המשימה שביקשתי לבצע בשיחה המיוחדת הזאת (שנכתבה במקורה עבור המגזין השבועי של חסידות חב"ד "כפר חב"ד, לרגל יום ההילולא ה-100 של הרבי הרש"ב), אותה קיימתי עם הגאון החסיד רבי נחום גרינוולד שליט"א, רב קהילת חב"ד בלייקוד ועורך הגיליון החשוב מאוד "היכל הבעל שם טוב" (שהקדיש כרך מיוחד להעמקה בדמותו ובמפעלו של אדמו"ר הרש"ב מזווית מעמיקה, מקורית ומחקרית־חסידית).

הרב גרינוולד, כאדם נחבא אל הכלים, אולי לא כל כך מוכר לציבור הרחב – אבל מדובר בעילוי מבריק, שעוד בצעירותו התפרסם בקרב יודעי ח"ן על שום השילוב המיוחד בין בקיאות בלתי רגילה הן בנגלה הן בקבלה והן בחסידות, והן בידע היסטורי כללי של כל תולדות ההיסטוריה של עם ישראל – וזאת לצד חריפות העיון, כושר ניתוח חד כאיזמל ויכולת בלתי רגילה של לכידת ותפיסת אותן נקודות בלתי נראות המחברות צו לצו וקו לקו ומאפשרות שרטוט של תמונה בהירה גם במורכבות שבסוגיות. סדרות מאמריו בהיכל הבעל שם טוב – למשל הסידרה על ה"צמצום" ועל השגחה פרטית ועוד – הפכו לשם דבר כמאמרים שמהן יסוד ומהם פינה לכל המבקש לקבל צוהר מעמיק לתפיסת החסידות באותם העניינים, וזאת כאמור מתוך מבט רחב ומעמיק בכל ספרות מחשבת ישראל, קבלה וחסידות הכללית לצד בקיאות נדירה בכל מכמני תורת חב"ד.

לקראת ציון שנת המאה להסתלקות אדמו"ר הרש"ב ניאות, אחרי התעקשות ארוכה להימנע מכך, לקיים איתנו שיחה מעמיקה ומאירת עיניים על דמותו של אדמו"ר הרש"ב.

"בואו נחזור לאור הגדול שרבותינו העניקנו לנו בתחילה"

* כאשר מסתכלים על רצף הדורות, מהנקודה שבא אדמו"ר הרש"ב השפיע כנשיא חב"ד ועד לנקודה שבה באה השמש וזרחה שמשו של בנו יחידו כ"ק אדמו"ר הריי"צ – כיצד ניתן לסכם, ככל שניתן כמובן במסגרת של ראיון בעיתון, את הנקודה התיכונה בפועלו בעולם?

"בדרך מליצה ניתן להגדיר הדבר על פי מה שנודע שאדמו"ר הרש"ב הוא האדמו"ר החמישי של חב"ד, ובשבע המידות המידה החמישית היא מידת ההוד, ונפלא הדבר במאוד אשר באמת כאשר מתבוננים בפועליו הכבירים של אדמו"ר הרש"ב – שכולם נובעים מאותה נקודת תמצית ומתכנסתים לתכלית תיכונה ועליונה, רואים שמבוטא בהם המהות הפנימית של מידת ההוד כפי שהיא מוסברת בתורת חב"ד. אבל לפני שאסביר את העניין ב'אותיות' של חסידות, הבה ננסה להבין מה בעצם פעל אדמו"ר הרש"ב בעולם.

"אפשר לומר שאדמו"ר הרש"ב חולל מה שמכונה בלועזית "רנסנס", דהיינו תחייה מחדש, בעולם החסידות. בדורות הראשונים של תנועת החסידות הן הכללית והן בחסידות חב"ד הייתה התלהטות של אש להבה של התחדשות רעננה ועוצמתית בדבקות עצומה. אבל לאט לאט התחילה להיות איזושהיא תופעה של "התיישבות", "התברגנות". ההתרגלות לרעיונות של החסידות ושטף החיים גרם לכך שההתלהבות העצומה, במסירות נפש בלתי רגילה ובעבודה רוחנית נפלאה – כפי שהיא מתוארת, למשל, בהרחבה בתיאוריו החיים מעוררי הלב של כ"ק אדמו"ר הריי"צ – הפכה ופחתה והפכה כאילו לדבר שבשגרה וניכר היה במין התרפפות הרוח שפיעמה בדורות הקדמונים של החסידות.

