השנה (תש"פ) ציינו ארבע מאות שנים להסתלקותו של אחד המאורות הגדולים של תורת הנסתר, ובשורות הבאות אבקש להתחקות, בתמצית, אחר קורות חייו ומפעליו הכבירים, ולשרטט את דמותו של מנחילה הגדול של תורת האר"י, תורה שהאירה את היהדות באור קבלי זוהר. אציין כי חלק מהדברים שבמאמר זה כבר מופיעים במאמר אחר שמופיע כאן, באתר זה, אולם באו כאן הרבה דברים חדשים וידיעות חדשות עד שיש כאן בבחינת פנים חדשות, ולכן איני חושש מן החזרתיות המועטה שבמאמר שלפניכם.

 צפת בימיו של רבי חיים ויטאל

רבי חיים ויטאל קלברזה נולד בעיר צפת בראש חודש מר חשוון שנת ש"ג (1542). אביו, ר' יוסף ויטאל קלברזה, היה ממוצא ספרדי איטלקי (שם המשפחה היה קלברזה על שם האזור קלבריה שבאיטליה משם הגיעה המשפחה. השם "ויטאל" הוא תרגום השם חיים בלועזית), בקי בחכמת הקבלה וסופר סת"ם ידוע. רח"ו למד בישיבות העיר, במיוחד אצל רבי משה אלשיך, ובו ראה את רבו המובהק בתורת הנגלה. קבלה למד אצל רבי משה קורדובירו.

רח"ו נולד בעיר צפת כשהייתה בתפארתה. עם כיבוש ארץ ישראל בידי העות'מאנים בשנת 1516 החלה בארץ ישראל תקופת שגשוג וביטחון, והיא נמשכה לכל אורכה של המאה הט"ז. אחת מתוצאות הלוואי של הכיבוש העות'מאני הייתה גידול בעליית יהודי לארץ. העיר צפת הייתה מן המרוויחות העיקריות של המצב, אוכלוסייה הלכה ותפחה עד שהדביקה את ירושלים, גברה עליה והפכה למרכז החשוב ביותר של חיים יהודיים בארץ בתקופה זו.

הסיבות לשגשוגה של צפת בעת ההיא נחלקות לשתי קטגוריות – סיבות של חומר וסיבות של רוח. במישור החומרי, צפת הייתה בירה אזורית, ועובדה זו כמו גם מיקומה על דרכי מסחר ראשיות יצרו בה הזדמנויות כלכליות. ענף התעשייה העיקרי אז היה מסחר צמר, ענף שהצטיינו בו היהודים הספרדים, ומשום כך אין פלא שמשך לשם רבים ממגורשי ספרד, שגורשו כמה שנים קודם מספרד. במישור הרוחני, צפת הייתה קרובה לקבריהם של רבי שמעון בר יוחאי ובני חבורתו, גיבורי ספר הזוהר, ולקברים אלה יש חלק חשוב בהתפתחות הקבלה בצפת.

כך אירע שבשטח מוגדר, וביחידת-זמן מצומצמת, התרכז מספר רב ומגוון של לומדים, חכמים ויוצרים. מספרם ואיכותם היו רבים וגדולים ביחס לכל קיבוץ יהודי אחר באותה עת, ושהו בה אחדים מגדולי האומה בכל הדורות, ענקי התורה הן בנגלה והן בנסתר, ואם בתורת ה'נגלה' הייתה יכולה להתחרות עמה פולין, שחיו בה אז רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) ורבי משה איסרליש (הרמ"א), רבי שמואל אליעזר איידליס (המהרש"א) והמהר"ם מלובלין – מעמודי עולם התורה לדורותיו – הרי שבתורת הנסתר שימשה צפת כמרכז הגדול, שממנו ינקו הגלויות כולן יניקה עצומה לא רק באותו הדור אלא בכל דור שבא אחריו, כולל דורנו זה.

רבים מאישי צפת היגרו אליה מכל קצוות תבל, והפגישו בה עולמות רוחניים שונים ומסורות שונות, מספרד ומאשכנז, מאיטליה ומצפון אפריקה, מן האימפריה העות'מאנית ומן המזרח. שיטותיהם, ערכיהם ואורחות חייהם של חסידי אשכנז נפגשו עם אלו של מקובלי ספרד. אמונותיהם, תפישותיהם ודרכי לימודם של יוצאי מזרח אירופה, התמזגו עם אלו של יוצאי חצי האי-האיברי והאימפריה העות'מאנית. מבין קירות בתי המדרשות של צפת צמחה ספרות ענפה של פסקים, שאלות ותשובות, דרשות, פרשנות למקרא ולספרות חז"ל, מוסר, הנהגות ושירה. חיבוריהם של חכמי צפת "כבשו" את מכבשי בתי הדפוס העבריים בזמנם.

