לפני כשנה ומחצה פנה אלי הרב אברהם אלאשוילי – מי שנודע בחב"ד כאחד הבקיאים הגדולים בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אם לא הבקי שבהם, כעורך-שותף שערך יחד עם הרב שלום בער לווין את המהדורה החדשה והמרהיבה של שו"ע אדמו"ר הזקן, כמחבר סדרת ספרי ביאור על שוע"ר (כרך חדש על הלכות תשרי עתיד לראות אור בקרוב) והספרים "תניא מבואר", "אשל אברהם" על פירוש רש"י ואונקלוס לתורה ו"מגילת ספר" חידושים וביאורים בשו"ע או"ח – בבקשה שהלהיבה אותי וגם הפתיעה אותי.

לפי הרזומה שלו ברור בלי ספק, שמדובר בדמות תורנית והלכתית, והנה הוא בא וביקש ממני לקחת על עצמי מלאכה גדולה: לערוך עריכה לשונית חדשה לספר המופת "חיים גרביצר" אותו חיבר הפרופסור ר' יהושע פישל שניאורסון ז"ל.

הסכמתי מיניה וביה. כמובן!

כמתבקש, הדבר השני שעשיתי מיד הוא, הייתה השאלה שהפניתי לרב אלאשוילי: מה לו וליצירה ספרותית? אני מכיר אותו כאיש של עיון הלכה, לא כאיש של יצירות ספרותיות. הוא ענה לי: 'קראתי במקרה את הספר, ואני חושב, שבאמצעות עריכה נכונה, אפשר להבליט בשורה אדירה שטמונה בין דפיו, בשורה שלגבי דידי מתקשרת עם מה שהרבי לימד אותנו בדור השביעי של חב"ד'.

(מי שרוצה להבין את המשפט הזה, מוזמן לקרוא את אחרית הדבר של המהדורה החדשה שיצאה לפני חודש: חיים גראביצר – גלגולו של חסיד).

לא התבלבלתם. מי שמכיר את המהדורה המקורית יודע ששמו הוא: "חיים גראביצר – גלגולו של נופל". אך לא בכדי המהדורה הזאת בחרה את השם "גלגולו של חסיד". לטעמו של הרב אלאשוילי, באמצעות קריאה חדשה, עם שימת דגשים מעט אחרים, הסיפור של גרביצר הוא סיפור מופתי של חסיד שמתגלגל. לפעמים אכן הוא נמצא "למטה", כלומר תועה בעולם החסידי הכללי או הליטאי והמתנגדי, אבל בסוף זה חסיד שנמצא בגלגול – עד שהוא מגיע למסקנה הסופית של תכלית חייו: למסור את נפשו שלו, בגשם וברוח, למען הצלת יהודים אחרים.

"שם זה", כך נכתב בראשית הדבר של הספר, "'גלגולו של חסיד', נושא בתוכו משמעות כפולה: בראש ובראשונה, גלגול פיזי, מסע ארוך רב תלאות בקהילות יהודיות שונות במרחב הענק של רוסיה וליטא; מעבר לכך, והוא העיקר, מסע פנימי רב הגלגולים והעלילה של אדם רוחני המחפש את דרכו בעבודתו את קונו. מתוך כך מתגלגל הוא בקהילות הרבות וחווה את עושרה הרוחני של יהדות רוסיה וליטא (על סיכום מסע הגלגול הרוחני של חיים גראביצר – עמדנו בתמצית באחרית דבר מיוחדת שהוספנו בסוף הספר)".

*

התשובה לכך שהסכמתי להירתם למלאכה, עוד בטרם שמעתי מה הביא את הרב אלאשוילי להשקיע מאמצי יצירה בהנגשת ספר מופת זה, פשוטה בתכלית: מדובר ביצירה ספרותית-חב"דית שאין לה כמעט שני (אמרתי כמעט, אך על ה"כמעט", אני מעדיף בשלב זה לא להרחיב את הדיבור); וראוי לה לבוא במחלצות כאלה שיאפשרו לקהל הרחב (והחרדי) להיכנס בין בתריה.

