את הגאון הגדול, החסיד, הדיין רבי מאיר אהרון זצ"ל – רב רבנן, הרב של הרבנים – אני מכיר מגיל מכיתה ג'. במשך שנים רבות הוא היה הבוחן בתלמוד התורה חב"ד ליובאוויטש לוד, בכל שבועיים בחן אותנו. וכך בכל השנים מכיתה ג' ועד כיתה ח' ועד בכלל, הרב אהרון היה בוחן אותנו פעם בשבועיים (היה זה בימי שלישי) במשך כשעתיים. כבר כילדים קטנים, ולאורך כל השנים, הייתה לנו כולנו יראת כבוד מיוחדת מפניו, ולכל משך המבחן דומיה עמוקה הייתה שוררת בחלל הכיתה.
שנים אחר כך זכיתי ללמוד מפיו במשך כמעט שנה בכולל הנכבד והיקר שבראשו עמד, כולל "אור יעקב", כך שהקשר בינינו היה גם קשר של תלמיד צעיר וגם קשר של תלמיד בוגר.
כאשר ביקשתי ממנו לקיים שיחה מיוחדת ומקיפה לכבוד ראש השנה תשע"ט עבור מגזין כפר חב"ד, לא כזר באתי אליו, אלא כתלמיד מכיר מזה שנים רבות.
הרב זצ"ל היה אז בתקופת הפוגה של המחלה שתקפה אותו. את הראיון – כך אמר לי כמה פעמים – הסכים לקיים על רקע המחלה ועל רקע רצונו להביע את חזונו ותחושתו שעליו להספיק כמה שיותר, כי מי יודע עד מה.
הגעתי אליו בשעת ליל מוקדמת ויצאתי בשעת ליל מאוחרת מאוד. זו הייתה שיחה שאני מאושר על הזכות שהייתה לי לקיים אותה, לא רק בגלל שעות מדהימות במחיצת גדול בתורה ובענווה בקנה מידה עצום, אלא גם בגלל שלאורך כל מספר שעות השיחה הארוכה בינינו, קרן הרב בחיוך ובשמחה.
אחרי שיצאתי מכתלי חדרו מוקף הספרים, כתבתי לעורך כפר חב"ד הרב מנחם כהן: יצאתי מסוחרר לגמרי… ואכן יצאתי מסוחרר לגמרי… לשמחתי הגדולה הרב אהרון היה מרוצה מהתוצאה, וכך כתב לי בתשובה לשאלתי: "כן אני שבע רצון מהכתבה וייש"כ וכוח"ט ולשנה טובה ומתוקה ממש".
תהא נשמתו של חסיד וגאון ועניו מופלא זה צרורה בצרור החיים.
הנה הכתבה כפי שהוגהה על ידי הרב זצ"ל:
את השיחה ביקשתי לפתוח בפרקים בחייו של הגר"מ אהרון. ככל שהסיפור קלח מפיו של הרב, הבנתי כי טמון בו מסר חינוכי עצום. אכן, סיפורו של הגר"מ אהרון מעיד על כך שניתן להגיע לגדולות בתורה וביראה, גם אם תנאי הפתיחה לא בהכרח נוחים במיוחד. נצעד אפוא בפרקי גידולו, ומשם נפנה אל הכולל לדיינות, אל בית הדין ואל בית ההוראה, ונסיים בימי הדין לכבודם ולקראתם נערכת שיחה מאלפת זו.
ילדוּת.
"נולדתי", מספר הגר"מ אהרון שליט"א, "במחנה עולים בעין־שמר, שבאזור פרדס־חנה כרכור. שנים אחדות לאחר מכן עברה משפחתנו לעיר כפר־סבא, ושם עברו עלי שנות ילדותי. כשהגעתי לגיל הכניסה לבית־ספר, אבי ז"ל התלבט לאיזה מוסד להכניסני. אבא, שהתייתם בגיל 12 מאביו ועלה ארצה מתימן בגיל 18, מגיל צעיר עסוק היה בדאגה להביא פרנסה. תחילה לבית אמו, ולאחר מכן עבור משפחתו שלו. אולם עם זאת, היה בכל ליבו מייקר תורה, אוהב תורה ולומד תורה. בזיכרוני חיה העובדה כי כל זמן שאבא שהה בבית ער, היה יושב ליד הספר ולומד: משנה, גמרא, הלכה, מדרש – וברבות השנים גם תניא ורמב"ם. למעשה, בבית הכנסת הוא היה מעין "רב" לא רשמי, הדמות שהובילה את הצביון הרוחני של בית הכנסת. כשאבא, אפוא, התלבט לאיזה מוסד להכניסני, עיקר הכובד של שיקול־הדעת היה: באיזה מוסד הלימודים התורנים והמקום התורני נכבד יותר. ההתלבטות הייתה בית בית ספר ממלכתי דתי שתחת תנועת המזרחי, לבין בית הספר של חב"ד, שתחת רשת אהלי־יוסף־יצחק. אחרי הבירורים שערך, אבא הבין שבית הספר של חב"ד תורני יותר, ולפיכך שלח אותי ללמוד שם.
"בבית הספר לימדו דמויות חינוכיות חסידיות לעילא, שהשפיעו עליי עד למאוד. למשל, הרב החסיד רבי שמואל חפר שליט"א. כשהגענו לכיתה ח', היו שני מסלולי לימוד – מסלול לימוד רגיל ומסלול תורני יותר (מעין 'מתיבתא'). אומנם רמת הלימודים בגמרא בשתי הכיתות היה בסיסית מאוד, אך בזו התורנית הושם מן הסתם דגש יותר. אכן, שנה זו הייתה בעלת משמעות כבירה לגביי, וזאת משום שהמשפיע שהיה בא להוועד איתנו כל שבועיים היה הרב החסיד רבי בן־ציון ליפסקר ז"ל, שבדיוק שב ארצה משנת ה'קבוצה'. הרב ליפסקר השקיע בחינוכנו כוחות נפש רבים, והחדיר את השקפת חב"ד בלהט והתלהבות חסידית, בהתוועדויות, בשיחות ובשיעורים. למעשה, הוא זה שהשפיע עלינו להמשיך בישיבות חב"ד, כך שאני יכול לזקוף לזכותו את העובדה שזכיתי לחסות בצילם של תורת החסידות ושל הרבי".
ישיבה קטנה. תומכי תמימים, בפרדס בלוד.
