בעוד קורות מלחמת העולם השנייה ובמסגרתה שואת יהודי אירופה על ידי הצורר הנאצי ימ"ש תופסים מקום עצום במחקר ובתיעוד ההיסטורי, הרי ששואת יהדות רוסיה על ידי הצורר הבולשביקי ימ"ש תופסת מקום מצומצם מאוד (לא מן הנמנע שיש לכך קשר לחיבה ולקרבה שרחשה בקרב רבים מן העילית האינטלקטואלית הישראלית במשך שנים רבות לרעיונות של הקומוניזם והסוציאליזם).
כבר לפני כשישים שנה קונן הרב אליהו אהרון גרשוני :"לשני מאורעות טראגיים הטביעו את חותמם על ההיסטוריה היהודית בדורנו: א) חיסולה הפיסי של יהדות אירופה על ידי הנאצים. ב) חיסולה הרוחני של יהדות רוסיה על ידי הקומוניסטים. לאסון הראשון כבר אנו מעמידים יד ושם וקבענו את השם "שואה". לאסון השני אין לא יד ולא שם".
קביעה זו נכונה, כמעט באותה מידה, גם עתה. אומנם פה ושם יצאו מחקרים ועבודות ראויות לציון – ומהחשובות שבהן היא עבודתו של הרב שלום דובער לווין בספר התיעוד המונומנטלי רב המעלה: תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית – ואולם אין בהם כדי למלא את החיסרון האמור.
(נציין כי באחרונה התחיל השליח וההיסטוריון הרב ברוך גורין מחב"ד מוסקבה, העורך הראשי של ההו"ל שם, בפרוייקט רב החשיבות, המצמרר והקשה מאוד מבחינה רגשית, תחת הכותרת: "הרוגי מלכות". בפרוייקט זה הוא מפרסם פרטים מחקירותיהם, מאסרם ודרכי חיסולם של רבנים, חסידים וכלי קודש בכל רחבי ברית המועצות, מתוך תיקי החקירה המקוריים של הג.פ.א.ו – על פרוייקט זה עמדתי בסדרת כתבות במגזין כפר חב"ד בחודשים שבט – אדר תשפ"ב).
הרשימה שלהלן לא מתיימרת כמובן לתקן תקלה איומה זו. אבל לכבודו של מי שאני רואה כבעל העוז הגדול של ההיסטוריה היהודית המודרנית, של בעל מסירות הנפש והתעצומות הכבירים ביותר של העת האחרונה, הוא ניהו כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, אנסה לשרטט שירטוט תמציתי וראשוני של האתגרים בפניהם עמדה היהדות הנאמנה ברוסיה, של פועלו ותודעתו של אדמו"ר הריי"צ נוכח מכת הפלדה שניתכה על ראש היהדות הרוסית וזאת על רקע סקירה היסטורית של התקופה, המלמדת באיזו סביבה ובאיזה הלוך-רוח התרחשו הדברים.
בעשורים האחרונים לשלטון השושלת ה"צארית" ברוסיה, היהדות ברוסיה עברה טלטלה גדולים. הצירוף של עוני מחפיר ושל אפלייה אנטישמית שלטונית מובהקת יחד עם התעוררות תנועות אידיאולוגיות מהפכניות שהיה להן הד פנים-יהודי, סחפה אחוזים כבירים מבני הנוער שהתנתקו, במידות שונות, ממסורת הדורות ונעו במהירות לרעיונות החדשים והמחולנים – משכיליות, ציונות, סוציאליזם, היטמעות והתבוללות. העתיד החדש שנצטייר בעיניהם בעזרת האידיאולוגיות החדשות סימא את העיניים וטמטם את הלבבות.
אדמו"ר הרש"ב, ולידו בנו יחידו אדמו"ר הריי"צ, פעלו בכל כוח ובכל תוקף נגד תנועות ומגמות אלו במלחמה לביצור חומות הדת ולהנחלתה לדור הבא של דבקים ויראים, פעולה שכבר נגעו בה בעבר (גם אם אולי לא במידה מספקת).
