לפניכם סקירה שכתבתי על הכרך האחרון של "ספר-הערכים" – האנציקלופדיה המקיפה לתורת-החסידות. סקירה זו כתבתי לבקשת אחד מאנשי המוציא לאור, שביקש ממני במפגיע לכתוב לא רק סופרלטיבים אלא סקירה ביקורתית מקצועית. לפי הסטנדרטים המקובלים בעולם החרדי הכתוב לא נהוג לכתוב ביקורות רק מחמאות, וכך הדברים דלהלן שוכבים בתיקיית המחשב בענן מזה זמן רב (למעשה – כמה שנים), בלי שיהיה להם מקום כלשהו להתפרסם.
א. תורת-החסידות החבדי"ת
היקף עצום וריבוי אנפין אינסופי
תורת חסידות חב"ד היא כמים שאין להם סוף. ראשית, ההיקף העצום, המשתרע על מאות ספרי מאמרים ושיחות. אך לא רק בהיקף העצום של דרושי החסידות מדובר, אלא גם על ריבוי אנפין עצום. לכל נושא ולכל מושג – מכלול שלם של היבטים, המבוארים כל אחד במקום שונה ובהקשר שונה, עומק לפנים מעומק. קיימות הטיות רבות בכל סוגיה – שבמקום אחד נידון העניין כך, ובמקום אחר נלמד אחרת – והכול תלוי בפרטי הנידון ובבחינותיו השונות.
אופייה זה של חסידות חב"ד נובע מהמבנה הפנימי. מאמרי החסידות אינם מאמרי עיון מובנים וממוקדים בנושאים שונים, אלא דרושים הנאמרים לפי עניין הזמן והמקום.
רובה המוחלט של תורת-החסידות נמסר לנו מאמרים-מאמרים, בדרך כלל בסדר פרשיות השבוע והמועדים, שכל אחד מהם עוסק בשלל עניינים שונים המסתעפים זה מזה והמתחברים זה בזה. לא נאמרו ולא נכתבו מאמרים המתמקדים אך ורק בעניין מסוים, על דרגותיו ובחינותיו השונות.
כך, לדוגמה, במקום אחד בחינת עולם האצילות תידון בבחינתה כמי שנאצלת והיא "אצלו וסמוך לו", ובמקום אחר יידון עולם זה גופו – עולם האצילות – אך בבחינתו האחרת, בהיותו חלק מארבעת העולמות. וכולי וכולי[1]. אבל לא נמצא מאמר שמראשיתו ועד סופו יעסוק בנוגע לעולם האצילות, בהסברת הדבר מריש ועד כלה.
הסיבה העיקרית לכך היא, שמעיקרם דרושי החסידות נועדו להדריך את האדם בעבודת ה' הנפשית – לשמש לו זרקור המשלח אלומות אור בדרכו של האדם עלי אדמו, לעורר את ליבו ומוחו על גדלות ה', אהבת ויראתו וללמדו כיצד להתמודד עם האתגרים והקשיים הרוחניים הניתכים בפניו. לכן, ביאורים בעניינים ובמושגים בפנימיות התורה מובאים במאמרי החסידות במידה הדרושה להסקת המסקנה המעשית, ה"בכן", הרצויה באותו זמן ובאותו הקשר בהם הדברים נאמרים.
אנו אפוא רואים כי היעד של דרושי החסידות, לעורר ולהאיר את עבודת ה' הפנימית בדרך הנכונה, הביאו לכך שכל מאמר ומאמר הוא בעל ריבוי אנפין עצום בהיותו עוסק בסוגיות רבות, וכמו כן כל מושג וכל נושא בחסידות הוא בעל ריבוי אנפין שהרי כל אחת מן הסוגיות נידונה בהיבט המסוים שנידון במאמר הנוכחי.
כללו של דבר: הרבה מחידושי החסידות, ביאוריה ומושגיה הולכים ומתבארים כשהם שלובים אחד בתוך השני תוך כדי ביאור הנידון העיקרי באותו המאמר – ואין הם באים בתורת עיון מקיף מובנה וממוקד הכולל את העניין הנידון לכלל פרטיו באופן המלא והרחב שלו.
שני סוגים של שאלות
אך לא רק היעד, כי אם גם הדרך והסגנון, הביאו למבנה המסועף וחסר הגבולות של תורת-החסידות.
בלימוד נגלה דתורה, כפי שכבר העירו בכמה מקומות[2], אנו מוצאים מימות חז"ל ואילך, שעולם התורה העסיק את עצמו בשני סוגי שאלות. ניתן לכנות אותן כ'ראשוניות' לעומת 'מִשניות'.
