זה אומנם אולי שולי, אבל לא בלתי מרתק. יש כאן דוגמה חיה המלמדת על הרגישות החסידית הגדולה של חסידים מסוימים, הסנסיטיביים במאוד מאוד לכתיבה על האדמו"רים, ועד כדי כך הדברים מגיעים, שדברי הרבי עצמו מצונזרים (!), כאשר יש חשש שהם לא נשמעים מספיק טוב…

תיאור חי ומרתק על נשיאותו של אדמו"ר מהר"ש – מפי בן ליובאוויטש באותה התקופה

***

דקות אחדות אחר שפירסמתי את הפוסט הנוכחי, והנה מצלצל אליי אחד מסופרי וחוקרי חב"ד, ומספר לי על אוצר ידיעות מדהים אודות הרבי מהר"ש, הכבוש בין דפים נשכחים.

המדובר הוא על עדות בלתי אמצעית של יהודי שחי בליובאוויטש בזמן בו המהר"ש נהג בנשיאות חב"ד, ופורסמו בעיתון "העבר" (גיליון ב), והנה הדברים מפי כותבם, ר' צבי הר שפר, יליד ליובאוויטש שאביו היה מחסידי ליובאוויטש (הוא עצמו הפך לציוני דתי, עלה ארצה, שימש כשו"ב ומשך בעט סופרים). 

את רשימת זכרונותיו כולה, המרתקת עד מאוד, תוכלו לקרוא כאן, מעמ' 42 ואילך.

"האדמו״ר שישב בליובאוויטש על כס האדמו״רות בזמן המסופר היה מהר״ש שניאורסון, שירש אותה מאביו מהרמ״מ (ר' מנדיל בעל ה"צמח צדק"), שהיה חתנו של האדמו״ר האמצעי ר׳ בר. במה זכה מהר״ש – שהיה הצעיר בששת הבנים שהשאיר אחריו מהרמ״מ – לשבת על כסא אביו בליובאוויטש איני יודע. הרמ״מ אהב מאד – כך סיפרו מעריצי מהר״ש – את בן זקוניו והיה לו לילד שעשועים.

"אולם לא על נקלה עלתה לו למהר"ש לרשת כסא אביו. מריבה גדולה התלקחה בין האחים, אחרי הסתלקותו של מהרמ"מ בשנת תרכ"ו, בשל ירושת הכסא. החסידים נחלקו למפלגות עד שנצח מהר"ש, ואחיו היו מוכרחים לבקש להם מרכזים אחרים. הזקנים רצו לטשטש את כל ענין המריבה בפני הצעירים, ואחנו, הצעירים, קלטנו רק קטעי-מלים, רמזים ובני-רמזים לאותה המריבה. הזכירו ״צוואה״ שנמצאה אחרי הסתלקותו של הרמ״מ שהצד שכנגד שדא בה נרגא. וזהו נוסח הצואה שנמצאה, לפי עדותם של מעריצי מהר״ש, בשנת תרמ״ג: ״לבני ידידי וחביבי מהר״ש שיחי', ראיתי דא״ח שלך והוטב בעיני מאד, השי״ת יחזק לבך ושכלך להוסיף אומץ בתורתו ועבודתו, פתח פיך ויאירו דבריך ואני מבטיח לך מה שאמרתי לך בע״פ וכאשר אף מה ששמעתי מפי האאזמו״ר ז״ל, רק חזק ואמץ, לכתוב ולהגיד, ואני סומך אותך בסמיכה רבה ולא תירא משום אדם, והשי״ת יצליח לך ברו״ג וללמוד וללמד לשמור ולעשות. אביך הדוש״ט וטובת אנ״ש מנחם מענדיל בן דבורה לאה״.

"מספרים היו על מהר״ש שהיה בילדותו ״קונדס״ גדול, היה רוכב על העזים שבעיירה ועוד מעשי שובבות כאלה, ומהיותו בן זקונים המתגעגע על אביו לא גער בו האחרון מימיו. ברם איש לא ידע להגביל בדיוק מתי התבגר מהר״ש והפך לאיש, עזב את שעשועיו ויהי מתבודד עם אלוקיו,  והיה לבעל שיעור קומה, שהשפעתו הייתה כבירה על חסידיו הרבים והעשירים,  ורק לעתים רחוקות היו הנטיות השובביות מבצבצות מתחת למפתן ההכרה שלו והיו מתגלמות בחיוך ובלגלוג חד.