שלב נוסף בטלטלה שעברה יהדות רוסיה נרשם בשל מלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד ותרעד הארץ. המלחמה הרעידה את השלטון האימתני של הצאר ברוסיה. במהלכה התחוללה המהפכה, שבה ניטל כתר המלכות מראש הצאר ובין ליל הקיץ הקץ על מלכות אימתנית ששלטה במשך שנים, והועבר לראשה של אסיפה מעין דמוקרטית. בתחילה, תקוות רבות עלו בקרב קהלים נרחבים, ובכללם – היהדות הנאמנה ברוסיה. ישנם עדויות על מאמצים של אדמו"ר הרש"ב וגדולי ישראל נוספים לכונן נציגות יהודית אמונית, מתוך תקווה כי המצב המעין-דמוקרטי הוא עידן חדש של רוסיה. הרבה תקווה לשחר של אביב חדש מילא את חללה של הציבוריות הרוסית.
אולם לא זו הייתה תוכניתה של קבוצה יחסית קטנה (בהיבט יחסי הכוחות הפוליטיים ברוסיה של העת ההיא) אבל נחושה וקיצונית באכזריותה ובהשקפת עולמה. קבוצה זו שהורכבה ממרקסיסטיים רדיקליים וכונתה בשם: "הבולשביקים", בהנהגת מהפכן רדיקל חסר כל עכבות בשם ולדימיר לנין ימ"ש – לא תכננה להישאר מיעוט שולי בפוליטיקה הרוסית. היא הייתה נחושה להשליט את האידיאולוגיה המרקסיסטית בוורסיה הקיצונית ביותר שלה על העם הרוסי, ויהי מה. והיא הצליחה. היא השתלטה על האימפריה הרוסית, ובמשך שבעים שנותיה כמעט שהכחידה כליל את היהדות ברוסיה, רק זעיר פה זעיר שם פעלו גיבורי חיל ואנשי אמונה נועזים ונערצים שהמשיכו לשמור אמונים למסורת אבות ולקב"ה במשך אותן שנים.
כדי להבין טוב יותר מול מה יתמודדו יהודי רוסיה הנאמנים לה' ולתורתו בתוך זמן קצר מאז "המהפכה הראשונה", אל מול מה יצא אדמו"ר הריי"צ להילחם בהתאבקות של מסירות נפש מוחלטת וידועה מראש – חשוב להבין מעט את הלוך מחשבתם של הבולשביקים.
ראשית, הם דגלו כאמור באידיאולוגיה המרקסיסטית (הקרויה על שמו של הוגה האידיאולוגיה, יהודי מומר בשם קרל מרקס). לפי השקפה זו, במציאות הקפיטליסטית (שבו יש חופש מסחר וחופש קניין) קיים קונפליקט בין שני כוחות מרכזיים: המדכאים, הם הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, ומעמד הפועלים (=הפרולטריון) המדוכא שתלוי באמצעים אלה. השקפה זו מבוססת על ההנחה המטריאליסטית שהמהות של האדם היא ייצור לשם קיום, צריכה ושליטה על הטבע. המדינה, לפי מרקס, משמשת ככלי בידי הבורגנים לשימור יחסי הכוחות, והתודעה הכוזבת משמשת ככלי להרדמת תחושות ההתמרמרות של מעמד הפועלים. מרקס האמין שלפרולטריון, אשר סבל מעוול מתמשך, תהיה תודעה חברתית-כלכלית ולכן הוא יפעל לביטול ההיררכיה המעמדית. לפי התחזית של מרקס, ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור, יבטל את הקניין הפרטי ויבנה חברה סוציאליסטית שאין בה מנצלים ומנוצלים.
בנוסף לכך, לדת ולאמונה היה יחס של שלילה מוחלטת באידיאולוגיה הקומוניסטית-מרקסיסטית. לפי השקפתם, "הדת היא יצירת הבורגנות כדי לנצל את הפועלים", "הדת היא אנטי-מהפכנית (קונטר-רבולוציה), סם המוות בשביל העם". תיעבום את הדת, כל דת, היה עמוק וראו בו אויב נורא שיש להכחידו מעל פני האדמה.