הקטגוריה הראשונה כוללת נקודות שיש לדעת אותן כחלק ממאמץ כלשהו להשיג את הנתונים הרלבנטיים, הן הגולמיים והן המורכבים הנחוצים להכרת תופעה נתונה. בין אלה יש למנות שאלות של מקור; היקף – בנוגע לאישים, חפצים, או נסיבות; הסבר לאור עקרונות כלליים ('מאי טעמא'); או הגדרה – לא רק מילונית אלא משפטית.
בד בבד, מקדיש לומד התורה כוחות רבים למערכת שאלות 'מִשניות', שאלות שאכן מתעוררות באופן מקרי. אלו סובבות סביב סתירות בין מקורות. סוגי הסתירות הם מגוונים. הסתירה עלולה להיות בין שני מקורות בעלי סמכות שווה, כגון שתי ברייתות, או שני פסקים של הרמב"ם. לחילופין, היא עלולה לעמת שני משפטים לא שווים – אמורא מול משנה, או ראשון מול גמרא… על כל פנים, בכל המקרים האלה, איננו עוסקים במשימות מהותיות, אלא ב'מקרים'. עיסוק זה דומה יותר לפינוי שדה מוקשים מאשר להקמת מבנה.
כיוצא בהגדרות אלו ניתן לומר אף בנוגע לתורת-החסידות, שגם בה קיימים שני סוגים של שאלות, 'ראשוניות' לעומת 'משניות':
השאלות הראשוניות עוסקות בביאור המושגים – גדלות הקב"ה, מהותן של המצוות, הבריאה, היהודי ועבודת ה'.
השאלות המשניות אינן עוסקות בביאור מהותם של הדברים בהם החסידות עוסקת, אלא מתמקדות בעיקר ביישוב סתירות בין פסוקים (ומרז"ל) או חוסר הבנה בפסוקים (ומרז"ל) שעל פי הפשט בלתי מובנים. שאלות אלו אינן מהוות מטרתו המרכזית של דרוש החסידות[3], ופעמים רבות לא נמצא כלל תשובות עליהן.
ובאמת, בין חסידים מקובל לומר שתוכן המאמר גופו לא בא (כל כך) לתת תשובה לשאלות המובאות בתחילתו, והשאלות באות בעיקר להוות "נקודת פתיחה" שדרכה נכנסים להסברת דברי החסידות עצמם. אמירה זו נסמכת, כפי שבוודאי ניתן לראות, על החלוקה בין שני סוגי השאלות. על שאלות כמו "להבין זה דע"י התשובה נעשה מרוצה כמו קודם החטא" (ד"ה הוי' יחתו מריביו תרפ"ט, אות ה) לא ניתן לומר כי הן נועדו רק בכדי "לפתוח את המאמר". זוהי שאלה מרכזית, ומוכרחת להתבאר עליה תשובה.
הרב יואל כהן שי' נוהג לומר לתלמידי התמימים בשיעוריו ובהתוועדויות, כי כאשר כתוב במאמר "ויש לומר", "והביאור בזה", "והעניין הוא" – בהכרח מסתתר מאחורי מילים אלו חוסר הבנה או קושי, ואם הוא לא כתוב מפורש, או לחילופין אינו בולט לעין, יש לתת את הדעת מהו חוסר ההבנה שבעקבותיו "יש לומר". מאיליו מובן, כי לרוב השאלות הללו הן שאלות בגוף הבנת העניין, ולא שאלה של סתירה ממקום אחד למקום או דיוק לשון וכיוצא בזה.
שני סוגי השאלות הללו פעמים רבות באים במעורב בתוך המאמרים. לדוגמה:
"'ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד',
וידועים הדיוקים בזה דבכל הציווים שבתורה נאמר צו את בני ישראל וכיו"ב, וכאן נאמר ואתה תצוה את בני ישראל.
ולהוסיף, דהדיוק מ"ש ואתה תצוה הוא לא רק בהלשון אלא גם בהתוכן, דלשון ואתה תצוה משמע שמשה הוא המצַוה, וצריך להבין, הרי משה הוא השליח למסור לישראל את ציווי הקב"ה, ולמה נאמר ואתה תצוה.
גם צריך להבין מ"ש ויקחו אליך, שיביאו השמן למשה (אליך), דלכאורה, כיון שהעלאת הנרות היתה ע"י אהרן, למה הוצרך להביא את השמן למשה.
גם צריך להבין מ"ש שמן גו' כתית למאור, דלכאורה הול"ל שמן גו' להאיר.
גם צריך להבין, דבפסוק שלאח"ז נאמר מערב עד בוקר וכאן נאמר להעלות נר תמיד" (ד"ה ואתה תצווה תשמ"א, סה"מ מלוקט ו, אות א).
רוב השאלות הנשאלות בקטע זה אינן 'ראשוניות'. הן עוסקות בניסיון להבין לאשורו את נוסח הפסוק "ואתה תצווה". לשון הפסוק, לכאורה, אינה מובנת: מדוע בשונה מכל הציוויים שבתורה, נאמר "אתה תצווה אתת בני ישראל", ולא "צו את בני ישראל". כך גם יתר השאלות עוסקות בשאלות שעולות לכאורה בנוסחו של הפסוק.