 תורת האר"י

תשעה חודשים חלפו מאז שהגיע האר"י לצפת ממצרים בשנת 1569 (ה'ש"ל)  עד שהגיע רח"ו ללמוד אצל מי שהפך לרבו המובהק. על יסוד כמה וכמה מקורות, חוקרים משערים שהיחס בין הרב לתלמיד היה מיוחד מאוד, עד כדי שהאר"י לא ראה בו תלמיד בלבד אלא הרבה מעבר, וזאת משום שהאר"י החשיב מאוד את נשמת מעטים מאוד את נשמתו של רח"ו (בספר החזיונות כותב רח"ו: "שנת ל"א נכנסתי ללמוד עם מורי ז"ל האשכנזי. ביום ראש חודש אדר האשל"א ליצירה אמר לי כי בהיותו במצרים התחיל להשיג השגתו, ושם נאמר לו שיבא לעיר צפת, כי שם הייתי אני חיים דר שם כדי שילמדני").

אנו מכירים  היום את תורת האר"י מתוך אוסף ספרים שבאופן כללי מכונים "כתבי האריז"ל". ספרי היסוד של אוסף זה הם: אוצרות חיים, דרך עץ חיים, פרי עץ חיים, שמונה שערים, עמק המלך, מעין החכמה ועוד. ספרים אלה מרצים את מהלך האצילות וכוונות התפילה על פי שיטת האר"י, ומפרשים פסוקים ומאמרי חז"ל וזוהר על פי דבריו.

חשיבותם הגדולה של כתבי האריז"ל נובעת מכך שהם שופכים אור חדש, מקורי ומעמיק על ספר הזוהר. הזוהר, שנכתב בסגנון פיוטי הקשה לפענוח ללא הדרכה קפדנית וידע מוקדם רחב, 'נפתח' למצער במידה מסוימת ללימוד ולהבנה מעמיקה וחדשה בעקבות פרסום כתבי האר"י. בכתבים אלו מצוי ניסוח חדש ומקורי של הקבלה וגיבושה לתוך מערכת מקיפה בשיטה סלולה.

אולם, לאמיתו של דבר הספרים המכנסים את כתבי האר"י כולם סודרו ונערכו רק בשנות הת' הראשונות (בשנת 1650 בערך), כשבעים שנה לאחרי שלימד האר"י בצפת את שיטתו בקבלה. ספרים אלו לא יצאו מתחת ידיהם של תלמידי האר"י, שישבו לפניו ושמעו ממנו את דרושיו – אלא מתחת ידיהם של תלמידי התלמידים. הם סידרו, ערכו והעניקו לספרים את שמותיהם.

ההתגבשות של תורת האר"י בכתב

כיצד אפוא נתגבשה קבלת האר"י לספרות כתובה?

בשאלה זו עסקו כמה וכמה. לאחרונה התפרסם הספר "קבלת האר"י" – מחקרו המקיף והמרתק של הרב יוסף אביב"י, מחשובי חוקרי כתבי האר"י, שמשתרע על פני שלושה כרכים גדולים ואלף שש מאות עמודים בקירוב, והוא כנראה המקור המוסמך והמלא להבנת הסוגיא, והנה כמה מהנקודות העיקריות שעולות.

ראשיתם של כתבי האר"י בפירושים ובמאמרים שהאר"י כתב בעצמו – בעיקר פירושים על הזוהר (הגדול והחשוב בהם הוא הפירוש ל"ספרא דצניעותא"). הכתבים המקוריים לא נשמרו אלא העתקותיהם של התלמידים.

את חידושיו ושיטתו בקבלה החל האר"י להעלות על הכתב עוד בהיותו במצרים, ועיקרי החידושים העומדים בלב שיטתו כבר מצוים בכתבים שנכתבו שם. בצפת המשיך לדרוש את שיטתו בפני התלמידים, לשכלל ולהורות אותה.

