הרצאה חמישית (ח"ב): שלילת פיצויי קיום במקרה של "אשם תורם" מצד הנפגע מחוסר תום הלב

בחלק הראשון של ההרצאה עמדנו על הדרך בה בית המשפט צעד מאי הכרה בהפרת שוויון במכרז פרטי כעילת חוסר תום לב (בפס"ד בית יולס) ועד להכרה בחובה זו (דה פקטו) בפס"ד קל בניין נ' ע.ר.מ רעננה (1).

הוצאת פיצויי הקיום מן האופנה

כעת נדון במהלך שעושה בית המשפט כדי להוציא – אם נשתמש במילים מן הרחוב – את "פיצויי הקיום" במקרה של חוסר תום לב מן האופנה. בכמה וכמה פסקי דין ראינו פסקי דין שמחייבים פיצויי קיום על הפרת חובת תום הלב, ובפס"ד שבו נדון להלן – פרינץ נ' אמירים – נוקט בית המשפט במהלך מאז ומצמצם מאוד את המרחב שבו ניתן להורות על פיצויי קיום.

בפרינץ נ' אמירים (קראו כאן סיכום של פסק הדין ושל נסיבות המקרה) בא בית המשפט ואומר לתובע (פרינץ): נכון שאמירים נהגו כלפיך בחוסר תום לב, אולם גם אתה נהגת בחוסר תום לב מסוים, ולפיכך יש לך "אשם תורם"  (וזוהי דוגמה מספר 6 של חוסר תום לב).

עקרון תום הלב יכול גם לשלול תרופות

ההיגיון הוא זה: כמו שעיקרון תום הלב יכול לזכות בתרופות, עקרון תום הלב יכול גם לשלול תרופות.

לפי עיקרון זה קובע ביהמ"ש העליון כי פרינץ אינו זכאי לפיצויי קיום בכלל (בניגוד לבית המשפט המחזוי שהעניק לו 25 אחוז מפיצויי הקיום), ולדעת העליון פרינץ זכאי רק לחלק מפיצויי הסתמכות.

שתי ההנמקות של בית המשפט

כך ביהמ"ש מנמק את פסיקתו, בשתי נימוקים מרכזיים אותם הוא מפנה לפרימץ (התובע פיצויי קיום):

  1. "לא עמדת בכלל בתנאי הכניסה למושב אמירים" –

המשא והמתן שנוהל בין הצדדים לא הגיע לשלב בו תוכנו ותנאיו ידועים לצדדים במלואם או בקרבה לכך. הליך קבלתו של המערער למושב לווה בקשיים נוספים מלבד שאלת הנחלה שרכש, ושהייתה מכשול בהליך קבלתו. מושב אמירים הוא, כאמור, מושב עובדים של צמחוניים טבעוניים להתיישבות חקלאית שיתופית, ויש לו ייחודיות משלו המשפיעה אף על תנאי הקבלה של חברים חדשים. אין חולק כי המערער ובת זוגו דאז לא מילאו אחר מספר תנאים אובייקטיביים לקבלתם למושב, כגון העובדה שלבני הזוג לא היו ילדים, והמערער לא ניהל אורח חיים צמחוני כשאר חברי המושב. אמנם המושב החליט להמשיך בהליך קליטת  בני הזוג ואף דן בעניינם פעמים מספר בישיבות הועד, אולם אין בכך כדי לקבוע שההליך התקדם לשלבו הסופי. סבורני, כי חרף הזמן הרב שארך ההליך, לא היה עדיין בשלבים מתקדמים מאוד של המשא והמתן. אין איפוא להסיק ולומר כי המשא והמתן הגיע לשלב הסופי שלו, כך שהפרת חובת תום הלב בהליך מצדיקה מתן פיצוי כאילו נכרת חוזה בפועל. 

הנה כי כן, את התקופה הזאת של פרישה מאוחרת ממשא ומתן שהיא עילת חוסר תום לב ניתן לחלקה לשניים: יכולה להיות פרישה ממשא ומתן והפיצויים יהיו פיצויי הסתמכות בלבד; ויש פרישה ממשא ומתן שגוררת פיצויי קיום.

  1. "יש לך אשם תורם" – פיצויי קיום זה משהו קיצוני. אם אתה רוצה פיצויי קיום, תבוא בידיים נקיות. ההיגיון של פיצויי קיום הוא שאחד הצדדים חסם את הדרך לחוזה, אך במקום שבו שני הצדדים חסמו את הדרך לחוזה – זהו מקרה שבו אין לקבוע פיצויי קיום.

אין ניתן להתעלם בקביעת הפיצויים מחוסר תום הלב של המערער. הצדדים למשא ומתן תלויים זה בזה, ולא ניתן להפריד ולומר כי צד אחד הוא האחראי העיקרי לתוצאות...

יש לזכור כי בחינת התנהגותם של בעלי הדין במערכת היחסים הספציפית, מגלה לא פעם כי זהויות ה'מפר' וה'נפגע' אינן חד משמעיות, וכי יישום הולם של עקרון תום הלב הוא מוצדק במקרים שבהם תרמה התנהגותו של הניזוק לאי קיום החוזה על ידי המזיק"...

כך גם בענייננו, בו שני הצדדים נהגו בחוסר תום לב - האחריות על אי שכלול החוזה תתבטא במישור הסעדים, וגם במחיר שלילתם או צמצומם של הפיצויים המגיעים לצדדים בשל העדר תום לב בשעת המשא והמתן...

מטרת הפיצויים החיוביים היא לפצות באופן הראוי והצודק ביותר את הצד שנפגע מחוסר תום ליבו של הצד השני למשא ומתן לקראת כריתת חוזה. בית-המשפט אינו כורת חוזה בעבור הצדדים, "כל שבית-המשפט עושה הוא בהסרת המחסום שאחד הצדדים הטיל שלא בתום לב על שכלול החוזה".

ברי, כי מצב בו גם הצד השני נוהג בחוסר תום לב, איננו נופל לגדרו של שלב "הסרת המחסום" בפני כריתת החוזה. כך גם מורה לנו תחושת הצדק, כי לא יתכן שצד לחוזה אשר נהג בחוסר תום לב, כלפי הצד השני "ירויח" מקיומו של חוזה שבהליך כריתתו התנהל באופן לא ראוי.

נראה, כי התנהלות חסרת תום לב של צד לחוזה (שנפגע אף הוא מהצד השני), מקשה על הכללתו במסגרת הפיצויים החיוביים, העשויים להינתן לו לפי סעיף 12 (ב) לחוק החוזים ועל פי הלכת קל בניין.