ביצירתו זו פורס המחבר את דמותה של יהדות רוסיה הלבנה וליטא על מכלול גווניה (לא בכדי סופר ליטאי מובהק, כמו ר' דב אליאך, בספרו "אבי הישיבות", מצטט לא אחת ולא שתיים מיצירה גדולה זו כדי להביע דרך ציטוטים אלו את עומק רוחה של וולוז'ין; או הרב ד"ר נחום לאום, שהיה ראש ישיבת הישיבה יוניברסיטי, בספרו "תורה לשמה" על שיטתו של רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל), דרך סיפור מסע הגלגולים המטלטל שעובר חסיד חב"ד בתקופת אדמו"ר הצמח צדק, ותוך עושר תורני-חסידותי עמוק. אכן, כישרונו הספרותי, הבנתו העמוקה בנפש האדם, בקיאותו העצומה בהווי החיים התורני והחסידי לגווניהם, לקהילותיהם ובספריותיהם – מורגשים היטב בכל פסקה ובכל שורה מיצירה זו.

*

אולם, סגנונו של המחבר הוא סגנון ספרותי שקורא בן ימינו צריך להתאמץ מאוד כדי לצלוח. אין ספק, יש בו עושר רב וקסם של ממש. אבל זהו סגנון שהיה מקובל בזמנו ואינו שגור עוד. מלבד העברית שלעיתים היא מליצית, ארכאית ומסובכת לקורא בן ימינו – גם המבנים הלשוניים, הארכנות ומאפיינים נוספים שגדשו את הספר הקשו מאוד את הקריאה לקהל ענק של הקוראים. אכן, צליחת הספר היא איננה של מה בכך.

*

כמו הרב אלאשוילי, גם אני מאמין שעבור קורא חרדי (ובכלל זה חב"די) סקרן בן ימינו, קריאת הספר תועיל ותעשיר מבחינה רוחנית. ברור לי: ככלל, התפיסה האידאלית היא שאדם ילמד רק מאמרי רבותינו נשיאנו ורק תורה במובנה הפשוט של תורה (גמרא, שו"ע וכו'), ולא יבזבז את זמנו בקריאה של טקסטים ספרותיים או עיתונאיים.

 למרות זאת: מגזין כפר חב"ד עדיין יוצא לאור, ספרות ביוגרפית (שחלקה בכלל הוא ספרות בדיונית של ממש…) רואה בחב"ד פריחה, הרבה קבצי סיפורי, מחקרים היסטוריים.

ואין בכך כל פגם. האדם הרגיל שוחר-הידע, כך דרכו של עולם, צריך לנפשו גם את הטקסטים הללו. קריאה בכתבה עיתונאית, או בסיפור חב"די, נותן מרגוע וגם פרספקטיבה שונה. ובעל נפש, רשאי להחמיר על עצמו, כמובן.

*

נכון הוא שבחב"ד של פעם, חסידים כמו ר' שלמה חיים קסלמן הדגול, לא קראו בספרים שכאלו. בההקשר זה זה סיפר הר"י מונדשיין (מעשה חשב – תדפיס, עמ' 67, הערה 37):