"דבר זה עצמו ניסח אדמו"ר הרש"ב במכתב שפירסם בשנת תרע"ג ומיועד לכללות אנ"ש (בהמשך אגע במכתב זה בהקשר של השיטתיות הגאונית בפעולתו של אדמו"ר הרש"ב בשנות נשיאותו), וכה דברי קדשו: "ואוי לעינים אשר כך רואות עזיבה כזאת אנחנו אשר בחסדו ית' חסד חנם נתן לנו חמדה גנוזה חמדה יקרה תורת הבעש"ט ז"ל אשר נתגלה לנו בעצם טהרה כעצם השמים לטוהר ע"י רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ. בדורות הראשונים נתקרבו ונתדבקו בהאור הגדול באשתדלותא רב וסגי ובאתדכאותא דגרמי' כו', ובערה בהם אש ה' שלהבת י"ה בבחי' אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו וכולם חיו בה בחיות פנימי ועצמי, ומה מאד ידאב הלב לראות אחרת בדורותינו אלה אשר כמעט נעלמה מעין כל חי, וביותר יכאב הלב על אחינו אשר יחסרו ח"ו הטובה הזאת אבן יקרה הנתלה בצוארינו לא נהנה לאורה ח"ו. והלא עלינו ליתן חשבון לנפשינו אנחנו אשר זכינו להיות תלמידי רבותינו הק' הרי מחויבים אנחנו בלימוד תורתם הק' חידוש תורה שנתחדשה על ידם וכמו שהחובה על כל אחד ואחד מישראל לעסוק בתורה כן עלינו שכם אחד על אחינו החובה לעסק בלמוד החסידות. ובהעדר הלמוד החסידות במה אנחנו חסידים ובמה אחנו מקושרים לרבותינו הק' וחלילה חלילה לנו שלא לקבל את הטוב אשר גמלנו ה' ופנימיות אור תורתו הק' אשר נטע בתוכינו על ידי עבדיו הנאמנין ה' זצוקללה"ה נבג"מ ומה נאמר ביום שידובר בנו".

"מה שאדמו"ר הרש"ב בעצם אומר כאן לקהל החסידים הוא: בואו נחזור לאור הגדול שרבותינו העניקנו לנו בתחילה ואיכשהו נעזב וכמעט ונשכח. הלוא כיצד נתלהבו הדורות הרואשונים משפעת החיים שהעניקו להם מאורי החסידות, ועתה פגה ההתלהבות ונתקררו הלבבות – ועלינו, אומר הרש"ב, להצית בליבנו את האש הנפלאה הזאת מחדש.

"אדמו"ר הרש"ב, בשיטתיות, ביסודיות ובעבודה בלתי פוסקת ורחבת יריעה פעל לתחייה מחדש, להשבת התרעננות והתלהבות והתמסרות חדשה לחסידות, לשחזר את ההתלהבות הראשונית ההיא בדורות הראשונים שאז אלפים ורבבות הפכו את חייהם – לעיתים תוך תשלום מחירים כבדים – והתמסרו בכל מאודם ובכל נפש לרעיונות החסידות לתביעותיה, לשיטתה ולדרכה הן בהשכלה והן בעבודה. אדמו"ר הרש"ב חתר לעשות זאת באמצעות כמה וכמה מוקדי פעילות, שהעיקריים שלהם: א) הקמת ישיבת תומכי תמימים כמוסד של לימוד חסידות לבחורים צעירים. ב) תנופה גדולה ומופלאה בדא"ח. ג) פעולה רחבה בקרב אנ"ש בהעמקה בלימוד חסידות ובדרכי עבודת ה' בפנימיות הלב עד קצה.