חוץ משאלה אחת. שאלה זו, למרות שאף היא מכוונת כלפי נוסח הפסוק, עוסקת במהות הדברים: כיצד ניתן להסביר ציווי האומר "ואתה תצווה" כלפי מישהו חוץ מה'? בני ישראל מצווים על המצוות מפי משה או מאת הקב"ה? "הרי משה הוא [רק] השליח למסור לישראל את ציווי הקב"ה, ולמה נאמר ואתה תצוה"? שאלה זו היא מהותית, וגם כללית הנוגעת ליתר המקומות. למעשה, השאלה מתייחסת למעמדו ולתפקידו של משה בתורה. ואכן, במאמר עצמו מתבאר באריכות מהו תפקידו של משה. וכפי שכבר הוזכר לעיל, כמובן שתוך כדי הדיון בנוגע למשה רבינו, שהוא "בסיס היציאה" של המאמר, נתרחבו הדברים לכדי ביאור יסודי בעניין האמונה, גילוי המאור שבנשמה, עבודת ה' בזמן מצוק ובעידן של רווחה.
כיצד נדע, אם לא נלמד את המאמר כולו, שמאמר זה עוסק בהרחבה בשאלה 'מהי אמונה'? ויש לזכור, כי קיים שפע עצום של רבבות מאמרים! והמחפש בנושא האמונה, שאינו יודע כי מאמר זה עוסק באותו עניין, צריך לחפש אותו במרחב הענקי של החסידות.
הוי אומר: העיסוק המעורב בשאלות ראשוניות (העוסקות במהותם של הדברים) ובשאלות משניות, גורם לכך שקיים ערפול נוסף בנוגע לזיקוק המושגים ולמידתם כמות שהם לעצמם.
ב. קיבוץ ערכים בחסידות – מלאכת הרכבה ואיחוי
קשיים טכניים ומהותיים בלמידת מושגי החסידות לאשורם
המאפיינים המצוינים לעיל – היעוד, הדרך והסגנון – ללא ספק מקשים עד למאוד למי שמבקש ללמוד נושאים בחסידות בצורתם המלאה והשלמה, באופן עיוני מעמיק. כדי ללמוד דבר על בוריו יש ללמוד ולעיין בכמה מאמרים במקביל, ולעיתים יש ללמוד חלקים נרחבים מהמאמרים הללו הגם שאינם קשורים ישירות לנושא המבוקש, בכדי להבינו נכונה. מלאכה זו קשה היא וכבידה עד מאוד גם כאשר כל המקומות בהם הנושא נידון ידועים לנו. על אחת כמה וכמה כאשר צריך להקדיש יגיעה ומאמץ נוספים בכדי למצוא את המקומות בהם הדברים נידונים.
יתירה מזו: לא מדובר כאן רק על קושי טכני, גדול ככל שיהיה. גם מבחינה עקרונית, כאשר חלקי המושגים והערכים מפוזרים במרחב הענק של החסידות לחלקים ולחלקיקים – חסר לנו מידע חשוב ויסודי באותם מושגים עצמם.
לדוגמה: המושגים "אחד" ו"יחיד" – ששניהם נאמרים כביטוי לאחדות האלוקית. פעמים לומדים בחסידות שהאחדות האלוקית המבוטאת במושג "אחד" היא נעלית יותר, בהיותה כוללת במציאות האלוקית את העולמות. לעיתים לומדים היפוכו של דבר: המושג "אחד" נותן מקום לפרטים, לדברים שהם כביכול מחוץ לה', ולכן אינו מבטא אחדות אלוקית מוחלטת. וכיוצא בדבר בנוגע למושג "יחיד". לעיתים נלמד כי זוהי בחינה המבטאת אחדות אלוקית עצמית, שאינה כוללת פרטים, ואין בה דבר מחוץ לה'. אך לפעמים נלמד היפוכו של דבר: בחינת "יחיד", בהיותה שוללת את הפרטים, בעצם אינה יכולה להתייחס לפרטים – ובדקות הפרטים מהווים סתירה למציאות האלוקית, שלכן יש לשלול אותם. הלומד באחד מן המקומות לא תמיד יודע כי זהו רק פן אחד של הדברים, וכי חסר לו ידע בסיסי. וכשהוא מבקש לדעת בחינת יחיד ואחד לאשורם, מתי נאמר כך ומתי נאמר כך, עלול הוא לעמוד בפני שער נעול.
