הרצאה רביעית: ניתוח פסיקת בג"ץ ברגמן: על ביקורת שיפוטית, רוב רגיל ורוב מיוחס

בהרצאה זו נעסוק בניתוח פסק הדין של השופט משה לנדוי בפרשת ברגמן.

פסק הדין עוסק בעתירה בה התבקש בג"ץ לאסור על מימושו של סעיף 6 לחוק למימון המפלגות לקראת הבחירות לכנסת, בנימוק שהסעיף, שהעניק מימון רק למפלגות קיימות ומנע אותו ממפלגות חדשות, ובכך פגע בעקרון השוויון של הבחירות שנקבע בסעיף 4 של חוק יסוד: הכנסת, לא אושר בכנסת ברוב המיוחס שדרש חוק היסוד.

כאן תוכלו לקרוא את התמצית העיקרית של פסק הדין, כמו גם את פסק הדין עצמו.

אם ננסה לנתח לרגע מה קורה פה בפסק דין זה, הרי שמתחת לפני השטח עולות בפני השופט לנדוי שתי שאלות יסוד שנוגעות לכל השיטה המשפטית שלנו.

אכן, גם אם בחלק הגלוי של פסיקתו השופט לנדוי מבקש לא להכריע בשאלות יסוד אלו (בית המשפט הדגיש שמחמת קוצר הזמן, ובהסכמת היועץ המשפטי לממשלה שייצג את הנתבעים, לא נכנס לדיון בשאלת השפיטות, כלומר האם יש בסמכותו לשפוט בשאלת כשרותו המשפטית של דבר חקיקה), הלכה למעשה הוא כן עושה זאת, למצער במשתמע.

מהן שתי השאלות שלמעשה בית המשפט נדרש לדון בהן?

ובכן,

  1. האם יש לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוק?
  2. מהו מעמדם של חוקי היסוד, האם הם עומדים במדרג נורמטיבי מעל חוקים רגילים?

שתי ההכרעות המרכזיות בפסק דינו של השופט לנדוי – הן התשובה החיובית לשתי השאלות דלעיל.

  1. הוא קובע כי חוק יסוד מצוי על מדרג נורמטיבי שמעל לחוק רגיל (=הוא ביטל חוק שסותר לחוק יסוד),
  2. הוא גם הוסיף והכריע, גם אם במעשה ולא בדיבור, כי יש לביהמ"ש סמכות לבטל חוק (וזאת מבלי לבסס סמכות זו).

 המהלך של השופט לנדוי

איך השופט לנדוי מגיע להכרעתו? מהי דרכו הפרשנית לבצע את הביקורת השיפוטית (=ביקורת שיפוטית: בית המשפט מתערב בחקיקת המחוקק עד כדי פסילת חוקים) שהוא מבצע, ומה טיבה של ביקורת שיפוטית זו?

ובכן, הוא עושה זאת בשלושה צעדים:

צעד 1 - פרשנות המונח המילולי בחוק (הבחירות צריכות להיות "שוות"); כשלאחר יציקת הפרשנות למונח המילולי הוא בוחן האם חוק המימון סותר לפרשנות מונח זה.

בית המשפט משתמש כאן בראש ובראשונה בפרשנות חוקתית – כלומר, בפרשנות שמתבססת על עקרונות יסוד שהם מטריה חיצונית לחוק. הוא מתייחס לנורמות שלא בטקסט, ולאו דווקא לפי דקדוק הטקסט עצמו.

זאת פרשנות שקובעת את התכלית של הנורמה לאור עקרונות היסוד.

הבה נסביר קצת את הדברים:

  • כאשר אנו באים לפרש טקסט, אנו יכולים לבוא ולפרש אותו באמצעות הכלים הלשוניים המצומצמים, אך גם באמצעות כלים מחשבתיים רחבים יותר. כאשר אנו מתבוננים על הפסוק "בחירות שוות", אנו יכולים לומר – הכוונה היא שכל אדם שווה קול אחד, גם בן גוריון וגם יוסל'ה – בקלפי שווים אותו הדבר. זוהי פרשנות מצומצמת וקונקרטית בהתאם למונחים הלשוניים.
  • אבל אני יכול לבוא ולפרש בדרך רחבה הרבה יותר: להתבונן החוצה מסביבי ולומר – הלוא אנו חיים בחברה דמוקרטית. חברה דמוקרטית ערך השוויון  הוא ערך רחב וערך נעלה ביותר, והוא כולל בתוכו את הקביעה "הקדושה" שאין להעדיף אזרח א' על פני אזרח ב' בלי שיש סיבה מוצדקת אמיתית. זהו ערך שאמור לרחף על פני כל כלל וכל קביעה שלנו, זולת אם נקבע כך בפירוש אחרת, וכל פסוק בחוק – אם לא נקבע במפורש אחרת – הולם כלל זה וכך יש לפרשו. ברור, שאם אנו צועדים בדרך זו, למונח "בחירות שוות" יש היבט הרבה יותר רחב מהקביעה הבסיסית שכל קול, יהיה מי שיהיה, שווה בקלפי קול אחד בלבד – ובכלל משמעותו הרחבה האיסור להפלות רשימות של מתמודדים בשל סיבות בלתי מוצדקות.