"ומבחינה זו ניתן לומר אשר בעוד הדורות הראושנים היו "הכיבוש הראשון", "הקדושה הראשונה" של החסידות, הרי שאדמו"ר הרש"ב חולל את הכיבוש השני, ה"קדושה שנייה", וכפי שניסח הרמב"ם ההבדל ביניהם (תרומות פ"א ה"ה):  "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא"

"כאן אני חוזר למה שאמרתי קודם, שמעניינת העובדה שבולטת הנקודה שאדמו"ר הרש"ב מבטא את עניינה הפנימי של ספירת ה"הוד", המידה החמישית בז' המידות. המידות חסד וגבורה ותפארת – הן המידות הראשוניות, עם מלוא העוצמה, ואילו המידות הבאות נצח והוד נחשבות מה שאפשר לכנות אותן כמדות ה"מלאכותיות", "לבר מגופא", מחוץ להרגשה המקורית. כלומר, כאשר אדם חסר את התלהבות הטבעית, הנה בכל זאת קיימת בידיו האפשרות לייצר לעצמו התלהבות לא נובעת טבעית אלא בבחינת "הודאה", שהוא מודה, וזו ספירת ההוד. ויש להדגיש, שעל פי חסידות מושג ההודאה הוא מושג מאד יסודי ביהדות (בעצם לפי החסידות המלה יהדות נובעת מיהודה המבטאת בחינת הוד שהוא העובדה שהוא מודה שיש אחדות ה' בעולם). ומעניין  אף לציין שבחינת "הוד שבהוד" הוא גם יום של ל"ג בעומר המסמל והמציין את ההתגלות של כל תורת הסוד דווקא בתקופת "הוד" של היהדות.

"ומבחינה זו כל מפעלו של אדמו"ר הרש"ב היה, בשורש העניין, לשחזר ולהביא את החסידים לאותה בחינה רוחנית ולאותו גובה של עבודה חסידית כמו בדורות הראשונים של החסידות. למרות שמצד אתגרי התקופה וכו' היה אולי מקום לומר שיש לוותר על תביעות מסוימות, שיש להדגיש את הצדדים ה"קלים" יותר שבחסידות, שאולי באופן זה ייקל לסחוף ולהדביק בהתלהבות את הציבור – אבל למעשה הרש"ב סבר אחרת, וגילה שאדם יכול לשאוף לאותם גבהים גם בתקופה ה"הודאה". אין וויתורים ואין פשרות בחסידות. גם כעת אפשר לשאוף לאותן אהבה ויראה שהיו לתלמידי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר אמצעי.

"אגב, בחסידויות אחרות אפשר היה לראות מין התייאשות מן הניסיון להגיע ולשחזר את אותה ראשוניות נפלאה ונשגבה, ומין השלמה עם ההתרופפות והכניסה לשגרתיות ולרגילות 'בעל ביתית', אבל הרש"ב לא הסכים ולא וויתר, וזאת משום עמדה ותפיסה עמוקה ביותר שהחסידות במלוא שפעת הדרה אינה שייכת רק לדורות הקדמונים רבי ההוד, אלא שייכת לכל הדורות, וכולם – לא בלי השקעת מאמץ אמיתי ורציני – יכולים להיות חסידים באמת ובפנימיות כעומק תביעת החסידות. ומשום כך הוא דרש התייגעות בחסידות, בלימוד עיוני שלה בלי כח וסרק, בהפנמת הדרכותיה ועולמה וביישום הנחיותה בפועל. בשיחה בשנת תרס"ט אומר הרבי הרש"ב שחסידות היא לא 'אמונה' – אלא תורה". כלומר האמצעי להגיע למימוש הדרך בלב ובמעשה, הוא לימוד עיוני שכלי של תורת חב"ד שהיא תורה מובנת ונלמדת. הרבי הרש"ב האמין מאד בכוחו של הלימוד העיוני, לימוד ממש בשכל, של תורת החסידות – להצית את האש מחדש אפילו למי שאינו בעל נשמה גבוהה. בשיחה אחת הוא אכן מסביר שההבדל בין החסידות לקבלה בא לביטוי בכך שהחסידות היא לכאלו שאינם בעלי נשמות גבוהות, ואכן לא בחינם היה זה הוא שביאר היטב מעלת החסידות של "אחרי פטרבורג" כאשר אור הראשונים כבר הועם – ובכל זאת אפשר להצית מחדש את הגחלת על לימוד החסידות. וזו הייתה כל שאיפתו וכל מגמתו".

