כשהתיישבתי בסלון ביתו של הגאון החסיד רבי זלמן גופין שליט"א, בח"י אלול אחר הצהריים [שנת תש"ע], סלון למוד ההתוועדויות, השיעורים, האסיפות וההתייעצויות – הפרטיות והכלליות – לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי על השולחן הזה.
השולחן הזה, שכבר ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים, השולחן הישן, הדהוי והמרוט הזה – שעכשיו פזורים עליו ספרים מאמרים וליקוטי שיחות בלים מרוב שימוש, שפתוח עליו ספר 'תורת מנחם התוועדויות' שיחת ח"י אלול (המועד שבו התקיימה התוועדות-שיחה זו);
וחשבתי: איזה שולחן מפואר זה!
כל שולחן היקר בתבל לא ידמה ולא ישווה לו. כמה הוא שמע, כמה הוא ספג, כמה הוא משמש נאמן. כמה רקדו עליו, כמה בכו עליו, כמה התעלו והתרוממו על ידו.
*
בינתיים ר' זלמן שותק, מהרהר. אחרי זמן מה הוא אומר: "אני לא איש של זיכרונות, של סיפורים. אם אומרים קצת לחיים, אז קצת יוצא… אבל ככה סתם, לא איש של סיפורים וזיכרונות אנכי…".
עוד שתיקה. ניכר שקשה לר' זלמן 'להתוועד' ככה, על 'ריק', לפי הזמנה. ר' זלמן הוא 'עובד', הוא פנימי. אבל הוא מבין את הצורך.
הוא מדבר קצת, בין לבין נושם את הנשימה הכבדה, העמוקה, שלו שמגיעה לה מידי פעם. מדבר עוד קצת. בסופו של דבר, באמצע הפגישה, הוא פשוט אמר לי: זה לא הולך לי. הדברים פשוט אינם זורמים לי, כך, על פי הזמנה. "עס גייט'סאך נישט"…
שתקתי. מה אגיד? לבסוף אמרתי: הרב, אני לא מחפש סיפורים או זיכרונות או איזה שהם גילויים מפוצצים… אני פשוט מבקש להבין:
מה זה סליחות, במבט של חב"ד?
מהי המהות הפנימית של סליחות על פי תורת החסידות?
לפי התפיסה הפשוטה של הדברים, אני מבין: היות שראש השנה הוא יום הדין והמשפט, ממילא לפני זה עלינו להכין מעין "טיעונים לעונש", שנוכל להציג צדדים שיביאו להקלה ולביטול רוע גזר דיננו: את החרטה שהתחרטנו, את העובדה שהפנמנו את חומרת העבירות וקיבלנו על עצמו שלא לשוב בעתיד לכסלה עוד. אבל אם התפיסה של ראש השנה כמו שתורת החסידות מלמדת אותנו היא אחרת לגמרי, היא של "המלכת" הקב"ה למלך – מדוע ההכנה לראש השנה היא דווקא על ידי סליחות?
ואז פרץ המעיין… והנה הדברים שאמר:
***
כשאדמו"ר האמצעי היה בן חמש שנים, כך סיפר אדמו"ר הריי"צ, הוא כבר ערך סיום על תנ"ך בעל־פה והתחיל ללמוד גמרא בהבנה. אדמו"ר האמצעי למד אז אצל ר' בעריל המלמד, שהיה גר בשכנות לביתו של ר' אברהם הרופא, רופאה של העיירה ליאזנא.
פעם אחת, בעת שהיה אדמו"ר האמצעי אצל מלמדו ר' בעריל, נכנס ר' אברהם הרופא ושוחח עם ר' בעריל. ר' אברהם התאונן בפניו על כך ש"איז שוין טיף אין אלול", שכבר נמצאים עמוק בתוך חודש אלול, "און איך האב נישט געשטעלין די פיאווקעס", ועדיין לא העמדתי את העלוקות.
