קביעתו הברורה של החוק: נכסים פרטיים של בני זוג לפני הנישואים, נשארים של אותו בן זוג כשהנישואים מסתיימים

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, כשמו, מסדיר בין היתר את חלוקת הממון הזוגי של בני זוג בעת פירוק הזוגיות.

סעיף 4 לחוק קובע:

אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.

וסעיף 5 לחוק קובע:

 (א)  עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

1.  נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
2. גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
3. נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

(ב)  בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.

החוק אפוא קובע בצורה מאוד ברורה וחד משמעית: נכסים פרטיים שהביא כל אחד מבני הזוג לברית הנישואין, נשארים בבעלותו של אותו בן הזוג בעת ועם סיום הנישואים. אין בעצם הנישואים ובקיומם כדי לפגוע בקניינו הפרטי של בן הזוג

מהפכה בדיני הקניינים: דירה יכולה להפוך להיות בבעלות אדם אחר ללא שום פעולה קניינית

למרות החוק הברור והמפורש, בכמה פסיקות של בית המשפט העליון נקבע (למשל, בהלכת "אבו רומי") כי למעשה החוק האמור הוא אות מתה, ולמצער אות גוססת.

בפסיקה נקבע כי, בהינתן תנאים מספר, גם רכוש פרטי של בן זוג מלפני הנישואין – "יאוזן", כלומר יחולק עם בן הזוג השני. 

נבהיר: רכוש פרטי הוא רכוש שאשה צברה לפני נישואיה. לכולם ברור שבעת הכניסה לנישואין – הרכוש הזה שייך רק לה. בעת הנישואין היא מחליטה – לפחות לפי המוצהר על ידה – שבעלותה על הרכוש תישמר. לכן, למשל, אם זו דירת מגורים שלה שהיא קנתה לפני שהתחתנה ולפני שהכירה את בן הזוג שלה, היא בוחרת לרשום את הדירה רק על שמה, ולא לחלוק את הדירה עם בעלה.

למרות זאת, בית המשפט העליון קובע כי למרות שהחוק קובע שרכוש פרטי לא יהפוך להיות רכוש זוגי ולא יחולו עליו גדרי "איזון משאבים"; הרי שמסיבות שונות, כאשר יש "דבר מה נוסף", עצם קיום הנישואים גורם לכך שגם הרכוש הפרטי של בני הזוג, זה שבן הזוג בחר שלא לשתפו עם בן זוגו, יתחלק עם בן הזוג כאשר הזוגיות תפורק – וזאת מכוח "דוקטרינת השיתוף הספציפי".

כך, כמו בדוגמא שלעיל, יכול ודירה שהוריה של אשה קנו לה לפני הנישואין ושהיא שלה בלי שום ספק ושלה בלבד (ונותרה במפגיע רשומה על שמה בלבד) – תהפוך אחרי 20 שנות נישואין להיות גם של הגבר שמתגרש ממנה עכשיו.

חלוקת הדירה תקרה גם אם, לצורך הדוגמה, בחמש השנים האחרונות לנישואין ניהל הגבר רומן עם האשה הנוספת שאליה נישא כעת אחרי גירושיו; וזאת למרות שלא בוצעה מצד האשה שום פעולה קניינית אקטיבית שנועדה להקנות לגבר (בעת שהיה בעלה) את מחצית הדירה הפרטית שלה.

ישאל השואל: איך יכול להיות כזה דבר?! איך משהו שנמצא בבעלות של אדם X הופך להיות סתם כך גם בבעלות של אדם Y, וזאת אחרי שהחוק מחריג במפורש נכסים אלה, וזאת בשעה שלא בוצעה שום פעולה קניינית שבדין לחלוקת הבעלות בנכס?

על כך עונה בית המשפט (בהלכת אבו רומי):

"במסגרת סעיף 4 אין מניעה שבן זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין".

למה?