" עברו הרבה שנים מאז זכרי אותו, ועדיין לא נטשטשה תמונתו האצילית מנגד עיני. קומתו למעלה מקומת איש בינוני, פנים מלאים ועגולים, שערות ראשו וזקנו צהבהבות, מצח רחב וצדעים רחבים, עיניים מביעות חכמה ופקחות וחודרות ללב, פרקו נאה וקולו ערב, מטופל בשומן הרבה שהוסיף לו לווית חן. חונן מטבע בכישרונות רוחניים מצוינים, בעל זיכרון מופלא, בעל תפיסה קלה ועמוקה,

"בסקירה אחת היה תופס ענין מסובך מאד, בקי בהוויות העולם ומתעניין בכל המתרחש בעולם הגדול. עמד בחילוף מכתבים עם החסידים העשירים שגרו בערי הבירה, וכל גזירה רעה שהייתה מתרגשת לבוא על עמנו האומלל נודעה מיד בליובאוויטש…

בבית האדמו״ר היה מתקבל השבועון ״העברי הרוסי״ שיצא בפטרבורג בעריכתו של צבי רבינוביץ בעל ״אוצר החכמה והמדע״ ומעריציו של מהר״ש אמרו עליו שידע את השפה הרומית והיה בקי בחכמת הרפואה ובעצם ידו כתב פרשיות לתפילין שלו.

"דרכו של מהר״ש הייתה לדרוש בכל שבת לפני תפילת שחרית בבית התפילה המאוחד עם מעונו של האדמו״ר, את שולחן הקריאה היו מקרבים עד סמוך לפתח המוביל לחדריו של האדמו״ר, הדלת אל החוץ הוגפה והשמש עמד אצל הפתח לבלי ליתן לאיש לצאת. בכל הבית הושלך הס, הנמצאים בפנים הצטופפו ועמדו על רגליהם. האדמו״ר ישב על כיסא ומסביב לו בני משפחתו, ורק לזקני החסידים יחידי הסגולה ניתנה הרשות לשבת קרוב אל האדמו"ר. כולם עצרו בעד נשימתם ואזניהם היו נטויות לאותו המקום שמשם יצא הקול הצלול, שמתחילה נשמע רק כעין לחש ולאט לאט התגבר ובקע את הדומייה הרוטטת והשתפך בכל הבית. והקול הלך והתלהב, הלך והתלהט, כל הנוכחים היו כובשים את רעיונותיהם ומתרכזים באותן המלים היוצאות מפי האדמו״ר…

"בימי החגים היו החסידים דורשים ״הוספה״ בין מנחה למעריב. החסידים – וביחוד הצעירים שבהם – היו מצטופפים סמוך לפתחו של האדמו״ר והיו מנגנים ניגונו של האדמו״ר הזקן המלא געגועים וחישוקים, כיליון נפש לעלמין דלא אתגליין. אם לא נענו מיד היו חוזרים פעמים ושלש על ניגונו של הרב עד שהזקיקו את האדמו״ר לצאת מחביון עוזו וסירובו לא הועיל, היה מוכרח לוותר על עייפותו ועל חלישותו…

"בכל יום היה מהר״ש מקבל פני האורחים שהיו באים לבקש תורה ועצה בעניינים גשמיים ורוחניים והמבקרים היו רבים, היו עומדים צפופים על יד הדלת המובילה אל החדרים הפנימיים וכל אחד פתקתו בידו וצרותיו בלבו. בין ההמון עמדו גם רבנים שהיו מתקינים את עצמם להקבלת פנים, מסלסלים את פאותיהם ומחכים ברטט לאותו הרגע שהמשרת ״לויק העבה״ – כך היה נקרא על שום שהיה עב הכרס – ירשה להם להיכנס לפנים.

"העבודה הזאת הייתה מוגיעה מאד את מהר״ש ואחרי ה״יחידות״ היה יושב על מרכבה רתומה לשני סוסים אמיצים בהנהגתו של איוואן הנהג-הגוי ונוסע חוצה לעיר לשאוף רוח ולהינפש מעבודתו הקשה. לשבת שעות על מקום אחד ולרכז את מחשבותיו בעניינים שונים הדורשים עיון רב וצלילות הדעת, כדי שעצתו תהא קולעת אל המטרה הנכונה.

"בשבת היה מהר״ש המפטיר בנביא, היה מתפלל בחדרו הסמוך לבית התפילה ולעת הצורך היה השמש דופק בדלתו לאמר ״ברכו״ ו״קדושה״. למפטיר היה יוצא אל הקהל וקרא בנעימה המיוחדת לו את ההפטרה.

"מהר״ש אהב את היופי בכל דבר: במלבושיו, ברהיטי ביתו, ונטייתו זו נראית בהליכותיו ובתנועותיו. בפורים היה קורא את המגילה לפני הקהל, וכשהגיע ל"המן" היה מפסיק בכוונה עד שיעבור רעש הילדים…

"לאופיו של מהר״ש יש להוסיף, כי לפעמים היה אוהב לזרוק מפיו איזו בדיחה לתוך כנופיית העגלונים שישבו על אסקופת האכסניה נגד חלונותיו של האדמו״ר ועסקו בכובד ראש בהלכות סוסים וכל אחד התפאר שסוסיו שקנה לא מכבר טסים כנשרים, והנה הבליט מהר״ש את ראשו דרך החלון והפיל איזו בדיחה בתוך חבורה זו ולאשרה לא היה קץ…

"בשנים האחרונות לימי חייו התחיל מהר״ש לנסוע מדי שנה בשנה חוצה לארץ לשתות מים מינרליים, וכשני חדשים נשארה ליובאוויטש כאלמנה שבעלה הלך למדינת הים. האורחים חדלו לבוא, תוגה חרישית הייתה שוררת על העיירה, וביחוד במרכז. בשוב מהר״ש הביתה הייתה השמחה במעונו. בהרחבת הדעת היה מספר לפני קהל שומעיו על הנסיעה, על ההרפתקאות שעדו עליו, על הפגישות עם אישים ידועים ובכל העיירה הורגשו שוב תנועה וחיים.

