הרצאה שלישית: עקרונות היסוד – סינתזה בין יהודית לדמוקרטית (יישום)

פס"ד ירדור

המקרה שעליו נסוב פסק דין ירדור:

  • ועדת הבחירות לא מאפשרת לרשימה הסוציאליסטית להתמודד בבחירות.
  • הנימוק: חשש לפגיעה בביטחון המדינה.
  • לוועדת הבחירות יש סמכות – על פי חוק – למנוע מרשימה לרוץ בבחירות רק על בסיס פגמים טכניים, אך לא על בסיס שיקול דעת .
  • ולמרות זאת, יו"ר ועדת הבחירות לנדוי, מונע מן הרשימה להתמודד.
  • ומכאן הערעור לבית המשפט של המתמודדים, בטוענם: ועדת הבחירות חרגה מסמכותה בהחליטה למנוע מאיתנו להתמודד.

 דעת השופט כהן:

  • הוא בעל גישה פוזיטיביסטית = מחפש הסמכה בחוק לפעולה שיפוטית.
  • אם אין הסמכה בחוק, אינך רשאי לבצע את הפעולה השיפוטית (במקרה הזה, לפגוע בזכותו של אדם להיבחר).
  • הוא קובע כלל: כאשר החוק מעניק סמכות לגוף לפגוע בזכויות אדם, הגוף עצמו צריך לבחון את החומר ולהכריע לפי החומר הנתון (הוא, לדוגמא, לא יכול להסתמך על הכרזה של שר הביטחון, במקרה הזה לא ניתן לוועדת הבחירות לעיין בחומרים שמהם הוסק כי חברי הרשימה מהווים סכנה לציבור).
  • מקבל את הערעור (בדעת מיעוט) וקובע כי יש לאפשר להם להתמודד.
  • אם רוצים למנוע מאנשים דוגמת אלו (הקוראים לחיסולה של המדינה) להתמודד בבחירות: יש לחוקק חוק שימנע מהם זאת, אך בלי חוק, כיצד מתבצע ההליך? באיזו סמכות?

דעת השופט זוסמן:

  • זה נכון, שככלל, רשות יכולה לפעול (במקרה הזה: ועדת הבחירות - לפסול רשימה) רק אם היא מוסמכת לכך בחוק.

אולם יש מקרים יוצאי דופן. כאשר עצם השיטה עומדת בסכנה, כי אז כדי להגן על עצמה היא יכולה לפעול מעל הכללים.

לשיטת זוסמן יש עקרון על-חוקתי (כלומר, שהוא אפילו מעל החוקה): של דמוקרטיה המתגוננת, במצב של סכנה לעתיד הדמוקרטיה איני זקוק הסמכה מפורשת בחוק במקרה כזה.

זו לשונו:

"'הכללים היסודיים׳ העל חוקתיים האמורים, אינם בעצם, לגבי ענינו, אלא זכות התגוננות של החברה המאורגנת במדינה... כשלעצמי, לגבי ישראל, מוכן אני להסתפק ב״דמוקרטיה מתגוננת״, וכלים להגנה על קיום המדינה מצויים בידינו, גם אם לא מצאנום מפורטים בחוק הבחירות.

גישה זו לא נקלטת בפסיקה. המחשבה שיש דברים שהם "מעל החוקה" מסוכנת.

דעת השופט אגרנט:

  • אגרנט למעשה מקבל את החלטת השופט לנדוי (כיו"ר ועדת הבחירות) לפסול את הרשימה.
  • זאת למרות שהוא מודע לכך שלאמיתו של דבר אין לה סמכות לפסול רשימה (המדובר על המצב החוקי בשנת 1965) על בסיס שיקול דעת שלא קשור לבחינת פרטים טכניים בלבד.