האר"י היה מוסר את שיעוריו בפני ארבע קבוצות של תלמידים שהיו נכנסים בזמנים שונים במהלך היממה, כשלכל קבוצה דרש האר"י ברמה אחרת (רבי חיים ויטאל מתאר את הקבוצות ואת רמת תוכן השיעורים בפני כל קבוצה ב"ספר החזיונות", עמ' רי).

במהלך מסירת שיעורים אלו היו התלמידים נושאים ונותנים עם רבם, מקשים והוא משיב, מעלים הצעות של פירוש משלהם וכיוצא, ובתום השיעור היו התלמידים חוזרים על הדברים בפני האר"י. אופיים של השיעור היה ככל הנראה הרצאה אסוציאטיבית ("מעניין לעניין באותו עניין"), כשהאר"י מלמד את התלמידים מאמר בזוהר או נקודה מסוימת במהלך ההאצלה האלוקי אך לא מתמקד בנושא אחד בלבד אלא עובר מנושא לנושא באותו ההקשר.

היה גם פן אינדיבידואלי בהדרכתו את תלמידיו, והם "תיקונים" ו"כוונות" שמסר האר"י לכל תלמיד לפני עניינו. "כוונה אחת נתן לנו מורנו ז"ל", כותב רבי חיים ויטאל, "לכל החבירים… ואמנם הנקודות של השמות שנכתוב עתה לכוין אותם כל אחד לפי שורש נשמתו. יש מי שצריך שיכוין כל השמות בנקודת צירי, ויש מי שצריך לכוון בהם בחולם" (שמונה שערים, ח:ב).

התלמידים כתבו את כל אשר שמעו מהאר"י, כל אחד בסגנונו שלו. הם העלו על הכתב – הן את הדרושים הכלליים בענייני האצילות, ביאורי זוהר וסדרי כוונות השייכים לכלל; כמו גם את העניינים הפרטיים שנמסרו באופן אינדיבידואלי לכל אחד לפי עניינו, הייחודים ותיקוני העוונות.

אולם בלא שום ספק, הכותב הגדול של תורת האר"י היה רבי חיים ויטאל. "כבר בשנת של"א החל ר"ח ויטאל לכתוב את אשר שמע מרבו האר"י, ובמשך שנים אחדות כתב וערך בעצמו את חיבוריו פעם אחר פעם. חיבורי רח"ו לא נכתבו על ידו בפעם אחת. הוא שב לסדר ולהרצות את קבלת האר"י שוב ושוב, וכך יצאו מתחת ידיו מהדורות שונות שבהן סיכם את דברי רבו. בחיבוריו הוסיף ר"ח ויטאל הערות רבות משלו, ובהן כתב את ספקותיו ואת הצעותיו לפתרונם, כפי שכתב ר"י אביבי.

 החרם והשתיקה הגדולה

אבל תלמידי האר"י, בכוונת מכוון, לא נתנו פומבי לכתביהם וגזרו עליהם שתיקה. ואכן, כתבים אלו לא נדפסו לא בחייהם שלהם ולא במשך שנים רבות אחריהם. הדפוס היה קיים, וספריהם של חכמי צפת באו בשערי הדפוס, כולל ספריו של רבי משה קורדובירו ("פרדס רימונים" בקראקא, ו"אור נערב" ו"ספר גירושין" בוונציה) – אך את כתבי האר"י נמנעו המקובלים מלפרסם. רק מעט מן המעט מקבלת האר"י הגיע אל הדפוס בשנים אלו, ובכל אלו אין אחד מן החיבורים הגדולים והחשובים שכתבו האר"י ותלמידיו.

בשנת של"ה (שהייתה גם "שנת קץ") קיבץ רח"ו מסביבו 12 מגורי האר"י. חברי החוג חתמו על מסמך ובו התחייבו ללמוד את משנת האר"י אצל רח"ו ושלא למסור את תורתו לאיש זר. זו לשון המסמך: "אנחנו חתומי מטה קבלנו עלינו להיות בחברה אחרת… ככל אשר יורנו מורנו.. כמהר"ר חיים ויטאל… ולא נגלה לזולתנו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו בדרך האמת, וגם לא מכל מה שלמד אותנו לשעבר, ואפילו ממה שלימד אותנו בחיי מורינו הרב הגדול כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי ז"ל בכל אותו הזמן…".