– "עלוקה" היא מין תולעת ימית. העלוקות הן טפילים המוצצים את דמם של בעלי חיים ובני אדם. הן נצמדות אל הפונדקאי, נדבקות אליו ומוצצות את דמו אל תוך תאים מיוחדים בגופה המיועדים לאחסון דם. העלוקה מזרימה חומר מרגיע המונע מקורבנה לחוש בה ולאחר מכן מזרימה לפצע חומר בשם הירודיון המונע את קרישת הדם. לאחר שהיא מתמלאת, היא נושרת מעל הפונדקאי והדם שמילאה מספיק לה למשך כמה שבועות.
בתקופה היא עשו בהן רופאי העת ההיא שימוש רפואי. הפעולה הרפואית שנעשתה באמצעות העלוקות הייתה להוציא את הדמים המקולקלים ולהשקיט רתיחת הדמים הבריאים (אגב: גם בזמננו משתמשים בפרקטיקה דומה, אלא שאת הפעולה המדיקלית עצמה עושים באמצעות כלים יותר מתוחכמים מאשר תולעים מוצצות דם…).
ברוסיה, ניתן היה להשיג את ה"עלוקות" רק בזמן הקיץ, כי בזמן החורף היו מסתתרים מפני הקור. הרופאים בכל המקומות ברוסיה היו אוספים עלוקות כאלו בזמן הקרוב לחורף המתקרב, ומעמידים אותם בצנצנות בקליניקה שלהם.
וזה היה פשר אנחתו של ר' אברהם הרופא בפני ידידו ר' בעריל המלמד, בהתאוננו לפניו על מצבו שהנה עומדים כבר בעיצומו של חודש אלול, אבל הוא עדיין לא הכין את מאגר ה"עלוקות" לחודשי החורף, ומלאכה רבה לפניו.
הדברים אשר שמע מפי אברהם הרופא כנראה תפסו את ליבו של אדמו"ר האמצעי. כאשר יצא מבית ר' בער המלמד לביתו ונכנס לחדר הסמוך לחדרו של רבינו הזקן, ראה שהחסידים חסידים ומדברים ביניהם ושוחקים. הפטיר לעברם אדמו"ר האמצעי: "אנו עומדים כבר בעיצומו של חודש אלול ("טיף אין אלול"), ועדיין לא הכנתם את העלוקות, ולכן הנכם צוחקים"!… ובסיימו את דבריו, הלך אדמו"ר האמצעי לחדרו לעסוק בעניניו.
החסידים שידעו שאדמו"ר האמצעי מסתובב הרבה במחיצת אביו רבינו הזקן – סברו כי את הפתגם השנון הזה שמע מפי קודשו של אביו. ומיד התחילו לנסות לפענח את העומק הרמוז במליצה זו בעבודת ה'.
ככל הנראה, שֶמַע הדיון בקרב החסידים בנוגע לפרשנות משפט זה שנשמע מפיו של בן הרבי הגיע לרבינו הזקן. אז התתברר כי אדמו"ר האמצעי כלל לא שמע פתגם זה מרבינו הזקן, וכשהעמיקו לברר עוד התגלה מקור הפתגם שהוא מה ששמע בהיותו ב"חדר", מפי ר' אברהם הרופא.
ויאמר רבינו הזקן: 'זוהי דרך הבעל־שם־טוב, אשר כל דבר גשמי שרואים או שומעים צריכים לנצלו בעבודת ה'. אנו התייגענו וסבלנו מכאובים על ענין זה, ואצל בנינו – הרי הדבר טבוע באישיותם. מי שילך בדרך הבעל־שם־טוב לנצל כל ענין גשמי בעבודת ה' – מבטיח הוא לו שישריש ניצוץ, התעוררות והרגש טוב שיסייע בעבודה, לו ולזרעו לדורי דורות'.