"… חלה מהר״ש במחלת הסרטן בהיותו כבן ארבעים ושמונה שנה. הזמינו רופאים מובהקים לעשות לו ניתוח, אבל הניתוח לא הועיל, מחלתו הלכה וקשתה, אמרו תהלים בכל בתי התפלה, השתטחו על קברי הצדיקים. באותו ראש השנה שרר עצבון נורא ומעמיק בתקוע התקיעות איש אחר במקום מהר״ש. אור לי״ג תשרי [תרמ"ג] נודע בעיירה שמצבו של החולה מסוכן מאד, ולמחרת נפטר.

"את השולחן שעליו היה מהר״ש דורש חסידות, גזרו לקרשים, וכשהסירו מהאדמו״ר את חלוקו התנפלו החסידים וקרעוהו לגזרים וכמעט שלא באו לידי מהלומות בעד גזר חלוק. ההלוויה הייתה גדולה מאד, מכל גרי העיירה לא נשאר אפילו אחד שלא הלך אחר מיטתו של מהר״ש וגם מהעיירות הקרובות הספיקו לבוא להלוויה. את כותל ה״אוהל״ – כך נקרא מקום הקבורה של משפחת האדמו״ר – הרסו ואת מהר״ש קברו אצלו אביו בעל הצ״צ".

והנה תוספת לתוספת. 

שלח אלי ר' שמוליק אופנר מלוד סיפור מעניין שכתב הרב אלכסנדר סנדר יודאסין, מתלמידי ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, ככל הנראה מאשר שמע בליובאוויטש, בספרו "הלקח והלבוב" על התניא, עמ' רא:

"אשה אחת ממשפחת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק נבג"מ הייתה עסקנית בענייני צדקה בכבוד ובסתר. לפעמים כשהיה חסר לה איזה סכום והזמן היה דוחק, הייתה באה לבנו של כ"ק הצ"צ (הוא כ"ק המהר"ש נבג"מ) והיתה אומרת לו: שמואליק, תן לי גמ"ח על סכום זה וזה, והיה נותן לה ברצון. וכך היתה נוהגת ללוות אצלו ולהחזיר בזמן.

"פעם נכנסה לביתו של כ"ק המהר"ש בקשר לגמ"ח, ואמרו לה שהוזמן לאביו כ"ק הצ"צ. כקרובת המשפחה והזמן היה דחוק נכנסה לביתו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ בכוונה תחלה שתכף שיצא מחדר כ"ק הצ"צ תקבל ממנו הגמ"ח. אך בעמדה בחדר השני שמעה דברים נרגשים מפי כ"ק הצ"צ לבנו כ"ק המהר"ש. והציצה דרך חרכי הדלת וראתה ושמעה איך שכ"ק הצ"צ קם מהכסא ואמר לבנו כ"ק מהר"ש שיב על הכסא, אך בשום אופן לא רצה המהר"ש לשבת על הכיסא.  והנה שמעה מפי כ"ק הצ"צ שאמר לבנו כ"ק מהר"ש, א"כ יהיה לך אי נעימות מהאחים.
"והנה אחרי ששמעה הקרובה החשובה את כל זה, מובן שהתיחסה אליו לא כמו עד עכשיו. ולכשיצא מהר"ש מחדרו של אביו, ניגשה אליו ואמר: רבי שמואל, תנו לי גמ"ח (ופירטה הסכום). המהר"ש הבין ששמעה מאחורי הדלת מה ששמעה, אך אמר לה: אם היא רוצה לקבל הגמ"ח – עליה לחזור על הביטוי כמו שנהגה עד עכשיו ולומר בשם "שמואליק". האשה התעקשה ולא קבלה אז הגמ"ח מכ"ק המהר"ש.
"המשפיע המפורסם ר' גרונם נ"ע סיים, שהוא מתפעל מהתוקף שהיה בהאשה הנ"ל".

כשפרץ סמולנסקין פגש את אדמו"ר מהר"ש בוינה

במסגרת ידיעות חשובות שאני מקבל מאז פירסום המאמר שאתם קוראים כעת, קיבלתי עוד עדות מקורית מרתקת. 