חשיבות הלימוד העיוני
שמא תאמר: וכי בעבור מה עליו לדעת את המושגים לאשורם? החסידות היא תורה אלוקית, שהחלק העיוני והחלק הנפשי והחלק המעשי שזורים המה זה בתוך זה במתכוון, ומדוע יש להפריד ולחלק את החלק העיוני למחלקה נפרדת – האם אין בכך משום "הגשמת" ו"הכתמת" החסידות ח"ו?!
התשובה על כך היא, שלא זו בלבד שהדבר מותר ורצוי, הוא אף הכרחי וחיוני. משתי סיבות עיקריות:
ראשית, "למה ניגרע?". מפני מה נחות ערכה של תורת-החסידות מיתר חלקי התורה, ולהבדיל, מיתר החכמות המדעיות והבלתי-מדעיות בעולם. מדוע הן יכולות להיות מבוארות, מסודרות ובנויות לתלפיות – ורק תורת-החסידות צריכה להישאר במתכונת כזו שהלימוד העיוני בה יותר קשה ויותר מורכב? אפילו אם נאמר שאין כל ערך ללימוד העיוני בתורת-החסידות באופן שכלי מובהק, אמירה שהיא שגויה בעליל, עדיין דבר חשוב ביותר הוא לוודא שתורת-החסידות חלקה לא רק שלא יהיה נמוך וגרוע מיתר חכמות שבעולם (להבדיל), אלא אף תהיה למעלה מהן בכל מובן – בהוד ובהדר חיצוני, וגם בהסדרתה ובבניינה. אם שזה נעשה בצורת ההוצאה המקצועית והמכובדת הנודעת לתפארת של מערכת אוצר החסידים, ואם זה נעשה בתבניות נוספות, כגון מושא מאמרנו זה.
בנוגע לכתוב: "כל כבודה בת מלך פנימה", יש המפרשים ודורשים אותו גם בימינו לפי המשמעות שאישה צריכה להישאר בין כותלי הבית ולא לצאת החוצה, ומנימוק זה הם אוסרים את השתתפותם במעמדי קדושה כגון "ברכת החמה" וכיוצא בזה. על כך אמר פעם הרבי, שכאן משתקפת תופעה מוזרה. אף אחד לא מונע מהנשים ללכת לקניות, לעבודה וליתר הצרכים. רק בעניינים של קדושה מונעים את השתתפותן. האמת היא, שההיפך הוא הנכון: בדורנו, שנשים מתכנסות לצורכי עבודה, שהן יוצאות החוצה למגוון עניינים גשמיים ויתר ענייני חולין, יש צורך לא רק להתיר להן להשתתף (כמובן בנפרד ובצניעות) בכינוסים ובמעמדים של קדושה – אלא יש גם ליזום זאת ולדחוף לזה. שאם לא כן, מה שיתרחש הוא פרדוכס: דווקא בענייני חולין מותר להן (כי כולם מבינים שלא ניתן למנוע זאת), אבל ענייני הקדושה "הופלו" לרעה!
שנית, הלימוד העיוני של תורת חב"ד באופן שכלי מובהק הוא דבר חשוב ביותר הממלא אחרי אחת התכליות החשובות והיסודיות ביותר:
כידוע, העמידה החסידות – בהתבסס על דברי חז"ל – על אחת את תכלית בריאת העולם: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". באופן כללי, עיקרה ותפקידה של עבודת ה' היא "להנכיח" את האלוקות, לעשות את הקב"ה נוכח כאן בעולם הזה הגשמי. עבודה זו נעשית בכמה מישורים – ובתמצית: "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ו"בכל דרכיך דעהו".
בכמה מישורים ובכמה מובנים עבודת ה' של היהודי צריכה להיעשות: מבחינת הפעולה – בקיום תורה ומצוות, במשאו ומתנו, בעיסוקיו, בחיי המשפחה והחברים שלו ובעצם בכל חלק מחייו. ומבחינת הפועל – בכל חלק מאברי גופו, בחלק המנטלי-נפשי שלו, ובמימד השכלי-האינטלקטואלי שלו. על כל יכולותיו, הפיזיות והרוחניות, להתגבש כגוש אחד על מנת לעבוד את ה' ולהכין לו כאן בעולם הזה "דירה".
כפי שהרבי מסביר בכמה וכמה מקומות, ניתן להכין "דירה" בכל מיני דרכים, המתחלקות באופן בסיסי לשני סוגים: דירה "חשוכה", דהיינו להכין מבנה וכל הדרוש כדי שאכן יחול שם דירה על קיבוץ העצים והאבנים המתרקם לעינינו אך מבלי להתקין שם מערכת תאורה ומבלי לאבזרה כראוי. זו אכן דירה, אבל "חשוכה". מעצמו מובן כמה נעימה היא השהייה במבנה כזה… לעומת זאת, ניתן להכין דירה מסוג שונה: דירה "מוארת" – שבנוסף לקונסטרוקציה הבסיסית, היא מאובזרת במיטב הרהיטים, מוארת באור יקרות. אין ספק, כי למלך מלכי המלכים אנו מצווים להכין דירה "מוארת". ותן דעתך: אם בבניית דירה עבור מלך בשר ודם בוודאי ישקיעו זמן מחשבה ומאמץ מרובים עד מאוד על מנת שהדירה תצא מפוארת ומהודרת, על אחת כמה וכמה כשמדובר במלך מלכי המלכים.