השבת הרוח המקורית והשורשית והפנימית של חסידות חב"ד

* כיצד הוא מבצע את התוכנית להשבת להט הדבקות וההתלהבות בחסידות? איך נפעל "הכיבוש השני" הזה כהגדרתך?

"אדמו"ר הרש"ב ראה בראש ובראשונה לגדל דור חדש של חסידי חב"ד, שיהא דבוק ומסור לחסידות כמו בדורות עבר, והוא ידע שכדי לחולל מהפך ותחייה רוחנית פנימית ושורשית – חייבים לעצב דור חדש של "חיילים" צעירים שיהיו מסורים בתכלית ויכינו את הקרקע להרחבה הרעיונית גם לבעלי־בתים באופן נרחב יותר. ישיבת תומכי תמימים הייתה ישיבה מהפכנית בכמה וכמה היבטים – ובעיקר בעובדה שלמדו בה הבחורים חסידות בעיון והעמקה כסדר מסדרי הלימודים הקבועים – דבר זה היה ממש מהפכה ועד היום זה משהו שאין לו אחר ורע שבחורים ילמדו נושאים באלקות. זה היה יוצא מן הכלל וחידוש עצום, וזה היה תשתית הישיבה. אכן, אדמו"ר הרש"ב השקיע בביסוסה כוחות נפש אינסופיים, והכל כדי ליצור מעמד חדש בחסידות. מעטים שמים לב לזה, אך מי שמתבונן היטב במכתבים ובתיעוד הכתוב בנוגע לאדמו"ר הרש"ב (כפי שאני מרחיב במאמרי שיתפרסם בבע"ה "היכל הבעש"ט"), יגלה כי עד שנת תרע"ג היה אדמו"ר הרש"ב עסוק כמעט בעיקר בענייני הישיבה, פיתוחה ושיכלולה. ובשנת תרע"ג מתחיל אדמו"ר הרש"ב מפעל חדש, והוא פותח את המפעל הזה במכתב שכבר ציטטתי ממנו קודם לכן. הוא מתחיל בתעמולה רחבה בקרב אנ"ש ללמוד חסידות בעיון ובהעמקת הדעת, ובזה עסק אדמו"ר הרש"ב באינטנסיביות עד הסתלקותו בב' ניסן תר"פ.

"אבל חשוב להבין שלא מדובר בשתי פעולות בלתי קשורות, זה לצעירים ולנוער וזה למבוגרים, אלא בעניין אחד עמוק ויסודי – השבת הרוח המקורית והשורשית והפנימית של חסידות חב"ד לחסידים, לנער אותם מהשגרתיות ולהכניס אותם לתוך עולם של פעולה מתוך להט, מתוך "אור וחיות נפשנו"".

הרמב"ם של החסידות

*אמרת מקודם שגם סגנון החסידות שלו נעשה מתוך אותה תכלית של "שחזור" וחזרה ותחייה של האור והלהט והלהבה החסידית הראשונית בעת זרחיתה בשמי העולם היהודי. תוכל להסביר זאת?

"ידועה אמרתו של החסיד המפורסם הרשב"ץ אשר הרש"ב הוא בבחינת "הרמב"ם של תורת החסידות" (ומעניין הדבר שהרשב"ץ הלוא נפטר בשנת תרס"ה, ומשמע שהגיע לתובנה עמוקה זאת עוד לפני ההמשכים הגדולים והמפורסמים של הרש"ב).

"אין זו סתם אמרה, משום שאם מתבוננים היטב בדברים רואים שהדברים מכוונים בתכלית (ובאמת רואים שרבותינו נשאינו ציטטו אימרה זו). כשאומרים "רמב"ם" – הרי יש כאן שני מימדים. יש הרמב"ם באספקלריה של מורה נבוכים ויש הרמב"ם באספקלריה של "יד החזקה". בשני המימדים הללו יצר הרמב"ם מהפכה כבירה, ואם תימצי, בדומה למאפיינים של שתי המהפכות הללו – ניתן לראות כזאת גם בתורתו של הרבי הרש"ב, ועל ראשונה ראשונה:

"עד חיבור מורה נבוכים – מחשבת היהדות לא הייתה מגובשת בצורה שיטתית יסודית, מקיפה את הסוגיות המרכזיות לעומק ולרוחב מן המסד ועד הטפחות. עד שחיבר הרמב"ם את מורה הנבוכים היו הדברים פרוסים למקוטעים, פה ושם, לא היו מסודרים ומובנים. ובמידה מסוימת כן היה בתורת החסידות עד שבא אדמו"ר הרש"ב. הדברים נאמרו, לא בצורה שיטתית ומובנית ומסודורת, נקודות פה, ונקודות שם. אם תלמד מאמר ב"אור התורה", אזי ברור שתמצא את כל ההפלאות וכו ומי אנו בכלל לדבר בזה, אבל עדיין ברור שלא תוכל למצוא בו את ההיקף המלא של כל הסוגיות העקריות שעליהן מדבר במאמר. ובא אדמו"ר הרש"ב וכל עניין ועניין הסביר בהרחבה וביסודיות, מנקודת התחלה ועד הסוף, ברוחב ובעומק – והכל מוצג בצורה מאוד ברורה והחלטית.

"אכן, כאמור, קיימת נקודה נוספת בנוגע לרמב"ם: בספר יד החזקה השתמש הרמב"ם בכל היכולות והתכונות של הסידור והריכוז והגיבוש כמו שעשה במורה נבוכים, אבל בו מתבטאת נקודה נוספת חשובה ביותר: יצירת חיבור שלשם לימוד בו אין צורך להיזקק לחומר לימודי אחר.

"כך הרמב"ם הגדיר בעצמו את הדברים בהקדמתו ל"יד החזקה": "ראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה:  כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול – בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו. עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן, שחיברו אחר התלמוד.  לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה -לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

"במובן מסוים, זה גם מה שאדמו"ר הרש"ב חולל בחסידות. אחרי שאדמו"ר הרש"ב כתב את המאמרים באופן המיוחד והנפלא בסגנונו הידוע, שוב אין החסיד צריך לשום ספר אחר, אלא הוא מקבל את הדברים מובנים ומסודרים ומלאים לגמרי, וכל מה שהוא צריך זה רק להתעמק בדברים ו'לתפוס' ראש בהבנתם. האמת היא, שבדורות הראושנים של החסידות, כדי להיות מה שנקרא 'משכיל בחסידות', חייב היה החסיד להיות בעל ידיעה בקבלה וגם בספרי מחשבה. ידוע, למשל, שתנאי הקבלה להחדרים של אדמו"ר הזקן היה בקיאות וחריפות בספרי מורנה נבוכים וכוזרי וגם בספרי קבלה; וגם בהמשך רואים שהחסידים היו ידענים גדולים, אבל היו חייבים בוודאי הרבה פעמים – בגלל סגנון הדברים – להיזדקק לאלו שידעו. ולמשל בחסיד מופלא כמו רש"ג אסתרמן ניתן לראות אכן ידיעתו במקורות הקבליים, כי זאת הייתה הדרך להבין באמת בעמקות את החסידות. אולם משבא אדמו"ר הרש"ב ונתן לנו תורה שלמה ותמימה של חסידות חב"ד באופן כזה, בהסברה ובגיבוש ובהצגה שכזאת, ששוב יכול אתה לא לדעת ולא להזדקק למקורות החיצוניים לו, וגם לא למקורות קודמים בחסידות שלפני זה, ועדיין לצלול למלוא העומק והעושר של הדקויות הכי נפלאות והכי עדינות. במלאכת מחשבת מיוחדת אדמו"ר הרש"ב שיקע במאמרים את מיצוי הביאורים והחידושים שקדמו לחידושים שלו, והציגם בצורה משוכללת ומופלאה.

"ולכן מהפכה זו שחולל אדמו"ר הרש"ב בתורת חב"ד קשורה למגמתו המרכזית להביא לתחייה ולשחזור של הלהט והלהבה הראשוניים בראשית החסידות: היות שעתה כל אחד, גם בחור צעיר וגם אברך, יכול לצלול למלוא העומק העיוני הנפלא של החסידות, ממילא ניתן על ידי ההשתקעות בלימוד זה להביא לידי אותה התעוררות והתלהבות ודביקות טוטאלית שלה חינך ואותה תבע.