"כך הגעתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים, בפרדס בלוד. היו אלו שנים מרוממות רוח. את החודש הראשון בישיבה למדנו אצל המגיד שיעור הרב החסיד רבי ניסן הבר ז"ל, וזו כבר הייתה חוויית לימוד אחרת לגמרי. ר' ניסן 'פתח' לי את הראש לגמרי בלימוד הגמרא. הוא הסביר בעמקות, באופן מסודר ויסודי – ואני נשאבתי עד מהרה לעולם הלימוד. האווירה בישיבה הייתה, כפי שכבר ציינתי, מיוחדת במינה. כמו בעולם אחר.
"לאבי ואמי היה נוהג קבוע לבוא לבקרני בכל שבוע. הלוא אני הייתי בנם בכורם, והפרידה לא הייתה להם קלה במיוחד. ביום סתווי אחד, היה זה כשלושה חודשים אחרי שנכנסתי ללמוד בישיבה, אמר לי אבי בעת שביקר אותי: כעת תצטרף אלינו. שאלתי: מה קרה? – אמר לי, שיכנעוני כי חייבים ללמוד גם מקצוע, לצד לימודי התורה, ולכן תעבור ללמוד בישיבה תיכונית. לא התווכחתי, למרות שהתאקלמותי בישיבה בלוד הייתה נהדרת. עברתי לישיבה תיכונית ברמת־גן. אולם מהר מאוד התברר לי כי הן הרמה הלימודית ובפרט הרמה הרוחנית לא הייתה בגובה ראוי. הרגשתי תעוקה ומורת רוח, וכי מוכרח אני לחזור לישיבה בלוד. כך אמרתי לאבי, והוא אמר כי הוא סומך עליי בשתי ידיים. חודש מאז עזבתיה, והנה חזרתי לישיבה בלוד, צולל אל המים הזכים והטהורים שפיכו בה.
"הרי דוגמה, שאותה אני מספר בעיקר כדי להדגים את הלוך הרוח העילאי ששרר אז בישיבה: הייתה זו התוועדות עם המשפיע הרב החסיד רבי זושא פויזנר שליט"א. בכלל, בהתוועדויות עמנו היה ר' זושא מדבר תדיר על עבודת ה' בפנימיות הלב, ובהתוועדות זו דיבר בהתלהבות בעיקר על נושא תאווה האכילה. דבריו נגעו בעמקי לבבי. כתוצאה מכך החלטתי, שבמקום שאמרח את המרגרינה על כל פרוסת הלחם, אניח את חתיכת המרגרינה על קצה הלחם, ואת יתרת הלחם אוכל ללא מרגרינה…
"אולם יותר מהכל, בישיבה בלוד חינכוני ללימוד תורה ולאהבת תורה. למדתי אצל הרב החסיד רבי מוניא שניאור ז"ל, שחי לימוד והחדיר בי לימוד ואהבת לימוד. אני זוכר פעם שיחתו עם הגאון החסיד רבי אליעזר הורביץ ז"ל, איך שאמר לו בחיבה: 'התימני הקטן הזה יודע ללמוד…'. אפיזודה שאני זוכר מגאון מיוחד זה, ר' לייזר, היא מאחת הבחינות שבחן אותנו. סדר הבחינה היה שהוא שאל שאלה, ומי שידע ענה. כך יצא שעניתי פעם ופעמיים. בראותו זאת, ר' לייזר ביקשני שאאפשר גם לאחרים לענות… אולם כשהתארכה הבחינה וכשגברו השתיקות, פנה אלי ושאל אותי: מדוע אינך משיב? ועניתי: הלוא הרב אמר לי שלא אענה…
"כמו בלימוד הנגלה כך גם בנוגע ללימוד החסידות. הייתה אווירה של לימוד ושקידה בלימוד תורת החסידות העמוקה והנפלאה. אני יכול לציין במיוחד את המשפיע הרב החסיד רבי יוסף אברהמס שליט"א, שהאיר לנו את עולמה של תורת החסידות. החיות שלו והידע העצום שלו בתורת חב"ד, וההתמסרות שלו להסביר לנו בטוב טעם ודעת, הקנו לנו ידיעה והבנה ברמה גבוהה".
ישיבה גדולה – תומכי תמימים קרית גת.
"כשסיימנו את שנת ה'מכינה' לישיבה גדולה, החלטת הנהלת הישיבה כי כל הכיתה תעבור ללמוד בישיבת תומכי בקרית גת, על מנת לחזקה ולאמצה (התלמידים השלוחים שנשלחו לשם כולם, או רובם) באו בקשרי שידוכין. בקרית גת המשפיעים שלנו היו הגאונים החסידים רבי זלמן גופין ורבי גד ונקרט שליט"א. ואת תורת הנגלה קיבלנו מהגאון החסיד רבי חנניה יוסף אייזנבך שליט"א, וממנו למדתי המון. שיעוריו היו בנויים לתלפיות, והוא הדריכני בלימוד.
'קבוּצֶה'.
"בשנת תש"ל זכיתי לנסוע ל'קבוצה'. הייתה זו שנה של התעלות כפשוטה. חרף העובדה כי הייתה זו ארץ זרה ונוכרייה לגמרי, והייתי לכאורה בודד לחלוטין מבחינת הסביבה המארחת, ובנוסף לכך, גם התנאים הגשמיים היו בשפל המדריגה ממש (למשל, החדרים בהם לנּו בבניין מספר 788 היו במצב מוזנח, חלונות שבורים וכו') – אולם למרות כל זה, התאקלמתי ב"ה במהירות ועל הצד היותר טוב.
"בשנה הזאת זכיתי להיכנס לעולם הלימוד באופן שהיה חדש לגמרי לגבי דידי, ממש התעלות במדריגה. הלימוד היה פורה מאוד. זכיתי בס"ד לסיים אז כמה וכמה מסכתות גדולות מתוך לימוד בעיון רב – בבא בתרא, כתובות וכו'. אך מעל הכול – הייתה זו הזכות לשהות במחיצות של כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו. ההרגשה הייתה שהגעתי למקום הכי נעלה עלי אדמות.
"באופן אישי, שמתי לב לתופעה מעניינת, והיא חקוקה בראשי כל העת. כשהיה לי קושי בלימוד, כשלא הבנתי איזו סוגיה, קושי שנשאר במוחי ולא הירפה, הייתי ממתין למנחה. הרבי היה מתפלל מנחה בשעה שלוש ורבע, ואז נוהג הייתי להסתכל על הרבי ועד שלא הרים את עיניו לא הורדתי את עיני ממנו. כשהרבי הרים את עיניו שבתי ללימודי, ומה מאוד מעניין שתמיד הסוגיה כמו 'נפתחה' בפנייה והתיישבה בליבי על מכונה ועל היכלה.
"ההרגשה במשך כל אותה שנה נפלאה הייתה, שלא רק שאני עובד עם עצמי, אלא גם שאני מקבל – מעל ומעבר לעבודה העצמית – בכל רגע שאני נמצא שם, מצד עצם הנוכחות בקרבת הרבי.