"בימי שבתי בשבת תחכמוני בישיבה בכפר חב"ד, נתעוררו בי כיסופין לעיין בספרי חב"ד ה'איזוטריים', הן ספריו של ר' אייזיל האמליער והן ספריו של הסטראשעליער (שעל הקדמת ספרו 'שער היחוד' למדתי מן ה'בית רבי' ש"'בו יבאר כל ענייני הקבלה והחסידות על מה הבטעו הטבעו יעו"ש כי טוב הוא"'). לשם כך ערכתי נסיעה לירושלים ובאתי לראשונה בשערי הספרייה הלאומית. עלעלתי בכמה מספריו של ר"א האמליער, וערכתי כמה צילומים מה'ליקוטים' שבהם, ביניהם כמובן מכתבו הידוע שהדפסתיו אחר כך ב'לקוטי רשימות ומעשיות' (כפ"ח תשכ"ט) וכן "'ביאור לקו"א פרק ל"ג"'. חזרתי לישיבה, ובסדר חסידות של הלילה נגשתי למשפיע הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן והראיתי לו את הצילומים מביאור התניא הנ"ל של ר"א האמליער. רש"ח הגיב בגערה מיידית: "'מילא ר' הלל'ס האט מען נאך אמאל עפעס א קוק גיגעבן, אבער ר' אייזל'ס?!"' [מילא התורות של ר' הלל הלוא מדי פעם הצצנו בזה, אבל של ר' אייזל?!] ודחה אותי מעליו בשתי ידיים. בסדר חסידות בבוקר כשנכנס לזאל, לא פנה למקומו אלא ניגש אלי י ישירות: "'ווייז מיר אט דאס וואס דו האסט מיר נעכטען געוויזן…."' [הראה לי את מה שאתמול הראית לי]. כאן אני מנחש ומשחזר את המלחמה שהייתה לו במשך הלילה… ומעשיו מוכיחים עליו ש'יצרו נצחו', והוא הליך לישון (או שמא השכים משנתו) בהחלטה נחושה, שדבר ראשון בבוקר הוא ניגש לבקש את ה"'דברים האסורים"' הללו…".

אבל בא נודה על האמת, אנחנו לא שם. הנוער והאברכים חשופים לכל מיני טקסטים, ברמות משתנות של איכות רוחנית. דווקא על הרקע הזה, קריאת טקסט כמו הטקסט מלא החיות החסידית של ר' פישל שניאורסון, תועיל ותחבר יותר מבחינה רגשית את הקורא לעולם חב"ד ולעולמה של יהדות ריסיין וליטא מלפנים (ולפחות תשקיע את הקורא שעות מספר בקריאה של דברי חסידות ודברים חמים על היהדות הנאמנה של פעם).

לא סתם דוד ילין כותב למחבר:

"עתה בהיגמר הדפסת סיפורך חיים גראביצר ב"הצופה הנני מוצא חובה לנפשי חובה נעימה להביע לך את הערכתי לפרי רוחך זה. סיפורך זה לקח את כל לבי שבי בכל ליל שבת היה לי המשך סיפורך עונג שבת אמיתי ולפני קוראִי איזה עיתון שהוא – קראתיו. ואגיד לד את האמת, אנכי הנני מתנגד ואין לי נטיה כל שהיא לחסידות. ובראשית קוראי את הסיפור התנגדתי לו בכל נימי נפשי בראותי את ההערצה הגדולה לחסידות. והייתי אומר בלבי עד מתי תימשך הערצה זו בקרב מחננו. אך מתוך התנגדות זו, ורק מתוך התנגדות זו, נמשכתי לקרוא סיפורך הלאה. וכל מה שהוספתי לקרוא, הוסיף למשוך את לבי עד כי בקוצר רוח חיכיתי בכל פעם לגליון השבוע הבא. וכאשר קרה פעם אחת שלא בא ההמשך בגליון מאד הצטערתי… היבואו עוד סיפורים כאלה הנותנים לנו את האופי הפסיכולוגי האמיתי של השדרות השונות שבעמנו? מי יתן והיה".

ולא סתם כותב ש. שגיב במאמר הערכה על "פישל שניאורסון כמספר" (העבר גיליון ו) – על המחבר ועל סגנונו: "גישתו לבעיה זו ולפתרונה – גובלת בקנאות ואידיאליזציה אפולוגטית הפורצת גבולות ומסגרות. בקנאתו זו הוא מגיע לידי וידוי אמוציאנאלי גלוי כזה אהבה ודתיות אינן ניתנות להבנה בלתי אם לחוויה ממעמקים הדתיות היא אחת מלהבות העולם הרוטט הפורצת מעבר למוח ולהרגלים…".

ואכן, חיים גראביצר גם בעיניי (וגם בעיני הרב אלאשוילי מן הסתם), מהווה ספר שמסייע לייצר חיבור רגשי עמוק עם עולם החסידים מן העבר בפרט, ויהדות רייסין וליטא בכללה.