את היסודות הללו של השקפתם ביקשו הבולשביקים להשליט על כל האומה הרוסית, בלי שום פשרה ובלי שום חמלה: לבטל לחלוטין את הקניין הפרטי ברוסיה, לייצר שוויון מוחלט בין כל האזרחים תוך ביטול כל מעמד ייחודי-פרטיקולרי של לאומים ודתות ולחסל כליל את האמונה הדתית (גם הנוכרית). הם ערכו תעמולה בלתי פוסקת על כך שכשהם יהיו בשולטן, כל הרכוש ברוסיה יחולק שווה בשווה בין כל האזרחים. הרעיון קסם לאנשים רבים, בפרט לאיכרים ולצמיתים, שבזמן שלטון ה"צאר" היו למעשה מעין עבדים של בעלי הקרקעות.
נקודה מאוד חשובה להבנה בהקשר של ההבטחה לשוויון טוטאלי היא, שהבולשביקים בפירוש כללו בחזונם גם את היהודים, כלומר הם הבטיחו לתת שוויון מוחלט ליהודים, ולכן יהודים רבים התפתו מאוד לרעיון זה, בפרט על רקע האפלייה הבוטה והקיצונית שהייתה נחלת היהודים בזמן ה"צאר" (שאז יהודים היו מנועים לגור באזורים מסוימים ברוסיה, מנועים לבצע פעולות מסוימות, ועוד).
אולם, ולמרות שאכן לנין כמנסח השיטה הבולשיביקית דגל במתן שוויון מוחלט גם ליהודים וסלד מאוד מגילויים של אנטישמיות – היה לכך תנאי: השוויון הגיע גם עם דרישה לשוויון תודעתי, למחיקת ההגדרה העצמית של קבוצות ולאומית שונים באוכלוסייה ולכיליון של אמונה דתית-ריליגיוזית. בחזונם, כל אזרחי רוסיה שווים גם בתודעה שלהם – תודעה שהיא קומוניסטית: אתאיסטית ומטריאליסטית (הרואה בקיום הפיזי חזות הכל, והדוחה את קיומו של רוח ושל מה שמעבר לחומר).
אכן, לקומוניסטים, בניגוד לנאצים, לא הייתה שאיפה להעביר מן העולם את כל היהודים במובן הפיזי, אך השמד הרוחני של היהודים דווקא כן עמד על הפרק בברית המועצות עוד משנותיה הראשונות, כאשר נאסרו בהדרגה בתי ספר יהודיים, לימודי העברית והיהדות, ובעצם כמעט כל סממן יהודי. רוב רובם של בתי הכנסת נסגרו, החזקה של ספרות יהודית או אפילו שיחות חולין בנושאים יהודיים יכלו להוביל למרתפי השירות החשאי ומשם לגרדום או למחנות, שלעתים רק דחו את המוות במספר חודשים או שנים. שלל ארגונים וועדות בדמות היבסקציה, שמרבית חבריה היו יהודים, פעלו ללא לאות להעלמת כל זכר ליהדות מתוך רצון להוכיח את נאמנותם לרעיונות האתאיזם והפרולטריון הבינלאומי. רובם, אגב, סיימו את חייהם בדיוק באותו מקום כמו היהודים אותם רדפו.
עולה אפוא השאלה: כיצד קבוצה קטנה יחסית עם רעיון כה רדיקלי התכוונה ואף הצליחה להשתלט על כל האימפריה הרוסית? כמובן, אציע כאן תשובה תמציתית ביותר, זאת שתבהיר לנו כמה יסודות עיקריים בנוגע לעתיד לבוא על יהדות רוסיה. צריך לזכור, שבזמן אמת איש לא יכול היה להבין מה בעצם מתחולל כאן משום שהדברים התקדמו צעד אחר צעד, מהלומה אחרי מהלומה. במטב לאחור יכולים אנו היום לקשור את כל החוטים ולהבין מה עשו וכיצד.
