כפי שנראה בשורות הבאות, לצד שתיית יי"ש כדרך להגעה להתרוממות רוח ושפיכת לב כנה, הרי שגם בעבר הייתה קיימת הסתייגות משכרות יתר. עם זאת,  נדמה שכיום המודעות לסיכונים שבשתיית האלכוהול היא הרבה יותר חזקה ומשמעותית.

השורות הבאות הוא סיכום של מסע קצר בעקבות המנהג או המאפיין הזה – שבקרב חסידים בכלל וחסידי חב"ד בפרט הוא נפוץ ומהווה חלק מההוויה החסידית (ר' פישל שניאורסון תיאר זאת יפה באחד מסיפוריו: "מן הצד עומדים על גבי השולחנות יי"ש ומיני תרגימא. כל הרוצה להתכבד בשתייה כדת… יהודים, לגמו מעט יי"ש, וכי יש ללמדכם בינה? וכי אינכם יודעים כדת מה ייעשה למעט יי"ש בשעת סיום התורה?"); 

מסע בעקבות השאלות שנוהג חסידי עתיק־יומין זה מעורר: מדוע בכלל נדרשים לשתיית 'משקה', מהם הגבולות שיש להציב ומה מידת תשומת הלב שנכון להעניק לסכנות[1]?

כוסית של "משקה" – נקודת פתיחה

ובכן, נקודת ההתחלה של הדילמה הזאת עם היין מצויה כבר בדברי דוד המלך בתהילים: "ויין ישמח לבב אנוש", ובקביעת ההלכה כי "אין שמחה אלא בבשר ויין". כלומר, שתיית יין היא דבר משמח, ודבר שהתורה מכירה בו ככזה. ההסבר לכך שהשתייה של משקה אלכוהולי מוכר גם בתורה כדבר המשמח הוא, שעל פי מהותה, עניינה של השמחה הוא ההתגלות וההתרחבות של האדם; כוחות הנפש של האדם באים לידי גילוי. לכן יין נזכר בנשימה אחת עם השמחה, משום שכידוע "נכנס יין יצא סוד" – היין מסייע לאדם להסיר חסמים חיצוניים ולגלות צדדים פנימיים יותר של אישיותו, ומפני סיבה זו היין אכן מביא לידי שמחה, שהיא התגלות הפנימיות של האדם.

וכפי שהגדיר זאת המשפיע הגאון החסיד רבי זלמן גופין שליט"א, (בשיחה שקיימתי עמו בעבר), מי ש"נמצא בפורים", מי שמודעות וחשיפה לגילוי רוחני נעלה חי בקרבו, אכן לא צריך לשתיית יין. את היין לוגמים כדי להיכנס לפורים, כדי להיכנס למצב רוחני גבוה יותר. כדי לאפשר לפנימיות הזו לצאת אל הגילוי.

השל"ה מתאר את הסיוע הזה של היין כפרוזדור כניסה למצב רוחני גבוה יותר בדבריו בשער האותיות, שהיו יהודים קדושים שמתוך "ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות – הוו מבדחי טובא, ומתוך כך אומרים דברי תורה על השולחן הרבה מאוד כפליים לתושיה… דמתוך שמחה מגלה החכם רזי תורה… כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה… נכנס יין יצא סוד".

זאת היא עובדה שבמציאות: כאשר אדם שמח הוא הרבה יותר פתוח ורחב־לב, הוא מצוי ב"תנועה" של גילוי. התבוננו למשל באדם שמארח את אורחי חתונת בנו. הוא מאיר פנים לכולם, הוא משקיע מאמץ והון כדי שהאנשים ישתתפו בשמחה וישמחו גם הם. בשעת מעשה הוא לא עושה זאת רק מפני שיקולים צדדיים, למרות שכמובן גם הם קיימים ברקע. בשעת מעשה הוא נוהג כך מתוך הלב, הוא שמח! ומתוך השמחה שהוא שרוי בה הריהו נמצא בתנועה של התרחבות ושל התגלות. לכן הוא רוצה שהשמחה תהיה משותפת לכולם.

הדוגמאות הן רבות, ויש גם דוגמאות קטנות מחיי היום-יום. בשעה שאדם שרוי בשמחה הדברים הולכים יותר בקל, המוח יותר צלול, הידיים יותר זריזות, יש רצון ו"אנרגיה טובה".

העצבות היא הקוטב ההופכי במאה ושמונים מעלות. העצבות יוצרת כיווץ, עננה מתיישבת על האדם וחוסמת את כל מרחביו. אם חלילה אדם שרוי בעצבות, נופלת עליו כבדות, הוא פחות מרוכז ויותר מרוגז, כוח היצירה שלו נמצא בשפל, ידיו אינן נשמעות לו. הוא אינו רוצה לעשות דבר.

