דיני העונשין משקפים את צרכיה של החברה המאורגנת להגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה, בהתאם לתפיסת החיים בכל תקופה נתונה.
שלושת המאפיינים המרכזיים של דיני עונשין
העבירה היא למעשה תופעה אנטי חברתית – משום שביצוע העבירה פוגע בחברה בכללותה, ומשכך מטילה החברה סנקציה על מי שעובר את העבירה (ופוגע בעצם בחברה).
מהגדרה זו נובעים שלושה מאפיינים מרכזיים של דיני העונשים:
- לא ניתן להתנות על דיני העונשין (על המשפט הפלילי).
- העבירה היא עניינו של הריבון: הריבון הוא אשר שולט בפרוצדורה, בהליך הפלילי.
- עמדת הקורבן לעניין הגדרת העבירה אינה רלוונטית, ומשכך הסכמת הקורבן אינה מועילה ואינה מורידה.
להלן נסביר שלושה מאפיינים אלו:
המאפיין הראשון: לא ניתן להתנות על דיני העונשין
דיני העונשין – המשפט הפלילי – הם קוגנטיים לחלוטין, והם כפויים עלינו הר כגיגית. ברגע שהמשפט הפלילי חל, לא ניתן לחמוק ממנו – לא התנייה מפורשת, לא הסכמה הדדית או כל ניסיון אחר לגרום לכך שבמרחב מסוים לא יחול הדין הפלילי לא יועיל. הדין הפלילי, מרגע שהוחל, הוא קיים במרחב שבו הוחל ללא אפשרות להזיזו או לצמצמו. הסכמות למיניהן יכולות להוסיף חיובים וזיקות משפטיות, אך לא לצמצם את מרחבו של הדין הפלילי.
כך, הסכמות הסותרות לדין הפלילי המופיעות בחוזה אישי, או בחוזה עבודה או בהסכמי תיירות – נעדרות משמעות הן.
אכן, ניתן להוסיף זיקות פליליות שהן דיפרנציאליות. למשל: נהג בעת נהיגה – מוסיף על עצמו חובות של הדין הפלילי שאיננו חל על מי שאינו נוהג. כך גם הורה – חלות עליו חובות מעולם המשפט שאינן חלות על מי שאיננו הורה, וכך הלאה וכך הלאה.
המאפיין השני: העבירה היא עניינו של הריבון
הריבון הוא אשר שולט בפרוצדורה, בהליך הפלילי, וזהו עניינו בלבד. הקורבן איננו צד להליך הפלילי, והמאשים בפלילים היא המדינה. (ההיגיון הוא פשוט: הסנקציה על העבירה אינה נובעת מן הרצון להגשים את תכליותיו של הקורבן, אלא כדי להגשים תכלית חברתית כוללת – הגנה על ערכי החברה. עניינו של הדין הפלילי הוא האינטרס של החברה, ולכן גם ניהולו הוא בידי החברה, קרי: המדינה). אכן, המחוקק מכיר גם את האינטרס של הקורבן בעניינים מסוימים, והדברים נקבעו עלי ספר בחוק זכויות נפגעי העבירה – זכות יידוע, פיצוי, הצהרת קורבן העבירה (רלוונטי לעניין גזר הדין).
המאפיין השלישי: עמדת הקורבן לעניין הגדרת העבירה אינה רלוונטית
מרגע שנקבע כי פעולה מסוימת היא עבירה, הסכמת הצד הנפגע אינה רלוונטית. קיום יחסי מין בהסכמה עם נערה בת 14, תיחשב עבירה פלילית, חרף ההסכמה. באותה מידה גם חבלה בהסכמה, תיחשב כעבירה, אם יגיע עניינה בפני הדין הפלילי. בעבירות ספורות בלבד נקבע כי העבירה אינה מתהווה אם הקורבן הסכים (בעבירות אינוס, גניבה, הסגת גבול קובע המחוקק במפורש: "שלא בהסכמה"):
תקיפה, חבלה פציעה
סעיף 379 לחוק דיני העונשין (להלן: חוה"ע):
התוקף שלא כדין את חברו, דינו – מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה.