"לקראת יום הולדתי שחל בחודש טבת, כמה חודשים לפני סיום שנת הקבוצה (שבאה אז אל קיצה בחודש ניסן), נכנסתי אל הקודש פנימה ל'יחידות'. אחת התחושות הכי חזקות שחשתי באותו מעמד מיוחד הייתה התחושה כי הרבי קורא את כל מחשבותיי. הנה דוגמה: הרב אייזנבך שליט"א אז הנחני לשאול את הרבי במפורט: מה יהא עיסוקי, תפקידי וייעודי – בלמדנות? ברבנות? בדיינות? עשיתי כדברי הרב אייזנבך, וכתבתי שאלה זו בין הדברים שכתבתי לרבי. על שאלה זו השיב הרבי, כי עניין זה קשור להנהלה הרוחנית ויש לשאול את ההנהלה הרוחנית של הישיבה. מיד חשבתי בראשי: היות שזמן רב יחסית עתיד לחלוף עד שאגיע פיזית לישיבה בקרית גת, הרי שבתום היחידות אתיישב לכתוב לרב אייזנבך מכתב ובו אתאר את מענה הרבי, ואשאל מה הוא היעד הנכון עבורי. תוך כדי שאני מהרהר, אומר רבי: 'הואיל ואין זה עניין הנוגע לכאן – כשיגע לשם ישאל את הראש ישיבה דשם'. אגב, כשהגעתי לישיבה בקרית גת, עם תום שנת הקבוצה, שאלתי את הרב אייזנבך במה עלי להתעסק ומהו ייעודי, והוא אמר לי שלדעתו עליי להתמקד ב"חושן משפט".
לימודי ההלכה.
"אחר נישואיי למדתי בכולל בראשות הגאון רבי אליהו בקשי־דורון שליט"א שולחן ערוך יורה דעה, ושם נפתחתי ללימודי ההלכה בעיון. למעשה, כשהתחלתי לצלול למימה העמוקים מני ים והארוכים מני ארץ של ההלכה במקורותיה ושורשיה, לימודים אלו 'תפסו' אותי ביותר. אוכל לומר כי לימודים אלו שאבו אותי יותר מלימודי הפלפול בגמרא שכה אהבתי עד כה, אלא שלאידך, ברי לי כי היכולת ללמוד את ההלכה בשורשה ובמקורה כראוי נשענה על התשתית הלימודית שהתפתחה בעת לימוד הגמרא מתוך פלפול. הסיבה לכך היא, שעל ידי ההבנה והלימוד של הגמרא בעיון ובפלפול מתוך בדיקת הסברות, מתאפשר גם לימוד הלכה באופן כזה. ולימוד הלכה באופן כזה הוא חיוני, מוכרחים לא רק לדעת מהי הכרעת ההלכה, אלא מהי סיבתה, סברתה והנקודה הפנימית שלה; ואם קלעת לנקודה זו – ממילא אתה יכול לדייק, לדמות מילתא למילתא וכו'".
ביחד עם לימודיו האינטנסיביים בעומקי ההלכות בשורשן, הגר"מ אהרון העלה מפעם לפעם את חידושי תורתו על הכתב (ברבות הימים חלקם נדפסו בספרים "משא מאיר" ו"ברכי נפשי"). מעשה מעניין ארע בנוגע לאחד ממאמריו ההלכתיים, שכותרתו: "הערות בהלכות סוכה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן". המאמר התפרסם בחוברת השמינית של קובץ יגדיל תורה נ.י. (עמודים פא–פט). בהערה 38 מופיעה הערה נדירה: "נשלח אל כ"ק אדמו"ר שליט"א ליום הבהיר י"א ניסן, ונמסר לידינו על ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א!"
מתברר שאת המאמר שיגר הרב אהרון כמתנה אישית לרבי ליום ההולדת השבעים־וחמש – חידושי־תורה שכתב בדברי אדמו"ר הזקן, והרבי מסר את החידושים הללו לידי חברי המערכת על מנת להדפיסם… דומה שזו הפעם היחידה במשך הופעת הקובץ 'יגדיל תורה', שאירע כדבר הזה. הגר"מ אהרון עצמו הופתע כאשר קיבל לביתו בדואר מעטפה ובה הקובץ עם מאמרו וההערת־השוליים המצוטטת…
"בשלב מסוים", ממשיך הגר"מ את סיפורו, "חיפשתי כולל לדיינות שבו אוכל ללמוד ולהתפתח בלימודי חושן משפט בעיון. לצערי הגדול, העובדה שאני חסיד חב"ד חסמה בפני את שערי הכניסה לכוללים רבים. לא סייעו בעדי טיב ידיעותיי ומאמציי, ולא הצלחתי למעשה למצוא בית־לימוד טוב שבו אוכל ללמוד. לא הייתה לי ברירה, ועשיתי זאת בכוחות עצמי. קבעתי עם אברך מהכולל שבו למדתי עד כה 'חברותא' ללימוד עיוני רציני של שולחן ערוך חושן משפט ואבן העזר, והתחלנו ללמוד.
"יום אחד הגיע אלי הרב החסיד רבי בנימין זאב סגל, שהיה אז ראש הישיבה בלוד, והציע לי לשמש כר"מ בישיבה. זה היה בסוף השנה, והוא כבר היה בלחץ לקראת השנה החדשה. אך כשלעצמי לא כל כך רציתי בזה, והסיבה שלא סירבתי נבעה ממחשבתי שאיני יכול להיות אדיש לצורך דחוף של הישיבה. אמרתי, נכתוב לרבי. ושיהיה ברור, הוספתי, אם לא תגיע תשובה מהרבי – אינני נכנס לתפקיד. אולם תשובת הרבי הגיעה בתוך שבוע ימים. המילים ממכתבי: "ללמד בישיבת תומכי תמימים בלוד" סומנו על ידי הרבי, והמענה היה: "לקבל את ההצעה", וממילא קיבלתי את ההצעה. בפועל הנהלת תלמוד־התורה בלוד חפצה שאשמש כמחנכה של כיתה ח', ולבסוף כך הווה. בכל אותו זמן המשכתי ללמוד עם החברותא את לימודי חושן־משפט. בנקודה מסוימת ראיתי שהעבודה באה על חשבון הלימודים, ולפיכך צמצמתי את אחוז המשרה, עד שהגעתי להחלטה שעליי לחדול לגמרי מההוראה. כתבתי לרבי, והרבי ענה לעשות כעצת ידידים מבינים, וידידיי אכן עודדני בהחלטתי. תלמוד התורה הפקיד בידיי את תפקיד הבוחן, ואת יתר הזמן הקדשתי ללימוד.