"לא סתם אנו יודעים", מסביר הרב גופין שליט"א, "שכדאי לגשת לבקש משהו מאדם שמח ולא מאדם עצוב, מפני שאדם שמח נמצא בתנועה של "פתיחות". כוחותיו בהתפשטות ובהתגלות.

"לאדמו"ר הזקן היה חסיד, ר' שמעון אליהו מחסלוויץ', שהיה ידוע בין החסידים על שום אופיו החם והשמח. באידיש מכנים זאת "א לעבעדיקער מענטש", "איש חי", שאוהב את הבריות. כשהיה מגיע לאדמו"ר הזקן היה מביא עמו שובל של שמחה… הוא היה פוגש כל אחד מידידיו בשמחה ובמאור עיניים, אומר חידוד נאה שמעלה נהרה על הפנים, ותמיד היה עומד במרכזה של קבוצת אנשים והמולה של שמחה מסביבו. הוא לא היה יכול לשמוע כשמדברים לשון הרע על מישהו, והיה אומר: מדוע אתה מתחיל מהצד השמאלי? תתחיל מהצד הימני – מה ההוא אשם שמראים לך את הרע שלך?

"באחת ההזדמנויות ישב הרבי בביתו, בחדר לימודו שבקומה השנייה, והתייגע בהבנת סוגיא כלשהי בתורה. ככל שניסה להתעמק ולפתור את הסוגיה – הדברים עדיין לא ישרו בעיניו ולא הגיע לבוריו של העניין. תוך כדי היותו עסוק וטרוד כולו במחשבה באותו עניין שנתקשה בו, הגיע לאזניו מן החלון קול המולה גדולה. אדמו"ר הזקן ניגש אל החלון כדי לראות במה המדובר, והנה הוא רואה שר' שמעון אליהו הגיע ואותו מלווה המולה וצהלה של שמחה וריקוד, וכולם שמחים.

"אדמו"ר הזקן בראותו זאת שמח שמחה גדולה. אהבת האחים הגלויה והשמחה בין החסידים הסבו לו קורת רוח מרובה. אמר אדמו"ר הזקן: "הרבה קיבלתי מרבותיי, מחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם".

"היינו, שהשמחה ואהבת הרעים שנגלתה לפניו הסבו לו שמחה גדולה. בזכות זה, כשחזר ללימודו, לפתע האיר לו כל העניין והסוגיא התבררה במלא עומקה".

ההסתייגויות משתיית משקה מרובה

לצד זאת, כבר מימי קדם הייתה קיימת הסתייגות גדולה מן השכרות. הדברים מוצאים ביטוי, למשל, בדברי הרמב"ם. בהלכות דעות פרק ה הוא כותב: "כשהחכם שותה יין – אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו. וכל המשתכר, הרי הוא חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם נשתכר בפני עם הארץ – הרי זה חילול השם. ובלאו הכי, כל בר דעת ירחיק עצמו מן השכרות הרחק כמטחוי קשת, כדי שלא יבוא מתוך כך לידי ביזיון ובושת. כי לפעמים יעשה אדם דבר ובשעת שכרות או ידבר דבר, אם יתן איש מלא ביתו כסף וזהב לא יעשה אותו דבר או לא ידבר דבר כזה  כשאינו שכור, וכל העבירות הגדולות הם בעיניו למישור והוא חוטא בבלי דעת, ותם לריק כוחו וכספו וזמנו ויפסיד השכל,  גם תפילתו תועבה. אשרי מי שלא היה שיכור מימיו".

גם השל"ה כותב: "צריך להיזהר מריבוי שתייה כי השכרות  מפסיק גופו של אדם ומאביד שכלו וגורם לו כל רעות שבעולם, כמו שמצינו בנח שגרם לו השכרות רעה וקלון והייתה לו סבה לקלל זרעו".

אבל, יש לשים לב לכך שהרמב"ם והשל"ה מדברים על שכרות. זו בחירת לשון דווקנית ומדויקית, וכפי שהגה"ח הרב אברהם מאיר רבינוביץ שליט"א, דיין בבד"צ לענייני ממונות שעל ידי בית ההוראה כפר חב"ד, מסכם במאמרו (המצוין בהערת השוליים בפתיחת הכתבה), "ישנו הבדל בין שתייה לשתייה. יש שתייה במקצת, שמטרתה לרומם את האדם ולהכניסו אל תוך עולם הקדושה ביתר שאת וביתר עוז; ויש שתייה מרובה המביאה לשכרות, ולעיתים להוללות", ואותה גינו רבותינו.