העבירה היא עבירה פלילית בין שנעשית בהסכמה ובין שנעשית שלא בהסכמה. הסייג הוא יחיד: "שלא כדין" – מכאן שיש תקיפה שהיא כדין, לדוגמה, תקיפה שנגרמת כתוצאה מפעולת איש ביטחון בתוקף תפקידו להגנת ביטחון הציבור. הערך החברתי שעליו מגן סעיף זה בחוה"ע: בטחון האזרח.
אכן, רופא החובל באדם במסגרת הליך רפואי אמנם חובל באדם, אך עושה זאת כדין. הערך החברתי שעליו מגן סעיף זה בחוה"ע: שלימות הגוף.
הסכמה שאינה בהסכמה
יש מצבים שבהם כביכול קיימת הסכמה, אולם הסכמה זו אינה ממלאת את דרישת ההסכמה הפללית.
לדוגמא, בעילה אסורה בהסכמה.
סעיף 346. (א) (1):
הבועל קטינה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה שש עשרה שנים, והיא אינה נשואה לו, או הבועל קטינה שמלאו לה שש עשרה שנים וטרם מלאו לה שמונה עשרה שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואין, דינו – מאסר חמש שנים;
הערך החברתי שעליהן מגינות עבירות המין: האוטונומיה של הרצון החופשי (הגנה זו גם מכסה מקרה שבו אדם מוכן לקיים יחסים רק בקשר המיועד לנישואין, ולכן הבטחת שווא לנישואין ובדרך זו השגת הסכמת בת הזוג ליחסי המין, היא פגיעה באוטונומיה זו ומכאן – עבירה על הידן המגן על ערך זה).
דוגמא נוספת:
סעיף 302:
המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו – מאסר עשרים שנים.
הערך החברתי שעליה מגינה עבירה זו: קדושת החיים.
(נזכר כהדגמה מקרה ארמין מיוואס, טכנאי מחשבים שנאשם בהריגתו ובאכילתו של בן זוגו, ומואשם ברצח. בחקירתו סיפר מיוואס, בן 42, כי רצח את הקורבן בדקירות בצוואר, קצץ את הגופה לחתיכות, שאכל לאחר שהקפיא אותן. לטענתו, בן זוגו נתן את הסכמתו המלאה למעשה לפני שבוצע. ההגנה אגב התבססה במשפט על הטענה כי החבר, ברנרד יורגן, בן 42 מברלין, נתן את הסכמתו המלאה למעשה ועל העובדה שהקניבליות אינה מהווה פשע בגרמניה. בעקבות זאת ביקשה ההגנה להרשיע את מיוואס רק בהריגה ולא ברצח).
עקרון החוקיות
חוק העונשין פותח למעשה ב"עקרון החוקיות", והוא מעוגן סעיפים 1 – 17 בחוק. עקרון יסוד בדיני עונשין של כל מדינת שלטון חוק הוא "עקרון החוקיות". בהתאם לעקרון זה, אין עבירה ואין עונש אלא על פי חוק שעמד בתוקפות בעת עשיית העבירה ושחל עליהם גם מבחינת מקום עשייתה. עקרון זה מחייב אזהרה מראש על התוקף ועל ההיקף המדויק של האיסור הפלילי (ויצוין כי "עקרון החוקיות" הוא היום בעל מעמד חוקתי – כפי שכתב פרופ' אהרון ברק במאמרו בנושא).
בקצרה ובפשטות, עקרון החוקיות קובע זאת: מה שלא נאסר – מותר. מה שנאסר, ייאסר מפורשות.
מטרת דיני העונשין
כאמור לעיל, דיני העונשין נועדו במהותם להגן על ערכים חברתיים. הדרך שבה הן עושים זאת היא באמצעות חינוך והרתעה. במילים אחרות, דיני העונשין נועדו לכוון את התנהגותם של הפרטים בחברה, וזאת באמצעות מערכת של כללים (עבירות) האוסרים על התנהגויות מסוימות אשר פוגעות ביציבות הסדר החברתי, בחייהם, בנוחותם, בבריאותם וברכושם של הפרטים בחברה (הדברים נקבעים בהתאם למסגרת המדינית החברתית בחברה נתונה).