כמובן, הדירה נעשית על ידי קיום התורה והמצוות ויישומם בכל מהלכי החיים. אולם, אין די בכך שיישום זה יתבצע על ידי האדם באופן מעשי בלבד, בכוחות המעשה. רגשות האדם ושכלו הם המרכיבים החשובים ביותר באישיותו, יותר מכוח המעשה, ולכן גם מרכיבים אלו מוכרחים להשתתף בעבודת ה' ואף לתפוס חלק "בראש" (תרתי משמע)… עליהם לדעת את ה' ולאהוב אותו. כאשר עבודת ה' נעדרת את החלקים הללו של האדם, אין זו אלא בחינת דירה "חשוכה" הנבנית לבורא העולם. ללא רגש, וללא הבנה.
מסיבה זו, חסידות חב"ד שמה דגש רב ביותר על הבנה שכלית ועל ההתבוננות בגדולת ה', במהותם של הבריאה וישראל. על ידי לימוד החסידות באופן עיוני ושיטתי, ניתן לעשות לקב"ה דירה בכוחות השכל והרגש: להנכיח את האלוקות בנבכים העמוקים והפנימיים ביותר של האישיות, בתאי המוח ובחדרי הלב, שהם כאמור המרכיבים והאברים החשובים ביותר באדם.
ואכן, מאז ייסד רבינו הזקן את השיטה החבדי"ת העיונית, הוסיפה שיטה זו והשתכללה, עד כדי כך שהרבי הרש"ב הקים ישיבה חדשה ומיוחדת – ישיבת תומכי תמימים – בה מוקדש זמן חשוב ביותר ללימוד עיוני בחסידות, במתכונת לימוד הנגלה; והרבי אף עודד ודחף רבות לכתיבת חידושי תורה בענייני חסידות, על דרך כתיבת חידושים בתורת הנגלה.
אנציקלופדיה "מקצועית" לתורת-החסידות
זכינו ובדורנו החלה מלאכת הביצוע של אחת המשימות החשובות בעניין זה, והיא: כתיבת ספר-הערכים – האנציקלופדיה לתורת-החסידות הממפה והמשבצת את תורת חב"ד לערכים מוגדרים, בהם מכונסים ביאורי ומושגי החסידות בשלמותם ובמילואם מתוך ים ספרותה, ערכים-ערכים.
אין ברורים יותר מדברי הרבי אודות ספר-הערכים, שבהם מעיד כי הוא עצמו החל בהכנת תשתית שתאפשר את בנייתה והרכבתה של האנציקלופדיה לחסידות:
"גודל ההכרח בזה מובן ג"כ מרבוי הספרים מעין זה בתורת הנגלה, הן בנוגע לריכוז החומר ע"ד ספרי ערכים בתורת הנגלה על סדר הא"ב וכו' או ע"ס הענינים וכו', על אכו"כ בנוגע לסיכום הפסקי דינים בספרי הפוסקים, ואפילו בתורת הקבלה כמה ספרים שמטרתם כנ"ל, ודוקא בתורת החסידות לא נמצא כמוהו.
"ומתאים לשיטת חסידות חב"ד שאחת הנקודות העקריות בזה להבין הענינים על בורים, ובסגנון הידוע שיהי' מובן גם בשכל נפה"ב, הנה לא ראיתי אף התחלה בזה, מלבד שער היחוד לאדמו"ר האמצעי שהוא ע"ס ההשתלשלות, אבל בקיצור נמרץ.
"הרגשתי בהכרח האמור עשיריות בשנים, אלא שמפני כו"כ סיבות נתעכב הדבר, והתחלתי לפני עשיריות בשנים בהקדמת עבודה המוכרחת לעריכת ספר ערכים כזה על ידי עריכת מפתחות ענינים של ספרי היסוד בתורת החסידות.
"ולדעתי וגם בזה מבשרי אחזה הצליח ספר הערכים בצורה שהופיע למלאות במדה חשובה וגדולה חסרון האמור…" (אגרות קודש, חכ"ז, עמ' קלג).
שלוש מטלות מרכזיות ספר-הערכים מבצע:
- המשגה ומיון.
- סידור וביאור.
- איחוי ו"גילוי".