כשאדמו"ר הזקן ואדמו"ר הצמח צדק אמרו הרבה 'לחיים'…

ההבדל הזה שבין "שתייה" לבין "שכרות" חוּדד כבר על ידי אדמו"ר הזקן. בעל ה"בית רבי" מביא (במהדורת הולצמן, עמ' 348) בשם נכד אדמו"ר הצמח צדק, הוא האדמו"ר מקאפוסט, "שרבינו הגדול נ"ע היה מלמד את החסידים שישתו, ולא ישתכרו, שהיין לא יאבד בהם את הדעת, אך לא הכול היו יכולים זאת". הנה כי כן, יש "שתיית משקה", ויש שכרות, ולאו אותו דבר הוא. מוסיף האדמו"ר מקאפסוט בעדותו, "רבינו [הזקן] היה יכול זה, שכמה שהיה שותה -לא היה מאבד דעתו, ואדרבה המוחין היו אז בתכלית הגדלות, והיה אומר דברי חסידות עד למרבה כו'".

"ופעם אחת", ממשיך ומביא בעל הבית רבי משמו של האדמו"ר מקאפסוט על אודות סבו אדמו"ר הצמח צדק, "הייתה חתונה בליובאוויטש אצל שאר בשרו הר"ר דב בער בהר"ר חיים אברהם נ"ע [בנו של אדמו"ר הזקן], והיה שם גם רבינו [הכוונה היא לאדמו"ר הצמח צדק]. ושתה הרבה מאוד ואמר דברי חסידות הרבה מאוד. כן היה כל הלילה (ליל החורף). וכאור הבוקר נסע לביתו ושכב במרכבתו, והיו סבורים שהוא שיכור וישן, אך מה נשתוממו למראה – שבהגיעו לשער ביתו ישב ואמר: נזכרתי על מקום שיש לומר עוד דברי חסידות, אצל בני הר"ר יהודא לייב (שהיה אז בימי אבלו רחמנא ליצלן על תינוק ששבק חיים). וכן היה – שהלך לשם לנחמו, ואמר דברי חסידות".

והנה סיפור מדהים שלישי שמספר שם ה"בית רבי", וכסיפור הקודם אף סיפור זה מסופר על אדמו"ר הצמח צדק. "פעם אחת בשבת תשובה שחרית אחר התפילה, היו אצלו אנ"ש, וכולם שתו הרבה מאוד. ואמר דברי חסידות הרבה מאוד. ודיבר הרבה אודות זקנו רבינו הגדול נ"ע – ובזכרו שמו הקדוש נעשו פניו פני להבים, ועיניו נתמלאו דמעות, והיו יורדין ונוזלין על לחייו כשני מעייינות. ואחר כך גם בלילה עד קרוב לאור היום. ואחר שנכנס לחדרו, הציצו אנ"ש מן החרכים לראות מה הוא עושה – וראוהו יושב ולומד גפ"ת בעיון גדול".

מאידך יש לציין, כפי שהסב את תשומת ליבי הרב גרינוולד שליט"א (ראה המצוין בהערה הפותחת לכתבה זו), שיוסף ליב זוסניץ – יהודי שאביו היה חסיד אדמו"ר האמצעי, והוא בעצמו היה חסיד אך נתחמץ ונעשה משכיל – טוען (כנסת ישראל, עמ' 215)שאדמו"ר הצמח צדק רצה לבטל את עניין שתיית המשקה: "לאחד אחד אמר שלא לשתות יי"ש… התיר להם בקושי מעט בימי שבת ומועד".

האיזון הנדרש בשתיית המשקה

אפשר לומר, אפוא, כי לאורך כל דברי ימיה של חב"ד, נדרש – ובמידה רבה אף יושם – איזון בין שתיית משקה כדרך להגיע לרוממות הרוח, לבין זהירות מלעבור את המחיצה שבין שתייה של התרוממות לשכרות גרידא. דרישה זו לאיזון זה מבוטתא בפי אדמו"ר הרש"ב בדבריו (בספר המאמרים תרס"ה, הוספות, עמ' שנ) שבדרך כלל, אמירת לחיים "מיט א ביסל בראנפן" – אצל חסידים נעשה כעניין פנימי, וכשנעשה באופן כזה אין הוא מזיק, אלא אם כן שותים יותר מדי ("דאס שאט ניש, מלבד די וואס טרינקען צופיל"), שאז השתייה מזיקה.