"הן אמת, שהעובדה שבחורים צעירים למדו חסידות בעיון בהעמקה היה דבר נועז ביותר וחסר תקדים, שבחורים בסמגרת ישיבתית יעסקו בעניינים כל כך דקים ורוחניים וקבליים, אבל הדבר התאפשר אך הודות לכך שאדמו"ר הרש"ב באמת פרס בפניהם מצע ותשתית שאפשרה גם לבחור שלא לומד קבלה לצלול לתוך מעיין אור החסידות". בכל המפעל ה"רמב"מי" הזה של הרבי הרש"ב גם מונחת הנקודה שהתחלנו בה – שאדם בר אוריין רגיל יכול ללמוד חסידות ולהתעלות לפסגות להתחבר לאלקות. שוב אדם ילמד ספר זה ולא יצטרך להתעוררות אחרת. לימוד והבנת החסידות יעורר אותו יחבר אותו לאלקות לאהבה ויראה".

החדשנות בתורתו

* אבל אדמו"ר הרש"ב לא היה רק 'סכמן' ו'גבשן', אלא מחדש עצום…

"זה ברור שאדמו"ר הרש"ב היה חדשן ענק ומלא בחידושים. זה לא רק שהחידושים שלו היו מופלאים ומהפכניים ממש, אלא גם שבכל צעד ושעל הוא שפע רעיונות עמוקים ביותר מחודשים להפליא. כמעט לא אמר משהו בלא להבליע שם איזה חידוש עמוק ביותר, ובאופן עקבי.

"מאוד קשה במסגרת של עיתונות להדגים החידושים של אדמו"ר הרש"ב, שהם באמת בתחומים עדינים ביותר, דק מן הדק עד אין נבדק. אבל אם בכל זאת ניתן לאפיין את הדברים, הרי שכמו שבנגלה שיש דרוש ויש אגדה ויש סוגיות שהן קלות יותר ויש הסוגיות החמורות דנשים ונזיקין, כך גם בחסידות: יש עניינים וסוגיות היותר קלות, ויש הסוגיות החמורות והעמוקות הנקראות "השכלה שבחסידות" (כמו להבין עניין הקוו, עניין אין סוף ומדריגות באין סוף וכו' וכו'). אצל אדמו"ר הרש"ב עיקר כובד העיסוק שלו הוא בהסוגיות החמורות ד"הנשים והנזיקין" דחסידות, וזה לא ככה אצל הרביים האחרים. טול את תורה אור ולקוטי תורה, שמטרתו המרכזית היא להלהיב הלבבות ולעוררם בעבודת ה' (כאמור בדף השער), ויש שם באמת לפעמים מאמרים בהעניינים העמוקים, אבל ברובא דרובא המאמרים הם בהסוגיות היותר קלות ותוך השקה יותר חזקה לענייני עבודה ופרשת השבוע וכו'. אבל אדמו"ר הרש"ב הביא לקידמת החסידות את הסוגיות הכימורכבות, הכי עדינות, הכי קשות – ובהם התעסק בהרחבה ובאופן ברור ושכלי עד להפליא".

* אפשר דוגמאות?

"קשה מאד מאד לבודד חידושי הרש"ב בגלל סערת החידושים הרבים כאמור. אבל בכל זאת כמה מהחידושים העיקריים של אדמו"ר הרש"ב, הרי שהם נמצאים בשפע בתורת הרבי, ונהפכו ליסודות מוכרים מאוד דוקא (וגם משקפים את מה שדברנו לעיל).

"במידה רבה המשך תרס"ו הידוע – הנקודה של ההמשך פותחת בסוגיית "דירה בתחתונים", ויש שטוענים שהבריח התיכון של כל ההמשך הוא כיצד העיקר הוא הכוח התחתון, שזה כידוע יסוד גדול בתורת הרבי. מלבד המאמר הפותח שנדבר עליו עוד מעט, יש שם בהמשך גם המאמרים הידועים (מאמר חיי שרה ותולדות) על כוח היגיעה שמשיגה הרבה יותר מכשרון ראשוני מבריק; ובמידה רבה הדבר מביע את מה שאמרתי קודם על כך שהחסידות מתגשמת ובאה לידי פועל, על ידי חפירה חציבה ולא האור הראשוני של התגלות. ובא אדמו"ר הרש"ב ומלמדנו שאין זהה בדיעבד, אלא דווקא זוהי מטרת חסידות חב"ד.