"אגב, הרב בקשי דורון – הוא כבר היה אז רבה של חיפה – הפציר בלי לגשת להיבחן בחינות דיינות בהיכל־שלמה. אני יודע מה אתה יודע, אמר לי, ואתה תצליח. אך אני התעקשתי ללמוד לפי הסדר של השולחן ערוך, ולא לפי סדר של הבחינות בהיכל שלמה. אולי הייתי צריך לעשות כעצתו. אבל־־־ מה' מצעדי גבר כוננו".
והעמיד תלמידים הרבה.
הגר"מ אהרון בשלב זה כבר נודע כתלמיד חכם וגדול בתורה וביראה. הוא נתמנה לראש כולל "מאור ישראל" חב"ד בבני ברק, והתחיל בהכוונת ולימוד התלמידים ביורה־דעה. יום אחד פגשתי את הרב החסיד ר' שלמה מזרחי שליט"א, שהציע שאלמד בכולל "אור יעקב" שהוקם לזכר אביו רבי יעקב מזרחי זצ"ל. הסברתי כי אני מתגורר ומלמד בבני־ברק, וכיצד אצליח למלא את שתי המשימות. הרב מזרחי נענה ואמר, אם אי אפשר בכל יום, אזי לכל הפחות תבוא ללמד שיעור פעם בשבוע, ולכך הסכמתי.
"התגלגלו הדברים לידי כך שבקשנו – רעייתי ואני – לעבור מבני־ברק, ורעייתי רצתה לעבור לעיר רחובות; וזאת בגלל המחלוקת בשנים ההן, שהפכו את המגורים בבני ברק עבור חסיד חב"ד לבלתי נסבלים במלוא מובן המילה. בדיוק באותו זמן, הרב מזרחי שוב הפציר בי לקבל על עצמי את ראשות הכולל, וכך נתלכדו שני הדברים. העתקנו מגורנו לרחובות, וקיבלתי על עצמי את ראשות הכולל "אור יעקב"".
זו נקודת ציון חשובה לא רק בחייו הפרטיים של הגר"מ אהרון, אלא גם לעולם ההוראה החב"די. מאז קיבל על עצמו את ראשות הכולל "אור יעקב" ועד היום, התחוללה מהפכה בלימוד ההוראה והרבנות בחב"ד, שאחוזים נכבדים ממנה יש לזקוף לזכותו.
"כשקיבלתי את תפקיד ראשות הכולל, המצב בכולל היה שכל אחד למד מה שבליבו, לא היה איזה סדר מסודר. שאלתי: אני האחראי פה על הכולל? אם כן, מעתה ואילך הלימוד יהיה במתווה כוללני, לימוד אחד לכולם, כפי שאקבע. אט אט נקבצו ובאו, וב"ה הכולל נכנס למסלול לימודים רציני ויסודי. ברבות השנים נקבע אצלנו המתווה – שלאחר מכן אומץ על ידי עוד 'כוללים' – שהלימוד שלנו יהיה לעיון ברמה כזאת שתכשיר את התלמידים למבחני ההוראה של הרבנות הראשית – "היכל שלמה". המעלה הגדולה במסלול זה היא, שהצורך לצלוח את המבחן עצמו מייתר נקיטה במאמצי פיקוח על התלמידים – שהרי אין לך מפקח גדול מן המבחן עצמו – ובכך ניתן להתרכז בלימוד איכותי ומעמיק".
הכולל לדיינות
עד כה הרב דיבר על לימוד איסור־והיתר. מתי הוקם הכולל לדיינות?
"הייתה אצלנו קבוצת אברכים שלמדו היטב – לעיון, ההלכות משורשן ומקורן – את כל מסלול לימוד ההלכות להוראת איסור והיתר במשך כמה וכמה שנים. משסיימו והוסמכו; חפצם ומגמתם היו להתקדם בלימודי ההלכה גם לתחומי חושן־משפט, והם החלו לדבר על ליבי שאלמדם ואכוונם. במידה מסוימת הם התפרצו לדלת פתוחה, משום שלמעשה כפי שסיפרתי קודם, על פי הנחיית הרבי הורני הרב אייזנבך שתפקידי הוא בעניין חושן־משפט. אלא שאני יכול ורוצה הייתי להעניק את מבוקשם בעניין הלימודי, ברם באשר להיבטים והתוספות הכספיים שהיו נחוצים לשם הקמה כזאת, לא ידעתי מניין אקחם, ולי אין יד ורגל בתחום זה.
"בראש קבוצת התלמידים שמאוד ביקשוני להירתם לעניין עמד תלמידי וחביבי הרה"ג הרב מאיר רבינוביץ שי', וניתן לומר שלזכותו בסוף יש לזקוף את פתיחת מסלול חשוב זה. אכן, השגחה פרטית מופלאה ליוותה את הקמתו של מסלול הלימוד לדיינות, שעודו ממשיך גם בימים אלו ב"ה (במסלול לימודים חדש), ואפשרה את מימונו ואת התקיימותו, ולא כאן המקום לפרט את התלאות ואת האופן שבו הקב"ה סייע.
"סוף דבר הכול נשמע, הוקם בכולל מסלול לדיינות אותו לוויתי. התלמידים המצוינים, שכבר למדו כמה שנים בעיון איסור והיתר בעומק, עשו שנים ארוכות בלימודי חו"מ, וב"ה ניתן לומר כי תלמידים מובחרים אלו הם תלמידי חכמים ראויים, בעלי הלכה ויראה – וזה דבר גדול במאוד. חסד ה' גדול עליי ובחמלתו כבר התחלנו מאז מסלול נוסף, וכעת קבוצה נוספת עסוקה זה כמה שנים בלימודי הדיינות, ואני תפילה שיצליחו בתלמודם ויזכו להפיץ הוראה ודין תורה".
כל האמור עד כה מוביל אותי לשאלה: מהי בעצם משאת נפשו של הרב? אסביר. ברור לי כי לרב יש חזון, והרב חותר למימושו ומשקיע המון כוחות נפש בגידול התלמידים ובהפיכתם לרבנים מורי הוראה כדבעי. אבקש, אפוא, שהרב יפרוס נא את חזונו זה: מה מניע אותו בהשקעה הנפשית עצומה שהוא משקיע בתלמידיו?