אכן, בדורנו, הגבול התחדד הרבה יותר. אין צורך להכביר במילים אודות גזירת המשקה הידועה, אותה גזר הרבי (ככל הנראה בעקבות חתונה של אחד מחשובי רבני אנ"ש, בה השתתפו קרובי משפחה מחשובי עולם החסידות, ובמהלכה השתכרו בחורים והתנהגו בפראות – השיחה מופיעה בשיחת שבת פרשת שמיני, תשכ"ג (שיחות קודש תשכ"ג, עמוד 282 – 283). באותה שיחה אמר הרבי, בין היתר: "שיעשו קידוש רק על יין (או על פת), לא על משקה… ובנוגע לשמחה, אפילו שמחת חתן כו' וכן גם בנוגע לסתם התוועדות חסידותית, יכולים לומר לא יותר מאשר ג' פעמים 'לחיים' כו', ושיהיה רק על כוסות קטנים באופן שכל שלשת הפעמים יחד לא יהיו יותר מרוב רביעית מצומצם. וכן זה בנוגע לכל המקומות, הן במדינה זו, והן במדינות אחרות, ומסתמא יפרסמו וימסרו את זה גם לאלה שאינם מצויים כאן כעת"[2].

חשוב לומר, שעבור חסידים רבים, "גזירת המשקה" הייתה גזירה של ממש. כך, למשל, החסיד ר' פרץ מוצקין, דיבר באחת מהתוועדויות על "גיזרה" זו, ואמר (אלה תולדות פרץ, עמ' 434): "פעם ידעו חסידים שבלי "חסידישע משקה" אי אפשר, והיום אין אפילו מי שיעיד על כך… אילו היה קם ר אהרן אליעזר צייטלין מקברו והיו שואלים אותו איך מתוועדים חסידים, היה אומר שהתוועדות חסידים לא תיתכן בלי אמירת "לחיים" כראוי. אולם הרבי גזר גזירה, ואנחנו חייבים לציית לה".ו הוסיף ר' פרץ ואמר, על דרך הצחות:  "ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש ובוטל [התמיד]" – שגם "הבּוּטֶל" (הבקבוק) התבטל וחרב…

הריקוד של בן המלך…

אבל עדיין יש פה משהו לא ברור: למה בעצם שותים 'משקה'? כלומר, כפי שאנו רואים – לשתיית משקה האלכוהולי יש משמעות חסידית לא מבוטלת (לא רק בקרב חסידי חב"ד, כמובן), עד כדי כך שזה חלק בלתי נפרד מן הווי החסידי. מדוע?

חסידים הביאו כביאור על כך את המשל הבא (שמובא לעניין אחר על ידי הבעל שם טוב):

למלך גדול היה בן יחיד. הבן היה יקר מאוד לאביו המלך והוא הפקיד את חינוכו בידי טובי המחנכים והמורים. הבן מצידו היה תלמיד חרוץ והצטיין במידותיו הטובות. הכול היללוהו.

אולם המלך תהה אם התנהגותו ודרכו של בנו הם אכן משקפים את מהותו הפנימית האמיתית, או שהוא נוהג כך רק מפני שהוא שוהה תחת המסגרת של חצר המלכות. החליט המלך להעמיד את בנו בניסיון.

הוא קרא לו אפוא וסיפר לו כי בקצה תחום מלכותו יש חבל ארץ אשר האנשים שם פשוטים מאוד. הם אנשים גסים וחומריים ועד כה כל נסיון להסביר להם את עניין המלכות ואת העובדה שעליהם להיות כפופים למלך נידון לכישלון. "אתה, בני, הלוא הנך חכם מופלג", אמר המלך, "ואם כן, ברצוני לשלוח אותך לאותה מדינה, כדי שתקרב את אנשיה אליי ותשפיע עליהם את עול מלכותי".

בצער ובדמעות נפרד בן המלך מאביו ויצא לאותה שליחות קשה וארוכה. הוא הגיע לאותו חבל ארץ בהחלטה נחושה להתחיל מיד לפעול כדי למלא את שליחותו. חדור בעוז זה החל לדבר עם האנשים, אולם מה עמוקה הייתה אכזבתו. הוא נוכח כי אין כל אפשרות לדבר עמם. אזניהם היו אטומות ועיניים טחו מראות. כל מאמציו להסביר להם כי יש מלך וארמון מלכות ושרי מלכות המארגנים את ניהול ההמלכה וכו' וכו' עלו בתוהו. גסותם וחומריותם הייתה עצומה והם הביטו עליו כעל אדם שלקה בנפשו.

הבין בן המלך כי כדי להשפיע עליהם יהיה עליו להתאזר בסבלנות גדולה. יהיה עליו להתחבר עמהם, לשבת במסיבותיהם, להאזין להבליהם, וכך אט אט לנסות לדבר עמם במושגיהם וללמדם על-דבר קיומו של המלך. והוא אכן החל לנהוג כך. הוא התערב ביניהם והיה כאחד מהם. מפעם לפעם ניסה להשחיל איזו מילה על המלך ועל מלכותו, אולם אז החלו האנשים לפעור עליו עיניים תמהות, עד שעם עבור הזמן התייאש בן המלך מהסיכוי למלא את המשימה שהוטלה עליו.