התשובה הייתה: הפעלת כוח בקשיחות קיצונית, ללא פשרות; לטעת טרור ואימה מאורגנים ומדינתיים בקרב ההמון. הם עשו זאת באופן כללי, ביחס לכלל האומה הרוסית, וכמובן גם כאשר פעלו נגד היהודים והיהדות השתמשו באותה שיטה.
עם כוח אדם יחסית מועט הם פשוט ביצעו מהפכה שנייה, והודיעו כי מכאן ואילך הם הם המשלה החדשה, תוך הטלת מצור (ולאחר מכן מאסר והוצאה להרוג) על חברי הממשלה ה"ישנה". באופן מיידי הקימו את הצ'קה – "הוועדה המיוחדת ללחימה בהתנגדות למהפכה ובחבלה בידי פקידים" (שמאורח יותר תהפוך לגפא"ו, לנקו"ד ולקג"ב) ומהר מאוד החלו השמועות על מעשי הזוועה המתבצעים במרתפי הצ'קה להתפרסם. כך, למרות שכמעט כל פקידי המדינה שבתו תחילה בגלל המהפכה השנייה, המהפכה הבולשיביקית (הנקראת "מהפכת אוקטובר"), בגלל שהרי לא הסכימו לה כל עיקר – השמועות המחרידות על הזוועות ותאי העינויים שאליהם נכנסים כל פקיד או פקידה או כל מי שנחשד כמי שאינו מסייע למהפכה – עשו את שלהם, וכולם חזרו מיד לעבודה. הבינו מיד שאם חפצי חיים הם, עליהם לגלות הזדהות מוחלטת עם המהפכנים.
עתה פרצה מלחמת אזרחים ברוסיה. רבים הכוחות שהתנגדו לבולשביזם התאחדו למה שכונה "הכוחות הלבנים", בעוד הבולשביקים היו האדומים. המלחמה הייתה קשה ביותר. וגם תעתע שר ההיסטוריה: הלבנים היו אכזריים ביחסם אל היהודים, פרעו פרעות איומות ונוראות (בעיקר ברחבי אוקראינה), בעוד הבולשביקים, באופן יחסי, הפגינו יחס שוויוני כלפי היהודים.
מלחמת האזרחים ברוסיה ארכה כשלוש שנים (תרע"ח – תרפ"א), ולאחרי שניצחו בה, ביססו הבולשביקים או הסובייטים בשמם מכאן ואילך את שלטונם. אז גם נפנו ביתר שאת לטפל בכמה מהיסודיות בבעיות שרבצו לפתחם. כזכור, חזונם היה לאחד את כל האוכלוסייה הרוסית וליצור ביניהם שוויון גמור, חומרי ותודעתי.
המהפכה ומלחמת האזרחים הביאו לשינויים בלתי הפיכים בחיי היהודים בקיסרות הרוסית לשעבר. הקהילה היהודית הגדולה בעולם עד לא מכבר, מצאה את עצמה מפוצלת על ידי גבולות מדיניים חדשים שהופיעו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. כעת נמצאו רוב היהודים בפולין. רבים מאוד מהיהודים התגוררו עכשיו במדינות הבלטיות העצמאיות, ויהודי בסרביה היו לאזרחי רומניה. השמדתם של היהודים במהלך מלחמת האזרחים הייתה חסרת תקדים בהיקפה. כנראה, הפוגרומים השפיעו ישירות על מיליון איש בקירוב. עשרות אלפים רבים (אם לא מאות אלפים) נטבחו, מאות אלפים נוספים פשטו רגל, נהרסו בתי מגורים, חנויות, בתי מלאכה והוחרמו או הושמדו סחורות ואמצעי ייצור. בנוסף להרס "הבלתי נמנע" כתוצאה ממלחמת האזרחים, גם השלטון הסובייטי נתן את ידו לחיסולה השיטתי של של תשתית הפעילות הכלכלית של היהודים: נוסף על החרמת הרכוש, הוא אסר גם על המסחר, עיסוקם העיקרי של מאות אלפי יהודים, וקבע מחירים קבועים לסחורות, שלא כיסו את עלות הייצור והביאו לאותה תוצאה עצמה – פשיטת רגל (ראה תולדות יהודי רוסיה, ח"ג, עמ' 70).