"אגיד זאת במלוא הכנות. אכן יש דבר שהפריע לי בפנימיות קירות לבבי, והוא מה שהיה דרוש חיזוק אצלנו עניין הלימוד השורשי, היסודי, בהלכה. עיני ראו ולא זר אשר בשאלות מסובכות בהלכה פנו פעמים כה רבות לפוסקים מחוגים אחרים וליבי חלל בקרבי – מדוע? כל אחד צריך לזכור, שאחרי ככלות הכול גם מרן הגר"ש ווזנר זצ"ל לא נולד מרן הרב ווזנר, אלא עם השנים צמח ועחה והתגדל במעלו ההוראה – תחילה בלימוד הראשוני, ואחר בסדר חזרה והתמדה וכו' וכו' ושימוש רב שנים מתוך יראת שמים והקפדה ודייקנות בהלכה – וכך הפך להיות מרן הרב ווזנר.
"לכן אפוא, יותר ויותר, התחזקה בי ההבנה ותודעת השליחות שיש לפעול לחיזוק לימוד ההלכה בשורשה ובמקורה באופן רציני ויסודי, ובהיקף גדול ורחב, מתון מתון, וכך להצמיח בעלי הלכה ומורי הוראה שעברו מסלול לימודים רציני וצמוד בליווי מתמיד. זה, בקליפת אגוז, הדחף הפנימי שלי.
"ב"ה יכולני לומר שניתן לראות את הפירות מהשקעה זו, המתגלמת בדמותם של כמה וכמה חבורות אברכים שצמחו וגדלו עדי תפארת בעולם ההלכה והפסיקה. ומעניין, שגם הגרמש"א אשכנזי ז"ל וגם יבלח"א הגרי"י ירוסלבסקי שליט"א אמרו לי, כל אחד בהזדמנות אחרת כלשון הזאת: ר' מאיר – אתה עושה תלמידי חכמים בחב"ד, אתה עושה רבנים בחב"ד! ובכן, זו המשימה שאני רואה כשליחות חשובה בחיי, לעזור לאברכים לצמוח להיות רבנים תלמידי חכמים".
מה זאת אומרת?
"פשוט מאוד. כדי להיות רב תלמיד חכם מורה הוראה אמיתי – צריך לדעת להתמצא בכל הלכות השו"ע, וזאת על מנת שכשישאלו אותם שאלה הם יוכלו לענות מכל כיוון! ולכן הנני מקפיד שסדר הלימוד הנקבע לתלמידים יהיה כזה שיבטא את החתירה להצמיח אותם לתלמידי חכמים אמיתיים. במילים אחרות, המטרה שלי היא שהם יעברו על רוב שולחן־ערוך – אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט – ובעיון.
"ה' יתברך עזר שהרבנים שאכן סיימו את מסלול הלימודים והוסמכו על ידינו – מדובר באברכים רציניים אשר ישבו ולמדו פה עשר ושתים־עשרה שנים! – אכן זכות יגיעתם הביאתם למציאה אדירה זו ולהישג נפלא זה. הם עברו על רוב רובו של שולחן ערוך בעיון, והלוא דבר הוא! ואת התוצאות הטובות של סדר לימוד זה הנני רואה בחוש, שבאמת ברוב מוחלט של המקרים, בכל שאלה שהם נשאלים הם יודעים – מכל תחום בהלכה. וזאת משום שהם התייגעו ולמדו בעיון את כל ההלכות בשו"ע".
איזה סוג של לימוד נחוץ – לדעתו של הרב – כדי שיהא באפשרותו להסמיך את הלומד לרב מורה־הוראה?
"קודם כל, על הלומד צריך לעבור על כל ההלכות. בנוסף לכך, הוא צריך ללמוד בעיון כל הלכה. במילים אחרות, הבקיאות חייבת להיות שזורה ומשולבת עם ההעמקה והעיון. אלו תרי רעין דלא מתפרשין, ואי אפשר בלי זה ובלי זה. אם התלמיד יידע הלכות אך לא יודע לעיין הוא לא יוכל לדמות מילתא למילתא, ואם ידע לעיין אך אין לו בקיאות – אז אולי הוא יכול לדמות מילתא למילתא, אבל הוא לא יודע את ה"מילתא" המקורי כדי לדמות אליו את ה"מילתא" האחר שבא לפניו כעת… ורואים את זה בפועל. וכדי להגיע לידיעה כזאת, נדרש עמל וויתור ומסירות נפש, שכן לשם כדרך נדרש משך זמן של לימוד רציני כל היום, במשך כ־12 שנה.
"יש אצלנו תלמידים שלומדים כעת – מלבד קבוצת התלמידים שכבר למדו וסיימו והם משמשים בפועל כמורי הוראה וכו' – שאכן עברו על רוב השולחן ערוך, ועינך רואות כי הם יודעים. נכון שייתכנו במקרים מסוימים עניינים של שיקולי דעת לכאן ולכאן, אבל גשתם אל מקורות ההלכה במקרים הרלוונטיים נעשית כראוי ודרכם סלולה בפניהם. אך טבעי הוא שבתחילת הדרך קיימים ספקות של שיקול הדעת, ואז באים הם אליי והנני מסייעם בזה – כי אינו דומה באמת מי שעבר על זה כבר עשרים־שלושים שנה והתחבט בשאלות ובספיקות למי שזה עתה מתחיל, אבל בהחלט אפשר לראות, שמי שעבר בעיון על רוב שולחן ערוך יודע על ההתחלה להיכן לגשת, מאיפה מתחילים לפסוק במקרה הנתון. אגב, גם מי שכבר יודע מצוין, במקרים של ספק צריך להתייעץ עם ת"ח נוסף, כדי לוודא שהעניינים שבשיקול הדעת מוכרעים כראוי.
"כל מה שאמרתי עד כה, הוא ביאור לשיטת הלימוד אצלנו בכולל. כאמור, הכוונה המרכזית היא לגדל ולהצמיח מורי־הוראה שהם תלמידי־חכמים ופוסקים אמיתיים, ולשם כך חיוני והכרחי להקיף את השולחן ערוך בלימוד עיוני מעמיק. סדר הלימוד הראוי (וכך לומדים אצלנו) הוא: שלומדים טור, בית יוסף, שולחן ערוך (בחושן משפט לומדים גם ש"ך וסמ"ע, קטעים מנתיבות המשפט ומקצות החושן השייכים להכרעת ההלכה; אלא שבד"כ הם עוברים על כל הקצות והנתיבות, הגם שאיני מחייב).
"אבל מוכרח אני להדגיש כי בכך אין די! שלב הכרחי לא פחות הוא שלב 'שימוש חכמים'".
מדוע באמת שימוש־החכמים כל־כך חשוב?