פרץ בן משה סמולנסקי נולד בעיירה מונאסטירשצ'ינה בפלך מוהילוב בבלארוס (רוסיה הלבנה) בט"ז באדר ב' תר"ב, 26 בפברואר 1842 למשפחה שמוצאה מן העיר סמולנסק, ומכאן שם המשפחה. הוא קיבל חינוך תורני מסורתי ולמד ב"חדר" ולאחר מכן בישיבה, בין היתר שהה בליובאוויטש בתקופת אדמו"ר הצמח צדק ואף שימש כ'חוזר'. בשנות לימודיו בה נחשף לספרות ההשכלה ולמד רוסית וגרמנית. בגיל 22 עבר לאודסה, שם חי חמש שנים ולפרנסתו לימד עברית, המשיך להרחיב את השכלתו וגם החל לכתוב ולפרסם. בגיל 27 נסע לגרמניה ולאוסטריה, ובסוף המסע התיישב בעיר וינה, שם התמנה למנהל מחלקת העברית בבית דפוס גדול בעיר. בווינה חי במשך 18 שנה, עד למותו, ובה ייסד וערך את הביטאון הספרותי "השחר", שהיה "האכסניה המרכזית" של הסופרים העבריים בני זמנו, ובהם י"ל גורדון, מ"ל לילנבלום ואליעזר בן יהודה. "השחר" שימש גשר ומעבר "לתקופה החדשה הלאומית-ציונית".

הסופר המשכילי דוד ישעיהו זילברבוש ברשימתו על סמולנסקין תיאר את תקופתו בליובאוויטש (הדברים בשלימותם מובאים כאן):