העונשין מגשימים את תכליות: ההרתעה, חינוך הציבור ועידוד לשמירה על נורמות התנהגות ראויות; תיקון, טיפול ושיקום (לפי תורות מסוימות); מניעה, הגבלה והרחקה; ויש גם היבטים מסוימים של גמול.
מכל מקום מכאן עולה, שהעבירה צריכה להיקבע לפני ההתנהגות.
שלושה מימדים לעקרון החוקיות
- מימד הגדרה: אין עבירה ואין עונש אלא על פי חוק.
- מימד הזמן: "על פי חוק שעמד בתוקפו בעת ביצוע העבירה" (מה היה הדין הנוהג בשעה שהתבצעה העבירה?) .
- מימד המקום: "ושחל עליה גם מבחינת מקום עשייתה" (היכן התבצעה העבירה).
נרחיב לגבי שלושה מימדים אלו:
מימד ההגדרה
סעיף 1 לחוק קובע כי
אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו.
העבירה צריכה להיות מוגדרת, וזאת כדי למלא את העיקרון הגדול של "אזהרה בחוק". במילים אחרות, מימד ההגדרה של עקרון החוקיות מטיל איסור על הריבון להעניש בשל התנהגות, אלא אם כן זו נאסרה קודם על ידי חוק בר־תוקף. יצוין כי המסורת היהודית והמשפט העברי הקדימו אל כל שיטות המשפט האחרות. "אם יש משפט", כותבים רבין ואקי (עמ' 41), "המתמצת את כל כולו של עקרון החוקיות על רגל אח, הרי הוא המכתבם הקבוע במקורותינו: 'אין עונשים אלא אם מזהירין'".
איך מתמלא עקרון החוקיות לגבי ההגדרה?
התשובה היא, שמימד ההגדרה צריך לעמוד בשלושה תנאים כדי שנאמר שהיא מקיימת את תנאי עקרון החוקיות (דרישת האזהרה): 1. הגדרה ממצה ומפורטת; 2. הגדרה ברורה (פרשנות מקלה); 3. פומביות הנורמה הפלילת.
הגדרה ממצה ומפורטת
הדרישה היא שיופיעו בה כל התנאים. מצד המחוקק – עליו להגדיר בחוק ולפרט כיאה. מצד השופט – אם החוק אינו ברור, עליך לפרש את החוק בצורה מצמצמת.
הנה דוגמה להגדרה מצה ומפורטת:
376ב. (א) הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות או החזקתו בתנאי עבדות, דינו – מאסר עשר שנים.
לעומת זאת, הנה דוגמה להגדרה בלתי בהירה (אשר אכן הובילה בסופו של דבר לביטולו ומחיקתו של סעיף זה מדיני העונשין):
198 העושה מעשה העלול להביא לתקלה ציבורית(במקרה זה אינטרס ציבורי) דינו 3 שנים.
(לעומת סעיף 192. איומים. ביהמ"ש קובע לגביו פרשנות מצמצמת. מורשעים רק במקרים מאוד ברורים.)
הגדרה ברורה (פרשנות מקלה):
החוק קובע כי במקרה של הינתנות עבירה מסוימת לפרשנויות שונות, יש לבחור את הפרשנות המקילה (זאת לאור עקרון החוקיות).
34כא. ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין.
כך בע"פ 281/60 אנוש בר שלום בעניין חניה ברח' ביאליק נקבע כי לא ניתן לתת קנס לאדם שחנה בצהרי היום במקום שמעליו היה שלט: איסור לחנות במקום בין השעות 19:00 – 7:00. וזאת כי ניתן לפרש את השלט (לעניין זה – החוק) באופן שהאיסור הוא משבע בערב ועד שבע בבוקר.