כי "ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום הלב ועוד – באופן התואם את התא המשפחתי…".

אתרגם זאת לעברית מדוברת:

ההנחה שלי היא, שלבית המשפט העליון יש קונספציה מאוד מסוימת על מוסד הנישואין הקלאסי. עמדת הרוב מניחה שגברים מביאים נכסים פרטיים לזוגיות יותר מהנשים, ונראה לו הוגן ונכון יותר להעניק לנשים מחצית גם מהרכוש הפרטי של בן זוג הגבר. קשה שלא להניח כי פסק הדין, במידה רבה, מבוסס על הנחה סמויה זאת. ואכן, כפי שכותבת דפנה ברז-ארז בפסק דינה בדיון הנוסף, יש "הבדלים בנורמות חברתיות בין קבוצות שונות באוכלוסיה, כמו גם ברמות ההשתכרות של גברים ונשים".

להשערתי, נוכח הרקע הפרוגרסיבי שלו, בית המשפט מדמיין את מוסד הנישואים (בוודאי במתכונתו המסורתית) כמוסד לא טוב. מוסד שבו הגבר הוא צד חזק ש"עושה כסף" והאשה צד חלש ש"שוטף את הכלים", ושלכן יש לתקן את התמונה הזאת, "ולהכניס" לגבר כשהנישואים מסתיימים, שישלם הבנדיט! מה קרה? גם לאשה מגיע!

כפי שמנסחת זאת ברק-ארז:

חוזה המורה על החזרת הרכוש לבן הזוג שהיה בעליו בראשית הדרך, אינו יכול לשוב באופן אמתי לנקודה שבה הכול התחיל.
הוא מתעלם מחלוף השנים, מן העובדה שבן הזוג האחר, החלש יותר מבחינה כלכלית, לא יוכל לקבל חזרה את השקעתו בחיים המשותפים, השקעה שלא קיבלה ביטוי מוחשי כלכלי או קנייני, אלא התבטאה בקיום המשפחה ובגידול חינוך הילדים, פעמים רבות אף על חשבון פיתוחה של קריירה עצמאית.
הוא אף לא יוכל לקבל בחזרה את שנות החיים בנישואין בחזרה, גם אם היו אלה שנים קשות ואומללות.
בהעדר הסכמה מפורשת, וכאשר בית המשפט נדרש לחוזה ההיפותטי בין הצדדים, אין כל בסיס להניח ששני הצדדים היו מעוניינים בהחזרה חד-צדדית של המצב לקדמותו.

ולכן, חוץ מכלל הרכוש שנוצר ונצבר במהלך הנישואים שמחולק חצי בחצי על פי חוק (בלי שום קשר למידת התרומה הישירה של כל אחד מבני הזוג בהשגת הרכוש), הרי שבמקרה של נישואים עם אורך זמן סביר, ובטח אם הייתה השקעה מסוימת בנכסים בזמן הנישואים (מה שבית המשפט מכנה במשפטית "דבר מה נוסף": למשל שיפוץ קטן בבית וכדו') – במקרה זה בן הזוג קונה בעלות באותם נכסים, למרות שהם נכסים פרטיים שהחוק מחריג במפורש מהסדר איזון משאבים.

נוכח דברי השופטת ברק-ארז ניתן לומר, כי לגישתה דוקטרינת השיתוף הספציפי מהווה, אפוא, סוג של פיצוי לבן הזוג "המוחלש" (זה שלא בא עם רכוש פרטי רב), על עצם שנות הנישואין…

*

עולה מאליה השאלה: האם בכל אלו יש משום צידוק לחלוקת הרכוש פרטי שאדם הביא עמו לנישואין ושאותו רכש בעשר אצבעותיו בטרם הנישואין ובלי כל קשר לבן הזוג, וזאת נגד הוראת חוק מפורשת ובלא כל הוכחה משמעותית כי בעל הנכס הפרטי התכוון לחלוק את הנכס עם בן הזוג? לדעתי התשובה היא שלילית.