…באחד הימים לימות החורף של שנת התרי“ט לב”ע בא אחד הבחורים מבחורי ישיבית שקלוב, ושמו פרץ, אל “חצר” רבי מנחם מנדיל אשר בעיר ליובאוויץ. הלא הוא בחור שטרם מלאו לו שבע-עשרה שנה, בחור אשר לפי מספר שנותיו גבהה קומתו יתר מכשיעור וגופו צנום, והרקות שבפניו השחרחרים בולטות. רק כי על שפתו העליונה כבר נראו נצני שערות שחורות ודקות – וכמו גם סנטרו נותן אותותיו אותות להצמיח לו שחור על גבי שחור.
לא היה בימים ההם חזון קר דבר-בואם של בחורי הישיבות אל בית ה“רבי” אשר בליובאוויץ. החסידות הלובאווצאית נפלאה היא מאז מחברותיה. בה נגלה ונסתר נפגשו ו“שמיא וארעא נשקי אהדדי”. גאוניות שני התלמודים ונושאי כליהם, מחקרי הרבנים-הפילוסופים של ימי הבינים וסודות הקבלה מתכנסים בה צפופים ומשלימים זה את זה רווחים. ואל ה“רבי”, רבי מנחם מנדיל הליובאוויצאי, נהרו חסידים אשר רובם לא לראות נפלאות הם באים אלא ליהנות מזיו לקחו בנגלה ובנסתר. – ובכן באו גם רבים מבחורי הישיבות, ויבא גם הבחור פרץ בתוכם.
מצטיין זה הבחור הצעיר, שחרחר הפנים, גבה הקומות ודק הבשר, ששמו פרץ, בעיניו הגדולות והמבריקות ובלוז השדרה שלו שאיננו רך. ובשעה שבני גילו נחבאים אל אחת הפנות שחוחי-גב ומלקקים את העצמות מעל שלחן ה“רבי” יודע הוא להלוך נגד החיים בקומה זקופה – ואם הוא, לפעמים, שלא במתכון, דוחק גם רגלי מי שגדול ממנו בחכמה לא בו תלוי הקולר כי אם ברעהו הנחשל אחריו.
לו הליכות-עולם, וכיבוש מקומו בכל מסבה ומסבה שהוא נמצא בה הוא הוא כבשונו.
הנה כי כן הצליח עד מהרה חפצו בידו להסב אליו כל עין ולמשוך אחריו כל לבב גם בחצר ה“רבי”:
“אמירת התורה” של רבי מנחם מנדיל הליובאוויצאי במסבת קהל חסידיו היתה משנה שלמה על פי שיטתו, שיטה מקובצת, אשר היתה לו סגולה. משנתו היתה מפה רבת-גוונים. בה השתרגו גם מקרא גם הלכה וגם אגדה, הנאחזים בחוטים דקים מן הדקים של עיון צח וחקירה נקיה. ועל המפה הזאת רבת הגוונים תופע נהרה, המשתפכת ונוצצת באשד קוי-זהרה, זוהר הקבלה, ובשעשועיה מקרבת היא גוון אל גוון עד התמזגם לאור-יקרות, לברקת הראשה בגולת-הכותרת…
לרבים מקהל החסידים, ולפעמים גם למצוינים שבהם, תופשי תורה ויודעי חן, העושים אזניהם כאפרכסת לספוג אל קרבם כל תג ותג שב“תורת” רבם, קשה היה, קשה מאד, לחזור על משנתו. יש אשר תוך כדי הקשה תגיח איזו דאגה ממחבואיה והיא תעיק עליהם לבלי תת אותם לרכז את כל מחשבותיהם לחקירה כל כך עמוקה וכל כך נשגבה. אף יש אשר לאותו ה“סופג” חסר אותו הכשרון, המיוחד לאנשי סגולה, למסור לאחרים את הדברים כהויתם מבלי גמגם בלשונו ומבלי היות נוקש בשנונו. כי על-כן בחרו מקרב “היושבים העתיקים” הסמוכים על שלחן ה“רבי” ואינם יודעים כל מחסור, איש אשר רוח בו ואשר לבו ער ואשר לשונו ממהרת לדבר צחות – ואותו הועידו להיות להם ל“חוזר”.
ויהיה לחסידי-ליובוויץ העונג היותר נעלה והיותר נשגב במוצאי-שבתות, ביומי דפגרא, ולפעמים אף באחד הערבים מערבי ימות החול, בהיות לבם טוב עליהם, לא לספר איש לרעהו ספורי-מעשיות של צדיקים עושי-נפלאות, אבל להקשיב אל פרקו של ה“חוזר”, לכוון את לבם לרבם ולהתעמק בו ובמשנתו – עד הגיעם ועד השיגם ועד עלותם מעלה-מעלה אל הפסגה של “מוחין דגדלות”.
אולם פעם, באחד ממוצאי-השבתות, כמו העיז השטן להתגרות בם וכמעט נוחלה תוחלתם:
השבת היא “שבת שירה”. היום היה הרבי חוצב בתורתו להבות. היום נחה עליו הרוח בכל עזוזה והוא הפליא גם את שומעיו התדירים בקסם-סלסוליו וברוממות חזונו. – ובאותו הערב, במוצאי מנוחה, בהתאסף קהל-החסידים לסעודת “מלוה מלכה” היו כל העינים נשואות אל ה“חוזר” וכל הלבבות רועדים בגיל, בהתעתדם לקראת פרקו. אולם, אהה, ה“חוזר” איננו שלם היום בגופו. כמו עזבהו פתאום כחו, וכמו אחזהו בולמוס, והוא איננו יכול להוציא אף הגה מפיהו…
עננה כבדה פורשת כנפיה על ראשי כל המסובים אל השולחן. וכמו נאלמה פתאום כל שפה – ודומיתם דומית-חרדה.
יושב לו זה בחור-הישיבה, ששמו פרץ, מרחוק, ומתבונן אל המחזה. מוסיפות עיניו הגדולות ברק, והן נוצצות, והן מתיזות זיקים:
– דומית-קודש אשר כזאת לא ראה עוד מימיו!!!
אז קם לפתע-פתאום ממושבו זה הבחור הצעיר, שחרחר הפנים, גבה הקומה ודק-הבשר, ואחרי בקשו רשות מאת הנאספים חוזר הוא על משנתו של הרבי בכל דקדוקיה ופרטיה, אות אחת לא נעדרה.
מבהיקים כל פנים למשמע הרצאתו החריפה והמתוקה. נותנים הנאספים גודל לו. מראים הם ראשית לו בהושיבם אותו בראש השלחן לימין רבי אברהם יחזקאל, הנודע לבעל “מדרגה גבוהה”.
גבה אף רחב לבב פרץ, בחור-הישיבה, ובקולו כקול הזמיר משמיע הוא באזניהם את הזמר “אליהו הנביא” על-פי הטעמים והנגינות של החזן היותר מפורסם בדורו, הנקרא בשם “בעל-הבית’ל הווילנאי” – וירונו כל הלבבות ותהי השמחה שלימה.
לא תמול היה בעת ההיא אותו הבחור, בעל העינים הגדולות והמבריקות, שהיה חוזר על משנתו של הרבי הליובוויצאי והיה מזמר את מזמורו של בעל הבית’ל הווילנאי. הוא כבר שבע נדודים וכבר נבחר בכוּר של נסיונות לא-מעטים.
רק פרטים אחדים ארשום בזה על-דבר התמהמהו בישיבת-שקלוב: א) עוד טרם בואו לשקלוב, להכנס אל הישיבה, כבר היה יהודה ליב, אחיו הבכור, נשוי לבת אחד בעלי-הבתים האמידים אשר בעיירה ההיא. – ויגר שם, בהיותו סמוך על שלחן חותנו. ב) זה הצעיר פרץ, מחמד לבב אחיו הבכור, כמו קורץ מחומר אחר ויהי יותר נלהב מאחיו ויותר פזיז בתכונת רוחו; וזה הצעיר, הדגול מבני-גילו משיבי-טעם חמד לו פעם בפעם “שעשועים-שובבים” גם בבית הישיבה גם בבית מגורי אחיו – ובגללו נפתחה לאחיו הבכור ראשית מדון בבית חותנו. ג) באין רואה, היה זה הצעיר שוקד גם על למודים חיצונים והוא הוא אשר הסב אל לבב אחיו הבכור לצאת ממדה למדה ולהיות ל“משכיל”. אז התגלע הריב. ובאחד הימים ברח אחיו ה“משכיל” מבית חותנו לבוא עירה אודיסה. ומשם שלח לאשתו גט-פטורין. ד) עוד טרם עזב אחיו את ביתו לנוד לאודיסה, כבר קדמהו זה הצעיר לנוס באשר ינוס, מבלי אשר גם לאחיו נודעו עקבותיו. – וזה אחרי ימים רבים שמע אחיו על-אודותיו כי היה למשורר-עוזר במקהלת איזה חזן הנודד מעיר לעיר.
לא תמול היה, ואין אתנו יודע אם היתה תפארתו על הדרך שבחר לו עד היום ההוא. אבל את זאת אנחנו יודעים כי כשנתגלגל, אחרי ימי-נדודים לא-מעטים, לעיר ליובוויץ, להיות מרואי פני הרבי ולהתחמם לאורו, היה לבבו שלם עמו להיטיב דרכיו ולהתמם עם תמימים. – וכבר מלתי אמורה כי לא ארכו הימים והשעה היתה משחקת לו להציב לו יד בחצר הרבי.
אף היה יום שבו שגשג פתאום אף גדל כבודו בעיני כל רואיו. הנה הרבי בכבודו ובעצמו הראה לו אות-לטובה כי בהאזינו פעם לנגינתו הנעימה הצטחק לעומתו…
ומן היום ההוא התרועע אתו אף השתעשע בחברתו רבי שמואל’כל, בנו בכורו של הרבי, הנועד להיות ממלא מקום אביו; ומן היום ההוא קרבהו יעקב שמשון, ראש הגבאים בחצר הרבי, כמו נגיד. הוא העניק לו מטובו והוא השביעהו מעדנים לדשן עצמותיו – בהיות נפשו שוקקה להוכיח אותו ל“חתן” לבתו הבתולה מרת בתיה.