המשגה ומיון: ראשית לכל, האנציקלופדיה ממשיגה וממיינת – קובעת מושגים וממיינת את התחומים שכל מושג כולל. זוהי משימה לא פשוטה וחשובה עד מאוד: בעצם, באמצעות ספר-הערכים נוצרת מפה הממפה את תורת החסידות לפי ערכיה ומושגיה. זהו הצעד הראשון כדי לגרום לכך שהמעוניין לרדת למושג מסוים על עומקו ורוחבו – אכן יוכל לעשות זאת. חשוב לזכור, כי אם אומנם ישנם ערכים רבים הידועים לכולנו בשמותיהם, אך ישנם גם רבים-רבים שאיננו תמיד מודעים אליהם. מכאן שתהליך זיהוי וקביעת הערכים עצמם הוא כשלעצמו רב בחשיבותו ומורכב בביצועו. [הערך "אחד (ענינו בספירות)", לדוגמה, מפרט את ענינו של המושג "אחד" בספירות, כפי שהוא מוסבר במקומות שונים, באופן ברור ומציע את מראי המקום הרלוונטיים לעיון].
סידור וביאור: לאחר מכן יש לסדר את כל "החומר" בהתאם למושגים ולמיון שנקבעו, ולבאר אותו. גיבוש החומר לכדי ערך אנציקלופדי שלם הוא תפקיד קשה ומורכב מאין כמותו. לכל מושג פרטים מרובים ודקויות עד אין קץ, אותם יש לשבץ במסגרות ובמחלקות ברורות. בנוסף לכך, יש צורך פעמים רבות להבהיר ולבאר – כמובן כשהדברים מגובים במאמרי החסידות במקומות השונים.
דוגמה ל"סידור" המושגים מהכרך הנוכחי של ספר-הערכים:
"בענינם של שתי הבחינות… – מקור לפרטים ("אחד") ולמעלה ממקור לפרטים ("יחיד") – [קיימים] ביאורים שונים, בהתאם להביאורים השונים בהגדר ד"מקור".
כלומר: בהמושג "מקור" ישנם כמה אופנים (מקור ממש, או רק היולי וכיו"ב). ואותו העניין שבדרך כלל נקרא בשם "למעלה ממקור" – לגבי דרגא נעלית יותר נקרא בשם "מקור".
ומכיוון שמקור לפרטים נקרא "אחד", והתואר "יחיד" הוא לבחינה שלמעלה ממקור לפרטים – לכן, ישנם עניינים שבכללות נקראים הם בשם "יחיד", ולגבי דרגא נעלית יותר, גם הם נכללים ב"אחד"" (עמ' שמט).
בהמשך הדברים מובאת הדגמה לדבר, וריבוי מקורות להבנה מעמיקה עוד יותר.
לפנינו אפוא הערה ה"עושה סדר" כללי בהבדל בין שני המושגים "אחד" ו"יחיד".
ודוגמה ל"ביאור" המושגים מהכרך הנוכחי:
הערך "אחד – ביחס ליחיד" עוסק בחילוק בין המושג "אחד" למושג "יחיד". במקומות מסוימים בחסידות מוסבר שהמושג אחד הוא "התכללות שלאחרי התחלקות". "היינו, שדברים שנתחלקו – כבר חזרו ונתאחדו להיות דבר אחד". לעומת זאת, המושג יחיד "הוא עצם הדבר לפני שנתחלק לפרטים, אלא ש[הוא] כולל [את] כל החלקים שיומשכו ממנו".
מכאן רואים, שגם בדבר כללי, בלתי מפורט, יש שני שלבים: שלב שלפני ההתחלקות לפרטים, ושלב שאחרי ההתחלקות. במאמרי חסידות מובאת על כך דוגמה: המספר אלף (1000). וכפי שזה מנוסח בספר-הערכים:
"במספר אלף (לדוגמא) שתי מדריגות: (א) בחינת "כלל" שאינו עשוי מריבוי פרטים, ואף על פי כן נקרא בשם "אלף", מפני שעתיד להתחלק לאלף חלקים… (ב) לאחרי שהכלל נתחלק לאלף חלקים, והחלקים חוזרים ומתכללים ונעשים כלל אחד – בחינת "אחד"" (עמ' שמג).
בהערות (הערה 35) מופיע הסבר קצר שיש ביכולתו לשפוך אור על החלק השני של המשפט המצוטט: "לאחרי שהכלל נתחלק לאלף חלקים, והחלקים חוזרים ומתכללים ונעשים כלל אחד" – מתי בדיוק הכלל מתחלק לחלקים, ומתי החלקים שבים להיעשות כלל אחד:
"אולי הכוונה, דכשאדם סופר אחד ועוד אחד וכו' עד שהגיע לאלף – הרי כשסופר (אחד ועוד אחד) הם אלף פרטים; וכשעושה סך הכל – שיש כאן אלף – [אזי] כל הפרטים נעשים [מציאות של דבר אחד] כלל אחד: אלף".
