קינותיה של החטיבה הראשונה של הקינות, המווה חטיבתה המרכזית, מספרות את המאורעות ההיסטוריים המרכזיים שאנו מציינים בתשעה באב, והם חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בין המקדש השני. הקינות מדגישות כמה נושאים הנוגעים למאורעות אלה, ובהם: תפקידו של הקב"ה במאורעות החורבן; הבדידות והניכור של העם היהודי בעקבות החורבן; קושיו ומרירותו של החורבן בגלל ביזוי וחילול כבוד השם שגלום היה בחורבן הזה; תחושת הרלוונטיות של החורבן והיותו של החורבסן מאורע מתמשך ועוד ועוד.

יש קינה מיוחדת של הקליר העוסקת בחורבן עשרים וארבע משפחות הכהונה ועריהן – "איכה ישבה חבצלת השרון". הכהניים נחלקו לעשרים וארבעה משמרות לענייני עבודת המקדש כאשר רובם עבדו במקדש במשך כשבועיים בשנה, ואילו בשאר השנה התרכזו אנשי המשמר ומשפחותיהם בעיירות המיוחדות להן. בעת החורבן, כל משמורת הכהונה נחרבו ועמם עריהם. בזכות רבי אלעזר הקליר והפירוט שלו בקינה זו יש בידינו ידיעות שכמעט לא שרדו במקורות האחרין בנוגע לשמות ולסדרי משמרות הכהונה.

בחטיבה השנייה של הקינות מצויות קינות שעוסקות באסונות שפקדו את עם ישראל לא כחלק ישיר של חורבן הבית גופו. הקינה הראשונה שאינה עוסקת בחורבן הבית היא קינת "ארזי הלבנון" – המבוססת על המדרשים ונכתבה על די הפייטן האשכנזי רבי מאיר בן רבי יחיאל – המספרת את סיפורם של עשרת הרוגי מלכות. עד לנקודה זו התמקדו הקינות בחורבן ירושלים ובית המקדש תוך כדי שהן סובבות סביב מגילת איכה. בכלל זה עסקו הקינות גם בשפיכות הדמים שהייתה בזמן החורבן ואובדן עצמאותו של עם ישראל, שהפך ללעג ולקלס בקרב העמים. אך מקינת "ארזי הלבנון" והלאה ליקנות הבאות, מתרחש מעבר לנושא אחר – אבלות ובכי על הריגתם של קהילות שלמות, טביחתם שך חכמי התורה וצדיקים וטהורים לאורך הדורות. במסגרת זאת הקינות עוסקות במותם של עשרה הרוגי המלכות ושל הקדושים שנהרגו על קידוש השם בזמן מסעי הצלב, הידועות בשם גזירות תתנ"ו.

בכלל קינות אלו ניתן למנות את קינת "ואת נוי חטאתי השמימה" המספרת את סיפורם של בן ובת רבי ישמעאל כהן גדול; את קינת "החרישו ממני ואדברה" העוסקת במסעי הצלב, כמו גם "מי יתן ראשי מים" המספרת את סיפור חורבנן של הקהילות החשובות המכונות שו"ם – שפירא, ורמייזא ומגנצא – בעת מסעי הצלב. רבי יהודה הלוי כתב קינה על רצח זכריה הנביא (קינת "יום אכפי הכבדתי"), קינת הספד על המלך יאשיהו ("איכה אלי קוננו מאיליו") – וכמובן הקינה הגדולה "שאלי שרופה באש", זוהי קינתו של המהר"ם מרוטנבורג, מורו ורבו של הרא"ש. הקינה עוסקת בשריפת התורה שבעל פה בפאריז בשנת 1242. לא היה זה רק מעשה נקודתי. הייתה כאן תוכנית. אנשי הכנסייה תכננו לאסוף את כל ספרי התורה שבעל פה מערי אירופה ומכפריה, מגרמניה, מצרפת, מאנגליה ומאיטליה. הם עשו זאת ושרפו את הספרים בכיכר המרכזית של פאריז. צריך להבין שבמעשה זה הועמד עתידה התורני של יהדות אשכנז בסימן שאלה. השריפה התחוללה לפני המצאת הדפוס. כל הספרים היו בכתב יד והיו יקרים עד מאוד. הייתה סכנה אמיתית שידיעת התורה תאבד. לא סתם בעלי התוספות – בכללם המהר"ם מרוטנבורג – החשיבו זאת כאסון נורא. די אם נציין שכיום נשאר לנו רק כתב יד אחד קדמון של הש"ס, הוא כתב יד מינכן. הסכנה לאבדנה של מסורת חז"ל מפי ישראל הייתה אמיתית.