אמנם גודל חשיבותו בחצר הרבי היה לו באחד הימים גם לפוקה:

“עוף השמים הוליך את הקול” לאחד הגבאים, הממונה על “דברים שבסתר”, כי אותו הבחור הצעיר שחרחר-הפנים, גבה-הקומה ודק-הבשר, לא רק יודע-תורה ויודע-נגן הוא, ולא רק כי ידו רב לו במליצת שפת עבר, אבל גם ידיעתו בשפת המדינה לא מעטה היא. – ואתם הלא תדעו כי הדברים אשר אנכי מספר היום נקרו ויאתיו בימים שכבר עברו עליהם יותר משבעים שנה; ואתם הלא תדעו כי בימים ההם עוד היו הניגודים בין כת החסידים ובין כת המתנגדים בעצם תקפה. “החרבות שלופות והקשתות דרוכות והמלחמה נטושה!…” הטלת ה“חרם” אשה על אחותה כבר היתה לדבר יום ביומו, לדבר שבחול… נזכרים שני הצדדים כי יש עיר גדולה, עיר מושב ה“פריץ הגדול”, ופטרבורג שמה… כותבים להתם אגרת קטנה בשפת המדינה ובה מספרים באזני אותו ה“פריץ” “דברים כהויתם” המתובלים ב“מופתים חותכים” אשר על פיהם יחתוך גזר דינו; ואתם הלא שמעתם כי על פי אגרת קטנה אשר כזאת כבר היה “בעל התניא” כלוא בבית האסורים ירחים מספר… ובכן אם הם כותבים רשאי גם הצד שכנגד לכתוב… ובבחור מבחורי הישיבה, אחד מ“אנשי שלומנו”, שעיניו גדולות ומבריקות וידיו אמונות לכתוב רוסית צפונה ברכה מרובה…

מתרפק אותו הגבאי על אותו הבחור, משדל הוא אותו בחלקות ומחמאות למלא תפקידו – ופתאום, באחד הימים, נעלם אותו הבחור ואיננו. וכשם שלא ידע איש מאין הוא בא כך לא ידע איש לאן הוא הלך.

זילברבוש ממשיך בהמשך זיכרונותיו ומתאר מפגש שהתקיים שנים אחר כך, בוינה, בין הרבי מהר"ש לסמולנסקין:

…בית דפוסו של גיאורג בריג – שבו נדפס “השחר” ובו היה סמולנסקין המגיה את הספרים העברים והמפקח על עושי המלאכה במחלקה העברית – היה נמצא בדיוטא התחתונה של הבית מספר עשרים ותשעה, אשר במחוז הראשון, רחוב מריא-תריזיא. ואלה אשר היה להם דבר אל סמולנסקין ירדו במורדות אל מסדרון בית הדפוס ומן המסדרון עלו במעלות עץ אל לשכת עבודתו.
ובימי הקיץ היו רבים מיהודי רוסיה, בנסעם ממקומות הרחצה אשר במדינת ביהם או בשובם משם דרך ווינא, במבקרי סמולנסקין. על הרוב היו המבקרים האלה מן החותמים על “השחר”, או כי – הגידו שהם חותמי “השחר”.
הן את החותמים אשר ברוסיה לא ידע העורך אף בשמותם. כי הסוכנות היתה נתונה למוכר ספרים בוארשה, והוא שלח את הירחון אל החותמים – וטעמו ונימוקו היה עם מוכר הספרים לבלי הודיע לעורך מי ומי החותמים.
ובימים ההם עוד היה יחס מיוחד במינו בין העורך ובין קוראי עתונו. כל חותם חשב את עצמו כאילו קשור הוא אל המערכת קשר רוחני, ולו יחס פנימי, יחס משפחה, אל העורך, – כעין החיבור הנעשה בין המשפיע והמושפע על ידי הקילוח התמידי מצנורות ההשפעה.
על כן הרגיש חותם אשר כזה, בבואו ווינאה, כי איננו זר בעיר הזאת, באשר יש לו קרוב רוחני, עורך “השחר”. אליו יפנה לדרוש בעצתו והוא יהיה למנהל לו.
גם יש אשר באו אליו העוברים דרך וינא לא לבקש מפיהו עצה, כי אם להכיר אותו פנים אל פנים, או – להתוכח אתו בדברים שהם כבשונו של עולם היהדות.
לשמוע את הויכוחים של המבקרים מסוג האחרון היתה דרושה לפעמים סבלנות יתרה על המדה. היו בהם פטפטנים ומגבבי מלים שלא נתנו אף להשיב על “תוכחותיהם”. בכל זאת היה סמולנסקין כמו אנוס לשבת במנוחה ולתת לשטף מדברותיהם כי יגיע אליו וכי יעבור על ראשו. הן כל אחד ואחד בא לכאן ופזמונו בפיהו, כי “רק בשביל זה נועץ לעבור דרך וינא ולהתמהמה בעיר הזאת ימים אחדים למען יוכל לקחת דברים עם עורך “השחר” ולהשמיע באזניו את חוות דעתו בענינים שגם הוא, העורך, דן עליהם”. וסמולנסקין, איש בעל נימוס ותרבות, חשב למשפט כי לא נאה לו לבלי תת למבקר בלשכתו לדבר את דבריו עד תומם, ככל העולה על רוחו – ולא יאה לדחותו באמת הבנין שבידו או גם לדחותו בקש.
חוש ההכרה של סמלונסקין כבר היה כל כך מחודד עד כי כמעט הכיר את כל איש הבא אל לשכתו לאיזה סוג של מבקרים הוא נמנה. ולפעמים, בראותו מין מתוכח כזה, התעותו כמעט רשמי פניו ויתאמץ להחליקם בבת צחוק על שפתיו, ויזדיין בסבלנותו כגבור לבוש שריון למען יוכל לקבל כל החצים ואבני הבליסטראות הנכונים לו מידו.
רק לעתים רחוקות עמדה לי, העוזר בימים ההם על ידו בלשכת עבודתו, ערמתי, להמציא איזו אמתלה, הראויה להשמע והמתקבלת על הלב, “להשתיק את הים מזעפו” ולהציל את אדוני העורך מהטבע ב“מים שאין להם סוף”.
ויהיה הפעם ואנחנו רואים והנה איש יהודי, נמוך-קומה וכרסני, לבוש בגדים ארוכים ועטוי מעיל משי, מטפס ועולה על המעלות של עץ, כשהוא נושם ושואף בעלותו, משרך דרכו בהחזיקו בשתי ידיו במסגרות העץ אשר לימין ולשמאל המעלות – עד הגיעו ועד בואו אל הלשכה; ואנחנו אף אם כבר הסכנו מתמול שלשום לראות בין הבאים אנשים שונים איש מרעהו בתואר פניהם, בתלבשתם, במהלכם ובהלך רוחם, השתוממנו אל הבא. נפלא היה בעינינו, כי אותו האיש אשר תארו כתואר אחד המקובלים ויודעי ח"ן משנים קדמוניות, יבוא לבקר את עורך “השחר”, הנודע לחפשי בדעותיו וללוחם מלחמת ההשכלה.
עד מהרה נודע לנו, כי אמנם, האיש אשר לפנינו הנהו ה“אדמו”ר מביחוב" אשר בפולין ואליו נוהרים “חסידים” לאלפים להיות מרואי פניו. – והאיש הזה יודע גם נימוס. הן בבואו אל הלשכה וירא את סמולנסקין יושב גלוי ראש, הסיר גם הוא את כובעו מעל ראשו, ורק כפה של קטיפה היה מכסה את קדקדו. אז שחר סמולנסקין את פניו, מפני הכבוד, כי ישוב וישים את כובעו על ראשו, אבל הוא היה מסרב בהגידו בחפזון פעמים מספר: אין דבר, אין דבר, די לי בכפה שעל קדקדי!"