הבעיה עם העם היהודי שעמדה למפלגה הבולשביקית עם עלותה לשלטון הייתה כיצד מפרקים ציבור מגובש, בעל אורח חיים של עם ייחודי, שבניגוד להנחותיה העיוניות של המפלגה – לא התבולל. באותה שעה לא הייתה לה למפלגה הבולשביקית תוכנית ברורה על דרכי פעולתה ברחוב היהודי. אולם היה ברור לה כי בשלבים אילו הדרך היחידה לטפל בבעיה זו היא באמצעות הקמת מחלקה יהודית מיוחדת, שתנוהל בידי יהודים, שתפקידיה יהיה למגר את היהדות ואת הרגש היהודי של יהודי ברית-המועצות, ולתפקיד זה שימשה היבסקציה (=הייברעייסקיה-סקציה, המחלקה היהודית). בשנת תר"צ כבר נסגרה מחלקה זו (עצם קיומה של מחלקות ללאומים שונים הייתה כמובן בעיני רוחם עניין זמני בלבד, ככלי לביטולה של כל נבדלות וכל עצמאיות דתית ולאומית של אוכלוסיות בברית המועצות).
יהודים אלה, מנהיגי ופעילי הייבסקציה, נסחפו לרעיון הקומוניסטי והתמסרו לו תוך הפניית עורף קיצונית לצור מחצבתם, ומתוך שנאה תהומית מלאת טירוף אכזרי ליהדות וליהודים הנאמנים לה (וגם לשאר היהודים שלא הזדהו עם הרעיון הבולשביקי, כמו ציונים ואחרים). הם פעלו בתעמולה רחבת היקף, ביידיש, בכל רחבי מרכזי המגורים של היהודים; וכמובן לא בחלו בענישה קשה כחלק מתעמולת-טרור זו. וכשאני אומר "תעמולה", הכוונה היא: להשפלות קשות ודה-לגיטימציה מוחלט וקיצוני בעיתונות ובספֵרה הציבורית; וויכוחים פומביים שבחלק מהם לא ניתנה זכות תגובה הולמת ובחלק שבו כן ניתנה זכות זו – המגיב היה נתון לאיומים ולפחד גדול, ובמהלכם הטיחו השפלות, דברי בוז ודמגוגיה נגד התורה והמסורת; הפחדה של אנשים פרטיים מלהמשיך בלנקוט בדרך אבות, כך לדוגמא פקידים וכדו' שהתברר כי הולכים לבית כנסת ביום כיפור וכדומה, "זכו" להבין כי אם ימשיכו בדרכם – המשמעות היא שהם מצהירים כי מתנגדים לרבולוציה על כל המשתמע; הפגנות (שמשתתפיהם יהודים קומוניסטים!) שמתפרצות לבתי כנסיות באמצע התפילה, תוך הפעלת אלימות, צחוק והשפלה; עריכת סעודות המוניות ביום כיפור תוך הגחכת התורה והטחת דברי בלע נגד היהדות – וכל זה מתרחש בשיטתיות, בעוצמה ובאופן רוחבי בכל הערים שבתוכן ריכוזי יהודים.
השלטון הסובייטי ערך גם מתקפה על מוסדות השלטון העצמי היהודי, על מוסדות הדת והחינוך, בתי הכנסת, החדרים והישיבות, וכל זה בוצע כאמור בראש ובראשונה על ידי היהודים הקומוניסטיים עצמם. חשוב לזכור כי לצד זאת, לצד ההשפלה הגדולה והבעת התיעוב הגדולה ליהדות, הרי שבגלל האופי הלא אנטישמי (במובן של שנאת יהודי מצד גזעו) של המהפכה הקומוניסטית, כעת ניתנה ליהודים אפשרויות שלא היו קודם לכן, ובראשן: ההשתתפות בשלטון. הדבר קסם ליהודים רבים, בפרט על רקע השבר הגדול שתואר מקודם. עוד ועוד "הבינו" עד מהרה "מה יותר שווה": דביקות בדרך אבות, תוך קיום תחת טרור, הפחדה, אי יכולת לעבוד, שלילת זכויות; או "החלפת צד" וקבלת רוגע נפשי וכרטיס כניסה לחיים "נורמליים".