אבל הוא מבצע את המהלך הבא כדי להצדיק את הנמקתו:

  1. הוא מראה מכמה חוקים כי לפי החוק, הזכות להיבחר נתונה רק עבור מי שמכיר במדינה.
  2. זהו נתון חוקתי: "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה". לא יעלה על הדעת שייבחר מי ששולל את זכות קיומה
  3. הכלל הנובע משני נתונים חוקיים אלו הוא, שרשימה של מועמדים הכופרים בעצם קיום המדינה – אפריורית אין לה זכות להיבחר לכנסת.

הביקורת על פסק דין אגרנט:

  • גישתו תמוהה ומאולצת. למרות שהוא מודע לכך *שאין הסמכה בחוק לוועדת הבחירות לפסול רשימה על שום שיקולים שאינם שיקולים טכניים,* הוא מחליט כי יש לקבל את הכרעתה של ועדת הבחירות במקרה זה לפסול את הרשימה, וזאת על בסיס "מקורות" חלשים שהוא מוצא לעיגון קביעה זו בחוקים.
  • מדוע השופט אגרנט לא מפעיל את מבחן הוודאות הקרובה – או מבחן הסתברותי אחר – על פיסלת רשימות?
  • אכן, למרות שאגרנט כמו זוסמן חושש מן הרשימה הזאת המכילה אנשים ששוללים את זכות המדינה להתקיים, אך שלא כמו זוסמן הוא ניסה למצוא עיגון לפסילה בחוק.

 

פסק דין קעדאן.

המקרה:

משפחה ערבית ביקשה להתקבל ליישוב – אגודה שיתופית – קציר, יישוב שהוקם על ידי הסוכנות היהודית.

וועד היישוב סירב לבקשת המשפחה הערבית, בטענה כי זהו יישוב שיתופי שמיועד, למעשה, ליהודים בלבד.

טיעוני הצדדים:

  1. היישוב והמדינה טענו שהעובדה שמדובר ביישוב ליהודים בלבד מגשים את חוק הסוכנות היהודית ליישב יהודים בקרקעות ארץ ישראל; ואין בכך כדי להפלות ערבים, משום שערבים יכולים לרכוש דירה בהמון יישובים סמוכים (כמו חריש הסמוכה). כך שבמקרה בו קיימים שני יישובים סמוכים, באחד הערבי יכול לרכוש דירה, אבל בשני – בגלל הצורך לשמור על רוב יהודי במשולש ובגליל – רק יהודים יכולים לדור; במקרה כזה נשמר האיזון בין "יהודית" ל"דמוקרטית".
  2. המבקשים (משפ' קעדאן) טענה כי יש פה הפלייה על בסיס לאום, דבר הסותר את עקרון היסוד שנקבע במגילת העצמאות על פיה המדינה: "תיתן שוויון זכויות לכל אזרחיה". אם יש ישוב שבו על פי חוק לערבי אסור לרכוש דירה, אין לך פגיעה גדולה מזו בשיווין.

הבעיה

יש פה דילמה גדולה. מצד אחד עומד עקרון שימור הרוב היהודי בארץ ישראל. בלי רוב יהודי במדינה, המדינה למעשה תחדל להתקיים. מצד שני, אי אפשר לפגוע בשיוויון של האזרחים הגרים במדינה על בסיס קריטריון של לאום!

הכרעת השופט ברק

מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל כי המדינה תנהג בהפליה בין אזרחיה. יהודים ולא-יהודים הם אזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל... "המדינה - מדינת יהודים היא; המשטר המתקיים בה - הוא משטר דמוקרטי נאור, המעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים כלא יהודים"....

" לא זו אף זו: לא רק שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים הפליה על בסיס דת ולאום במדינה, *אלא שערכים אלה עצמם [הערכים היהודיים] אוסרים הפליה ומחייבים שוויון בין הדתות והלאומים* ...

"אין, איפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

יהודית ודמוקרטית

משמעות הדבר היא: שהמדינה צריכה להיות יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. ולכן צריך לפרש את המושג "יהודית" כך שתהלום את ערכי הדמוקרטיה.