וכך מוסיף וכותב שגיב שם: "העולמות המהווים את האקלים של הספר חסידים סתם, חב"ד, מתנגדים תורניים', משכילים והמוני העם היהודי עם כל ההבדלים בין השכבות חללו – חוט אחד מאחדן: חיים גראביצר החסיד החב"די הנופל וחיים גראייווער המתנגד הקיצוני מישיבת וולוזין, שותפים לדבר אחד: האהבה ליהדות הדתית המסורתית-תורנית. ההבדל הוא רק ב'ניגון', בגוון, בדרגה. אך לא במהות… ה"אין עוד מלבדו" של חיים גראביצר מדבר גם אל לבם של המתנגדים התורניים מישיבת וולוזין, אלא שזה מתנגן אצלם באופן אחר בנעימה אחרת, בתהודה שונה. חיים גראביצר הוא כבשן האש החסידי-חב"די והנגון המפורסם שלו ל"אין עוד מלבדו הוא דליקה גדולה המרתיחה את הנפש והגוף גם יחד…".

*

ברצוני עתה לייחד כמה מילים על ר' פישל עצמו. נכון הוא שהוא לא המשיך להיות חסיד חב"ד במובן המלא של המושג. הוא גילח את זקנו, ונעשה יהודי דתי 'מודרני'. הוא למד לימודים אקדמיים והפך לפסיכיאטר נודע. אבל נשמתו – נותרה חסידית כשהייתה.

על עצמו סיפר, כשהעלה צרור סיפורים חב"דיים בגיליון "העבר":

"במאמר זה אביא סיפורים חבדיים נבחרים מתקופות שונות שהם קשורים ביניהם קשר היסטורי רעיוני וכולם משקפים במידת מה את הזוהר המיוחד והלהט המזוקק של החסידות החב"דית. את הסיפורים האלה שמעתי בימי ילדותי ונערותי במסיבות חבדיות שונות רבות הרושם. וכך בא הדבר שאמנם הסיפורים לא נרשמו על ידי במיוחד, אני מביאם מתוך הזכרון, אבל בשעת שמיעתם במסיבה שעוררה תמיד הקשבה דרוכה וחוויות עמוקות נקלטו ונחרתו הסיפורים לתמיד על כל פרטיהם בנפש השומעים. היו עוד גורמים חשובים שסייעו לשימור הסיפורים בטהרתם. ראש המספרים במסיבות היה אבי הרב החבדי, מרא דאתרא, שהיה נצר מגזע הרביים החבדיים היינו הדור הרביעי לאדמו"ר מליובאוויץ ר' מנחם מנדל שניאורסון בעל הצמח צדקת (תק"ן-תרכ"ו) והדור השביעי לר' שניאור זלמן מליאדי בעל התניא יוצר החב"ד (תק"ז-תקע"ג).
"בדרך כלל לא היה אבי מספר אלא דברים ששמע מפי אביו האדמו"ר מרציצה, או מזקני החסידים שבדורו, והלה שמע אותם מפי אביו האדמו"ר מקאפוסט וכך הלאה איש מפי איש עד למקור הראשון.
"הכל במסיבה ידעו והרגישו שהסיפורים האלה באים ממקורות ראשונים וחשובים ביותר. לא רק המספר, אלא גם השומעים, היו מקפידים ככל האפשר לשמור על פרטי הסיפורים בלשונם המקורית. משנה לשנה היו הסיפורים ברובם הולכים וחוזרים במסיבות שונות. ואף על פי שבכל פעם הורגשו הסיפורים כחדשים הייתי, רגיש לכל שינוי קל שנראה לי בשעת חזרה על הסיפור, ולמחרת המסיבה הייתי שואל את אבי על השינויים האלה ומקבל ממנו הערות וביאורים. וכן הייתי שואל ומקבל הסברות מאת אבי ביחס לשינויים בנוסח ולפעמים גם בתוכן באותם הסיפורים ששמעתי ממנו, ואחר כך שמעתים מפי אחרים או קראתי אותם בספרי סיפורים חסידיים".

