בחמישים וארבע שנות חייו בעלמא דין ובחמש עשרה שנות נשיאתו
בעול נשיאות חב"ד המשיך כ"ק אדמו"ר האמצעי לשכלל ולהעמיק את תורת
חב"ד ולשקם ולפתח את חסידות חב"ד כתנועת המונים. אם אביו אדמו"ר
הזקן היה מייסד של תנועה רעיונית חלוצית סוערת, בא אדמו"ר האמצעי ושיבץ אותו במשבצות
של בניין המשתית יסודות עמוקים וארוכי הטווח, ההולכים ונמשכים לדורי דור בתנועה
מתמשכת.
למעשה, פרשת ההלשנה, המעצר והמשפט – שבמידה רבה גם בה כרוכה
פרשת התסלקותו – קשורים קשור הדוק להיבט הזה, מהצד הפיננסי שלו, בפועלו של
אדמו"ר האמצעי – סיפור המאמץ לשיקום החצר של משפחת בית הרב והמשכיות
חב"ד כתנועה ממוסדת ומיושבת.
בשורות הבאות אבקש "לעשות סדר" בתמצית לסיפור
המלא של מעצר ומשפט אדמו"ר האמצעי, בשנתיים האחרונות לימי חייו בעלמא הדין.
בשנת תקע"ב (1812), בהיות אדמו"ר הזקן בן 67
שנים, התחוללה פלישת נפוליאון לרוסיה – פלישה שהייתה מאורע מרכזי במסגרת מלחמות
נפוליאון. עד למלחמת העולם השנייה, הייתה מלחמה זו למלחמה בה"א הדיעה של
רוסיה – "מלחמת המולדת" כפי שכונתה בפי הרוסים.
בתמוז תקע"ב חצה ה"גראנד ארמה" הצרפתי –
שמנה כ-700 אלף חיילים (סכום אדיר במונחי הימים ההם, שניתן להקביל אותו במונחי
האכולוסייה העולמית בזמננו לעשרות מיליונים רבים) – את נהר היימן כשפניו לכיוון
מוסקבה.
האסטרטגיה הרוסית – לנוכח מודעתה לעובדה שלצבאה חסרים
האמצעים להילחם מול הצרפתים בקרב פנים אל פנים – הייתה אסטרטגיית "האדמה
חרוכה". המטרה הייתה למשוך את הצרפתים אל מעמקי רוסיה כשהחורף הרוסי
והשיבושים באספקה יסייעו להביס אותם.
שילוב שתי העובדות – הכמות הכבירה של חיילי
הצבא הצרפתי הפולש ואסטרגטיית נסיגה מחושבת – גרם לכך שתוך כחודש דרסו הצרפתיים
ערים רוסיים רבים.
כך, בחודש אב היו הכוחות הצרפתיים קרובים מאוד לאזור
מינסק. אדמו"ר הזקן, שכידוע סבור היה שניצחון נפוליון משמעותו מכת מוות ניצחת
ליהדות ברוסיה – תמך נמרצות וקיווה לניצחון רוסי. "מפני תכלית שנאתו
אליו", אל נפוליון – כך כותב אדמו"ר האמצעי באיגרת מסכמת לאותה שנה –
"הוחלט אצלו לברוח".
בסוף חודש אב אדמו"ר הזקן – עם כל משפחתו
המורחבת ומה שניתן היה ליטול מן הרכוש – יוצא לדרך ומיטלטל בין ערים שונות ברוסיה.
בתחילת חורף תקע"ג הוא כבר מקבל ידיעות על מפלות של הצבא הצרפתי – ובעצם על
סימנים שמעידים כי אסטרטגיית "האדמה החרוכה" אכן עושה את שלה. הפמלייה
כבר מתכננת את דרכה חזור לרוסיה הלבנה, אבל אדמו"ר הזקן מתקרר מאוד, ואחרי
חמישה ימים של מחלה נתסלק לבית עולמו בכפר פיענא ביום כ"ד טבת תקע"ג
בגיל 68.