יש גם להעיר כי עמדת הרוב בבית המשפט מתכחשת, כפי שרמז בסרקזם השופט שטיין בפסק דינו המונומנטלי (לדעתי) בפרשה זו, לעובדה שזו שטות לחשוב שפסיקה זו פועלת לטובת הנשים דווקא. ההנחה הסמויה שגבר מכניס לנישואים יותר כסף "פרטי" היא ככל  הנראה אשליה, ולכל הפחות חלה כאן מה שמכונה בסטטיסטיקה "עקומת הפעמון", והמפסידים והמרוויחים מפסק הדין הזה הם, במקרה הטוב, גברים ונשים באותה מידה. 

הלכת חזקת שיתוף ספציפי אינה מטיבה מגדרית עם הצד "המוחלש" בנישואין, והיא סתם נוטלת קניינים שלא כדין, נגד הצדק הטבעי ונגד החוק, מתוך דמיון-שווא שהפסיקה הדרמטית מיטיבה עם המיגדר המוחלש בנישואים. כאמור, לא היא.

*

נשאלת כעת השאלה אבל איך. איך ההענקה הקניינית הזאת מתבצעת? איך נותנים חצי מהדירה של אזרח לאזרח אחר, בלי שום פעולה קניינית?

"דירת המגורים", כותבת נשיאת ביהמ"ש העליון חיות, "הוכתרה בעבר כגולת הכותרת של חזקת השיתוף ומעמדה המיוחד נשתמר גם בפסיקה אשר עסקה בהלכת השיתוף הספציפי".

איך זה קורה משפטית? מה עם דרישות הקניין, כשמדובר בדירה שהיא "מלכת חזקת השיתוף"? הרי דין הוא, דרך משל, שעסקה במקרקעין טעונה דרישת כתב? את השאלה הזאת פוטרת הנשיאה כלאחר יד במילים הבאות:

"הפסיקה התמודדה עם קושי זה בהגדירה את זכותו של בן הזוג שעמו משותף הנכס: זכות מעין קניינית, זכות של קניין שביושר, שיש בכוחה לגבור על זכויותיהם של צדדים שלישיים".

לשון אחר, מותר לגזול את בעלת הנכס, בגלל "שיקולים שביושר" – וליתר דיוק: שיקולים של תפיסת עולם פופוליסטית (וגם שגויים עובדתית).

ההיגיון של בית המשפט, מתוך אותה אמונה מוטעית שהמהלך המשפטי הרדיקלי שלו ייטיב עם המיגדר ה"מוחלש" בנישואים, הוא: שהחיים המשותפים והמאמץ המשותף הזוגי (עצם הזוגיות ועצם הנישואין), מקנה לבן הזוג בחלוף פרק זמן מסוים חמישים אחוז בנכסיו הפרטיים של בן זוגו, 

וכפי שכותבת חיות:

דיני השיתוף בהקשר הייחודי של התא הזוגי. בשים לב להקשר ייחודי זה, נפסק זה מכבר כי ניתן להכיר בשיתוף בנכס חיצוני ספציפי גם אם אין מתקיימות דרישות מהותיות מסוימות שהיו נחוצות להתגבשות זכויות בנכס בהקשרים אחרים, כגון דרישת הרישום, וכי הנטל להוכחת שיתוף בבית המגורים של בני הזוג הוא קל יותר בהשוואה לנכסים אחרים. אך זאת, רק כל עוד מתקיים אותו "דבר מה נוסף" המצביע על כוונת שיתוף באותו הנכס. הזכויות המתגבשות מכוח הלכת השיתוף הספציפי הן זכויות של קבע ולא "על תנאי", ואין שוללים בדיעבד זכות שהתגבשה במהלך חיי הנישואין בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה .

או, כפי שניסח זאת ביתר בהירות השופט שטיין:

דוקטרינת השיתוף הספציפי מושתתת, כאמור, על הסכמה מכללא: הסכם בלתי כתוב ובלתי מפורש אשר משתמע מהתנהלותם של בני הזוג כזוג, ולפיו בחלוף תקופה ארוכה של חיים משותפים בהרמוניה זוגית, הופכים נכסיו האישיים של כל אחד מבני הזוג לנכסים משותפים, בבחינת "שלי – שלך, ושלך – שלי".

*

לעניות דעתי צודק השופט שטיין ואחרים, הטוענים ש"הסכם מכללא" אמורפי שכזה, הוא אילוזיה ודבר כזב. אין לו שום אחיזה במציאות ואין בכוחו לגזול אדם בעל רכוש רק בגלל החיים המשותפים. בלי עדות ברורה על כוונת בעל הרכוש הפרטי להעניקו לבן זוגו (עדות ברורה כזאת יכולה להיות למשל השקעה משמעותית של שיפות יסודי והרחבת הדירה מכספים משותפים, דבר שמעיד על שיתוף בן הזוג בנכס), לא משתכלל של הסכם מכללא ולכן, בהעדר הוכחות כאמור, מדובר לדעתי בגזל של ממש.

אעיר כי בכל הנוגע לשאלת ההשקעות משותפות בנכס פרטי במהלך חיי הנישואים, אינני רואה שום בעיה. שכן כל עוד מדובר בהשקעה משותפת מינורית כשיפוץ קל לצורכי מגורים ותחזוקה, ההשקעה המשותפת תקוזז מסכום הנכס ותחולק שווה בשווה, אבל עצם הנכס גופו נשאר בבעלות בבעליו כל עוד לא הוּכח שיתוף בן הזוג בבעלות על הנכס; ובאמת כאשר מדובר בהשקעה משותפת משמעותית ביותר (הרחבת הדירה למשל), כי אז הכל יסכימו שהשתכלל הסכם מכללא על שיתוף בנכס.

בגידת בן זוג באשתו (גם אינוסה והכאתה?), לא פוגעת בזכותו לקבל מחצית מרכושה הפרטי של בת הזוג הנבגדת, וזאת בשם שיקולי "קניין שביושר" ו"כללי הצדק הטבעי"…

אז מה קורה אם, כמו במקרה שתיארתי לעיל, חיים בני זוג עשרים שנה. האשה הביאה איתה לנישואין בית שהוריה נתנו לבת לפני חתונתה, אחרי שכל חייהם חסכו שקל לשקל כדי לתת לבתם היחידה דירה. הנישואים היו סבירים: הוא מעולם לא אהב אותה יותר מדי, לא העניק לה דבר מה מיוחד, אבל היה שם בלי להפריע. הדירה עברה שיפוצים קלילים בלבד, עניינים של תחזוקה שוטפת ותו לא. ומתוך עשרים שנות נישואים, במשך חמש שנים האחרונות הגבר היה מכה את אשתו ומבצע בה עבירות מין.

האומנם במקרה כזה מגיע לגבר חמישים אחוז מהדירה שנתנו הוריה של האשה, כל הונם וכל דמם ומאודם, רק בגלל שהוא ישן לצידה במשך עשרים שנה? בגלל שהביאו יחד ילדים? ובגלל שגרו באותה דירה?

לדעת בית המשפט, התשובה היא חיובית כמובן. מבחינת בית המשפט,

"אי נאמנות מינית אינה מהווה נסיבה שיש בכוחה לשלול בדיעבד זכויות שהתגבשו וכי אין שוללים זכות שהתגבשה בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה".

והיות שנקודת הזמן בו מקבל בן הזוג מחצית מנכסיה הפרטיים של בת זוגו היא נקודת זמן אמורפית, לכן לא ניתן לקעקע אותה.