ונשמתו החסידית חילחלה היטב לעולמו המקצועי כפסיכיאטר. "תיאורים רבים של פרופ' שניאורסון, בחייו ולאחר פטירתו", כפי שאמר ד"ר ר' אורי מייטלס בהרצאה שנשא על דמויות מופת חב"דיות יוצאי הזרם הקאפוסטי של חב"ד, "טוענים כי הקשר החסידי שלו היה אחוז היטב בגישה הפסיכולוגית שלו. ואין הכוונה רק לסיפורים חסידיים המתגנבים זעיר כאן זעיר שם אל ספריו הפסיכולוגיים. לטענת ברוך כהנא, עשרות שנים לפני הטרנד הנוכחי של "פסיכולוגיה חסידית", היה זה פישל שניאורסון שיצר שיטה פסיכולוגית האחוזה בעולמה של החסידות. וכבר שנים לפני דבריו של כהנא ביקש דוד מרגליות בספרו "חכמי ישראל כרופאים" להציב את פישל שניאורסון כמעט כאחד משושלת האדמו"רים החב"דיים (עד כדי כך!) ולראות את היותו יוצר שיטה פסיכולוגית חדשה והיותו עסוק יומם וליל בחיי הנפש האנושית, כהמשך לדרכו של אבי השושלת החב"דית אדמו"ר הזקן שבתורותיו נעשתה גם כן חקירה אינטנסיבית בחיי הנפש. ובין דבריו של מרגליות לאלה של כהנא מי שהעניק את אחד התיאורים הטובים ביותר לאופן שבו הפסיכולוג היה גם הוגה חב"די הוא לא אחר מאשר… צייטלין. אבל הפעם לא הלל צייטלין אלא בנו, אהרון צייטלין:

"חב"דאי בכל קיפולי-הנפש היה הפרופ' פישל שניאורסון המנוח נין ונכד לנשיאי-חב"ד ויורשם ברוח. מי שהכירו ידע כמה חן וחמימות שפעה אישיות זו, שלא פסקה כל ימיה לינוק משיתי-השיתין של החסידות בכלל ושל חסידות חב"ד-בפרט, אף ניסתה לשלב מאור-חב"ד ברפואת-נפש מכאן ('מדע האדם' קרא לשיטתו בפסיכוטיראפיה) ובספרות מודרנית מכאן. קירבת נפש היתה ביני לבינו על שום הרקע החב"די המשותף. מצד אבי כמצד אמי, מוצאי מחסידי-חב"ד. את שניאורסון הכרתי עוד מתקופת ברלין שלו, כשביקר בוורשה והסעיר את הלבבות בהרצאותיו. עצם הופעתו היה בה כדי למשך ולעורר. יקוד כבוש בעיניו ובכל תנועות גוו, היקוד הכבוש של חב"ד, ורצון עז לתקן, לרפא הריסות-נפש, להעלות ניצוצות לשורשם" (מתוך המבוא מאת אהרון צייטלין לספרו של פישל שניאורסון, כוחה של סנגוריה, תל אביב תשכ"ז).

ומוסיף מייטליס: "הדאגה החברתית של שניאורסון שעליה כותב כאן אהרון צייטלין, מתגלה בלבושים חסידיים גלויים דווקא בתוך הספרות המודרנית שכתב, ברומן המופת החב"די "חיים גרביצר"…. על בסיס מי יצר שניאורסון את דמותו הפלאית של חיים גרביצר המהווה דמות של חב"דניק נופל המחפש את עצמו במחוזות רוחניים שונים? לפי עדותה של בתו, שניאורסון טען כי היא מבוססת על דמותו שלו ועל דמות של ידיד נוסף. לפי סברתו הלא-מופרכת של נתנאל לדרברג, שערך מחדש את הספר, לא מן הנמנע לחשוב שמא ידיד זה שעליו מתבסס הסיפור של החב"דניק המחפש עצמו הוא לא אחר מאשר… הלל צייטלין! שבאמת היה ידיד של שניאורסון ובאמת מהווה השראה מעולה לדמות מחפשת זו".

