חובת תום הלב במשא ומתן: חלפון נגד בנק דיסקונט (ע"א 8143/14)

המקרה:

  1. שני העַרֶבים משמשים בעלי המניות ומנהלים של החברה.
  2. החברה נטלה הלוואות מהבנק (60 מיליון ₪), ו2 הערבים חתמו על ערבות.
  3. החברה נקלעה לקשיים ונכנסה להליכי פירוק וכינוס, ובשל כך תבע הבנק את הערבים לשלם את חובותיהם מכוח ערבותם לחברות, וניהל איתם משא ומתן לשם הגעה להסדר פשרה.
  4. המשא ומתן הבשיל לכדי "מסמך עקרונות" ששלח הבנק לערבים, והם נדרשו לחתום עליו.
  5. כאן התחוללה תפנית בעלילה. ערב מס' 1 חתם על ההסכם ללא הערות. ערב מס' 2 תם עליו תוך הסתייגות משתי נקודות.
  6. ערב מס' 2 לא זכה למענה כלשהו מצד הבנק להערות שהעיר ביחס להסכם העקרונות.
  7. לאחר חתימת 2 הערבים על הסכם העקרונות, המשיך הבנק לשאת ולתת רק עם ערב מס' 1. משא ומתן זה לא כלל שינוי של התנאים שנקבעו בהסכם העקרונות, אלא רק פירוט רב יותר של עניינים שכבר נקבעו בו. בסופו של דבר נכרת הסכם בין הבנק לבין ערב מס' 1 בלבד.
  8. היות שהסכם הפשרה לא כלל בסופו של דבר את עב מס' 2, הגיש נגדו הבנק תביעה מכוח ערבותו. סכום התביעה עמד על סך של 2,550,000 ש"ח, למרות שהבנק טען כי חובו של הלה גדול בהרבה.

 

עיקרי טענותיו של ערב מס' 2

  1. האחת, הסכם העקרונות עליו חתם במסגרת המשא ומתן שנערך עם הבנק הוא חוזה מחייב. אם טענה זו נכונה, הרי שהסכם זה שינה את הסכם הערבות המקורי, ולכן יש לדחות את דרישת הבנק לאכיפת הסכם הערבות.
  2. השנייה, הבנק הפר את חובת תום הלב כלפיו, לנוכח הדרתו מהסכם הפשרה שנערך בסופו של דבר עם ערב מס' 1 בלבד.
  3. הטענה היא שהבנק נהג בהעדר תום לב בשלוש דרכים:

ראשית, בנהגו באופן שונה בשני הערבים – המערער וחברו – בעת שחתם על הסכם פשרה עם אחד מהם בלבד.

שנית, בכך שלא יידע את המערער על כריתת הסכם הפשרה עם הערב הנוסף.

שלישית, באופן ניהול המשא ומתן בינו לבין המערער.

 

דעת המיעוט, השופט הנדל

האם "הסכם העקרונות" עם ערב 2 נחשב חוזה מחייב?

טענתו הראשונה של המערער היא כי נכרת חוזה בינו לבין הבנק, על בסיס הסכם העקרונות. בעוד ערב מס' 1 חתם עליו כמות שהוא, הרי שערב מס' 2 ביצע בו שינויים ביחס לשתי נקודות, לפני שחתם אף הוא:

  1. האחת, זהות ה"חייבים" לפי הסכם העקרונות. על פי הנוסח ששלח הבנק, החייבים על פי הסכם זה, מלבד שני הערבים, הם גם גורמים מטעמם – נשותיהם ואביו של המערער. הלה מחק מנוסח הסכם העקרונות את הדרישה לכך שגורמים נוספים מטעם הערבים יהיו "חייבים" לפי ההסכם, והותיר רק אותו ואת הערב הנוסף.
  2. השנייה, זהות הפרויקטים מושא הסכם הפשרה. ערב מס 2 הוסיף להסכים את האמירה כי חובות החייבים על פי ההסכם נוגעות רק לערבויות שניתנו ביחס לחלק מן הפרויקטים שמבצעות החברות.

המערער שלח לבנק את העותק המוער והחתום על ידו אך הבנק לא הגיב להערות המערער, וברי כי בשלב זה לא נכרת חוזה מחייב.

אכן, לטענת ערב מס' 2 לנוכח העובדה שהסכם הפשרה אשר נכרת עם הערב הנוסף זהה מבחינה מהותית להסכם העקרונות הרי שיש לקבוע  שעם החתימה על הסכם הפשרה בין הבנק לבין ערב מס' 1 נכרת חוזה גם בין הבנק לבינו. מה שאומר שקיים חוזה מחייב בין המערער לבין הבנק, אשר שינה את חוזה הערבות המקורי שנחתם ביניהם.