הקינות מסתיימות בקבוצה של פיוטים הפותחים במילה ציון – כולם עוסקים בנושא דומה: ארץ ישראל וירושלים כארץ וכעיר הנבחרות לה' אלוקים. הקינה הראשונה היא "ציון הלא תשאלי" של רבי יהודה הלוי, ואחריה באים פיוטים אחרים אשר חיקו את התבנית הספרותית הייחודית שטבע רבי יהודה הלוי.

מדוע הקינות נכתבו בשפה כה קשה להבנה?

כשעסקים בקינות, אי אפשר להתעלם משאלה שעולה – אם במודע ואם במסתרי המודע – בקרב כל מי שקורא את הקינות: מדוע הקינות כתובות בשפה כה קשה? עד כדי כך מגיעים הדברים שקשה מאוד, גם לברי־אוריין ולאנשי־ספר, להבינם ללא פירוש הולם?

לדעת הרב סולובייצ'יק, ברור שאילו חפצו בכך, הפייטנים – בראשם רבי אלעזר הקליר –יכולים היו לכתוב את פיוטיהם בשפה כזאת שגם ילד יכול להבינם. אולם הנקודה העמוקה היא, ש"אחת המטרות של הפיוטים היא לימוד. הפיוטים הם מעין מסכתות קטנות. כלל זה מתייחס גם לקינות שכתב הקליר לתשעה באב". לפיוטים, הוא מוסיף, "יש גם מטרה נוספת והיא תוכחה. חלק מהקינות עוסקים בתוכחה, בצידוק הדין, בתשובה ובתחינה".

היו שעמדו על כך שהקינה – במהותה – באה לבטא כאב עמוק שהוא מעבר למילים. יש אומנם מילים, אבל הן לא מצליחות להביע את העומק של החווייה של החורבן, כחוויה תשתית ומתמשכת. אין זה משום חסרונןם ח" של הפייטינים, אבירי התורה וקדושי עמנו, אלא משום שלמילים אין יכולת לבטא נאמנה את הדברים. לכן, כל כמה שהמילים מלאות שגב, הן נותרות סתומות ודורשות העמקה – שכלית אך גם נפשית – בעת קריאתן.

לסיום יש לציין מה שכתב הרבי באחת האיגרות (חי"ב אגרת ד'קיז, בתרגום מאידיש): "ידועה האימרה החסידית: עבדו את ה' בשמחה. שאפילו בתשעה באב – יהפך במהרה לששון ולשמחה בביאת משיח צדקנו, שצריכים להתענות (עינוי!) ולומר קינות, הרי בשעת מעשה צריכה להיות גם הרגשה של שמחה, על כך הזכות הגדולה על האפשרות לקיים את ציוויו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכפי שכתב הרמב"ם בסוף הלכות לולב: 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל שצוה בה עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר: אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו"".

ומעניין שבפיוטי הקינות שזורה תמיד גם נימה של נחמה ותקווה. כך למשל הקליר, בקינה הראשונה שאנו אומרים בבוקר ("שבת סורו מני") כותב בה כך: נָפְלָה עוֹדֵינוּ בְּצוּל דְּכוּיָה. עֵינִי חִכְּתָה לַחֲזוֹן בֶּן בֶּרֶכְיָה. כלומר, ירושלים נפלה והושמדה ונפלנו אנו עמה. עדיין אנו נדכאים, שקועים במעמקים, בתהום המצולה, ובכל זאת, למרות כל תלאותינו, מעולם לא ויתרנו על התקווה. עינינו ממתינות ליום שבו יחזו בהתגשמות הנחמה והישועות שגנוזות בנבואותו המפורסמת של זכריה בן ברכיה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

[1] הדברים מופיעים בחיבורו המונמנטלי של אברהם יערי: אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש"ג, עמ' 44 – 45.

[2]  ראה רא"ש הלכות ספר תורה סימן יג.

[3] ר' דניאל גולדשמיט, מבוא לסדר הקינות לתשעה באב, ירושלים תשל"ב, עמ' ח.

[4]  ראה במבוא לקינות המבואר מהדורת מתיבתא "עוז והדר" (ישראל, תשע"ו), עמ' כו.

[5] נתגלו פיוטים שתוכנם מעיד עליהם – בגלל אזכור מנהגים מסוימים (למשל מנהג קריאת כל התורה וסיומה אחת לשנה ולא כמו שהיה נהוג בתקופה הקדומה יותר בארץ ישראל שהיו קוראים את כל התורה ומסיימים אותה אחת לשלוש ומחצה שנים) – כי מחברם חי בראשית תקופת הגאונים.

[6] הגרי"ד סולובייצ'יק, בכה תבכה בלילה (ישראל, 2020), עמ' 88.