נסביר: בית המשפט קובע שנסיבה מסוימת שאמורה לשלול את זכייתו של בן זוג במחצית מרכושה הפרטי של גרושתו (לצורך העניין: התעללות מתמשכת), צריכה להתרחש לפני שבן הזוג זכה בנכסיה הפרטיים של האשה. אולם אם הנסיבה הזאת מתרחשת אחרי שהוא כבר זכה בבעלות על רכושה הפרטי של האשה (שכמובן מעולם לא דמיינה שהיא נותנת לו מחצית מרכושה הפרטי, המענק הזה קורה רק בעולם משפטי טהור; כמו גם שקניין זה משתכלל בנקודת זמן ערטיאלית ולא קונקרטית), הנסיבה לא יכולה לשלול את זכותו הקניינית! 

הנה כי כן, כשבני זוג נשואים עשרים שנה, זכותו של בן הזוג במחצית מכסיה הפרטיים של בת זוגו, לא נרכשת ביום ספציפי. אלא זה קורה מתי שהוא. מתי? איש לא יודע בוודאות, אבל אפשר לומר שכמעט אפריורית זה לרוב יקרה לפני התרחשות הנסיבה הקונקרטית שמונעת את זכייתו זו בנכסיה הפרטיים.

ולכן נסיבות שהתרחשו בזמן קונקרטי, כמעט לא משנה מתי, לא יכולים לקעקע את זכותו המהותית – "זכות שביושר" – כבן זוג, בנכסיה הפרטים של רעייתו לשעבר, זכות שמתגבשת מתי שהוא, בחלל של זמן מעולם אידיאלי שלא קשור לקונקרטי; וכזכור, זו זכות שמעולם לא נקבעה בדין, אלא בניגוד לדין המפורש, על ידי פסיקה בלתי מנומקת משפטית של בית המשפט העליון ולטעמי נובעת משיקולים של תפיסת מבט שלילית את מוסד הנישואין הנוכחית.

כך יוצא, שרכוש פרטי של אשה, הופך להיות בדרך קסם גם תחת בעלות הגבר, וזאת בלי שתבוצע שום פעולה משפטית כלשהו ובניגוד לחוק יחסי ממון. ואז, אחרי שהרכוש הופך להיות גם בבעלותו של הבעל, לא יהיה ניתן לפגוע חלילה בקניינו! 

כדברי חיות:

תוקפה של הבעלות הוא לעולם מוחלט, במובן זה שהיא אינה יכולה להיות מותלית. לא ייתכן שתוקפה של הבעלות, משעה ששוכללה בדרכי השכלול שבדין, יהיה מותלה בכך שיתקיים אירוע או תנאי מסוים, או כי היא תפקע במקרה כאמור. לא ייתכן, כי אדם יהיה במעמד של 'בעלים זמני' על נכס. מעמד מעין זה אינו מוכר!

אני סבור, שלצורך דיוק הדיון וביקורת על פסק הדין, מוטב לא להשתמש במקרה של בגידה, אלא במקרה של הכאה או התעללות, וכך עשיתי.

במקום לשאול: האם בן זוג שבגד מינית באשתו בחמש האחרונות לנישואיהם ארוכי השנים, זכאי לקבל מחצית מרכושה הפרטי; השאלה צריכה להיות: האם בן זוג שמכה את אשתו בחמש השנים האחרונות לנישואיהם, זכאי לפי עמד הרוב, לקבל מחצית מרכושה הפרטי, שהרי הוא קנה את זכותו בדירתה לפני ההכאה ואין שוללים זכות שהתגבשה בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה.

המהפך התפיסתי המוצע על ידי השופט שטיין

השופט שטיין לא מקבל את הפסיקה של חבריו. הוא יודע היטב מה הנימוקים העומדים מאחורי הפסיקה, והוא יודע שאלו אינם נימוקים משפטיים.

לדבריו,

גישתו של השופט עמית מגלה חוסר ניטרליות כלפי דפוסים שונים של חיי נישואין וזוגיות.