זאת, מכוחן של שלוש קונסטרוקציות אפשריות:

  1. מכוח קיבול של הבנק להצעה שהציע המערער, בעת שליחת טופס הסכם העקרונות המכיל את הערותיו;
  2. מכוח קיבול מאוחר שביצע המערער להסכם העקרונות ששלח לו הבנק – קיבול שמהווה למעשה חזרה מהסתייגויותיו הראשוניות וקבלת הצעת הבנק כפי שהוצעה בהסכם העקרונות;
  3. מכוח הגדרתו של הסכם העקרונות כ"הצעה מזכה" מצד הבנק, שיש לגביה חזקת קיבול מצד המערער, וזאת מפאת תנאיו המטיבים של הסכם העקרונות (ראו סעיף 7 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)).

הכרעת השופט היא שדין הטענות להידחות.

  1. ראשית, לא ניתן לראות בהתנהגותו של הבנק – כריתת הסכם פשרה עם הערב הנוסף – קבלה של הצעת ערב מס' 2. זאת ולו מן הטעם שערב מס' 2 לא היה שותף כלל להסכם הפשרה שנחתם לבסוף, ואין כל אינדיקציה לכך שהבנק התכוון לכונן יחסים חוזיים גם עמו.

השופט הנדל  קובע כי תְּנָאֵי שתי ה"הצעות" – של ערב 1 שאותה קיבל הבנק ושל ערב 2 שאותה דחה – שונים אלה מאלה, בגלל השינויים שחולל ערב מס' 2, ולכן לא ניתן לראות בקבלת הצעת ערב 1משום "קבלה בהתנהגות" של הצעת המערער.

  1. לא ניתן לומר שהמערער קיבל כדין את הצעת הבנק, בדמות הסכם העקרונות. נקודת זמן זו, שבה נחתם הסכם הפשרה, מצויה למעלה משמונה חודשים לאחר נקודת הזמן שבה דחה ערב 2 את הסכם העקרונות, ובנסיבות כאלה, ספק רב אם הקיבול שביצע ערב מס' 2, ככל שהיה כזה, הוא תוך זמן סביר (סעיף 8(א) לחוק החוזים).
  2. אף אם נניח שהסכם העקרונות היה בגדר הצעה שאין בה אלא כדי לזכות מטעם הבנק – "ואיני סבור כך", סבור השוט הנדל – הרי שהמערער הביע במפורש את התנגדותו לה, בעת שליחת הסתייגויותיו.

האם הפר הבנק את חובת תום הלב?

טענתו המרכזית בהקשר חובת תום הלב של ערב מס' 2 היא זו:

על הבנק לנהוג בשוויון בין ערבים. במקום שבו הוצעה לערב מסוים הצעת פשרה – יש לתת גם לערבים אחרים לאותו חוב הזדמנות להצטרף לפשרה זו באותם תנאים. מכוחה של חובה זו, כך נטען, נגזרות אף חובות גילוי ויידוע שבהן חב הבנק, על משא ומתן או כריתת הסכמים עם חלק מהערבים. חובות אלה נועדו לאפשר את הצטרפות הערבים האחרים למשא ומתן או להסכם שנכרת עם רעיהם.

ערב 2 הפנה בדבריו לפסיקה שניתנה בערכאות הנמוכות, הצועדת בנתיב דומה ומטילה על הבנק חובה לנהוג באופן שוויוני בערבים לאותו חוב, במקום שבו מוצע לאחד מהם הסכם פשרה.

הכרעת השופט הנדל

תחילה השופט הנדל מסתייג וקובע כי אינו בא "להידרש לשאלות הכלליות שהעלה המערער בסוגיית השוויון בין ערבים. המסגרת הנורמטיבית ההולמת את נסיבות המקרה אינה דיני הערבות וחובה מיוחדת המוטלת על בנקים מכוחם, אלא חובת תום הלב הטרום חוזית המצויה עמנו מימים ימימה".

ואז ניגש השופט הנדל לנתח את חובת תום הלב ופרישה ממשא ומתן:

סעיף 12(א) לחוק החוזים קובע:

"במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

הסעיף מבטא את התפיסה - שעל הצדדים למשא ומתן הפועלים לכריתתו של חוזה מוטלת החובה לפעול לשם הגשמת המטרה המשותפת, באופן הוגן ותוך התחשבות בציפייה הסבירה של הצד שכנגד. המטרה המשותפת עומדת בליבת הפעולה.