מלבד החפצים שלא היו נתינם להיטלטל והבתים שנשרפו
כאשר הצרפתים עברו במקום, בדרך גם נאלצו להפקיר הרבה מהרכוש כדי לאפשר בריחה נוחה
יותר, כמו גם העלות הכבדה של עצם המסע המורכב. במכתב שכתבה בקיץ תקע"ג
"אל האגודה לעזרת נפגעי האויב" מספרת הרבנית שטערנא אשת אדמו"ר
הזקן כי "בזמן הקרבות בעיר קרסנוי ועל יד סמולנסק" אדמו"ר הזקן
"השאיר עגלה ובה סחורת משי מוסקבאי בשווי עשרת אלפים רובל כסף ושאר חפצי בית.
נגרמו הפסדים – גם מפלישת האויב וגם מהדרך – בסוסים, בבקר, בכסף מזומן, בסחורה
העומדת למכירה ובדברי רכוש שונים בסך יותר משישים אלף רובל". הפסדי הרכוש
וההוצאות למסע האדיר הזה – הובילו אפוא להפסד של 60 אלף רובל כסף, סכום אדיר באותם
ימים.
כאמור, אדמו"ר הזקן נסתלק כשכבר חשבו או
התחילו לחזור לליאדי. עם הסתלקותו, נותרה משפחת בית הרב בחוסר כל. "בהגיעי
לביתי כעבור שנה", ממשיכה ומספרת הרבנית שטערנא, "לא מצאתי בעיירה ליאדי
שום בית משלי [מהחמישה שעזבו בעת בריחתם מהעיירה], שנשרפו על ידי אויב".
בעת הסתלקות אביו אדמו"ר הזקן – היה
אדמו"ר האמצעי בעיר קרמנצו'ק, לשם נשלח לתור אחרי מקום מגורים שבו יגורו
לבינתיים משפחת בית הרב. "וביום הגיע השמועה הרעה הזאת [על ההסתלקות] לכאן
קרימנצוק, כי לא זכיתי להיות בעת הסתלקותו, נפלתי לארץ כל הלילה ולא היה בי דעת
כלל".
עם ההסתלקות, נטל אדמו"ר האמצעי את
האחריות לבני משפחת הרב. כך הוא מספר באיגרתו: "נתחזקתי קצת לפקח בעין חמלה ורחמנות יתירה שעל אמי
הרבנית תחי' ואחי וגיסי וכל בני ביתם, אשר יושבים בחושך ויגון גדולך כזה בכפר של
גוים בדוחק גדול. ונתעוררו אנ"ש דכאן ושלחו [ששה אנשים עם] ששה עגלות טובים
ומהודרים אחר כל בני ביתנו, להוציאם ממסגר אסיר ולהביאם לכאן".
אדמו"ר האמצעי החליט להישאר עם כל משפחת
בית הרב בקרמנצ'וק עד הקיץ, כי המעבר בחורף הוא מסע בלתי פשוט כל עיקר, וגם כי לא
באמת יש להיכן לחזור.
בינתיים חסידים רבים של אביו אדמו"ר הזקן
שלחו לו כתב "התקשרות", ואדמו"ר האמצעי כותב להם בבקשה: "זכרו
חסדי אבות לבנים, לנחמם ולהשיב נפשם בעת צרתם הגדולה הזאת" – שכל חסיד ישלח
לקרמנצו'ק את דמי ה"מעמד" כדי שבאמצעותם יוכלו בני משפחת אדמו"ר
הזקן להתכלכל ולשוב לרוסיה הלבנה ולהחזיר עטרה ליושנה.
אדמו"ר האמצעי מינה את החסיד רבי פינחס
רויזעס שיק משקלאב להיות האחראי על מערכת האיסוף המיוחדת של דמי ה"מעמד",
שמטרתם כאמור כלכלת בני משפחת הרב ושיקום מרכז החסידות והמשפחה של הרבי – וצירף לו
עוד שני חסידים חשובים שיעבדו יחד עמו: רבי זלמן רויזעס סלונים ורבי שלמה פריידעס
(פרידמן).
למרות שמדובר היה בתקופה מאוד קשה (רבע מתושבי
רוסיה הלבנה מתו במלחמה הנוראה ההיר), החסידים פתחו את ליבם למען המשך בית רבינו.
סכום הנדבות עלה על 35,000 אלף רובל, סכום שאיפשר את בניינה ושיקומה של החסידות
בעיירה ליובאוויטש.