שטיין מוסיף:

כל מערכת זוגית מתקיימת על – פי הנוהגים וההסכמות שבני הזוג מגבשים בינם לבין עצמם על בסיס אמונות באורח החיים הרצוי להם. הסכמות בין בני זוג בנוגע לרכושו האישי של כל אחד מהם ומידת שיתופו של בן הזוג האחר באותו רכוש אינן עשויות אפוא מקשה אחת. הסכמות בענייני רכוש אשר מתגבשות במערכת יחסים זוגית אחת אינן דומות – וממילא לא צריכות להיות דומות – להסכמות אשר מתגבשות במערכת זוגית אחרת. בני זוג רשאים לחיות את חייהם כזוג במתכונת דתית, חילונית, פטריארכלית, פמיניסטית או במתכונת אחרת

לגישתו, בית המפשט לא מוסמך לקחת רכוש מאדם A ולהביאו לאדם B בלי סמכות מפורשת שבחוק:

דעתי היא כי משפטנו איננו מקנה לבתי המשפט שום סמכות להעביר זכויות בנכס מאדם אחד למשנהו שלא במסגרת הסכם, מתנה, צוואה, ירושה, מימוש בטוחה, הדוקטרינה של עשיית עושר ולא במשפט, או הליך של חדלות פירעון. אדם נפרד מזכויות בנכסו רק מתוקף רצונו או בעומדו מול נושיו. 

נישואין כשלעצמם בוודאי אינם מקימים עילה להעברת זכויות מבן זוג אחד למשנהו, שכן, כאמור בסעיף 4 לחוק יחסי ממון, "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" . יתרה מכך, סעיפים 3 ו – 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מורים לנו – בצוותא חדא – כי בקניינו של הפרט ניתן לפגוע אך ורק באמצעות חוק שעונה לדרישותיו של חוק היסוד; וברי כי "חוק" אינו כולל מעשה שיפוטי, חכם ונאור ככל שיהיה.

השופט שטיין מציע הצעה אחרת, הגיונית יותר לעניות דעתי, לטיפול בחלוקת רכוש פרטי בתום נישואין, במקרה של נישואים ממושכים. הוא מבקש לנתק את "הלכת השיתוף הספציפי" מהבסיס החוזי-הסכמי שלה, ותחת זאת להעביר אותה למודל של "צדק חלוקתי", ולפיו ייקבע כי כנגד כל שנת נישואין יקבל כל אחד מבני הזוג אחוז אחד ברכושו הפרטי של בן הזוג.

הצעה זו נראית בעיני הגיונית, סבירה ומאוזנת. השופט שטיין מנמק באריכות את דבריו ההגיוניים והמתקבלים על הדעת (והמאוד הוגנים גם מבחינה מגדרית, כאלה המצדיקים צדק בלא עשיית עוול), והמעוניין מוזמן לקרוא את הדברים במקורם.

הפתרון של השופט שטיין מתמודד ביעילות עם נסיבות מיוחדות שאמורות לעצור את מרוץ חלוקת הצדק החלוקתי.

לפי המודל של שטיין, השיתוף הרכושי נעשה בזמן ידוע (כל שנה אחוז), ולכן ככל שמנקודת זמן כלשהי מתברר שאחד מבני הזוג פעל בחסר תום לב וכנגד המחויבות הזוגית – יהיה ניתן לעצור את החלוקה נכון לאותה נקודת זמן שבה החל אותו צד בנישואין לפגוע בעצם עמוד השדרה שלהם. זה הגון יותר ברא ובראשונה כלפי הנשים, אבל גם כלפי הגברים, וגם כלפי בני זוג מאותו המין.

המשפט צריך לפסוק לפי פלס החוק והיושר המאוזן ומחושב, ולא לפי פרץ של רגש אינסטינקטיבי, שכאשר מפרקים אותו רואים שהוא איננו קוהרנטי כל עיקר. חבל שלא כך נהגו שופטי הרוב בדגנ"ץ 8537/18.