נכון, הצדדים אינם מחויבים להקריב את האינטרס הלגיטימי שלהם, אולם עליהם להתחשב באינטרס ההדדי בכריתת החוזה, תוך נאמנות לרוח העסקה ומטרתה.

כעת עולה השאלה: האם הבנק ניהל את המשא ומתן בתום לב, ואם לא – מהן המשמעויות הנגזרות מכך.

אחת מההתנהגויות שהוכרו, בנסיבות מסוימות, כמפרות את חובת תום הלב היא פרישה ממשא ומתן ממניעים שאינם ענייניים, באופן הפוגע בציפייתו הסבירה של הצד שכנגד.

בוודאי, לצדדים עומדת הזכות לפרוש מן המשא ומתן, אפילו לאחר שסוכמו התנאים המהותיים. אך זכות זו אינה מוחלטת. גם היא צריכה להיות ממומשת בתום לב – באופן הוגן, תוך התחשבות בציפייתו הסבירה של הצד שכנגד ומתוך נאמנות להגשמת המטרה המשותפת, כפי שנקבע בפס"ד אחר:

"כמו כל התנהגות במהלך משא-ומתן, גם הפרישה ממנו צריכה להיות מונחית על-ידי עקרון תום הלב... פרישה בתום לב היא פרישה המודרכת על-ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא-ומתן ומעמדות הצדדים לו".

הכלל הוא, שצד למשא ומתן אינו יכול לנהוג בשרירות ובשרירותיות מוחלטת, כאשר הדבר בא על חשבון רעהו.

ומכאן למקרה הנידון:

השופט הנדל קובע כי מן העבודות שנפרשו בפני בית המשפט עולה כי

  1. המערער היה נכון באופן עקרוני לחתום על הסכם פשרה במסגרתו הוא מתחייב לגרום לכך שהבנק יקבל "סכום מינימאלי", וכי הייתה לו מוטיבציה רבה לעשות כן.
  2. עוד עולה כי המשא ומתן הגיע לשלב מתקדם ביותר.
  3. אך למרות רצון המערער לחתום על הסכם פשרה והניסיונות שעשה לברר היכן עומד המשא ומתן, הבנק לא הגיב לפניותיו, לא דחה או קיבל את הצעתו ולא עדכן אותו על כך שהמשא ומתן ממשיך להתנהל.
  4. בה בעת, המשיך הבנק לנהל את המשא ומתן עם הערב הנוסף מבלי ליידע את המערער – משא ומתן שיכול היה להשפיע ישירות על זכויותיו, ועל אף שהוא היה שותף לו עד לשלב מתקדם ביותר.
  5. כן ניתן לקבוע שהסיבה היחידה שהמערער לא צורף להמשך המשא ומתן היא שהוא לא נטל בו חלק פעיל. אך הסיבה לפסיביות היחסית של המערער היא שהבנק הסתיר ממנו את קיומו של המשא ומתן, על אף ניסיונו לברר האם הוא מתקיים ורצונו להשתתף בו (ערב מס' 2 ניסה להשתתף במשא ומתן אולם נדחה על ידי הבנק ללא כל סיבה).

עוד מוסיף השופט הנדל:

הסיבה לאי-כריתת החוזה אינה הגעתו של המשא ומתן למבוי סתום או שינוי בעמדותיו של הבנק, אלא אך ורק סירובו של ערב 2 להסכים להצעה שהונחה לפניו. סירוב כזה מעיד אמנם על העדר גמירת דעת מצד המערער, אולם חשוב להדגיש כי התנגדות ערב 2 לא נגעה ללב ההסכם – חיובי הצדדים על פיו – אלא לעניינים מהותיים פחות.

מהתנהגותו לאחר שגילה כי נחתם הסכם פשרה עם ערב מס' 1, ובפרט מרצונו להצטרף להסכם זה, ניתן ללמוד כי אם הייתה ניצבת בפניו הברירה בין ויתור על דרישותיו לבין פיצוץ המשא ומתן – היה בוחר בוויתור על הדרישות וחתימה על ההסכם שעליו חתם הערב הנוסף.

הכרעת השופט הנדל

בנסיבות אלה מהווה התנהגות הבנק חוסר תום לב ברור.

תוצאות הפרת חובת תום הלב

דיני החוזים מבחינים בין שתי סוגיות מרכזיות – חובותיהם של הצדדים ותוצאות הפרתן. הפרה לחוד וסעד לחוד.

בעוד שסעיף 12(א) לחוק החוזים מגדיר את החובה, סעיף 12(ב) לחוק עוסק בתוצאות ההפרה:

"צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים".