שתים עשרה שנה אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן
ואחרי מסע איסוף הכספים למען שיקום החצר וכלכלת המשפחה המורחבת של בית הרב, נוחתת
על שולחנו של ניקולאי חוונסקי – מי שהיה באותה עת המושל של ארבעת הפלכים: ויטבסק,
מוהילוב, סמולנסק וקלוגה – תלונה ראשונה מבין שלוש שימשיכו ויגיעו בתקופה הקרובה
אל שולחנו על תנועת חסידות חב"ד ועל אדמו"ר האמצעי באופן אישי. באותו
זמן היה אדמו"ר האמצעי במסע במעיינות המרפא בקארלסבד, בגלל חולשתו הגדולה.
ההלשנה הייתה בנויה מכמה מרכיבים. ראשית, התקפה
על ערכי החסידות.
"אחת ממגמותיהם העיקריות [של החסידים]",
נכתב בכתב התלונה, "היתה לבטל הערכה כלפי אנשים הראויים לה מצד מעלתם. לטענתם
כל האנשים שווים ואין שום סיבה שאדם אחד יעריך את השני וכולם צריכים להיות שווים.
בהדרגה הם הגיעו לידי זלזול בכל האנשים המכובדים וסירבו לציית למורים ולמנהיגים
הרוחניים".
"בנוסף לזאת", נכתב בתלונה, "הם
מנהיגים שיטה חדשה לשחיטת בהמות שהם המציאו במטרה לחזק את הכת. בזה הם גרמו להרס
וחוסר תיאום עד כדי כך שבן ואב אינם אוכלים בשר מאותה שחיטה. הם גם משתמשים
בשוחטים אך ורק מהכת שלהם. בזה הם מספקים פרנסה לאנשיהם ומונעים מקור מחיה מאלה
שאינם משתייכים לכת. כמו
כן, הם תמיד השתדלו ועדיין משתדלים עכשיו בכל מיני דרכים שונות למשוך אליהם צעירים
להצטרף אל הכת. בדרך כלל הם עושים זאת על ידי סיפורים ומעשיות בדאי המביאים עובדות
הקשורות למעשי נסים של רבם. באמצעים אלה התחזקה הכת".
התרופה
שמבקש המתלונן במרכיב הזה של תלונתו (וזו היא תלונתו הראשונה) היא זו: "שהשלטונות
ינקטו באמצעים בכל תוקף סמכותם כדי לרדוף ולהשמיד את הכת הזאת. ובינתיים להוציא צו בהתאם
לחוק אודות היהודים, שלא יתקיימו בתי כנסיות בנפרד במחוז היהודים האמיתיים וכל שכן
בתוך בית כנסת גדול אחד השייך להם. ובינתיים לאפשר ליהודים האמיתיים להתגבר על
המחסור באספקת הבשר, שלא יוכלו להכריח אותם להשתמש בשחיטת הכת הנכפית עליהם".
המרכיב
השני בהלשנה היה מתקפה אישית נגד אדמו"ר האמצעי כמי שרודף בצע וכמי שחילק את
הכספים שנאספו בזמנו סמוך לפטירת אביו לשימושים אישיים בניגוד למובטח: "מכתבי
יד אלה משתקפת בבירור אהבת הבצע של הרב. במקום להשתמש בסכומים העצומים שגבה
מהיהודים למטרות מועילות הוא מחלק את הכספים בין קרוביו כפי העולה על רוחו. הנני מבקש בהכנעה מהוד
רוממותו, להכניס עצמו לענין הזה, לעיין ולדון במצב הבלתי נסבל הזה, ולטהר את חיי
הדת של קהילתנו מהתוקף של הכת הסוחפת הזאת, הגורמת נזק רב לכל עמנו, למנוע
מהיהודים האמיתיים בזיון, ולחלצם מלחץ ונקמה של הכת הזאת" (מנוסח התלונה
השנייה).
המרכיב
השלישי בהלשנה הייתה הטענה שאדמו"ר האמצעי עבר על החוק הרוסי כשאסף כספים. כפי
שהסביר המושל חוונסקי במכתב שבו מורה לחוקרים לעצור את אדמו"ר האמצעי
לחקירה: "בחוק המקויים בידי הוד
מלכותו ביום 9 לדצמבר שנת 1804, חוקת היהודים סעיף 52, נאמר: "היות והרבנות
היא משרה של כבוד ולא עסק ריווחי הרבנים מוזהרים בכל תוקף מצבירת נכסים וגביית
כספים, מעבר לשכר הנקוב שהקציבה להם הקהילה.
