הרצאה שישית: סעיף 18 לחוק החוזים (כללי) – עילת העושק

סעיף 18 לחוה"ח (כללי) עוסק בעילת העושק:

מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.

מה בעצם דורש מאיתנו המחוקק? 5 תנאים מצטברים:

  1. מי שהתקשר בחוזה – עלינו להוכיח קיומו של חוזה.
  2. "עקב" – הקשר הסיבתי הסובייקטיבי שעלינו להוכיח בין מעשה הניצול שביצע העושק לבין ההתקשרות.
  3. התנהגות העושק – במסגרת יסוד זה אנו נדרשים להוכיח: א. שהעושק היה מודע למצבו של העשוק בעת הכריתה. ב. את זהותו המוגדרת של העושק (דהיינו, שהעושק הוא הצד השני לחוזה או מי מטעמו).
  4. מצב העשוק – ביסוד זה נותן המחוקק 4 חלופות שעלינו להוכיח שהעושק היה נתון בלפחות אחת מהן כדי שיתקיים היסוד הרביעי. ומדובר, כפי שמסובר בפסיקה, על מצבי פסיקה:

 א. מצב מצוקה. דהיינו, כשאין לעשוק אלטרנטיבה אחרת אלא להסכים לעושק.

ב. חולשה גופנית. דהיינו, בנכויות קשות ומשמעותיות, עם הוכחות רפואיות מתאימות, שאותן ניצל העושק.

ג. חולשה שכלית. דהיינו, אנשים שמוגדרים רפואית כחלשים שכלית (אבל כשירים משפטית).

ד. חוסר ניסיון. דהיינו, שקיים פער אדיר בניסיון שבין הצדדים.

  1. גריעות התנאים – "ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" – יסוד קשה להוכחה.

הנה מספר פסקי דין בעניין גריעות התנאים, שמדגימים את היסוד הזה.

פס"ד סאסי נגד קיקאון

קיקאון היא בחורה מוגבלת שיכלית במידה מסוימת (אבל בעלת כשירות משפטית), שנזרקה מהבית בגיל צעיר. היא חסרת השכלה ועובדת לפרנסתה כמנקה בבתים. באמצעות חסכונותיה קנתה דירת חברה בנתניה. יום אחד משפחת סאסי דופקת בדלתה של קיקאון ומציעה לה להתחלף עימה בדירה – הם הלכו לעו"ד וחתמו על הסכם. לאחר שעברה דירה גילתה כי מדובר בדירת חדר שוכנת בבניין מסחרי עם הרבה עשן וריח ואינה מאווררת (דירתה המקורית של קיקאון שווה פי שלוש יותר מדירת סאסי). משהיא מגלה זאת, היא תובעת לביטול העיסקה בטענה שמדובר בעיסקה בלתי סבירה. בית המשפט אכן קבע כי מדובר בעושק והסעד היה ביטול והשבה.

פס"ד מחקשוילי נ' מיכקשוילי

המדובר הוא בעיזבונו של המנוח שהלך לעולמו בהיותו כבן 87 שנים. למנוח ארבעה ילדים ושלוש אחיות ואח שלא נולדו להם ילדים. כשלושה חודשים לאחר מות האח משה, בתאריך 24.3.87, חתם המנוח על תצהיר לפיו הוא מוותר על חלקו בירושת האח משה לטובת שלושת אחיותיו המשיבות - הוא כתב הויתור. 

מכאן תביעת הילדים התובעים את חלק אביהם בעזבון אחיו. לטענתם, אחיותיו של אביהם כלאו אותו ושלטו עליו ולמעשה ניצלו את חולשתו הנפשית כדי להשתלט על נכסיו.