הוא לא חש איך במשך הזמן החל להיות מושפע יותר ויותר ממנהגיהם ומדרך מחשבתם. גם התנהגותו שלו החלה להיות גסה יותר ויותר. הוא התלהב כמותם מהבליהם, צחק מבדיחותיהם והתענג ממשחקיהם הילדותיים. הוא הפך להיות כאחד מהם. את עובדת היותו בן מלך החל לשכוח בהדרגה. שליחותו פרחה מראשו וחייו נעשו פשוטים וגסים.

חלפו השנים, והנה, יום אחד הגיע לפתע איש זר למקום וחיפש אחר בן המלך. כשמצאו, מסר לו מכתב חתום בטבעת המלך. בבת אחת הלמה בבן המחשבה. הוא נזכר בעובדת היותו בנו של המלך, בשליחות שהוטלה עליו. צער עמוק מילא את ליבו לנוכח הידרדרותו ולנוכח המצב שאליו נקלע. הוא פתח את המכתב ומצא בו דברי עידוד מאביו. המלך כתב לו, כי בוודאי הוא מתקדם בשליחותו וכי הוא כבר מצפה ליום שבו יבשר לו על הצלחתו, שאז יוכל להשיבו אל חצר המלכות.

בדמעות שליש בכה בן המלך על מצבו האומלל. הוא החליט כי מכאן ואילך שוב לא יאפשר לעצמו לשכוח את תפקידו. החלטה זו ודברי העידוד של אביו במכתבו מילאו את ליבו בשמחה. הוא חש את אושרו על כי אחרי ככלות הכול אין הוא חלק מאותם אנשים חומריים ומגושמים; על כי הוא בנו של המלך! הוא חש צורך עז לצאת במחול מרוב שמחה, אולם הוא חשש כי יחשבוהו למשוגע כשיראוהו רוקד לבדו באמצע היום.

מה עשה? הלך וקנה חבית יי"ש וזימן את כל מכריו וידידיו למסיבה. במסיבה השקה את כולם במשקה, וכשהכול היו מבושמים ועליזים, החלו לרקוד מרוב שמחה. גם בן המלך רקד ושמח כאחד מהם. הוא שמח על היותו בן המלך, והם שמחו על היי"ש שבמעיהם. כך היה יכול לרקוד ולשמוח באין מפריע.

והנמשל הוא פשוט: הנשמה האלוקית היא "בן מלך". היא ירדה מרום מעלתה אל תוך גוף גשמי וחומרי, ומטרת ירידתה היא להעלות את הגוף הגשמי ואת העולם שמסביבה לקדושה. אך קורה שהגסות והחומריות של הגוף והעולם משקיעים אותה בהבליהם ומשכיחים ממנה מי היא ומה שליחותה.

אכן, המשל הוא כללי ומסביר מהו עניינה של התוועדות בכלל – כשיושבים בהתוועדות ונזכרים מהי האמת, מה תפקידה האמיתי של הנשמה בעולם, הרי מתעוררים ברגשי חרטה, ומצד שני בשמחה גדולה של "אשרינו מה טוב חלקנו". אולם יש כאן בסופו של דבר גוף גשמי העסוק בהבלים והוא מפריע לנשמה האלוקית לשמוח בשמחתה. מה עושים? משקים אותו ב'משקה'. או אז הגוף שמח בגלל ה'משקה' ואנו יכולים לשמוח על שאנו יהודים, בנים של מלך.

וברוח זו השיב הרבי לאחד ששאל בנוגע לשתיית משקה בעת ההתוועדות: 

"הנה פשוט הדבר. והכוונה בהתוועדות – בכדי להתעורר לתורה ומצוות מתוך חיות ושמחה ומרירות יחדיו. אלא שרואים במפורש האמור בדברי רז"ל: גדולה לגימה שמקרבת (אף שנזקקים לזהירות בזה, כמובן). והוא מובן גם כן, ומה במידת פורענות גזרו רז"ל על יינם משום שסוף־סוף יקבלו אמונתו. על אחת כמה וכמה במידה טובה, שעובדים על ידי זה לא־ל אחד באהבה וביראה ובידיעת ה'".