כך ב(ת"א) 459817/05 ליפקה משה. בעניין תו חנייה אזורי מס' 4. לא כתוב שאסור (בשלט היה כתוב: החנייה מותרת לבעלי תו חנייה אזורי מס' 4,אך העותר טען כי לא נאמר שלמי שאין תו חנייה זה אסור בחנייה)
חשוב להבין כי בדין הפלילי, לאור עקרון החוקיות האמור, אין קיימים המושגים של לאקונה או היקש – רק מה שכתוב בעבירה ואין בלתו.
לכן, בחוק שלפנינו אין איסור על אישה לקיים יחסי מין עם גבר שלא בהסכמתו!
345. (א) הבועל אשה -(1) שלא בהסכמתה החופשית; (2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה; (3) כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה; או (4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;
וכן לאורך הסעיף כולו.
עבירת האינוס היא אפוא: "הבועל אישה".
פומביות החוק
היבט חשוב של עקרון החוקיות בא לביטוי בחובה לפרסם דברי חקיקה פליליים. ענישה בהתאם לחוק שלא פורסם מהווה ענישה ללא אזהרה. ההיגיון שמאחורי דרישה זו היא כי האזרח אמור לכלכל את צעדיו בהתאם לחקיקה גלויה ואין בכוחו לעשות זאת במקרה של "חקיקת סתר", וענישתו במקרה כזה עומדת בניגוד לכללי ההגינות הבסיסיים.
מכך נגזר גם העקרון שאין עונשין למפרע, כפי שנקבע בסעיף 3:
(א) חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום פרסומו כדין או יום תחילתו, לפי המאוחר.
(ב) חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני פרסומו כדין או לפני תחילתו, לפי המאוחר; אך אין רואים בעדכון שיעורו של קנס החמרה בעונש.
האיסור על חקיקה למפרע הינו בעל מעמד חוקתי.
ארבעת יסודות העבירה
יסודות העבירה הם הלב של דיני העונשין. הם חושפים את השלד הפנימי של העבירה הפלילית. כל עבירה פלילית היא בעלת מבנה זזה של ארבעה יסודות העבירה. כאשר אפוא אנו מנתחים מקרה נתון בהיבט של דיני העונשין, עלינו לבחון אותו בהיבט של ארבעת יסודות העבירה.
אלו הם ארבעת היסודות:
- היסוד של הערך החברתי המוגן
- היסוד של עושה העבירה
- היסוד העובדתי
- היסוד הנפשי
אלו הם יסודות מצטברים הנדרשים לשם הרשעה:
היסוד הראשון – הערך החברתי המוגן:
מטרתן של עבירות להגן על ערכים חברתיים (בדרך של חינוך והרתעה) – בטחון מדינה, סדרי המשטר והחברה, סדרי שלטון ומשפט, גוף, חיים, אוטונומיית הרצון.
היסוד השני – עושה העבירה.
אין עבירה ללא עושה – מי שהוא אדם בעל כשרות פלילית: בגיר מעל גיל 12 (סעיף 34ו') ובריא בשכלו ונפשו (סעיף 34ח).
היסוד השלישי – מבנה היסוד העובדתי:
יסוד זה יציב לנו את התנאים האובייקטיבים שצריך שיתקיימו במציאות העובדתית, תנאים כגון: חוק, התנהגות, תוצאה. הם נמצאים במציאות העובדתית וניתנים לקליטה חושית.
העבירה היא דבר מורכב – ומכאן שגם היסוד העובדתי מורכב, והחוק קובע כי הוא מורכב מ-4 פרטים:
- הרכיב ההתנהגותי – "המעשה": אין עבירה ללא התנהגות.
- הרכיב הנורמטיבי – "הגדרתה": ההגדרה בחוק.
- הרכיב הנסיבתי – "וכן נסיבה".
- הרכיב התוצאתי – "או תוצאתי" – קשר סיבתי.
היסוד הרביעי: היסוד הנפשי
מה היה בתוך הנפש של האדם.