מצב זה הכריח אותי להביא את הנושא לבירור הראוי על ידי חקירה
פורמלית ולהזמין לכאן את הרב שניאור, והריני מטיל עליכם לערוך זאת ביחד".
בחיים
חיותו של אדמו"ר הזקן החיכוכים בין מקהלות החסידים למקהלות
ה"מתנגדים" היו בשיאם. בהרבה ערים ועיירות יהודיים שבהם נתמקמה קהילה של
חסידים, נעשו נסיונות להצר את צעדיהם ולדחוק את רגליהם, ומאידך החסידים התאמצו בכל
עוז להרחיב את הקהילות, לבססם ולהביאן לידי שגשוג בגשמיות וברוחניות. הרבה
מהחיכוכים היו קשורים לשחיטה החסידית, לבתי הכנסת ולעניינים נוספים העומדים בטבורה
של קהילה יהודית ומטבע הדברים שחילוקי דעות לגביהם עשויים לעורר מחלוקות וטרוניות.
מבית
אדמו"ר הזקן נעשו נסיונות להשכין שלום ולהגיע לעמק שווה – וכולנו הרי מכירים
את הדברים המופלאים שכתב רבינו בעת צאתו ממאסרו הידוע באיגרת "קטונתי": "לזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות
אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, לאחוז במדותיו של יעקב שאר
עמו ושארית ישראל, שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך. לבלתי רום
לבבם מאחיהם כו', ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו. הס מלהזכיר באזהרה
נוראה, רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב
חימה. ורוח נכאה כו'. וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'".
בין
השנים תקס"ב – לתקס"ט נעשה מאמץ כזה בעיר וויטבסק. ממסמכים שבידינו (תכף
נספר גם כיצד נשתמרו המסמכים הללו…) עולה כי קרוב משפחתו של אדמו"ר הזקן
מצד רעייתו הרבנית שטערנא שכידוע באה מבית משפחת סגל העשירה שבויטסבק – סביר
שמדובר באחיין – שלא היה שייך לתנועת החסידות, היה מין גורם מתווך להשקטת אש
המחלוקת בוויטבסק בין הצדדים הניצים.
במכתבים
משותפים של אדמו"ר האמצעי ורבי אהרון הלוי הורביץ מסטרשלה אל אותו קרוב משפחה
אנו מוצאים דברים בעניין זה. כך למשל כותב לו אדמו"ר האמצעי: "ה' ירבה
ברכה ושלום לשאר בשרי, אהובי, חכם ונבון מפורסם עושה חסד… מכתבו קיבלתי על ידי
דודי מוחזק כתב זה, והיה לרוב נחת לאדוני אבי לראות אשר לבבך שלם אתנו (יתן לנו ה'
מנוחה), שיהיה לך העוז להרחיק לשונות שקר וכו'".
לקרוב
המשפחה הזה קראו שמחה קיסין – והוא הוא שכעבור כעשרים שנה הלשין על אדמו"ר
האמצעי ועל החסידות.
מה
היה המניע של המלשין הזה, שזה עתה ראינוהו כקרוב וכידיד לאדמו"ר האמצעי?
ובכן,
כפי שכבר ציינתי מקודם, החסיד שהופקד על קופת הכסף שנאסף על ידי החסידים למען בית
הרב אחרי פטירת אדמו"ר הזקן והמשבר הכלכלי העצום שפקד את בית הרב בעקבות
המלחמה הגדולה, היה רבי פינחס רויזעס שיק, ה'חוזר' הנודע ואחד מגדולי החסידים. הוא
נפטר בשקלוב חשוך ילדים. לא ידוע לי על שום תיעוד המתאר איך וכיצד חולק עזבונו –
שברור שהיה עשיר ביותר הן בהנחותיו והן במכתבים, איגרות ומסמכים יקרי ערך הקשורים
לפועלם של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, שהרי רבי פינחס היה אחד החסידים
הקרובים אליהם ביותר ויצק מים על ידם שנים רבות.