"כדי שהפוסק יוכל להתמודד עם השאלות. צריך להבין נקודה חשובה בהליך הפסיקה. כאשר בא אדם ושואל שאלה, הוא לא בהכרח שואל שואלה שמנוסחת לה תשובה בהירה בשולחן ערוך. לפעמים אכן יש שאלות פשוטות מסוג כזה, ואז הבעיה קטנה יותר. אבל לפעמים בא אדם ומספר סיפור, ובעצם רק בשביל להבין טוב את השאלה – מצד צדדיה ההלכתיים – צריך להיות תלמיד־חכם, כי בעצם השאלה מורכבת מנקודות הלכתית שונות. פרט אחד נוגע בעניין הלכתי שנידון במקום פלוני, ופרט אחר בשאלה נידון בסוגיה אחרת לגמרי. כלל לא ברור ש"שאלה פשוטה" היא באמת שאלה פשוטה. בעיני השואל זו נראית שאלה פשוטה, ומי שלא עשה שימוש־חכמים ולא ראה איך "מפרקים" ומנתחים שאלות מסוג כזה, וכיצד מובילים אל ההכרעה, עשוי אף הוא לחשוב כי לפניו שאלה פשוטה ולפסוק מתוך האינטואיציה שלו, שלא בהכרח עומדת בקנה אחד עם ההכרעה ההלכתית, רח"ל".
איך, אפוא, מעביר הרב את תלמידיו "שימוש חכמים"?
"זה התחיל באופן מסוים, וקצת 'השתדרג' מאז, אך נקודת התהליך היא אותה נקודה. לפני כמה וכמה שנים יזמנו מתן מענה הלכתי במייל (קרו לזה אז "משיבת נפש"), וכמדומה שהיינו הראשונים שעשינו זאת. הייתה תיבת מייל ולה הפנו השואלים את שאלותיהם. השאלות הגיעו באנגלית ובעברית מכל העולם. חילקתי בין התלמידים שעשו את השימוש שאלות, והם השיבו לשאלות: כתבו תשובות עם מראי מקום מדויקים והכרעה ברורה, והיו מעבירים את התשובות שכתבו לעיוני ולביקורתי.
"כך הייתי מדייק ומשייף את תשובותיהם וכך למדו. לעיתים כמובן גם באו להתייעץ בטרם ענו. כמובן, בתחילה היה צורך במתן עזרה רבה – להסביר, להכווין, ללבן. עזרה זו באה לביטוי בכמה שטחים – לעיתים היה צורך להראות אלו פרטים למעשה כלולים בשאלה. הייתי אומר להם: פתחו את העיניים, שימו לב מה באמת טמון בכל שאלה. לעיתים, ההכוונה התמקדה בניסוח בהיר ולא מעורפל של הכרעה ברורה. וכמובן ביקורת על מקורות ההלכה (וזוהי נקודה מאוד חשובה: צריך לדעת שאסור לענות תשובה על שאלה הלכתית בלי שפוסק יודע שהוא מבוסס בתשובתו על מקורות ההלכה, ולכן שמתי על נקודה זו דגש וכובד מיוחד).
"לאורך הזמן, אכן רואים את התהליך המדהים של ה"שימוש" כיצד בונה הוא את כושר הפסיקה, כי ככל שהם מקבלים הערות בונות, הם נבנים מהן! וכעבור זמן השיפור בתשובותיהם, ברמתן ובדיוקן הוא משמעותי מאוד".
הרב מקודם אמר, שעל הפוסק בעת שהוא פוסק לידע ולהיות משוכנע בבהירות על מה הוא מתבסס בפסקו זה. איך הרב נוהג במענה הטלפוני, האם הוא מביא מקורות לפסיקתו?
"התשובה היא לא. על האסור אומר אני אסור ועל המותר מותר. אבל ברור שאם השואל יבקש לשמוע פרטים או הנמקות, פשיטא שאסביר ואתן ואנמק לו. בכלל, הנוהג שלי הוא שאחרי שנתתי תשובה לשואל ונסתיימה השיחה, הנני מהרהר לעצמי שוב על התשובה שנתתי, האם נכונה היא. היה מקרה שבו כשהרהרתי שוב לעצמי התעורר בי ספק על התשובה. פתחתי את הספרים לבדוק מקחי, והתברר לי שטעיתי. פסקתי לו פסק של טעות. מיד התקשרתי אליו ואמרתי לו: פסק זה שהוריתי לך, טעות הייתה בידי, והפסק האמיתי הוא כך וכך. במקרים אחרים אני מגלה שיכול להיות פרט מסוים שעשוי לשנות את התמונה, ואזי הנני מתקשר שוב כדי לברר בדיוק רב יותר את פרטי השאלה: 'האם התכוונת לשאלה הזו והזו?', ובכך לוודא כי הפסיקה שנתתי אכן מדויקת. לענ"ד, רב לא יכול לקבל אחריות על פסיקה, במידה ויש לו לגביה קמצוץ של ספק שמא אין היא נכונה!
"אגב, בעניין זה, אני מוכרח לציין שאין דעתי נוחה כלל מתשובות מסוג תשובות בהודעת טקסט במכשיר הטלפון (סמ"ס). לבטח מיד תשאל אותי – מאי שנא סמ"ס מתשובה במייל? – אחסוך לך אפוא את השאלה ואסביר את דבריי. כדי להשיב על שאלה הלכתית צריך להבין היטב את הסיטואציה, את המקרה, את פרטיו ונסיבותיו. המדיום של סמ"ס הוא כזה שלא מאפשר פירוט רב, לא מצד השואל ולא מצד הנשאל. מאוד ייתכן שהכותב כתב שאלה א' והקורא מבין שאלה שהיא לא בדיוק א', ולכן גם התשובה אינה בדיוק. והיות שהוא כותב בתמצית, לענ"ד זה פתח שעלול להוביל למכשלה. לעומת זאת במייל, הנה ראשית כל – ורואה אני זאת בניסיון של ריבוי בשנים – השואל באופן טבעי, על שום אופיו של המדיום, כותב בצורה מפורטת ונינוחה יותר. וגם המשיב, יכול להשיב יותר בנחת, לפרט מעט יותר, להסביר מעט גם הנמקה הפסיקה ומקורותיה, וכל זה מצמצם למדיי אפשרות של פסיקה מוטעית או מטעה. כי אם הוא לא התכוון לשאלה שעליה ניתן המענה, הוא מיד יבחין מנימוקי התשובה כי המשיב מדבר על שאלה אחרת, ויתקן עד מהרה את הרב וישטח בפניו שוב את השאלה האמיתית שלו.
"משום כך בבית ההוראה אצלנו אין מענה בסמ"ס. אמרתי לתלמידיי – אצלי לא יקום ולא יהיה. איני מוכן לקבל ח"ו מצב שיש בו פתח לפסיקה לא מדויקת של ההלכה.