בכל אלו ביקש אדמו"ר הריי"צ להילחם. בפרט, לתת רוח של תקווה, רוח של אפשריות קיום ורוח של עוצמה ליהודים שנשארו נאמנים בליבם ובנפשם בכל מאודם לאלוקי ישראל, חרף כל הקורות הנוראיות שהתגשמו על ראשם.
בהקשר זה יש לציין עובדה חשובה: עד שנות תר"צ, עוד התקיימו עיירות יהודיות שהיוו חוט שדרה של היהדות. בשלב זה הניסיון להשיב מלחמה למען שמירת היהדות הרוסית, היה אכן ניסיון מלחמה כולל. ואולם בשל המדיניות הכלכלית של סטאלין ימ"ש (שירש את השלטון מלנין ימ"ש) שהביאה רעב קשה – העיירות הללו חוסלו כמעט כליל בשל תהליך הגירה לערים גדולות הולך וגובר. עובדה נוראה זו סייעה מאוד להשמיד את היהדות הרוסית, ומכאן ואילך המלחמה הייתה לשמור על איזו אפשריות קיום לשארית הפליטה שנותרה מיהדות רוסיה המפוארת. כך, משנות השלושים ואילך הולכת העיירה היהודית ונחרבת. היא מתרוקנת מתושביה היהודיים. על המוני המהגרים בערים הגדולות, הרוסיות, עובר תהליך רב-סבל של קשיי הסתגלות והתאקלמות בסביבה החדשה. מהגרים מבוהלים אלה, בשאיפתם להיקלט עד מהרה בסביבה החדשה, מקוצר רוח ומחיים קשים, השתדלו למחוק מעליהם כל סימן היכר יהודי, וזאת מתוך מגמה כפולה: מפחד השלטון הסובייטי מתעבת האמונה הדתית, ומפחד הסביבה הרוסית האנטישמית. אבל כאמור, כל זה התרחש בעיקר בשנות השלושים למניינם, כלומר החל משנות תר"צ, מה שגרם למאבק על היהדות לשנות צורה: ממלחמת הדיפה, למלחמת הישרדות. עד אז, הייתה עדיין קיימת שדרה של חיים יהודים, שאותה הרסו הקומוניסטים שלב אחר שלב, ק קומה ועוד קומה, באמצעות השילוב של תעמולה, כלכלה וטרור.
כל המתואר לעיל היה "קבלת הפנים" שהכין שר ההיסטוריה לאדמו"ר הריי"צ בשעה שעלה על כס נשיאות חב"ד, בעיצומה של מלחמת האזרחים והמשך ההתבססות הבולשביקית ברחבי האימפריה לשעבר.
"בתולדות המאבק של יהדות רוסיה", כפי שכתב גרשוני (יהדות ברוסיה הסובייטית, עמ' קנז), "תופסת מקום מיוחד לעצמה אישיותו של הרבי מליובאוויטש. מסירות ללא גבול לכלל, עוז רוח, כושר ארגון, רוחב היקף – כל אחת מתכונות אלו משנתברך בה אדם באופן יוצא מן הרגיל והגשים אותה בפעולות למען הכלל, מקנה לו את הזכות להעלות אותו על נס מתוך האלמוניות, בספר הזכרון המוקדש למאבק שבו הצטיין. על אחת כמה וכמה אם כל התכונות האלו נתמזגו באדם אחד וכולן יחד באו לידי ביטוי בהמון פעולות מבורכות, ראוי הוא לחוק את שמו באותיות של זהב בספר זכרון זה. כזה היה הרבי מליובאוויטש והוא שעמד בראש המאבק של יהודי רוסיה על דתם.
"בשעת המבחן הקשה ביותר ליהדות ברוסיה, היה הוא היחידי איש הציבור בעל שעור קומה שפעל בממדים כלל ישראלים".