"קשה להתוועד מבלי לומר מעט 'לחיים'"

למעשה, הדברים מתחברים גם במובן הפרקטי, ולא רק בהיבט הרעיוני. "זה לא דבר הכי קל להתוועד עם בחורים בישיבה", מסביר לי הגה"ח הרב אליהו קירשנבוים שליט"א, משפיע בישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד ודיין בבד"צ לענייני ממונות של בית ההוראה כפר חב"ד, "מבלי לומר מעט 'לחיים'. המטרה של התוועדות, הלוא, היא לא רק להרצות דברים ולומר שיחות חינוך בפני הבחורים. שגם זה כשלעצמו דבר חשוב ונחוץ מאוד. אבל המשמעות של התוועדות היא להתעלות יחד, להתרומם קצת, לפתוח את הלב, ורואים בפועל שהתוועדות 'חמימה' ומרוממת פועלת הרבה על התלמידים. זה לא רק משהו פרטי כזה או אחר, אלא זה נותן 'לחלוחית' ומעצב את דמותם הרוחנית של הבחורים. אולם זו משימה מאוד קשה עבור משפיע לשבת עם תלמידיו ולהגיע למרחב הנפשי הזה של התרוממות והתעלות, ולהצליח לגרום לתלמידים לדבוק בנושא המדובר, באווירה החסידית שההתוועדות אמורה להשרות, ולגרום להם להתרומם ו'להתבשל' בו, מבלי לומר קצת 'לחיים'. צריך להסיר מעט את המחיצות הטבעיות, את הרישמיות. וזה נכון, גם, אך במידה הרבה יותר זהירה ומוגבלת, לגבי הבחורים. בלי שהבחורים עצמם אומרים 'לחיים', לפי ההגבלות הידועות שקבע הרבי, קשה להם מאוד להתרומם ו"להיכנס לעניין". ניתן לומר בזהירות, שרואים בחוש שכיתת תלמידים שאין לה את ה'חוש' לשבת בהתוועדות לומר מעט לחיים ולהתרומם יחד – חסר מאוד בהשפעה הפנימית של חסידות, דרכי החסידות והאווירה החסידית הכללית עליהם.

"מצד שני, פשוט וברור שאין שום היתר בנטילת משקה יותר מההגבלות שקבע הרבי. מלבד זאת שזהו היפך הגמור מרצון הרבי כפשוט, רואים במוחש שכאשר עוברים את הגבול – השתייה עלולה להביא להיפך הגמור מהתכלית הנרצית. בנושא זה של שתיית 'משקה' רואים בצורה חדה מאוד את עניין התערובת של טוב ורע: כאשר שותים מתוך מטרה של להתעורר מחסידות ודרכיה, במינון הנכון, ובזהירות הנדרשת – יש בכך דבר חיובי מאוד; אך כאשר אין זה כך התוצאות יכולות להיות שליליות מאוד. והיו דברים מעולם…".

"למעשה", מוסיף הרב קירשנבוים, "את התנודתיות הזאת בין "גדולה לגימה שמקרבת", בין המרכיב החיובי שיש באמירת 'לחיים'; לבין הצדדים הבעייתיים שבשכרות – אפשר למצוא כבר בכתובים, בחז"ל ובהלכה. הגמרא אומרת (בעירובין סה, א) "כל המתפתה ביינו – יש בו מדעת קונו", "כל המתיישב ביינו – יש בו מדעת ע' זקנים" ו"נכנס יין יצא סוד", ומצד שני נאמר: "אל תהי בסובאי יין" (משלי כג, כ). וידוע איזה דברים חמורים יש בחז"ל, בשל"ה ובעוד ספרי גדולי ישראל, וגם בשיחות של הרבי, אודות הדברים החמורים שעלולים לצאת משתיית היין".

לדברי הרב קירשנבוים יש להוסיף, מה שאמר המשפיע החסיד ר' שלמה חיים קסלמן – שהתוועדות שיסודה בעבירה על "גזירת המשקה" – לא יכול לצאת ממנה דבר טוב. היה זה, כפי שסיפר הרב יהושע מונדשיין (מופיע בספר "ר' שלמה חיים", עמ' 705), כאשר קבוצת בחורים התוועדו בינם לבין עצמם. זו הייתה התוועדות מרוממת, לגבי דידם, והמשקה נשפך שם כמים. כשנודע הדבר לר' שלמה חיים, סיפר את הסיפור הבא: בעירו של החוזה מלובלין אירע פעם, שהשמש שהיה ממונה להעיר את האנשים לאמירת סליחות, התאחר מעט בשנתו. כשהתעורר, רץ מיד להקיש על דלתות הבתים. כשעבר ליד ביתו של ה'חוזה', שפך עליו ה'חוזה' דלי מים – כי השמש ברוב חפזונו שכח ליטול ידיו בקומו משנתו. התברר אז, שכל אלו אותם העיר השמש בטרם נטל ידיו – לא התעורר משנתם לסליחות. ואילו שהשמש הקשים בדלתם אחרי שנטל ידיו, כן התעוררו לסליחות. למדנו, סיים ר' שלמה חיים את דבריושלא יכול לצאת דבר על ידי עשיית דבר שלא באופן הנדרש…

שתיית משקה  היא דרך להתרוממות הרוח או נתיב בריחה?