איך
שלא יהיה, המסמכים שהיוו תשתית להלשנה כנגד אדמו"ר האמצעי – ובהם המסמך
העיקרי בכתב ידו של רבי פינחס שבו מפרט את דרך חלוקת 35,000 הרובלים שנאספו במגבית
הגדולה למען בית הרב – הגיעו מעזבונו של רבי פינחס לידיו של אחד מאחייניו.
אחיין
זה שאיננו יודעים את שמו היה שותפו של שמחה קיסין למזימת ההלשנה. ככל הנראה,
השניים סברו שבידם "חומר מפליל" נגד אדמו"ר האמצעי. הם ניסו תחילה
"לסחוט" את הרבי לקבל דמי "לא יחרץ", "דמי השתקה",
בתמורה לגניזת החומר המפליל אולם נענו בשלילה. בתגובה מימשו את איומם ופנו לתביעה המחוזית
באמצעות המושל חוונסקי.
נדמה
לי, שכדי לא להצטייר כמי שבעד בצע כסף מלשינים על רבנים מבני עמם, החליטו הללו
לעטוף את תלונתם-נקמתם בכסות אידיאולוגית, וכך ניסחו כתב האשמה מגוחך ומרושל למדי
(שעיקריו הלוא כבר נידונו קודם לכן ונדחו שעה שהחסידות קיבלה אישרור חוקי רשמי, כשנקבע
כי אדמו"ר הזקן פעל שלא בניגוד לחוק) נגד תנועת החסידות כתנועה שמצרה את צעדה
של ה"יהדות הישנה".
בעל
ה"בית רבי", שלא הכיר את המסמכים המעידים על קרבתו של קיסין
לאדמו"ר הזקן ולאדמו"ר האמצעי – כפי שעולה מן המכתבים שכתבו לו
אדמו"ר האמצעי ור"א מסטראשלה ושאותם הגיש כראיות בתיק התלונה שלו נגד
אדמו"ר האמצעי – חשב שאכן היה מניע אידיאולוגי מסוים להלשנה הזאת: "המלשין
היה מנכבדי וויטעבסק ואיש עשיר ושאר-בשרו של רבינו (כפי הנראה היה שאר-בשרו ממשפחת
אמו), והיטב חרה לו על עדת החסידים בכלל ועל רבינו בפרט, ונתן עיניו ברבינו
להלשינו, ולהתחבר עם איש בליעל בדומה לו, בן-אחיו של הרה"ח המפורסם ר' פנחס
שקלאווער זלה"ה שהיה לו לעזר לבצע מעשהו כו'….".
אבל
לאור הרקע המתואר על הקשר (שעולה מפורשות מנוסח המכתבים עצמם שנלאינו מלצטט בכתבה
זו) בין קיסין לרבותינו ולבית חב"ד, נדמה שהמשך דבריו של הבית רבי הם הם
המניע העיקרי והיסודי של ההלשנה: "אחר-כך במשך שנים רבות נפטר הר"ר פנחס
בליובאוויטש והוא היה חשוכי בנים רחמנא ליצלן, וירשו בן-אחיו שהיה איש רע ובליעל,
ומצא בתכריך הכתבים [של] הר"ר פנחס את מכתב רבינו, ונתן עיניו בממון. ושלח
לרבינו שיתן לו סך נכון, ובאם לאו ילשין אותו על פי מכתב זה. רבינו השיב שלא יתן
אפילו פרוטה אחת, שום מעשה עול לא נמצא בזה, וביכולתו לעשות מה שירצה. ואז היטב חרה לו והתחבר ביחד
עם רעו בדומה לו האיש מוויטעבסק, והמתיקו סוד איך להלשינו".
בל'
תשרי תקפ"ו עוכב אדמו"ר האמצעי לחקירה בעניין ההלשנה המפורטת. במסמך
שכתב המושל חוונסקי למפקד משטרת ויטבסק הוא כותב לו: "נחוצה לי פגישה בארבע
עיניים אודות כמה נושאים עם הרב היהודי הסוחר מהמעמד השלישי בערקע שניאור המתגורר
בפלך מוהילוב בעיירה ליובאוויטש. הריני מציע לכבודו לנסוע לשם, ואחרי שהרב יראה
מכתב זה, תזמינו אותו לבוא אלי יחד אתכם לוויטעבסק".