כפי שניתח ברק (בפס"ד הרי זוננשטיין נ' האחים גבסו), משא ומתן זה חייב להתנהל בתום-לב. צד 'המפוצץ' משא ומתן שלא בתום-לב, עשוי לשאת בתוצאות התנהגותו. תוצאות אלה עשויות להיות שונות ומגוונות. כך, למשל, הוא עשוי לשאת בחובת הפיצויים. לעתים ניתן לאכוף את הצדדים להמשיך ולנהל משא ומתן. עשויות להיות נסיבות, שבהן ניתן לראות את המשא והמתן עד 'לפיצוצו' כמספיקות לשכלול החוזה".

אלא שיש שני סוגים של פיצוי – "שליליים" (פיצויי הסתמכות שמפצים על נזקים מהם נפגע נפגע-ההפרה כתוצאה מהסתמכותו בפועל על הבנתו שהחוזה ייכרת), ו"חיוביים" (פיצויי קיום – המעמידים את נפגע ההפרה במצב שבו היה עומד לו היה נכרת החוזה).

במקרים השגרתיים שבהם חוסר תום הלב מוביל לאי-כריתת החוזה, הסעד היה ונותר פיצויים שליליים. רק במקרים חריגים ניתן יהיה לסטות מכלל זה, ולהורות על מתן סעדים אחרים, ואף סעדים המעמידים את הצד הנפגע במקום שבו היה עומד אם היה החוזה נכרת.

בנסיבות חריגות שבהן עומדים לפני בית המשפט נתונים עובדתיים מתאימים, וכאשר האיזון בין שני הצדדים דורש זאת – ניתן להשיב את הצדדים לשלב מסוים במשא ומתן, ואף לנקודה שבה ניתן לקבוע כי היה נכרת חוזה.

ניתן להצדיק סעד החורג מפיצויים שליליים כחלק מעקרון של צדק מתקן – שהוכר גם כאחד העקרונות המכוננים של דיני התרופות החוזיות: "בניגוד לדעה שגורה, עקרון ההשבה לקדמות אינו נחלתם של דיני הנזיקין בלבד. למעשה, זהו עיקרון מנחה של כלל דיני התרופות, ובכללם דין התרופות בשל הפרת חוזה".

זאת ועוד, "הפיצוי החוזי והפיצוי בנזיקין נועדו שניהם להגן על אותו אינטרס מוגן, הלא הוא אינטרס הקיום".

בנסיבות העניין קובע השופט הנדל כי לו דעתו תישמע, יש להורות לבנק וערב מס' 2 לחזור לשולחן המשא ומתן כדי לסיים את "הסכם העקרונות" לפשרה ביניהם.

לדעתו, על הבנק להודיע על כך לערב מס' 2  בתוך 60 יום, ולאפשר לו להצטרף להסכם הפשרה שנחתם עם הערב הנוסף, על בסיס הסכם העקרונות שעליו הוצע למערער לחתום, באותם התנאים. (תוך דחיית ההסתייגויות של ערב 2 מהסכם העקרונות). היה והמערער או החייבים מטעמו יסרבו לחתום על הצעה זו, זכויות הבנק לדרוש את אכיפת חוזה הערבות שמורות לו, על דרך הגשת תביעה חדשה עד לגובה הסכום שנתבע בבית המשפט המחוזי.

 

דעת הרוב

מסכימים עם הפסיקה העקרונית של השופט הנדל על פיה הטענה בדבר חוסר תום לב במשא ומתן עשויה לשמש כחרב ולא רק כמגן; וכן כי במקרים המתאימים, הגם שאלה חריגים, הפרת החובה יכול שתצמיח סעדים נוספים פרט לפיצוי שלילי.

"ואולם בנסיבות המקרה", אין יסוד לקבוע כי הבנק הפר את חובת תום הלב בניהול משא ומתן ביחסיו עם המערער ("לא שוכנעתי כי ערב מס' 2 לא היה מודע בזמן אמת להתגבשותו של הסכם פשרה בין הבנק לבין ערב מס'1") – ובשל כך לא ניתן "להצטרף לתוצאה שאליה הגיע השופט הנדל", שהרי נשמט יסוד טענתו של ערב 2 אפלייתו כערב על ידי הבנק לעומת.

אם כן, סבורים דעת הרוב, אף אם אכן דבק רבב בהתנהלותו של הבנק, הרי  נסיבות המקרה אינן מאפשרות להשיב את הצדדים לשולחן המשא ומתן כפי שמציע חברי כי ייעשה.