רק כמה בעלי סוד, יחידי סגולה, נחשבו ראויים לסודות אלו, ומשום כך הסודות אמורים היו להילמד בחוג עילית זה בלבד ולא להיות מופצים ברבים. עד כדי כך הגיעו הדברים שאפילו לרבי משה אלשיך לא הרשו לבוא ללמוד את סודות האר"י, וכך כותב רבי חיים ויטאל בספר החזיונות שלו (א, טז): "בשנה ההיא היה מורי הר"מ אלשיך ז"ל קובע מדרשו בחצר רח"ל האשכנזית. ויום א' ראתהו יושב ומצטער, ותשאל על מה מצטער. ויאמר לה: וכי לא אצטער על הר' חיים תלמידי שאינו רוצה ללמדני חכמת הקבלה…".

חכמי צפת גזרו חרם "לבלתי תצא מזאת החכמה של האר"י ז"ל לחוץ לארץ" (תעלמות חכמה מב, ע"ב). והשל"ה כתב מאוחר יותר: "יש חרם קדמון מכל החכמים שבארץ ישראל שלא לגלות מחכמת האר"י לחוץ לארץ, ואלו האנשים שהביאו קונטריסים לחוץ לארץ כחשו וגנבו ומעלו בחרם, אבל הירא את דבר ה' חלילה לו לעבור על החרם הגדול הזה" (לקוטי ש"ס כג, ב).

ברוח זו רבים מתלמידי האר"י גנזו את כתביהם, ואחרים החביאום בביתם. כך נהג רבי חיים ויטאל בעצמו. את הקונטרסים הראשונים שכתב גנז ולא איפשר את העתקם, ורבי שלומיל מדרניזץ העיד שרח"ו נטל מחבריו את כתביהם וגנזם אף הם.

חוג בעלי הסוד של רח"ו התקיים כשנתיים ימים עד שנת של"ז, אז יצא לירושלים והיה שם רב וראש ישיבה. כמה שנים לאחר מכן, בשנת שמ"ו, עזב את ירושלים ושב לצפת, שבה נשאר עד שנת שנ"ב. לפי תיאורו של רבי שלומיל דרזניץ, בשנת שמ"ז חלה רח"ו במחלה קשה והיה שרוי בתרדמת זמן מה. בפרק זמן זה שיחדה קבוצה של חכמים שנפשם ביקשה ללמוד קבלה ואת תורת האר"י את אחיו של רח"ו כדי שיאפשר להם להעתיק 600 עמודים מכתבי רח"ו, וכתבים אלו הופצו עתה בקרב קבוצה נבחרת של חכמים.

לאחר מכן, מפני סיבות שונות, עזב רח"ו את הארץ וירד לדמשק. בדמשק שהה רח"ו כעשרים וחמש שנים, ושם פעלה חבורה מיוחדת של מקובלים שלמדו מפיו של רח"ו, ובה נסתלק.

את הספר "עץ חיים" שבו כתב רבי חיים ויטאל את כל אשר העתיק מן האר"י ואשר שמע ממנו – גנז בביתו ולא הראה לאיש (דרושים נוספים שכתב – הוא גנז בבית הקברות). הוא ציווה את בנו רבי שמואל שלא יעתיקו ולא ידפיסו את הספר, וכל הרוצה לעיין בו יהיה חייב לבוא לביתו ורק שם יוכל למלא את בקשותיהם, כמו שאכן ארע. היו מקובלים שנסעו במיוחד מכל קצות תבל עד דמשק כדי לזכות לקרוא בכתבים המיוחדים, ואחרי ראו את הספר סיפרו על כך בהתרגשות לחבריהם ובכתביהם, ואחרים שלא הצליחו להגיע לדמשק הביעו את תקוותם לראות את הספר בעתיד. השל"ה, רבי ישעיהו הורביץ, מעיד כי במסעו לארץ ישראל עבר דרך סוריה כדי להיכנס לביתו של רבי שמואל ויטאל וללמוד זמן מה בכתבי "עץ חיים". עובדות אלו, אגב, מבטאות את מעמדו המיוחד של ספר "עץ חיים" בעיני המקובלים.

בעניין זה השל"ה העיד (נובלות חכמה, הקדמה) על רח"ו: "והוא ז"ל לא היה מגלה בחכמה לשום אדם, רק עשה חיבור מופלג נקרא עץ חיים, וצוות בעת מותו שלא יבא הספר לדפוס ולא יועתק, רק נתן רשות למי שירצה ללמוד ממנו בביתו רשאי"; ור' שלומיל דרזניץ כתב (תעלומות חכמה, מו ע"א): "הכל הוא גנוז וטמון ומכוסה אצלו ואין כח ביד שום חכם מארץ הצבי שיכול עמו שיגלה לו סתרי תורה, והוא אומר שאינו רשאי לגלות אלא למי שיתנו לו רשות מן השמים עליו".