יש בנותן טעם לציין, בסיום הקווים הקצרים לדמותו החסידית של ר' פישל, 

כי בהיותו בפולין, הסתופף (כמו ר' הלל צייטלין הי"ד) הרבה בצילו של אדמו"ר הריי"צ, שחיבבו במיוחד. בנספח מיוחד במהדורה החדשה, הובאות האיגרות, מלאות החום והחיבה, שכתב הרבי הריי"צ לר' פישל;

וכי כ"ק אדמו"ר הפנה אליו מטופל חסידי (האיגרת מופיעה בספר אחד היה אברהם, עמ' 238 – 239):

"במענה על מכתבו מי"ז אייר ובטה כבר קבל מכתבי מכנר ויענה עליו בהקדם נו כותב אודות בנו שלום דוכער שי', הנה בכגון שאלתו צריך להתייעץ עם רופא מומחה במקצוע זה אחר שיספרו לו בפרטיות המתאימה. ואפשר אשר ש"ב הוו"ח אי"א נו"נ בעל מדות חכם ונבון מוה"ר פישל שי' המכונה פראפעסאר שניאורסאהן יכול ליעצו – כיון שמכיר הוא מהלך הנפש של אברכי ישיבה ואותם שקבלו חינוך חסידותי ". 

*

לבסוף, כמה מילים על העבודה על הספר:

כמו שכתבנו בראשית דבר, בעבודתנו, שנעשתה מתוך רגש של כבוד וזהירות כלפי הטקסט החשוב, ערכנו  חלק מהתיאורים המפורטים הַמַּלְאִים את הקורא; קיצרנו מספר רב של קטעים אגביים שלדעתנו מעייפים קורא ממוצע; ביצענו חידוש תרגומי במקומות נחוצים תוך עדכון מילים ומונחים ארכאיים לשפה בת זמננו; איחדנו את פרקי הספר במסיפור רץ ואחיד. חשוב להדגיש כי לצד כל אלו, הקפדנו לשמר את הניחוח הלשוני והסגנוני המיוחד של המחבר ושל המתרגמים הדגולים.

**

הנה דוגמה:

במקור "הוא היה בר־אוריין גדול, ואף על פי כן ביקש תמיד להיות דווקא מלמד־דרדקי. פעמיים ביום היה מוליך את התינוקות לבית הכנסת לומר עמהם קדושה, ובזקנו הלבן היה מתערב עם כל הנערים. אפילו בשמחת תורה הוא ממלא את בית המדרש תינוקות ואינו מתייגע כלל מלרקד ולזמר עמהם. כן, כן – היה רגיל לטעון – הבעל-שם-טוב נוחו עדן, אף הוא היה מחבב תינוקות. אדם משונה! לעתים קרובות, בבוקר לא עבות, היה קם לפתע ומשלח את הילדים לביתם, תופס את מקלו".

מה זה "בבוקר לא עבות"?

בעת עבודתי כתבתי לעצמי: "המתרגם שלונסקי תירגם זאת על פי לשון הכותבים בשמואל ב כג ד: "וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ". והכוונה – לבוקר ללא עננים, בלשון השגורה בימינו: בוקר בהיר אחד. בגלל יפי הביטוי התנ"כי המקורי, החלטתי להשאיר מטבע לשון זו, ולהבהירה כאן בהערה".

בהערת השוליים בספר אכן צוין: בוקר ללא עננים, והוא ע"פ הפסוק בשמואל ב כג, ד.

או, דוגמא נוספת: המילה "עלוף" "מעולף" "עיניים עולפות" וכיוצא שיצאה לגמרי מהספר (היום המובן המיידי של מעולף – אדם שהתעלף, ולא כמשמעות התנכ"ית: קישוט).

**

עוד דוגמה, הפעם לקיצור טקסט, שלדעתנו היה מיותר ומאריך בלי לתת דבר חשוב לעלילה ולסיפור עצמו:

"באוזני שמעתי מפי הזקן, זיכרונו לברכה, כי בית שעורכים בו סיום התורה, קדוש הוא כהר סיני, ושמחתם של ישראל עולה אותה שעה למעלה מכל הקולות והברקים. אך ראה, פיני, שלא תחוס עינך על היי"ש…

"אחד טפח על כתפו של פיני טפיחה של שמחה.