אדמו"ר הריי"צ סיים את הסיפור כך: בעקבות ההתעררות שבאה על ידי ההתבוננות בפתגם שחזר עליו אדמו"ר האמצעי, באותו ראש־השנה היתה הרצפה לחה מדמעות, ואילו בשמחת־תורה נקרעו הנעליים מרוב שמחה וריקודים וזאת מצד הבטחתו של רבינו הזקן.
באחת השיחות (ליל שמח"ת תשכ"ג) ביאר הרבי את הסיפור הזה בעבודת ה', עומק לפנים מעומק:
לכשנתבונן קצת בדבר נבחין כי פעולתן של ה"עלוקות" על הגוף היא בעלת שני מימדים: (א) ראשית כל, העלוקות מוצצות את הדם הרעיל; (ב) וכמו כן, הריהן מורידות את לחץ הדם ומשקיטות את רתיחת ומרוצת הדם בגופו של האדם.
שתי הנקודות הללו, מסביר הרבי, קיימות בעבודה הנפשית של האדם: ה"דם" מסמן את החום והחיות שבאדם. יכול והאדם חומו וחיותו יהיו בענייני קדושה, ויכול גם שיהיה לו חום וחיות גם בעניינים שהם היפך הקדושה רח"ל.
מהי פעולת ה"עלוקות" לרפא את החולי הרוחני? ובכן, דבר ראשון תפקידן הוא לנקז החוצה את הדמים המקולקלים; להוציא את החיות וההתלהבות בעניינים של "לעומת זה". אך מעבר לזה, תפקידן של העלוקות הוא "להשקיט את רתיחת הדם", לא רק את רתיחת הדם המקולקל אלא גם את הדם הטוב.
כאן מסביר הרבי נקודה עמוקה: לכאורה מדוע יש להשקיט את רתיחת הדם הטוב? אלא שלפי האמת, גם התלהבות דקדושה זקוקה לריסון. נכון, הקרירות היא יסוד להרבה דברים שליליים ואילו התלהבות דקדושה היא מנוע רב עוצמה להתעלות בעבודת ה', אבל אפילו החיות וההתלהבות דקדושה זקוקה להגבלה מסויימת – כדי שיהיה נרגש בה שטעם החיות וההתלהבות הוא לא מפני שכך הטבעיוּת והרגילוּת של האדם מצד מציאותו ואופיו, אלא מפני שרצון העליון הוא שעבודתו תהיה בתנועה של חיות והתלהבות. אם לא נרגש בההתלהבות שסיבתה היא מפני שכך ציוה הקב"ה, אלא ההתלהבות היא הרגש שלו – הרי למרות שההתלהבות היא בקדושה, עלולים להיגרם על ידי זה עניינים בלתי־רצויים.
ושני הענינים שבעבודת ה"עלוקות" – הוצאת הדמים המקולקלים, והשקטת רתיחות הדמים – שייכים זה לזה. כי כאשר חסרה העבודה של השקטת רתיחות הדמים, דהיינו שיש חיות והתלהבות בעניני קדושה אלא שאינו נרגש בה שבאה מצד רצון העליון – אזי מתערבת בזה גם החיות וההתלהבות דנפש הבהמית, שהוא ענין דמים המקולקלים. ולכן צריכה להיות העבודה בשני הענינים – לא רק להוציא את הדמים המקולקלים, אלא גם להשקיט את רתיחות הדמים.
***
אם ננתח את מה שהרבי בעצם אומר פה נמצא, שעיקר הנקודה בדברי הרבי היא שעבודת חודש אלול היא עבודה על הביטול. ביטול היישות. קודם כל במובן הגס של לעקור את היפך הביטול – את דם מקולקל – את החום והחמימות והשקיעה שאדם שקוע בעצמו, בתאוות ליבו, בהגשמת הנאותיו. ועוד זאת, שביטול אמיתי – שהטיפול האמיתי של ה"פיאווקעס" – הוא השקטת רתיחת הדמים, גם הדמים הטובים, דהיינו ביטול עמוק ופנימי שימלא גם את העשה טוב. גם עבודת ה', גם עשיית הטוב, צריכה להיות מתוך ביטול.