חודשים ספורים אחר שיצא מרוסיה כותב אדמו"ר הריי"צ על עבודתו (אג"ק, עמ' תרטז): "משנת תרפ"ב בחדש זה עד סיון תרפ"ז כמעט אשר לא עברה שבועה שלא עבדתי עבודה קשה בעולה של תורה ובמלחמה גלוי' וכסוי' עם רודפי הדת הן המה היעווסעקציא הידועה. השנה הראשונה היא שנת תרפ"ב עלתה לי לשנת הכנה והתרכזות, וכמעט אין עיר אחת בכל מרחבי מדינת רוסיא אשר לא באתי בכתובים בהנוגע לחדרים מקוה רב שו"ב. לא שלותי ולא שקטתי עד אשר הגעתי אל המטרה, ומטרתי היתה לחזק לומדי תורה בלי הבדל מפלגה ובלי הבדל שנים. אחת הי' לי אם ליסד חדר ישיבה לימוד גדולים וזקנים בשיעור גמרא, עין יעקב ,משניות או חברה תהלים של אנשים פשוטים".
גם חזור והבהר שוב ושוב לא יבהירו באמת עד כמה הייתה החלטתו של אדמו"ר הריי"צ לנקוט בפעולה כזאת שוללת כל גדרי ההיגיון והטבע: איש יהודי יחידי שיוצא במלחמה נגד מדינה אדירה ורצחנית באופן ממוסד ומאורגן בחוכמה ובעוצמה, עם משטרה חשאית חובקת כל, עם אפשרות פתוחה לבצע כל פשע של טרור בשם "החוק" ובכוחות מדינתיים כבירים באופן שספק אם העולם חווה דוגמת זה קודם לכן.
לא סתם רוב מוחלט של היהודים, כולל מנהיגים ואנשים רציניים ביותר, אוהבי ה' ותמימי דרך, צדיקים וגדולים באמת – לא מסוגלים היו לצאת למאבק. יציאה למאבק כזה משמעותה הייתה ברורה ואין בלתה: במוקדם או במאוחר האדם עצמו, משפחתו הקרובה והפחות קרובה, כולם יהיו מטרה לענישה קשה ואכזרית.
ולמרות זאת, הדבר לא הרתיע את הרבי. מתוך מודעות ברורה להשלכות, החליט שהוא יוצא למאבק, ובכל השנים ההן, היו כולו מוקדש למאבק בשיטתיות, בחשאיות, בצורה של ארגון מחתרתי מסועף, מתוחכם ורב פעלים, שפעלת "מתחת לאדמה", במאבק לשמור על צינורות החיים של היהדות הנאמנה ברוסיה.
בהמשך מכתבו הנזכר, מתאר אדמו"ר הריי"צ בגילוי לב, איך שרבים ניסו להניאו מפעולותיו, בטענה שאין להן תוחלת:
"לא אכחד אשר בזכרי היום ובכל יום את מצב נפשי אז לא אוכל להתאפק מלבכות. התאכסנתי אז בבית דירתו של ר' נחמי' גינזבורג, ואיזה ימים התבוננתי בהמצב הכללי עד כי החלטתי אשר עלי להבליג על כל המכשולים ולחרף את נפשי בעבודה ומעשה לטובת התורה, מבלי התחשב עם כל אשר יאמר עלי.
"הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע סיפר לי אשר הוד כ"ק אאזמו"ר אביו הק' אמר וז"ל הק': דיא ועלט זאגט אז מיא קאן ניט ארונטער דארף מען אריבער און איך האלט אז מיא דארף לכתחילה אריבער. מיא דארף לכתחילה נמען מיט שטארקייט ניט נתפעל וערן פאר קיין זאך, און דורך פיהרן דאס ואס מיא דארף, און אז מיא נעמט זיך העלפט דער אייבערשטער [=העולם אומר שאם אי אפשר מלמטה הולכים מלמעלה, ואני אוחז: שצריכים מלכתחילה מלמעלה, לכתחילה אריבער. לכתחילה צריכים לקבל על עצמנו ללכת בחוזקה, לא להתפעל משום דבר, לנהוג כמו שצריך, וכאשר מקבלים על עצמנו – הקב"ה עוזר].