כפי שציינתי קודם, בזמנים האחרונים, יותר מבעבר – יש מודעות הולכות וגדלה לסכנות ולסיכונים שבשתיית משקאות אלכהולים. יש סכנות בריאותיות של ממש בשתיית יתר, ויש סכנה של התמכרות.

התמכרות היא שימוש חוזר בכמויות הולכות וגדלות של חומר או התנהגות הגורמים הנאה, אשר מביאים את המשתמש בהם למצב שבו מניעה של שימוש גורמת למצוקה ודחף להשתמש שוב. כלומר, זהו מצב של תלות נרכשת פסיכולוגית וגופנית, בחומר או בפעילות כלשהם.

התמכרות מתאפיינת בהתנהגות כפייתית שנועדה להשיג את אותו גירוי, אשר ממשיכה גם כאשר היא מובילה להשלכות שליליות ובאה על חשבונם של צרכים חשובים אחרים, פסיכולוגיים וגופניים כאחד (לדוגמה שינה או יחסים חברתיים). להתמכרויות יש שוני בצורת הביטוי של התופעה ובסוגי התוצאות אך הדרך שבה היא נרכשה לרוב זהה. לאורך זמן אין לאדם באמת שליטה בשימוש וההתמכרות מנהלת את אותו אדם. התמכרות היא בעיה שמקיפה תחומים רבים, היא עלולה לפגוע בתפקודו הנורמטיבי של האדם בתחומים רבים כגון יחסים בינאישיים ותחומים כלכליים.

התמכרות לאלכוהול היא בעיה מסכנת חיים שלעיתים קרובות מובילה למוות, בעיקר בשל מחלות כבד או כליות, דימום פנימי, התדרדרות מוחית, הרעלת אלכוהול, תאונות ואף התאבדות. בנוסף לפגיעה בריאותית ונפשית, אלכוהוליזם יכול לפגוע במעמד החברתי של המכור ויחסיו עם הסביבה. אלכוהוליזם המאופיין על ידי:

• רצון רב לצרוך אלכוהול.
• איבוד שליטה בעת שתייה (חוסר יכולת להפסיק).
• תלות פיזית בשתייה, עם תסמונת גמילה מאלכוהול במקרה של הימנעות.
• קושי הולך וגדל להשתכר (הסתגלות) – צורך בשתיית הרבה אלכוהול כדי להגיע למצב של שכרות.

נכון הוא שלא כל מי שנחשף לשתייה עלול גם לסבול מהתמכרות, אך מחקרים מראים כי יש פלח מסוים באוכלוסייה, מבחינה סטטיסטית, שהיחשפותם של בני הקבוצה הזו לאלכוהול עלולה לחולל בהם את ההתמכרות. ולשתייה מרובה, כפי שכבר ציינתי, עלולות להיות השלכות בריאותיות פיזיות (וגם נפשיות) מאוד לא פשוטות.

כמובן שההתמכרות היא לא תופעה חדשה, אבל ההגדרה שלה הולכת ומתחדדת בעשרות השנים האחרונות הרבה יותר מבעבר. בעבר הגדירו את המכור בהגדרות אחרות, "נופל" למשל. מן הזיכרון ההיסטורי החב"די בולטת בעניין זה דמותו של "הרב מוואלפא" (ראה בעניין זה מאמרו שלהר"י מונדשיין – כרם חב"ד, ח"ד כרך א, עמ' 129 ואילך), אחד מתלמידי הרב המגיד ומחבריו של אדמו"ר הזקן (כפי שמתאר זאת בעל הבית רבי). "מתחילה", כותב בעל הבית רבי, "היה הוא היותר גדול בהחברייא, וכולם היו הולכים לשמוע ממנו חזרת הדברי חסידות של הרב המגיד, שהיה חוזר על הדברים כהווייתן ובטוב טעם. אך אח"כ אמרו התלמידים שתולעת אוכלת בו, ונדחה משם, ונפל בשיכרות רחמנא ליצלן. וגם אז היה פה מפיק מרגליות, ואדרבה בעת שהיה נכנס היין היה יוצא הסוד". זהו תסמין מובהק של התמכרות. הרב מוואלפא ברח מהתמודדות עם הדחייה שלו בקרב חבריו – באמצעות בריחה לאלכוהול.