ולכשתימצי לומר, הרי שזוהי המשמעות העמוקה והפנימית – על פי תורת חב"ד – של סליחות.
***
במאמרי החסידות מובא, שבראש השנה הקב"ה בודק כל אחד כמה קבלת־עול וביטול הרצון היה אצלו במשך השנה שעברה.
וכך כותב אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה (דרושים לר"ה): "ראש השנה הוא יום הדין שבו דנין את האדם על מעשיו שעברו בשנה שעברה, כי להיות עוד התחדשות החיות כללי של שנה זו יש על זה כמה קטרוגים על האדם אם ראוי הוא לכך להיות נמשך על ידי רצון העליון ב"ה בגילוי מלכותו ית' – מפני כמה פריקת עול שיש, שאינם מקבלים עליהם תמיד עול מלכות שמים באהבה וברצון, כי אם לפרקים ועתים מזומנים שזוכר את מלך מלכי המלכים הקב"ה. מה שאין כן כל היום, פונה למחשבתו כל אחד ואחד לפום מאי דידע בנפשיה, ובפרט מי שאינו נזהר הן בסור מרע והן בועשה טוב – כל אחד ואחד לפי מדרגתו – שאי אפשר להיות המשכת רצון העליון ב"ה לגילוי מלכותו ית' כשיש ח"ו פריקת עול מלכות שמים למטה, מאחר שאין מקבלים עליהם עול מלכותו ית' ברצון".
זאת אומרת, שבסופו של דבר החשבון של ראש השנה הוא על העדר הקבלת־העול, העדר הביטול.
זו נקודה שקשורה למהות של ראש השנה כיום ההתרה. יודעים אנו מהמבואר במאמרי חסידות, שבכל ראש השנה מתחדשת מלכותו של הקב"ה על העולם, וחידוש המלכות נעשה על ידי עבודתם של ישראל. וכך פירשו את דברי הגמרא (ר"ה טז, א) "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" – שעל ידי עבודת בני ישראל בראש השנה בקבלת עול מלכות שמים, ובקשתם ותחינתם "מלוך על העולם כולו בכבודך", מכתירים הם את הקב"ה למלך עליהם ועל העולם.
האם זאת אומרת שבלי ההכתרה שלנו הקב"ה הוא ח"ו לא בעל-הבית על העולם? האומנם הוא זקוק לנו כדי שיוכל למשול על כל הנבראים בעולם כולו ולהנהיגם כרצונו?
אלא התשובה שבוודאי הכל טוב ויפה. בוודאי ש"לגדולתו אין חקר" ולכוחו אין קץ ומי יאמר לך מה תעשה, אבל כל זה הוא מצידו.
כדי להיות מלך לא מספיק שהוא מצידו אינסופי ובעל כוחות בלתי מוגבלים. אחרי ככלות הכול, "אין מלך בלא עם". צריכים נתינים שהמלכות תשתרע עליהם ואז יכול שם מלך. זו המשמעות האמיתית של 'מלכות' הקב"ה: שרוממותו הנעלית של הקב"ה תהיה בהתגלות אצלנו. שעליונותו ורוממותו יורגשו אצלנו ונחפוץ במלכותו. בכדי לפעול זאת, דרוש שאנו נכתיר ונמליך אותו. אזי תתגלה, גם בחינת ה'מלך' של הקב"ה.
וממילא מובן, שמי שאינו בביטול ואינו מקבל על עצמו עול המלך, איך אפשר שתהיה עליו ועל ידו המשכת רצון העליון לגילוי מלכותו עליו, בשעה שהוא עצמו פורק עולו ולא מקבל על עצמו מלכותו?!
***
כתוב בפתיחת אליהו שבזוהר על הגילוי האלוקי, שיש בו את הבחינות הללו: "חד אריך; חד קציר; וחד בינוני".