"והכל נעוץ במאמר הראשון, המפתח את החידוש הגדול בחסידות, שסיבת הבריאה היא בגלל שנתאווה לו דירה בתחתונים. אין צורך לומר כמה שהמאמר הזה השפיע עלינו בדורינו אנו, אבל במאמר ההוא הרבי הרש"ב מחדש באופן נפלא בצורה מעמיקה ההבדל בין הטעמים שנתנו המקובלים לבריאה,  שכמקובלים כולם מדברים על עולמות עליונים ואצילות, ואילו אדמו"ר הזקן מסביר שהבריאה כולה תכליתה הסופי היא עבור בריאת העולם הזה הגשמי. ועניין זה, שהוא יסוד פשוט ביותר לכל צורבא חב"די והתשתית של "דור השביעי", הבחנה זו – לא מבוארת כלל לפני הרש"ב!

"יסוד חידוש נוסף שמהדהד עד לימינו הוא שיחה הנודעת ש"כל המצות מתייחסות אל העצמות". זוהי שיחה עמוקה מאוד שבה מבאר אדמו"ר הרש"ב את הפתגם הפילוסופי שמופיע בראשונים: "אילו ידעתיו הייתיו". הפתגם מובא באופן נדיר בחסידות, והרבי רש"ב מבאר הדבר בעמקות אופיינית: כיצד משמעות האימרה הולכת רק ביחס לעצמותו, ובכל זאת בקיום המצוה האדם נוגע בעצמותו כביכול. זה חידוש מכונן בתפיסת המצות בחב"ד, עד לדורינו ויש השלכה רעיונית עצומה על כל היסוד והרעיון שעומד מאחורי ה'מבצעים'".

* אלא שכאן מתעוררת שאלה לאידך גיסא. אם מטרת אדמו"ר הרש"ב היא שחזור להט ההתלהבות הראשונית, איך זה מתיישב עם החדשנות הכבירה והחידושים המיוחדים שחידש בחסידות?

"השיטה והתפיסה והקונספציה של אדמו"ר הרש"ב הייתה שהדרך לחידוש ההתלהבות ולחשוזר הזה – הוא דרך חתירה לשורשי הדברים הכי עמוקים. להגיע ללב החסידות – זאת הדרך להעיר את הלבבות והמוחות להתלהבות מחודשת ועוצמתית בחסידות. והלב של החסידות, זה העומקים השכליים־הרוחניים, הנקודות הכי יסודיות והכי דקות, המהות הכי פנימית של הכול. (כמובן שאין זה סותר לדרישה הגדולה והחזקה של עבודה ודרכי החסידות והתמסרות להם, וכמו שהרש"ב עצמו מלין על אלו שחושבים שכל החסידות זה רק הדברים העמוקים העיוניים, אבל מבחינה כוללת ברור שהוא סבר ופעל כך שהדרך להלדקת הניצות ולשהוב החסידים לאותה ראשוניות של להט קדוש – היא באמצעות צלילה ושקיעה תודעתית ושכלתנית בעומקים הנשגבים של החסידות).

"אפשר להדגים את זה אולי דרך מהפכת הישיבות הליטאיות שביקשו אף הן לסחוף ולשחזר את להט הדבקות בלימוד התורה בקרב הנוער היהודי העילי בליטא. גאוני ראשי הישיבות לא בחרו לעשות זאת באמצעות לימוד "עין יעקב"… לא ניסו "להקל" על הלימוד ולהנגיש אותו ולפשט אותו ברמה פשוטה וככה יכבשו את הלבבות, אלא להיפך, דווקא דרך ההתעמקות הכי גדולה בסוגיות החמורות בש"ס, ודרך שיטות לימודת למדניות חדשות ומשוכללות לעילא – וככה יצרו סחף של הנוער בעל הכישרון לעבר ספסלי הישיבות, וככה זה חלחל גם להמון העם.