"המאמר הזה הי' לי ליסוד ובטלתי בביטול גמור את כל הדיבורים של המקררים אותי והאומרים לי שאין מה לעשות".
"רוחב היקפו של הרבי", ממשיך גרשוני ומתאר (שם עמ' קס), "בפעולותיו לחיזוק היהדות – מעורר השתוממות. לא הצטמצם בשטח עבודה מסוים, לא בחוג אחד ולא באזור אחד. כל שטחי החיים היהודיים, כל החוגים ביהדות, כל אזורי הישוב במדינה – כולם נכללו אצלו בחשבון אחד: המשך חיי היהדות ברוסיה הסובייטית, שהוא עצמו אחראי עבורה. האחריות ליהדות רוסיה הייתה אחריותו.
"בראש דאגתו עמד, כמובן, הדור הצעיר. חינוך דור העתיד ליהדות – זהו הנושא המרכזי בשיחותיו וקריאותיו אל כל שומעי דבריו".
הרבי הקים רשת של מייסדי חדרים וישיבות בערי ישראל, תוך שבמקביל הקים תשתית לסיוע משפטית ו"לשכה משפטית" שתגן על המלמדים שלימדו לפי תנאי החוק (הייתה אז פרשנות חצי-רשמית לפי לימוד בבית עם שלושה ילדים, אינו דבר אוסר). עורכי דין יהודיים שנרתמו לנושא, נתנו הגנה משפטים למלמדים שנשפטו בגין הלימוד. על זה ניתן לקרוא בהרחבה בתולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית פרק ז.
יחד עם הדאגה לצעירים, פעל הרבי גם בקרב המבוגרים בשלל פעולות: הקמת בתי כנסת, עידוד רבנים, תיקון מקוואות והפעלתם, עזרה בפרנסה ועוד ועוד. כמובן שכל הפעולות ההרואית הזאת, שאין לה תקדים מבחינת שכלולה, תעוזתה וגבורת נפשה – ממלאה פרקים רבים רבים, שרק מעט מן המעט שבה נכתב וסוכם בצורה שראוי היה שיעשה.
הרבי המשיך לדאוג ליהדות רוסיה גם אחרי שיצא משם. במאמצים גדולים, מסועפים ובלתי פוסקים – ודי לעלעל בכרי אגרות קדוש שלו כי להבין באילו סדרי גודל של פעולה אינטנסיבית מדובר.
בד בבד, מלחמתו של הרבי הייתה כל כך משמעותית, שהשם שניאורסון נחקק "לרעה" בתודעת הקומוניסטים עצמם כראש החץ של ההתנגדות היהודית לטרור הבולשביקי, והם התנכלו לכל מי שהיה קשור לשם הזה. המסמכים החדשים ממרתפי הגפא"ו מלמדים כי די היה בקשר לרבי כדי לשלם עליו במאסר ולעיתים גם במוות.
על דמותו הענקית והגאונית של אדמו"ר הרש"ב ועל המהפכה שחולל, שעיצבה את דמותה של חב"ד כחיל חלוץ להתמודדות עם המודרניות * שיחה עם רבי נחום גרינווואלד, עילוי חב"די נחבא אל הכלים, שעוד בצעירותו התפרסם בקרב יודעי ח"ן על שום השילוב המיוחד בין בקיאות בלתי רגילה הן בנגלה הן בקבלה והן בחסידות, והן בידע היסטורי כללי של כל תולדות ההיסטוריה של עם ישראל.
החסידים לרגע לא חשבו שהמדינה היא גאולה. הם ידעו היטב כי מי ששולט בה אינו נאמן כלל למסורת, וכי בחלקם הם אפילו מנגדים מובהקים למסורת ישראל סבא. הם ידעו כי עדיין אתגרים רבים נכונו לה בגשם וברוח. אבל עדיין – להתעלם מהנס הזה, מהמתנה שה' נתן לעמו, אחרי האסונות הכבדים שניתכו על ראשו, לזאת הם לא יכלו.