ההסבר הוא, שיש שלוש דרכים שבהן הקב"ה מאיר אור באדם:
א) ישנה דרך של "אתערותא דלעילא" – "חד אריך" – אור אלוקי המגיע מהקב"ה ביוזמה מלמעלה אור להחיותו. ומובן שהאור שמגיע מלמעלה הוא "ארוך", אין הוא מוגבל ואין הוא מוגדר בגדרי הנברא משום שמקורו הוא ביוזמה האלוקית, ואין זה תלוי במעמדו ומצבו של מקבל האור. אור זה נקרא "חסד". חסד הוא השפעה שלא קשורה כלל למעמדו ומצבו של מקבל החסד, אלא שנתעוררה מידת החסד של הנותן לתת למקבל כאשר החליט בנפשו.
ב) ישנה דרך שבאמצעותה מגיעים להארה האלוקית ב"אתערותא דלתתא" – "חד קציר" – האדם מתעורר ועובד על עצמו ומבקש את גילוי ה', ועל ידי זה שהמקבל נעשה ראוי ומוכשר לקבל האור, ה' נענה לו ומאיר לו אור אלוקי. אלא שאור זה הוא קצר, משום שהוא בא מכוחו ובגדריו של האנושי, ובהתאם לכך למידת מוכנותו וכשירותו לקבלת האור כן היא בחינת האור המוארת לו. אור זה נקרא "צדקה", כפי שחז"ל מגדירים את המושג צדקה כנתינה שבסופו של דבר מדודה לפי צרכיו (גם אם במובן רחב ונדבני של המושג "צרכיו") – של הזקוק לצדקה (וכמו כן, בצדקה מקבל הצדקה צריך לפשוט יד ולבקש כדי שיתנו לו).
ג) הבחינה השלישית באור האלוקי היא "בינוני". המדובר הוא על מצב כזה שבו אין אתערותא דלתתא, מפני שהוא לא עבד על עצמו כדבעי,ולא פעל בעצמו תחושה של נוכחות ה' בקרבו והנהגה בהתאם לתחושה זו; ואין גם אתערותא דלעילא שמאירה לו אור אלוקי כ"מתנת חסד" (בסוף כל הסופים, גם אתערותא דלעילא צריכה לחול על משהו, ואם הוא נמצא במעמד ומצב כזה שאין שם על מה לחול, אזי גם אתערותא דלעילא לא תעזור…). אלא מאי, אומנם אדם זה לא הגיע למדריגת "אתערותא דלתתא". הוא לא הצליח לעשות עצמו מוכשר וכלי לקבלת אור בגלל עבודתו ויגיעתו. אבל יחד עם זאת, כן מקנן בו רצון לזכות לאור ה', והוא כן נוהג במידה מסוימת של עבודת ה'. זה לא שהוא לגמרי מחוץ לתמונה… אלא שאין הוא בבחינה כזאת שהוא ראוי לקבל את האור, כי מצד שני הוא לא בדיוק מקבל על עצמו עול הקב"ה בצורה רצינית ואיך יחול האור? בסגנון אחר נאמר, שהוא רוצה להתקרב לקב"ה, אבל הוא לא באמת נקט בצעדים של ממש כדי להתקרב…
והרי זה המצב שלנו כשאנו באים לסליחות… על כך אנו מבקשים בסליחות, בטרם נכנסים לראש השנה, יום החשבון על הביטול שלנו וממילא על האור האלוקי של השנה החדשה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים!".