למעשה, בתהליך הספירה מתקבצים פרט ועוד פרט. כשאנו מגיעים למספר 999, עדיין אין לנו מציאות של אלף פרטים. לעומת זאת כאשר סוכמים את כל הפריטים – ומתגלה לפנינו הסכום הכללי: 1000, אז כל הפריטים "חוזרים ומתכללים ונעשים כלל אחד".
הנה כי כן, תוך כדי הבאת פרטי הערך בסדר מובנה, מובא לנו גם ביאור המחדד את הדברים.
איחוי וגילוי: כאשר שני השלבים דלעיל מושלמים, הרי שלפנינו מתגלה לא רק אוסף ממוין של חלקי מאמרים הדנים באותו עניין – אלא מציאות חדשה. איחויים של מכלול הפרטים, ההסברים והמובאות בנוגע למושג כלשהו ממאות המאמרים הפזורים במרחבי האוקיינוס הענק של חסידות חב"ד, מגלה לנו למעשה את אותו מושג באור חדש. וזוהי המשימה השלישית שספר-הערכים ממלא: איחוי וגילוי. כפי שכבר העירו בעבר, מלאכת סידור וכתיבת הערכים אינה רק מלאכה של ריכוז וליקוט, אלא מלאכת כתיבה יוצרת, וזאת תוך שמירה קפדנית, כמובן, על תאימות למקור בדברי וכתבי רבותינו נשיאנו.
ניתן אולי לומר על דרך ההפלגה, שבהתגבשותם של פרטי ודקויות המושגים מתוך ריבוי ספרי תורת חסידות חב"ד לערכים, משתקפים לנו דברים שנאמרו בהלכה בנוגע לעניין אחר לגמרי:
הגאון הראגצו'בי, רבי יוסף רוזין ז"ל, דן בנוגע לכמה דינים החלים על יד צירוף של כמה פריטים שמהם נעשה גדר אחד של כלל, לדוגמה: אוסף של כמה אנשים יחידים שמהם מתגבש "ציבור". מה המשמעות של הציבור – של אוסף האנשים היחידים? ניתן לומר שני אופנים: בדרך אחת נציג את הציבור ככינוי לריבוי של יחידים, אבל בעצם אין כאן מציאות חדשה – של "ציבור" – השונה במהותה ממציאותם של הפרטים כשהם לעצמם. אבל ניתן לומר בדרך אחרת, שהציבור היא מציאות בפני עצמה, גדר חדש ושונה. התגבשותם של היחידים יחדיו, יצרה מציאות חדשה של "ציבור", שאין דינה ואין מהותה כאוסף של יחידים, אלא כגוש חדש המורכב מיחידים – הציבור אינו הסך הכולל, הצירוף האריתמטי של כך וכך יחידים, אלא אישיות ייחודית עצמית, מעין חטיבה בפני עצמה (מפענח צפונות פ"ד ס"ב). וזהו ההבדל בין "קרבן ציבור" ל"קרבן השותפין". הרבי מוסיף מסביר, שלאמיתו של דבר שני העניינים קיימים במושג "ציבור" (ראה לקוטי שיחות, חי"ח, עמ' 114).
הנה כי כן, כאשר מתגבשים הרבה פרטים לאוסף כולל המכיל את כולם, אפשר ותיווצר מציאות חדשה. נדמה, שכאשר מעיינים ב"ערכים" השונים, המקבצים כעמיר גורנה אלפי פרטים וחלקיקים מכתביהם הק' של רבותינו נשיאינו לדורותיהם לכדי מאמרים אנציקלופדיים מובנים בנושאים מוגדרים, מבחינים כי נוצרה כאן "מציאות חדשה"… אינה דומה התבוננות בחלקי פזל המפוזרים באלפי מקומות להתבוננות בתמונה שלמה.
חשוב להדגיש כי ספר הערכים אינו ספר קריאה או סיכום, המאפשרים הבנה באמצעות קריאה ברפרוף. זהו ספר עיוני עד למאוד, "מקצועי", ודורש: למידה. כפי שכתב הרבי במכתבו לגאון רבי שלמה יוסף זווין ז"ל:
"פשוט שלא היתה מטרת ספר זה להגיש תורת החסידות באופן פופולארי, כרגיל הסגנון בזה עתה, כי אם להקל על לימוד תורת החסידות בנקודה עקרית, על ידי ריכוז הענינים המפוזרים בכו"כ ספרים ומאמרים, ביחד. ועוד וגם זה עיקר, בהוספת הציונים ומראה מקומות, שבסגנון דמבשרי אחזה ראיתי עד כמה נוגע הענין כדי להבין ענין בחסידות על בוריו, עכ"פ במדה האפשרית תוך הזמן שמקדשים אותו ללימוד תורת החסידות" (אגרות קודש, חכ"ז, עמ' קלב).