"והאמת היא שאצל אדמו"ר הרש"ב זו הייתה שיטתו הכללית – הדרך להגיע לתכלית הכוונה היא לא באמצעות "הקלות" ו"וויתורים", אלא באמצעות טוטאליות מוחלטת והתמסרות לדברים ולשורשי הדברים, לפנימיות ולאמת כמות שהיא במלואה ובשלימותה. לכן גם רואים במאבקיו הכלל יהודיים ברוסיה ובכללות העסקנות שלו למען היהדות, מאבק עיקש ועוצמתי בכל ניסיונות לפשרה ולפשרנות בכל תחום תחום. כי כך הייתה שיטתו של אדמו"ר הרש"ב: הדרך לביסוס ולריענון ולהחייאה של כל דבר יכול להיות רק באמצעות אחיזה וחתירה לשורש האמת בלי פשרות. בלי להביט על הקשיים והאתגרים וללא מורא ופחד מפני קושיים.

"ומזה, אפוא, תשובה לשאלתך: לא רק שהחדשנות העמוקה בחסידות אינה סותרת את מגמת החתירה לשחזור הלהט הראשוני והשגב הקדמון, אלא היא היא הדרך!".

עיצוב צביונה של חב"ד לדורות

* בדבריך קודם הדגשת את הנקודה ש"הקדושה השנייה", ש"הכיבוש השני", של הזרקת שפעת חיים וחיוניות והתלהבות חדשה לחסידות חב"ד כמו בדורות הראשונים של החסידות היא בבחינת "קדושה לעתה ולעתיד לבוא". למה התכוונת?

"כאשר מתבוננים בפעולתו הכבירה של אדמו"ר הרש"ב רואים שהשפעתו נשארה במלוא תוקף עד עצם היום הזה, והיא יסוד גדול ועמוד חזק גם בחב"ד של שנת תש"פ. קדושה שניה הזאת היא למעשה נשארה עמנו עד היום הזה. מה הכוונה? שהשייכות שלנו לחסידות, הצביון שלנו הוא מעוצב לפי המסלול שהורה לנו והנחיל לנו אדמו"ר הרש"ב. עד הרש"ב יכלו לחשוב שאין חסידות כחסידות בתחילתה, שהחסידות כולה היא בתקופת האור כאשר יש בעלי מוחין ובעלי מדות, כאשר עם היהודי היה בשיא דרגתו כולם יהודים יראים ושלמים, ואילו אנו דור עני מה לנו ולכל זה? אבל זה בדיוק כל חידושו של הרבי הרש"ב – לטעון שאין זה ככה כלל וכלל. ולכן אנו מתחברים לגמרי למאמריו וקונטרסיו, הגם שיש שם דרגות גבוהות ותביעות רבות נשגבות ממש – אבל זה מדבר אלינו, וגם צעירי הצאן לומדים מתוך חיבור אישי לקונטרסים הידועים וכו'. ועובדא היא שלחסיד ממוצע של ימינו יותר קשה "להתחבר" לקונטרס התפעלות שכן באמת קונטרס זה נכתב לאלו שהיו ברמה רוחנית אחרת לגמרי, "שיכורים" מחסידות, כידוע מה שאמרו על חסידי אדמו"ר האמצעי.

"אך בתקופת הרבי הרש"ב, חלק גדול של הנוער היהודי הלך שבי לבשורות חילוניות, והרבי הרש"ב אמר שבדור הזה אפשר ללמוד ולהבין הנושאים העמוקים בחסידות ולהכיר אלקות, שחסידות "כבידה" שייכת גם לאדם בדור הזה. וככה יסד מוסדות שהם הם המוסדות שלנו.

"לפיכך גם אחרי מאה שנה הרבי הרש"ב מנחה במיוחד גם את תלמידי התמימים ואת אנ"ש בדורנו, משום שהוא באמת כיוון גם לנו ולשכמותנו ממש. ולכן מאמריו, הגם שהם עמוקים מאד מני עמק, אבל נכתבו לאנשים שהם מתמודדים עם שגרה, מאותגרים עם ניוון רוחני, וזה נכתב עבורם – עבורינו.

"לסיום", אומר הרב גרינוולד, "כאשר מדברים, לקראת ההילולא המאה של אדמו"ר הרש"ב, כולנו צריכים לדעת שלמעשה אי אפשר לדעת חסידות בלי ללמוד ספרי ומאמרי הרבי הרש"ב. לימוד החסידות בלי זה זה כמו ללמוד קצות בלי ללמוד גמרא ופוסקים. זה כמו ללמוד ר' חיים בלי ללמוד רמב"ם…".