בפסוק זה אנו אומרים בעצם כי אנו יודעים שאם רק נבקש – אתערותא דלתתא – אתה תיתן, ידך פשוטה, והרי לך ה' הצדקה; אבל לנו בושת הפנים… אפילו לפשוט יד כדי לקבל את הצדקה איננו פושטים…
וכאן מגיעה הנקודה העמוקה של האור שהוא בבחינת בינוני, "וחד בינוני":
בינוני זה לא באמצע. בינוני זה אותו דבר שיש בו משני הקווים. בהקשר שלנו, האור הבינוני הוא אור שיש בו מצד אחד ריחוק ומצד שני קירוב. ניטול דוגמא שאבא מסתתר מפני הילד. יש פה הסתתרות, אבל בהסתתרות עצמה יש מרכיב של התגלות, כי למרות שהבן לא רואה את אביו הרי מצד הקשר העצמי שבין בן לאבא הוא מחכה לו ומשתוקק לו.
ואותו הדבר לגבי המצב הרוחני שבו האדם אינו כלי לאתערותא דלעילא, ולא פעל את האתערותא דלתתא: הוא נמצא בריחוק מהקב"ה, בריחוק כזה שאפילו אתערותא דלתתא איננו מצליח ליצור בעצמו. הוא מונח בעולם הזה, בעצמו, ולא מצליח להתרומם במידה המספקת. אבל הוא רוצה! הוא רוצה להתקרב לקב"ה. הוא מרגיש שהוא רחוק. הוא יודע שהוא שייך, הוא יודע שהוא חלק מזה, וזה מעורר בו את הקשר העצמי – שלמרות שהוא לא כלי ולמרות שהוא לא עבד על עצמו כדבעי, אבל זה אבא שלו! אבינו מלכנו!
הנה כי כן, הריחוק עצמו מביא לתכלית הקירוב.
וזהו עניינן הפנימי העמוק של הסליחות:
כשאנו מתבוננים על המצב הזה שבו אנו מצוים, מצב שאתה בעל הצדקה – אתה רוצה לתת לנו, אם מצד מידת החסד ואם מצד צדקה – אבל לנו בושת הפנים, אנו אפילו לא פושטים את היד ולא עושים עצמנו כלי לקבלה של מה שעומד מוכן ומזומן עבורנו; הרי התבוננות זו גורמת למחשבה על הריחוק הגדול שבו אנו נמצאים…
וזה גופא, הרגשה והתבוננות זו על הריחוק הזה – היא שיוצרת את הקשר העמוק, כי ימינך פשוטה לקבל שבים, כי שמך נקרא עלינו.
ואין צורך לומר, שבימים אלה יש למרחק הזה שאנו מרגישים משמעות הרבה יותר גדולה. לפני ג' תמוז זכינו שהיה לנו מי שיעורר אותנו פשוט בגשמיות, על כל פנים באיזו הזזה, לבוא לסליחות בושי פנים, אבל קצת פחות… והיום הריחוק הוא עוד יותר גדול.
יהי רצון שכמבואר שדווקא בתכלית הריחוק מצוי כבר תכלית הקירוב, קירוב עצמי, שנזכה כבר לקירוב העצמי השלם והכולל – ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר.
על דמותו הענקית והגאונית של אדמו"ר הרש"ב ועל המהפכה שחולל, שעיצבה את דמותה של חב"ד כחיל חלוץ להתמודדות עם המודרניות * שיחה עם רבי נחום גרינווואלד, עילוי חב"די נחבא אל הכלים, שעוד בצעירותו התפרסם בקרב יודעי ח"ן על שום השילוב המיוחד בין בקיאות בלתי רגילה הן בנגלה הן בקבלה והן בחסידות, והן בידע היסטורי כללי של כל תולדות ההיסטוריה של עם ישראל.
החסידים לרגע לא חשבו שהמדינה היא גאולה. הם ידעו היטב כי מי ששולט בה אינו נאמן כלל למסורת, וכי בחלקם הם אפילו מנגדים מובהקים למסורת ישראל סבא. הם ידעו כי עדיין אתגרים רבים נכונו לה בגשם וברוח. אבל עדיין – להתעלם מהנס הזה, מהמתנה שה' נתן לעמו, אחרי האסונות הכבדים שניתכו על ראשו, לזאת הם לא יכלו.