עתה בקש סמלונסקין סליחה ממנו על שבתו לפניו בגלוי ראש, אף הגיד, כי “לכבודו” נכון גם הוא לשים מגבעתו על ראשו. אבל הוא כהה בו, בהגידו עוד הפעם פעמים מספר: “אין דבר, אין דבר. אין זה עיקר מעיקרי האמונה. אם אדוני יושב תמיד בגלוי ראש, לא מן הנחוץ הוא שלמעני ישנה את דרכו”.
אחרי כן החלה השיחה. ועתה באה הפתעה אשר אותה לא שערנו. הנה זה האדמו"ר הביחובאי לא בא לגלות את אזני סמולנסקין למוּסר על עזבו יראת שדי ועל הלחמו מלחמת תנופה נגד החסידות, אבל הוכח יוכיחהו על “הטיחו דברים כלפי הפילוסוף הדיסואי…” ובהשמיעו משפטיו לדון את בן מנחם לכף זכות הכיר המכיר, כי הוא היה סופג את כל הספרות הפילוסופית של רבני ספרד בימי הבינים וגם די בקי הוא בספרות העברית החדשה.
בפי סמולנסקין היו עוד, כדרכו מאז, תוכחות לאין ספורות. אולם הפעם החריש, התאפק. כי המחזה אשר לפניו לקח את כל עשתונותיו שבי: הנה לנגד עיניו איש יהודי הנכון בכל רגע למסור את נפשו על קדושת כל קוץ וקוץ וכל תג ותג שבתורה, וכל החכמות שבעולם לא יזיזוהו מאדיקותו אף זיז כל שהוא, ובכל זאת באהבתו את ישראל עמו אהבה טהורה ותמימה שוכח הוא כל קנאה ולבבו לא יתנהו להרהר אחרי מדותיו של איש שיש בו “המאור שבתורה” – אף אם לעת כזאת רחקו דעותיהם זו מזו כרחוק הציר הדרומי מהציר הצפוני.
והנה עוד הפתעה אחת, הפתעה יתרה משלפניה:
ככלות השיחה הואיל האדמו“ר הביחובאי להודיע לסמולנסקין, כי בלויתו נמצא עוד אדמו”ר אחד, באשר יחד הם שבים מקארלסבד. הלא הוא רבי שמואל’כל הליובאוויצאי, ממלא מקום אביו, רבי מנחם מנדיל זצ“ל. גם הוסיף, כי רבי שמואל’כל, בהזדמנו לוינא, הביע את תשוקתו לראות את פני סמולנסקין – “בהיותו מכיר לו מימי נעוריו, מימי היות הבחור פרץ, בבואו מישיבת שקלוב, ב”חצר” בית אביו זצ“ל, ואביו הקדוש משכהו חסד…”
למשמע הדברים האלה היתה מבוכתו של סמולנסקין לא מעטה. הן בספורו “התועה בדרכי החיים” תאר את מעשי החסידים ב“צבועאל” כמעשי בני בליעל שאין דרכם אלא לילך ולהזיק, ועתה אחרי עשרים שנה למיום “שבקיה לחסידותיה”, עליו להפגש עם בנו של ה“רבי מצבועאל”… בכל זאת, מפני הנימוס, הבליג עד מהרה על אי-רצונו ויגד, כי בתור איש פרטי, ולא בתור עורך “השחר”, משתוקק גם הוא להתראות עם מכיר-נעוריו, כי על כן נכון הוא ללכת אל בית מלונו ולקדם את פניו בשלום. אבל רק, אם יבטיחהו האדמו"ר מביחוב, כי אחרי בקורו בבית מלונם ישובו המה, שניהם יחד, ויבקרו אותו בביתו היום או מחר לעת ערב.
סמולנסקין גר בימים ההם במחוז התשיעי, רחוב ליכטנשטיין, מספר ששים ושלשה. הבתים הבנויים לשמאל הרחוב הזה נשענים אל הר אשר ממעל לו רחובות חדשים ומגרשים חדשים. כי על כן, אף אם היה מעונו של סמולנסקין בקומה השניה, בכל זאת היה לו, על מגרש החצוב במעבה ההר, גן קטן סמוך למעונו. – ובסוכת הגן הזה היה ערוך השולחן לקבלת פני האורחים.
את שני האורחים הנכבדים קבל סמולנסקין בפנים שוחקות. אף הביע את משוש לבו לראותם בצל קורתו. וביחוד “ישיש הוא לדעת כי מכיר-נעוריו עודנו פוקד אותו בזכרון לפניו”. בכל זאת היתה הפגישה הזאת פגישה יתומה. הביחובאי נסה פעם בפעם נועם דבריו ובטוב טעמו לתת לה פנים של חבה. אבל ללא הועיל. הליובאוויצאי ישב כעל גחלים לוחשות. עפעפיו וכל הכרת פניו המשוטטים ענו בו כי – פה לא יכירנו מקומו.
יש אשר נדמה היה לי, כי בהביטו אל סמולנסקין נראים ברשמי פניו אותות שיש בהם גם דאגה, גם חמלה. וכמו – כואב לבו כאב עמוק על “האי ינוקא” שנתעה בתוהו לא-דרך.
בצאת האורחים הללו לשוב אל בית מלונם, הודה סמולנסקין בפני, כי גם הוא חש בשעת הפגישה מועקה של אבן מעמסה על לוח לבו, ועתה, בצאתם לדרכם, כמו שואף הוא רוח.
“בכל זאת” – הוסיף – “למדתי היום הרבה. למדתי, כי יש לפעמים בין חסידים שהם יראי שמים באמת ואוהבי ישראל בלבב שלם הרבה יתר סבלנות מבמשכילינו החדשים”.
“או אולי” – חזר והגיד אחרי רגע, כמו שתוהה על דבריו הראשונים ויצר לו פן יהיו, חלילה, אמתים – “או אולי רק באוירא דמערבא, בהמצאם מחוץ לסביבתם, תסור מעליהם לרגע קנאתם…”