במסגרת
בדיקת התלונה עוכבו, יחד עם אדמו"ר האמצעי, לחקירה (כעדים ולא כחשודים) גם
החסיד ר' זלמן סלונים רויזעס והחסיד ר' שלמה פריידיס – שניהם משקלוב. מעניין לציין
שגם רבי אהרון מסטראשלה עוכב לחקירה – כעד ולא כחשוד – בעניין זה, באמצע חודש
חשוון.
לא
ניכנס כאן לפרטי החקירה עצמה, שדנה סביב אותן הנקודות שתיארתי מקודם, ולא נציין
אלא כמה דברים מעניינים שצצו במהלך החקירה. אחד מהם הוא מסמך שנמצא בביתו של
הר"א סמטראשלה בנוגע לאיסוף המעמד של החצר שלו, והחוקרים הציגו מסמך זה בפני
אדמו"ר האמצעי שיסביר להם מה פשר דף חלוקת כספים זה.
הרב
שלום דובער לווין שליט"א, מי שחיבר את הספר "מאסר וגאולת אדמו"ר
האמצעי" על פי מסמכי החקירה שנתגלו אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, העיר על כך
כדלקמן: "בחקירה הזאת מודיעים לרבינו שבביתו נמצאה רשימת תרומות והתחייבויות
למעמד הרה"ק ר' אהרן מסטאראשעלע, ומתבקש להשיב איך הגיעה הרשימה לביתו,
ורבינו משיב שמעולם לא ראה רשימה זו. הענין נראה באמת מוזר, איך
הגיעה רשימה כזאת לבית רבינו. אמנם בעצם הימים האלו הובא גם
ר' אהרן הנ"ל למאסר ולחקירה. מסתבר אם כן שהרשימה נמצאה בחיפוש בית של ר'
אהרן הנ"ל, בעת מאסרו, ובטעות (או במכוון) נשאל על כך רבינו".
על
דרך הספקולציה אנו יכולים להעלות השערה, שמא אותו קיסין – שהיה מודע מן הסתם למחלוקת
שהתעוררה בין שני גדולי תלמידי אדמו"ר הזקן, שהיו כאחים בלב ונפש:
אדמו"ר האמצעי הר"א מסטראשלה – ניסה "לנגן" על מחלוקת זו
ואולי קיווה בליבו שהר"א מסטראשלה יעיד עדויות שיאפשרו את הפללת אדמו"ר
האמצעי. כמובן שדבר זה לא קרה, כי גם אם ניתק חוט האהבה והקשר בינו לבין
אדמו"ר האמצעי, היה אדם קדוש ונעלה באופן מבהיל.
פרט
מעניין אחר שעולה בחקירה הוא עדותו של חוקר שנשלח לליובאוויטש לבדוק את בית הכנסת
ואת הספרייה, שנבנו מכספי המגבית שהתקיימה בשנה של הסתלקותו של אדמו"ר הזקן,
וכך מספר אותו חוקר:
"גודל
בית כנסת הוא, באורך 10 וברוחב 6 סאזשין ובגובה 6.5 ארשין [האורך לערך 21.3 מטר
והרוחב 12.8 מטר, כ-280 מ"ר]. בנוי בצורת בנין מגורים, והוא חדר אחד לא גדול
שאליו יש כניסה משני הצדדים, ובנוי בצורה שאפשר לראותו כולו, ושיהיה בו מקום
בריוח. סבור אני שלא עלתה בנייתו יותר מ2000 רובל.
בתוכו יש חפצים הדרושים לפולחן היהודים, שמקשטים בו את בית הכנסת:
"*)
לוחות עשרת הדברות הכתובים על שלוש דפי קלף [=שלושה ספרי תורה [כאן ואח"כ
מכנה את ספרי התורה בשם עשרת הדברות]. ולעיל בחקירתו של רבינו אמר שיש בו 4 ספרי
תורה. אחד מהם לא היה בבית הכנסת בעת ביקורו של החוקר – הערת הרשד"ב לווין].