"ברבות השנים פתחנו אתר שנקרא הלכה – הריעו לה' כל הארץ, שבו ניתן לשאול שאלות ולקבל תשובות הלכתיות, להתייעץ, להקשיב לשיעורים ולהתעדכן במאמרים ובפסקים. וברוך ה' האתר זוכה לחשיפה עצומה. אדגיש כי כמו בפלטפורמה הקודמת והמיושנת־משהו של "משיבת נפש", כל השאלות והתשובות שנכתבו על ידי תלמידיי, רבני בית ההוראה שעושים אצלי 'שימוש' – מבוקרים ומאושרים על ידי. ואבקש שוב להביע את התפעלותי, מכך שאני רואה שוב ושוב שב"ה האברכים פשוט עונים לעניין! ישנה כעת קבוצה של חמשה מורי הוראה שעונים על שאלות, מכל מיני תחומים, וניכרת הבנה ובקיאות והעמקה, ב"ה. כמובן שאני מכווין ומלמד, ויש שאלות מורכבות ומסובכות יותר שאני נדרש יותר להתערב, אך כאמור התמונה הכללית היא לא פחות ממדהימה".
עד כה עסקנו בהכשרה ובהוראת הלכה בכלל. כעת, ברשות הרב, אבקש להתקדם שלב נוסף קדימה, לעניין התדיינות בדין תורה. השאלה הראשונה היא, מדוע חשוב לבוא בפני דיין מוסמך. אפשר הלוא ליקח בורר שהוא בלשון הגמרא 'רועה בקר', דהיינו: סתם אדם מן הרחוב או מישהו שלא הוסמך בדיני חושן משפט, ולנהוג על פי הכרעתו?
"כאשר אדם פונה לבורר מסוים, שהוא דיין, הוא לא מעוניין לקבל הכרעה שרירותית של הבורר – אחרת יכול היה לקחת סתם אדם מן הרחוב. אלא כוונתו היא לקבל את הכרעה שבנויה על ידע, הכרעה המבוססת על דיני התורה בנוגע למקרה זה. על כן מובן, שפסק הדין צריך להיות אמיתי ומנומק. אדם רוצה לדעת מדוע הוכרע דינו כך וכך. הנימוק יכול להיות מפני שהמוציא מחברו עליו הראיה והוא – שמבקש להוציא מחברו – לא הביא ראיה מספקת וכו', ובטח שהוא רוצה שההכרעה תהיה יציבה הנשענת על אדני ומקורות ההלכה".
מתי הרב, בעצם, קיבל על עצמו להיות דיין?
"אומר את האמת. מלכתחילה סירבתי ולא רציתי בכך כלל. פנו אלי אנשים רבים, ודחיתים שוב ושוב. אולם תלמידי הפצירו בי. אמרו לי: הלוא אנשים מבקשים לדעת מה התורה מכריעה, ולמה להשיב פניהם ריקם. ומתוך מחשבה זו לזיכוי הרבים, נעניתי וקיבלתי על עצמי משימה זו".
איך הסדר בדיני־התורה שהרב עורך?
"בדרך כלל הסדר הוא כך. בעלי הדין באים בפנינו, שלושת הדיינים, ושוטחים את הטענות ככל הנדרש. ואז הם יוצאים, ואנו, שלושת הדיינים, סוקרים ממבט כללי את כל הנקודות ההלכתיות העיקריות שעולות במקרה שלפנינו, לאיזו הלכה או הלכות קשור הנידון, ואנו מסכמים את העולה בדיוננו זה בקצרה. כך אנו יושבים ודנים בינינו לבין עצמנו, וכל אחד מביע את דעתו. כשמסתיים הדיון, הנני מטיל על אחד הדיינים "לטפל בתיק הזה", לעשות את עבודת המחקר ולכתוב תשתית להכרעה. דיין זה מעבד את הדברים שנידונו על ידי שלושת הדיינים, מעלה את עיבודו זה על הכתב בפירוט כל המקורות כראוי, ושולח לי ולדיין הנוסף. אנו עוברים על הדברים בעיון הנדרש. לעיתים אנו מסכימים, לעיתים עולים דיונים חדשים וספיקות ואז אנו עוברים לסבב נוסף.
"זאת ועוד. אחד מכללי הברזל אצלנו הוא, שלעולם איננו מכריעים הכרעה במקום, גם במקרה פשוט. אנו דנים, בודקים, מוודאים במקורות ההלכה, ואז מכריעים. היו מקרים שהיה ברור לנו כביעא בכותחא שההכרעה היא כך וכך, ולמרות זאת לא אמרנו אותה במקום, אלא כשהלכו הנידונים אמרתי לדיין האחראי על הטיפול בתיק: כתוב שההכרעה היא כך וכך והיא מסתמכת על ספר זה וזה וכו'.
"אכן, פעמים הרבה, כשיש מקרה מורכב ואני מתקשה להגיע לתמונה בהירה של עמדת ההלכה באשר לנידון, הנני יושב ומנסה לפצח את המקרה באמצעות פירוקו לפרטים. אני לוכד נקודות שעשויות להיות אלו שבהן טמון מפתח להכרעה, ובודק את עמדת ההלכה כלפיהן. ואז, כשמותחים קו בין נקודה לנקודה, לפתע מצטיירת התמונה ועולה ההכרעה. לפעמים הפרטים הללו נראו מלכתחילה לא חשובים, אך היות שנעמדת בספק וצירפת את הפרטים לעומק הדיון, מתבהרת התמונה. אכן, לא תמיד יש הכרעה. לעיתים המסקנה היא כי על התובע, למשל, להביא ראיה ובלעדיה אי אפשר להכריע את הדין, או שנשמטים מן הדין וכיו"ב".
כאן עולה שאלת מקומות של הטוען־רבני בתיק. הם אכן מועילים, במילים אחרות: מתי מומלץ להשתמש בטוען רבני?
"לדעתי, טוען־רבני יכול להועיל רק כאשר מדובר בתיק מאוד סבוך ומורכב עם ריבוי פרטים, כזה שאדם רגיל בכוחות עצמו לא יוכל לטעון את טענותיו. במקרים הרגילים, לעומת זאת, אין צורך כלל בטוען רבני ושמא אף אדרבה וד"ל".
מנסיונו של הרב, כמה מבעלי הדין באים באמת לשמוע מהי דעת התורה, וכמה פשוט מבקשים "לנצח" ויהי מה.
"ברוך ה' ניתן לומר כי רוב הבאים בשערנו, הם אנשים יראי שמים ומבקשי אמת המחפשים באמת ובתמים לדעת מה התורה הקדושה מכריעה בספק שהוטל בינותיהם, ובוודאי שהמחויבות שלי כלפי בעלי דין אלה היא עצומה, כי הם באים ומבקשים לדעת מה ההלכה במקרה זה, ועלי לכוון לאמיתתה של תורה. זוהי אחריות עצומה! בהרבה מקרים, גם אחרי הדין־ודברים, שני בעלי הדין ממשיכים להיות חברים טובים כמקודם.