בהקשר זה של ההתמכרות לי מסביר הרה"ח ר' יעקב רסקין, איש חינוך במוסד "אהלי תורה" בקראון הייטס:

"הרבי לימד אותנו, וזו תובנה שפוגשת את המציאות (ואני ממליץ בהקשר הזה לעיין בהקדמה לספר "חובת התלמידים"), שכיום צריכים לדבר ישר ללב התלמידים, לכבדם, לדעת 'להגיע' אליהם. רק אז מתקיימת האפשרות שיתקיים בדברים שאנו מבקשים לטעם בקרבם – שיהיו הדברים נכנסים ללב השומעים. ולכן גם בסוגייה הזאת הייתי רוצה לדבר גלויות.

"ובכן, אם לומר זאת בכנות, קיימת תופעה של אנשים שאומרים 'לחיים' יותר מן הרצוי ויותר מן המידה. אני כמובן לא בא להטיף לאף אחד לא לשתות ולומר לו מה לעשות, כי מי אני ומה אני, אבל לו יכולתי הייתי מבקש לפתוח שיחה כנה אם האדם הרוצה לשתות ומוכן לשוחח על כך בלב פתוח. אני יוצא מנקודת הנחה שאדם זה, או בחור זה, מודע ל'גזירה' של הרבי. ואם הוא בכל זאת מרשה לעצמו לעבור עליה – הרי זה אחד מן השניים, או שנדמה לו שיש לו תירוץ טוב, או שהוא עושה זאת במודע איכשהו, וזה חשבון שלו מול עצמו ומול מצפונו.

"לכן, בסופו של דבר השאלה שלי למי שמעוניין לשתות משקה חריף היא: מהי המשיכה שלך לשתייה? איך אתה מרגיש עם עצמך קודם השתייה? מיהו ה"אני" שלך קודם השתייה, ומי הוא ה"אני" שלך כשאתה אחרי השתייה? איך אתה מרגיש לאחר השתייה? לפעמים, לאנשים קשה להיות מודע לשאלות הללו, לסיבה המניעה אותם לשתות. האם השתייה היא באמת כלי להתרוממות רוחנית, האם היא מדודה ובבחינת פרוזדור בלבד; או שזה בעצם ניסיון שלך לברוח ממשהו פנימי שיושב כמשקולת בתוכך? ואולי המשיכה הזאת לשתייה נובעת מסקרנות, או היא פרי של "מצב רוח" שנוצר באינטראקציה החברתית וכתוצאה מלחץ חברתי? [יש לזכור כי הרבה פעמים בחורים נגררים לשתיית יי"ש יותר מן הרצוי, בגלל סוגים שונים של לחצים חרתיים –ישירים או עקיפים] כשאברך, ועל אחת כמה וכמה בחור, מוצא את עצמו מעוניין לשתות מעבר למינימום ההכרחי המותר – עליו בהחלט להציב לנגד עיניו שאלות אלו".

[1] לצורך הכתבה נעזרתי במקורות אליהם הפנה את תשומת ליבי הגה"ח הרב נחום גרינוולד שליט"א רב קהילת חב"ד בליקוווד, ובמאמרו של הדיין הגה"ח הרב מאיר רבינוביץ שליט"א מכפר חב"ד, "דיני שתוי ושיכור – בין אדם למקום ובים אדם לחברו" (בקובץ "מבית הוראה – משולחן בית ההוראה של כפר חב"ד", גיליון 3, עמ' 16 ואילך). תודתי נתונה לשניהם.

[2] בנוגע לפורים היו התיייחסויות סותרות. בשיחה בה גזר הרבי את גזירת המשקה אמר הרבי: "רק בנוגע ליום אחד בשנה – פורים, אינני רוצה להתערב, מצד שני טעמים: טעם אחד הוא מצד זה שבפורים צריכים לאחוז ב"עד דלא ידע", ובשעה שאוחזים ב"עד דלא ידע", הרי ודאי שלא יהיה הדעת של היצר הרע לשכנעו לקחת משקה. והטעם השני, והוא העיקר: כיון שעד פורים מסתמא יבוא כבר משיח, שאז הרי יהיה "כולו משקה" – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"".

יחד עם זאת, מאוחר יותר אמר הרבי (תורת מנחם תשד"מ ב, שיחת תענית אסתר): "במשך כל השנה כולה – הרי זה דבר המאוס ומושלל לגמרי, כמבואר בארוכה בשיחות כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו. אמנם, בימי הפורים, ישנו החיוב "לבסומי עד דלא ידע", וזאת – כאשר עושה זאת אך ורק מפני ועל פי צווי התורה, ובאופן כזה – הרי התורה שומרת עליו שלא יבוא לידי ענין בלתי רצוי".