לדעתי זה שוה 640 רובל. *) שמונה וילונות מבדים שונים
234 רובל. *) שתי מפות 14 רובל. *) 7 מנורות עשוים ברונזה מקושטים בקריסטל
בגודל בינוני 315 רובל. *) 10 פמוטים קטנים עשוים פח 2.50 רובל. *) באמצע בית הכנסת עומדת
בימה של עץ ועליו שלחן קריאה 20 רובל.
סך הכל: 1258 רובל 50 קאפייקעס.
"חוץ
מזה לא נמצאים בו שום קישוטים או חפצים. באותו בית הכנסת לא מצאתי שום
ספרים, אבל בבית הרב שניאור מצאתי 611 ספרים מסודרים ב-4 ארונות. כששאלתי מאחד התלמידים, הסביר
לי, בלי שבועה, שלא רגילים להניח ספרים אלו בבית הכנסת, אבל נותנים אותם בידי רב
כשצריך לעיין בהם".
בו'
כסלו תקפ"ו, אחרי שהסתיימו החקירות, אדמו"ר האמצעי ביקש שישחררוהו
מהמעצר, ובי' כסלו אכן שוחרר.
מתיק
החקירה מסתבר שבאמת עיקר החקירה התרכז בשאלה האם המגבית שערך אדמו"ר האמצעי
נוגדת את חוקת היהודים של דצמבר 1804 (תקס"ה), סעיפים 49 – 54.
במהלך
השנה הבאה – מי' כסלו תקפ"ו עד י"א כסלו תקפ"ז הערכאה המקבילה לבית
משפט השלום ביררה את העדויות ואת החומרים (בין היתר בדקו: האם דמי
ה"מעמד" משמשים כמין "מס שבחובה" שחייבים לשלם לאדמו"ר
האמצעי). בי"א כסלו תקפ"ז בית המשפט העליון של מוהילוב מזכה את
אדמו"ר האמצעי מההאשמות שטפלו עליו. הוא מעביר את הפסק לאישרור התובע הכללי
של מוהילוב, שבט"ז שבט אותה שנה מאשרר את פסק הדין.
אולם
המושל חוונסקי לא קיבל את הפסק הזה. הוא ערער לסינט העליון של רוסיה בפרטבורג על
ספק הדין של בית המשפט העליון של מוהילוב.
על
תקופת הערעור סיפר ה"בית רבי":
"הנה
המשפט שלו לא נגמר אז לגמרי, כי אם שנשלח לפטרבורג והוגש לפני שרי מושב הסאנאט
לשמוע מה יאמרו המה על זה, ועל כן היה רבינו מתפחד שמא יקחוהו לפטרבורג. וגם אז
היה העלילה דוויליז, והמלשינים סבבו דבר העלילה גם אליו, והיה מתפחד מאד גם מזה,
ולא נח ולא שקט, עד ששבה מחלתו אליו שנית. והנה בקיץ תקפ"ז נשמע
שבודאי יקחוהו לפטרבורג, ונסע להאדיץ מקום מנוחת אביו רבינו הגדול נ"ע, ובכל
הדרך היה מלא רוגז ודינים ולא דרש ד"ח כלל ולא רצה שיתקבצו אליו אנ"ש.
וגם כשהיה רוצה לכתוב ד"ח היה מזדמן לו מניעות וכמה פעמים נפל העט מידו, וזה
היה לו לסימן על תוקף הדינים ר"ל. והיה אומר תמיד שהוא מתירא משנת תקפ"ח
שמרומז עליו גזירות ר"ל, והתחיל לרמוז לאנ"ש על-דבר הסתלקות. פעם אחת
אמר: הנה אאמו"ר נ"ע היה בן נ"ד שנה כשנלקח לפטרבורג בפעם השנייה,
ונתנו לו אז ברירה מן השמים, או יסורים או הסתלקות, ובירר יסורים; ולפי הנראה
שאופן השני הניח לי (וכן היה שנסתלק בן נ"ד שנה מכוון).
"אחר-כך
בא להאדיץ על ימים נוראים בשנת תקפ"ח והיה כמה פעמים על קבר אביו רבינו הגדול
נ"ע, ונתקבצו לשם מכל הסביבות, ודרש ד"ח הרבה בבית-המדרש שלפני הקבר.