"זוהי גישה נכונה וטובה שחשוב מאוד להפנים. הגיוני וטבעי שיהיו חילוקי דעות, בעניינים שבממון. אך כל צד שהגיע לידי ויכוח על עניינים שבממון צריך לדעת, שהתורה הקדושה העניקה כלים להכריע מי צודק, וייתכן שאתה אינך צודק. אם בית דין של דיינים תלמידי חכמים ויראי שמים מומחים לדין הכריעו, מרבית הסיכויים שזהו דין אמת (אני אומר מרבית ולא כל הסיכויים, כי ככלות הכול הדיין הוא בן אנוש, ושגיאות מי יבין), ובפרט שכאמור הדיינים מראים את מקורותיהם וסברותיהם. ולכן משניתנה הכרעה יש לקבלה, ולהמשיך הלאה, כי זוהי האמת, ולא תמיד האמת היא על הצד שלי.
"אכן, יש מקרים שבהם אנשים מבקשים לנצח ומבחינתם הם זכו בדין עוד בטרם החל הדין. זו כמובן גישה בעייתית ורעה, אך יש בדיוק לשם כך חותמים הבאים לידון אצלנו על שטר בוררות – המחייב גם על פי חוקי המדינה כפסק דין של הרשויות שלא ניתן לערער עליו (אלא במקרים של טענות לחוסר תום לב בניהול ההליך השיפוטי)".
לסיום, מה המסר של הרב לקראת ימי הדין והמשפט, ימי ראש השנה?
"ראש השנה, כפי שציינת, הם ימי הדין. יש ומגיע האדם פה בעולם לדין תורה, והוא משוכנע בכל מאת האחוזים ללא צל של ספק כי עמו הצדק. זו הסיבה שהוא בא לתבוע שהלה חייב, או להיפך לטעון כנגד תובעו שהוא פטור. ברם עם הדיון בבית הדין, לפתע מתברר לו שלאו דווקא שהוא הצודק, או שהוא לא כל־כך צודק, ואז הוא מבין שהוא טעה בביטחונו הכה מוחלט בטרם הגיע לדין.
"בכל אדם יכול להתחולל תהליך דומה. מגיעים לימי הדין, ובטוחים שאנו בסדר גמור, אך לא בטוח. כדי לבדוק איך אנו מגיעים ליום הדין, מה מצבנו – לשם כך, כמו שהרבי אומר, יש את חודש אלול שבו עורכים את חשבון הנפש בלב כן ופתוח. מעלתו של חשבון הנפש הוא, שהוא מביא את האדם לרגעים בהם הוא נייטרלי כלפי עצמו, והוא יכול לבחון את מעמדו ומצבו בלא שיחוד עצמי.
"לפני יום הדין אפוא, אדם צריך לעצור בעצמו ולבחון את התנהגותו בצורה תמת לב, בדומה קצת לדברי הרבי אודות "רגע של שתיקה". ככלל, אנו 'זורמים' בעולם. בשטף החיים כמעט ואין לנו זמן לחשוב, ואילו היינו עוצרים ומתבוננים, אפשר שאת מעשינו הטובים היינו משפרים עוד יותר, ונמנעים ממעשינו הפחות טובים. לשם כך, אפוא, יש להתבונן.
"צריך לזכור שהקב"ה הטביע באדם שאיפה לשלמות, והראיה: שאם אומרים לאדם שהוא לא בסדר, אמירה זו מזעזעת אותו. יש לנצל כוח זה ושאיפה זו שבאדם, וגם אם בתחילה ההתבוננות לא משפיעה – בוודאי שאחר פעם ופעמיים היא תשפיע על האדם.
"ואז, כשהוא מגיע ליום הדין וליום ההמלכה של הקב"ה, הוא יכול לקבל את מלכותו באמת, כי הוא כבר הבין שהוא צריך לתקן, הוא יודע מה יש לו לתקן, הוא כבר מוכן ורוצה לתקן. במקרה כזה, הנה גם אם טרם הגיע לשלב התיקון בפועל – נחשב הוא כאילו כבר התחיל בתיקון. כמו שכתוב בפסוק " וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה'". שאלו על כך רבותינו במכילתא: איך יתכן לומר וילכו ויעשו, הרי פרשה זו של פסח נאמרה בראש חודש ניסן ואילו עשית הפסח לא הייתה עד י"ד לחודש, ואם כן, מהו וילכו ויעשו? אלא "מכיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו"! הרי לפנינו "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".
"במצב כזה, הוא נכנס לדין באופן שהוא מחובר לקב"ה ובאופן של תיקון, וברוגע. כשם שכששני בעלי־דין נכנסים לדין מתוך קבלת עול תורה ומצוות ומתוך אמונה בקדושת התורה ובאמיתות פסקיה – אזי שניהם רגועים, כי מה שלא ייפסק – זו האמת. בדיוק כך אדם שנכנס לדין מתוך קבלת עולו יתברך, הוא נכנס רגוע לדין, כי הוא יודע שצדק ואמת לפניו יהלכו.
"ובטוחים אנו שהקב"ה ישפוט אותנו כולנו לשנה טובה ומתוקה, לכתיבה וחתימה טובה, בבריאות הגוף, לחיים טובים בגשמיות וברוחניות, ולהצלחה, ונזכה להתגלות משיח צדקנו בקרוב ממש".
על דמותו הענקית והגאונית של אדמו"ר הרש"ב ועל המהפכה שחולל, שעיצבה את דמותה של חב"ד כחיל חלוץ להתמודדות עם המודרניות * שיחה עם רבי נחום גרינווואלד, עילוי חב"די נחבא אל הכלים, שעוד בצעירותו התפרסם בקרב יודעי ח"ן על שום השילוב המיוחד בין בקיאות בלתי רגילה הן בנגלה הן בקבלה והן בחסידות, והן בידע היסטורי כללי של כל תולדות ההיסטוריה של עם ישראל.
החסידים לרגע לא חשבו שהמדינה היא גאולה. הם ידעו היטב כי מי ששולט בה אינו נאמן כלל למסורת, וכי בחלקם הם אפילו מנגדים מובהקים למסורת ישראל סבא. הם ידעו כי עדיין אתגרים רבים נכונו לה בגשם וברוח. אבל עדיין – להתעלם מהנס הזה, מהמתנה שה' נתן לעמו, אחרי האסונות הכבדים שניתכו על ראשו, לזאת הם לא יכלו.