כיצד יצאו הכתבים החבויים והמוסתרים לאור?

נשאלת אפוא השאלה: כיצד זה נתפרסם הספר והיאך נתפרסמו יתר הכתבים?

ובכן, הרצון הגדול לדעת וללמוד את אשר חידש האר"י בצד הידיעה כי תורה זו מצויה עלי-כתב אלא שהיא גנוזה וחבויה – יצרו תנועה עזה של מקובלים לדרוש ולתור אחר החיבורים החבויים ולהתאמץ להשיגם בכל דרך. מאמצים אלו נשאו פרי, ובסופו של דברים נתגלו החיבורים הללו וניתן להם פומבי. המקובלים במסעם לגלות את כתבו האר"י נטלו, ברשות ושלא ברשות, את החיבורים שחיבור תלמידי האר"י והעתיקום. כך התפשטה תורת האר"י ברחבי תבל.

יתירה מזאת. כפי שמספר רבי יעקב צמח (בהקדמה לספר "קול ברמה"), מתברר שהיו שגילו את מקום המחבוא של הכתבים והוציאום שהיו קבורים בבית קברות בירושלים משם וגם נתפרסמו. "ומרוב הזמן", הוא כותב, "נמחקו כמה תיבות וקצת תיבות וחסרים הזוויות מן הקצוות. והם דרושים עמוקים מאד וכולם כתובים באצבע אלוקים הרב ר' חיים זלה"ה בעצמו… והנה ר' חיים שם אותם בגניזה קבורים, ומרוב הזמן נמחקו ונקרעו קצת…".

מהר מאוד התפרסמו הכתבים הללו בכל תפוצות ישראל והשפיעו השפעה עמוקה מאוד על ריקמת החיים היהודיים בכל אתר ואתר. בארץ ישראל נפוצו עד מהרה העתקות של קונטרסי כתבי האר"י (אחד מן המפיצים הגדולים שלהם היה רבי יהושע ן' נון), וגם בחוץ לארץ.

יש לציין כי לצד הגרסה של רבי חיים ויטאל לתורת האר"י יש גרסאות נוספות, והבולטת היא הגרסה המצויה בכתביו של רבי ישראל סרוק (או סרוג), מתלמידי האר"י אף הוא.

 החשיבות בלימוד פנימיות התורה

לצד האיסור לפרסם את תורת האר"י, דמשמיא לא הניחו לו ונתפרסמה תורה קדושה זו בכל תפוצות ישראל והאירה לנו אורה – מסביר רבי חיים ויטאל בהקדמה שכתב לספר "עץ חיים" את החשיבות הגדולה שבלימוד פנימיות התורה.

וכך הוא כותב בין יתר דבריו: "ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד – מגששים כעורים קיר בלבושי התורה ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו…. וזהו שכתוב: "מי עור כי אם עבדי", אבל הכוונה היא למעוטי ולאפוקי חכמי האמת הנקראים בנים, אינון מרי קבלה כנזכר לעיל; אבל העוסקים במשנה לבדה בלתי הסתכלותם בסודותיה… אלו עורים הם בוודאי".

מדוע באמת? מדוע העיסוק בנגלה לבדו משול לעוור המגשש באפילת עיניו? בהמשך דבריו מתייחס רבי חיים ויטאל גם לשאלה זו. הוא מצטט את דברי חז"ל "זה הוא הדרי זה הוא גדולתי – זהו הדר יפיי, שבני אדם מכירים את כבודי וכו'", ומסביר: "הרי מבואר בפירוש אף בדברי התנאים, שאין האדם יוצא ידי חובתו לגמרי בעסק המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד בלבד – אלא הוא מחויב לעסוק בכל יכולתו בסתרי תורה ובמעשה מרכבה, כי אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה, להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו. כי בפשטי התורה ובספוריה ובדיניה ובמצוותיה בהיותם כפשטם, אין בהם שום היכר וידיעה לידע את בוראם יתברך. אדרבה: יש בהם מצוות וחוקים שאין הדעת סובלם. וכל אומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם: וכי מה התורה הזאת אשר ציווה אלוקיכם אתכם, דברים שנראים כחידות ומשלים: ליקח קרן ולתקוע בו ביום ראש השנה… וכיוצא מדברים אלו כמעט רוב מצוות התורה, ובפרט פרטי דיניהם, אין השכל סובלם… אמנם בסודות התורה ובעסק כוונת המצוות, על זה נאמר … "תנו עוז לא-לוהים"".