בתביעה אחרת של ילדי המנוח, בעניין צוואה שהשאיר לאחיותיו תוך נישולם הם, שנידונה בהרכב אחר של בית המשפט ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל בו התקבלה התנגדותם של המערערים לצוואה ונקבע כי הוראות הצוואה המתייחסות לילדי המנוח ולמשיבות בטלות מחמת השפעה בלתי הוגנת של המשיבות על המנוח:

"מהעדויות עלה כי המשיבות אכן שלטו שלטון ללא עוררין באורח חייו של המנוח ובקשריו עם ילדיו ורעייתו. ביהמ"ש שמע ראיות... מהן ניתן ללמוד... על בידודו המוחלט, חולשתו ותלותו הנפשית והכלכלית באחיותיו... במהלך השנים גם פעלו המשיבות לניתוק המנוח מילדיו... הניתוק הזה [לא] היה מתוך בחירת ילדי המנוח ומרצונו החופשי של אביהם... אורח החיים של המנוח במשך כל חייו, לרבות עובר לכתיבת הצוואה ואף לאחריה, ייצג מערכת יחסים מאוד מיוחדת, מעין שלטון אמאזונות, שלטון שלא הותיר לו למעשה שום מרחב פעולה חופשי ליישם את רצונו הוא. הגעתי למסקנה כי במהלך כל השנים רצונו החופשי של המנוח נשלל. הוא הופעל על ידי המשיבות. במקרים מסוימים אפילו פחד לבטא את רצונו הוא" (עמ' 11-9).

פסק דין של השופטת פלפל ניתן כאמור בקשר לצוואה.

ברם, ההרכב אחר של בית המשפט, זה שדן בסוגית כתב הויתור על ירושת האח משה, קבע למרות האמור בפסק הדין בעניין הצוואה, כי לא נתקיימה עילת העושק בכתב הויתור של הירושה, וזאת בשל העדר יסוד גריעות תנאים (המבחן היה: הבה נשווה את כתב הוויתור הזה לכתבי וויתור אחרים; כלום יש בו פרט הגרוע מהם?). לפיכך, לטענת ביהמ"ש אין גריעות תנאים בכתב הויתור, ומשכך חסר היסוד החמישי לעילת העושק.

בערעור שהתקיים בבית המשפט העליון השופטת ברלינר דחתה את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. לדבריה, יסודות עילת העושק, התנהגות העושק, מצב העשוק וגריעות התנאים - היסודות הללו אינם עצמאים, אלא שלובים זה בזה. ככל שנוכיח כי חלק מהם קיימים, הדבר יעיד גם על פרטים אחרים ביסודות אלו שנראים בלתי מוכחים.

כך, כתב ויתור הוא מסמך טכני, ומכאן שההשוואה לכתבי ויתור אחרים אינה רלוונטית, ולא זו הדרך לבחון לגביו את גריעות התנאים. במקרה של מחקשוילי נ' מיכקשוילי, הסיטואציה שבה נכתב כתב הוויתור הייתה קיצונית דיה כדי להוכיח את עילת העושר.

 

פס"ד גנץ נגד כץ

גנץ הוא יהודי חרדי אמיד בן 50 שמעולם לא נישא. בעולם החרדי זו בעיה תדמיתית מהותית. גנץ פנה לשדכן לסיוע, השדכן אומר שהוא יפעל למצוא לו בת זוג, ומדגיש כי במידה שהשידוך שייעשה באמצעותו יעלה יפה יחויב גנץ בתשלום של 100,000 דולר דמי תיווך. בפועל הכיר לו השדכן בחורה והשניים התחתנו. לאחר שנה הגיע השדכן לביתו ודרש את התשלום שמגיע לו, אולם גנץ משלם לו 20,000 דולר בלבד, ומכאן תביעתו של כץ התובע מגנץ את יתרת הסכום.  ביהמ"ש דן בשאלת העושק במקרה זה, וקובע כי לא מדובר במקרה זה בעושק כי מדובר כאן באדם אמיד ובעל השכלה – מדובר כאן באדם שיכול היה לשקול את כלל השיקולים לפני שנכנס להתקשרות. ביהמ"ש לא מבטל את החוזה, והורה לגנץ לשלם את הסכום אולם סכום נמוך יותר כי קיים כאן ניגוד לסעיף תום הלב.