"- הירדת, פיני, לכוונתם של דברים… מה לך מחריש, לייוויק? כל ימיך אתה יוצא ידי חובתך בדברי חידודים…

"ומיד קמה אותה המולה ערנית של חסידים, כשהם מתקינים עצמם ביומא דפגרא לילך לשמחה. חידודים שבהתרת הרצועה כאנשים בתוך ביתם, המפולפלים בפלפולי חסידות. בחורים, חסידים שובבים, היו דוחפים ודוחקים זה לזה בפתח. אברהם-בער, החזן של הקלויז הטשרנובילי, פתח אגב הילוכו בניגון, כאדם המנגן לנפשו, כביכול, ומיד נתפורר הניגון במשובה בתוך "העולם" היוצא בחדווה. ולוולה חייך חיוך של הרחבת הדעת, ועיניו נצצו. מיד נזדרז ונתן בחיקו את מטפחתו האדומה וקופסת הטבק, החזיק בידו של ר' נחום ובחייכו שם פניו יחד עמו אל פתח הבית.

"בשמחה רבה הלכו כולם לביתו של פיני ללגום לגימת יי"ש אחרונה שלאחר מעריב קודם לסיום התורה".

את המסומן בצבע שונה השמטנו, ועוד דוגמאות כיוצא באלה, מפני שהוספות מעין אלו מפנות את הקורא לשבילים צדדיים, מרחיקות את הקשב, ומערפלות את קו הסיפור הנהדר והמפותל גם ככה.

**

הכנסנו גם מראי מקום:

1. מראי המקום שהוכנסו – מופיעים בסוף הספר ואינם מפריעים או ניצבים לקורא בדרכו בקריאה השוטפת.
2. בספר הזה הטמיע המחבר, ר' פישל שניאורסון (שהיה כדמוכח מהספר עצמו ת"ח גדול), המון תורות מלקוטי תורה ותורה אור ומאמרי אדמו"ר הזקן (והצמח צדק), קטעים אלה עיבד ר' פישל שניאורסון, ושמם לרוב כציטוט מדברי האדמו"ר או אחד מגיבורי הספר האחרים. ועל כן סברנו כי יש בהחלט בנותן טעם להראות את כל המקורות לתורות המצוטטות בספר, ולו בכדי שמי שמתעניין בזה – יוכל להבחין כיצד למדו ברציצה את המאמרים של רבותינו… אך מעבר לכך, לטעמי, זה יכול להיות מאוד מעניין ומעשיר לדעת שהציטוטים בשם האדמו"ר הם למעשה עיבודים יפים ומרתקתים לתורות רבותינו. הקורא הסקרן יותר יכול אפילו לערוך השוואה באיזהו מקומן, ולראות כיצד בחר פישל (נכד של אדמו"ר ובן של רב חסידי דגול ביותר), לסגנן את התורות של רבותינו, אבותיו. כמו כן, יכול הקרוא כעת לדעת מה מקור כל כל ציטוט (אם ישנו) וגם להיות בטוח שזה לא ציטוט מילולי אלא עיבוד שלו של הדברים המקוריים של האדמו"ר. 

3. חלק מן ההערות הן הפניות והסברים מסוימים לכל מיני נקודות היסטוריות שאליהם מתייחס המחבר אגב אורחא, ולמתעניין הסקרן, ההערות אלו יכולות להרחיב ולהשלים את היריעה.
4. אגב כל אלו החליט הרב אלאשוילי לציין כבר מראי מקום לכל הציטוטים שבספר, לרבות סתם ציטוט של פסוק או מימרת חז"ל. בעת העריכה הסופית חלקתי על החלטה זו וניסיתי לשכנע את הרב אלאשוילי לסגת ממנה, אך הוא החליט מסיבותיו וסגנונו להותירם. למרות שהתנגדתי לפורמט רחב כל כך של הפניות, אינני סבור כי שי בכך משהו כל כך נורא או מפריע, ובפרט שההערות כולן מופיעות כחטיבה נפרדת למעוניין בלבד.

*

על המהדורה המקורית כתבתי את הרשימה הזאת – מוזמנים לעיין.