רבי חיים ויטאל מוסיף עוד משפט, שכשמתבוננים בו מעט רואים עד כמה הוא נורא הוד: "וזהו נקרא עוסק בתורה לשמה בלי ספק, ולא עוד שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה".

הנה כי כן הדברים מדברים בעד עצמם, שלימוד פנימיות התורה הוא לא המלצה נחמדה ולא איזו-שהיא "סגולה" וכיוצא בזה; זוהי חובה! זאת הדרך להאיר לא רק את כל החיים, אלא גם את תלמוד התורה וקיום המצוות!

ההסבר לדברים, כפי שרבי חיים ויטאל בעצמו כותב בקצרה, הוא שהתורה – ובעצם החיים כולם – מחולקים לשתי שכבות: השכבה החיצונית הגלויה והשכבה הפנימית הכמוסה, או אם נרצה: גוף ונשמה. אם חיים את החיים ואם לומדים את התורה רק בצד הנגלה שלהם, רק כמות שהם בשכבתם הגלויה, הרי זה חלילה כמו גוף ללא נשמה; ואם נשתמש בדוגמה של רבי חיים ויטאל: הרי רוב המצוות הן כנגד כל היגיון, ובמיוחד פרטי המצוות! אכן, גם בלי פנימיות התורה אפשר להיות ירא שמים וצדיק וגדול בתורה ובמעשה; אבל סוף כל סוף הרי זה ללא נשמה, אחרי ככלות הכול "היכן הוא הדר התורה ויופיה וגדולתה", הרי "כמעט רוב מצוות התורה ובפרט פרטי דיניהם אין השכל סובלם", כלשונו של רבי חיים ויטאל שם.

אמנם, פנימיות התורה מאירה את כל המחשבה, את כל התודעה, וממילא גם העשייה שונה. כל העמידה מול הקב"ה היא עמידה שונה, עמידה של הכרת הבורא והכרת גדולתו באופן אחר לגמרי. והסיבה לכך היא, בתמצית, כי כשלומדים פנימיות התורה, מדברים על הנקודה המהותית, נקודת האמת, על האור האלוקי ועל הדרך בה הקב"ה מחיה את העולם באמצעות הספירות וסדר ההשתלשלות וכו', ובדרך ממילא מתרוממים לרובד עליון יותר של התורה, וכל המובנים וכל הפרטים מתרוממים יחד באותה התרוממות.

יכול השואל לשאול: וכיצד מסתדרים הדברים עם האיסור החמור להפיץ את תורת האר"י ועם ההגבלות הגדולות שהציב רח"ו בהמשך ההקדמה ל"עץ חיים"?

ובכן, ראשית כל יש ספר שלם שחיברוהו שניים מגדולי האדמו"רים – רבי צבי הירש מזידיטשוב, ובעל ה"בני יששכר" רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב – ששמו "סור מרע ועשה טוב", וכל מגמתו ותכליתו של הספר הזה היא "לרכך" את ההגבלות שהוטלו בעניין לימוד קבלה ולהגיע למסקנה שההגבלות הללו אינן אמורות בנוגע לימינו.

אך מעבר לכך אפשר לומר שהתשובה האמיתית לשאלה, כפי שהסביר לי פעם הגאון החסיד רבי מענדל וועכטער שליט"א, שהתשובה לשאלה כיצד ניתן ללמוד את הקבלה למרות המגבלות שנאמרו לגבי זה – הרי היא גלומה בהפצעת אורה של תורת החסידות, אותה גילה לנו הבעש"ט, כי כל ההגבלות שכתב רבי חיים ויטאל אינן שייכות כלל לתורת החסידות שגילה לנו הבעל שם טוב, וזאת מכמה טעמים, ואין כאן המקום.

(מלבד המקורות שמופיעים בגוף הכתבה, נסתמכתי גם על המקורות הבאים: בין קבלת האר"י לקבלת הרמ"ק, ציון לט; משה מ' פיירשטיין (ההדרה, מבוא והערות) – ספר החזיונות; ‏'פנקס המרשמים' של רבי חיים ויטאל, קתדרה 99).