פעם אחת הלך להשתטח ושהה זמן רב, ואחר-כך יצא משם בשמחה רבה ופניו שוחקות, ואמר:
פעלתי מאאמו"ר נ"ע שיפטרוני מהרבנות. וחשבו אנ"ש שכוונתו הוא שיסע
לאה"ק תובב"א, שהיה רצונו לזה תמיד. ואמרו לו אנ"ש: למה לאדונינו
לדבר כדברים האלה, איך תעזבו אותנו כצאן בלי רועה? והשיב להם: הלא עמכם חתני
הרה"ג רבי מנחם מענדל שי', הוא יהיה לכם לרועה נאמן. והשיבו לו אנ"ש:
בודאי לא תהיה זאת (שלא יניחו אותו לאה"ק תובב"א)
"אחר-כך
נסע משם לשוב לביתו ונסע דרך עיר ניעזין (פלך טשערניגאוו), ושם נחלה מאד והוכרח
להתעכב שם. והשיגו דאקטורים [- רופאים] גדולים מאד כו', אך כולם פה אחד אמרו שאין
יודעים תרופה למחלתו, ואעפ"כ נתנו לו רפואות וסממנים חריפים לחזקו קצת, וגם
הזהירו אותו שלא יאמר ד"ח כלל, וזה היה לו למורת רוח מאד ואמר "קצתי
בחיי" כו'".
*
ונסיים
בדבר טוב, מה שסיפר ה"בית רבי" על האופן שבו חגגו החסידים ביום חג גאולת
אדמו"ר האמצעי ממאסרו: " היום
הזה נקבע לאנ"ש ליום-טוב ומשתה ושמחה, ואין אומרים בו תחנון כו'. ולמלשינים
שלם ה' גם כן כמפעלם, כי האיש מוויטעבסק היה מגבירי העיר ואציליה, ואחר-כך העני
מאד וגם נעשה שיכור גדול חובק אשפתות. וביו"ד כסלו כשהיו אנ"ש חוגגים
ושותים לחיים עבור שמחת רבינו, היה הוא בא ואומר: הלא אני עשיתי לכם השמחה, תנו לי
שכרי כו'. והיו משקים אותו עד שהיה נופל שיכור כמנהגו כו'".
____
מקורות:
מאמר זה נכתב על בסיס המקורות הבאים: הרב חיים מאיר הילמן, בית רבי, חלק ב, פרקים
ד-ה; הרב יהושע מונדשיין, המסע האחרון – מסעו של האדמו"ר רש"ז בעל התניא
בעיצומה של מלחמת נפוליאון לאור מסמכים ותעודות חדשים גם ישנים, ירושלים
תשע"ב; הרב שלום דובער שי' לוין, "מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי – תיק
המסמכים, החקירות וההתכבות שבין המושל חאוונאסקי לבית המשפט, החוקרים
והסינט", ניו יורק תשנ"ח; וראה: הרב יוסף יצחק בורובסקי, "אשכבתא
דרבי – הסתלקות כ"ק אדמו"ר האמצעי", באהלי ליובאוויטש (ד), שבט
תשנ"ו, עמ' 13 – 25.
על דמותו הענקית והגאונית של אדמו"ר הרש"ב ועל המהפכה שחולל, שעיצבה את דמותה של חב"ד כחיל חלוץ להתמודדות עם המודרניות * שיחה עם רבי נחום גרינווואלד, עילוי חב"די נחבא אל הכלים, שעוד בצעירותו התפרסם בקרב יודעי ח"ן על שום השילוב המיוחד בין בקיאות בלתי רגילה הן בנגלה הן בקבלה והן בחסידות, והן בידע היסטורי כללי של כל תולדות ההיסטוריה של עם ישראל.
החסידים לרגע לא חשבו שהמדינה היא גאולה. הם ידעו היטב כי מי ששולט בה אינו נאמן כלל למסורת, וכי בחלקם הם אפילו מנגדים מובהקים למסורת ישראל סבא. הם ידעו כי עדיין אתגרים רבים נכונו לה בגשם וברוח. אבל עדיין – להתעלם מהנס הזה, מהמתנה שה' נתן לעמו, אחרי האסונות הכבדים שניתכו על ראשו, לזאת הם לא יכלו.