הדרך השנייה היא "פרשנות חוקתית", ובה מהלך בית המשפט בפסק דין ברגמן, בו השופט לנדוי בוחר לפרש את המונח "שוות" במובן הרחב שלו, לאור ערכיה הכלליים של השיטה. זאת בדומה לפסק הדין "קול העם" של השופט אגרנט, שבוחר לפרש את המונח "עלול להזיק לשלום הציבור" במובן מצמצם – שצריך לעבור את מבחן הוודאות הקרובה, וזאת כדי לא לפגוע בחופש הביטוי פגיעה רחבה אלא מצומצמת ביותר.

אלא שכאן, בפס"ד ברגמן, בניגוד לפס"ד קול העם, ביהמ"ש פירש חוק יסוד על פי עקרון חיצוני רלוונטי, ומכוח פרשנות חוקתית זאת ביטל חוק של הריבון.

הצעד השני - אותו עושה בית המשפט בפס"ד ברגמן הוא התחקות אחר כוונת המחוקק. לנדוי לומד על כוונת המחוקק תוך שהוא מתמקד בלשון הטכנית, הסדר ההגיוני, השיבוץ בתוך הסעיף.

הפרשן עושה הילוך לאחור: למחוקק הייתה מטרה (להסדיר הבחירות לכנסת), והוא סידר בסדר הגיוני את סעיפיו, ומתוך סידור דבריו אלמד את כוונתו הכמוסה.

הצעד השלישי שמבצע בית המשפט הוא הסתמכות על "חזקה" – בית המשפט רואה כאילו יוצר הטקסט פעל בסבירות ובהיגיון והתכוון לתוצאות הראויות, ובדרך זו הוא מפרש את דבריו, שיהלמו סבירות, היגיון והשגת תוצאות רצויות; כך שאם יש שני פירושים אחד רחוק מסבירות, היגיון והשגת תוצאות ראויות והשני קרוב להם, הפירוש השני עדיף על הראשון.

 

הילכת ברגמן

איך מתמצתים פסק דין לשורת הלכה אחת? הכלל הוא: מתמקדים במה שעשה בית המשפט בפסק דין, בהכרעה היסודית.

מה עשה בית המשפט בברגמן?

הוא קבע כי חוק בטל אם הוא 1) פוגע בהוראה נוקשה, 2) המופיעה בחוק יסוד ו3) וכי יש עליונות נורמטיבית לחוק יסוד, קרי: חוק יסוד רשאי להגביל את המחוקק העתידי בחקיקתו "הרגילה", ושלא התקבל ברוב מוחלט של חה"כ.

הכרעת בית המשפט, אם לנסחה במילים המשפטיות של פוסט-חוק יסוד:כבוד האדם וחירות הנא זו - התכלית של מניעת מימון מפלגות מרשימות קיקיוניות היא תכלית ראויה; אך הליכה בדרך של מניעת מימון מכל הרשימות החדשות, גם אלה שהצליחו להיכנס לכנסת, אינה מידתית.

מה עושה הכנסת?

הכנסת מקבלת את הצעת בג"ץ ומאשררת בדיעבד, בתוספת התיקון שהציע בג"ץ, ברוב של 61 ח"כ את הסטיות הקודמות האפשריות מעקרון השוויון בתחום חוקי הבחירות לכנסת, ובכך עברה את משוכת השריון של סעיף 4 לחוק יסוד הכנסת.

מה ההבדל בין מה שעשתה הכנסת בחוק יסוד: הכנסת סעיף 4 לסעיף 1א לחוק הבחירות תשכ"ט?

הבה נעיין בשני סעיפי החוק השונים:

חוק יסוד: הכנסת, סעיף 4:

הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות, ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת; אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת.

חוק הבחירות (אישור תוקפם של חוקים), התשכ"ט-1969 סעיף 1(א):

למען הסר ספק נקבע בזאת [החוק התקבל ברוב של 61 ח"כ!] כי ההוראות הכלולות בחוקי הבחירות לכנסת הן תקיפות לכל דין ולכל דבר וענין מיום תחילתן;

סעיף 4 בחוק יסוד:הכנסת היא הוראה נוקשה. לא ניתן לשנותה, אלא ברוב של 61. היא מגבילה את הכנסת העתידית. סעיף זה פניו לכנסת.

לעומת זאת סעיף 1א של חוק הבחירות (אישור תוקפם של חוקים) - פניו לבית המשפט. הוא מחוקק את חוקי הבחירות ברוב של 61 ובכך הוא מחסן אותם מפני ביקורת שיפוטית שעלולה לנבוע מסעיף 4 לחוק יסוד:הכנסת. יחד עם זאת הוא לא הופך את חוקי הבחירות לנוקשים, וניתן לשנותה ברוב רגיל.