ג. כרך ח
בכרך הנוכחי – עשרים וארבעה ערכים: "אז", "אזגור [מלך פרס]", "אזוב", "אזור", "אזלא גרש", "אזן", "אזן חוטם פה", "אזרח", "אח", "אח הגדול", "אחא [ר' אחא]", "אחד [אותיותיו]", "אחד [אמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות]", "אחד [ביחס לועד]", "אחד [ביחס לחד]", "אחד [ביחס ליחיד]", "אחד [ביחס לקדמון]", "אחד [כל המאריך באחד]", "אחד [למסור נפשו באחד]", "אחד [מספרו]", "אחד [ענינו בספירות]", "אחד [רזא דאחד]".
ונידונו בו נושאים מגוונים – הערך "אז", לדוגמה, מכיל דיון רחב בנוגע ל"אל"ף רוכב על זיי"ן" [הבחינה שלמעלה מהטבע החודרת בתוך הטבע], אז ישיר משה ובני ישראל; או הערך "אחד [למסור נפשו באחד]" – שדן בנושא מסירות נפש: מסירת הרצון, ביטול במציאות ועוד ועוד.
מתוך העיון בכרכי "ספר הערכים" העלנו כמה נושאים הראויים לדיון:
הגבולות: כפי שבוודאי מובן מהדברים דלעיל, מלאכת איסף זיקוק וכתיבת הערכים – היא מלאכה הדורשת עמל ויגיעה, אך גם ידיעה עצומה והבנה. אלו אכן משתקפים מבין השיטים של הערכים השונים. התוצאה מגלה בקיאות וגאונות מבהילה, והבנה והבחנה בדקויות ובפרטי הפרטים. יחד עם זאת, נדמה שבמלאכה כזו יש צורך גם לקבוע גבולות. לכל דבר יש פרופורציה. לדוגמה, בערך "אחד [למסור נפשו באחד]" – ערך שמכיל מאה טורים! – לא היה צריך לדון בפרטיות כזו רבה בכל ענייני מסירות נפש, שהרי לא כאן הוא המקום העיקרי לדיון בזה אלא בערך "מסירות נפש".
זאת ועוד. לפי משפט חכם אחד, "חוסר דיוק קל חוסך לפעמים הסברים רבים". בוודאי איננו טוענים שלא לצריך לדייק, הלוא בדברי חסידות עסקינן!, אבל מכל מקום הרצון לדייק בכל פרט הכי קטן – הוא בבחינת אהבה שמקלקלת את השורה.
לדוגמה, בערך "אחד [ביחס ליחיד]" (עמ' שמא) נאמר חילוק בין "אחד ל"יחיד". לפי חילוק זה האחדות של "אחד" היא התאחדות של פרטים, והאחדות של יחיד היא שהוא יחיד בעצם ואינו מורכב מפרטים. בביאור עניין זה בהמשך נכתב:
"וזוהי השייכות דשני החילוקים שבין "אחד" ל"יחיד": זה שהוא אחד בנוגע היחס שלו לדברים שהוא חוץ ממנו, היינו שאינו מובדל משאר דברים (שהרי גם כשישנם עוד דברים שבדומה אליו נקרא אחד) – שייך שיהיה עשוי מהחיבור וההתאחדות של כמה דברים, "אחד" המורכב" [ולעומת יחיד הוא מופלא ומובדל משאר הדברים, יחיד בעצם]".
בהערה (29) נכתב על המשפט "שהרי גם כשישנם עוד דברים שבדומה אליו נקרא אחד":
"… ועל פי המובא לעיל סעיף א' סק"ב, שגם "אחד" שבפועל אין לו שני, אינו שולל האפשרות שיהי' לו שני, כי לגבי הדבר שנקרא "אחד" יש ערך להשני – אפ"ל לכאורה, שגם אחד זה שייך שיהיה מורכב מפרטים, מכיוון שיש להם ערך לגבי'. ודווקא זה שהוא "יחיד" בנוגע היחס שלו לדברים שחוץ ממנו, שכל הדברים אין להם שום ערך לגבי' (כנ"ל שם) – אין שייך לומר שהוא "אחד" שמורכב מפרטים, אלא "יחיד"".
זוהי דוגמה מוצלחת, אך לא נדירה, להתמקדות בפרטים ברזולוציה מוקצנת ומיותרת. אין לכך כל מקום בגוף הערך! נדמה שהעורכים מבקשים "לכסות" את הדברים מכל צד ומכל פינה – אבל צריך לזכור שמכך עלול להיווצר מצב ש"מרוב עצים לא רואים את היער"! הערות כאלו מקומן איננו בגוף הערך! זה מכביד, ובמקום לשפר את איכות ההבחנה של הלומד (ומדובר על המעמיק!), הריהו יוצא מסובך ומסוחרר.
יחד עם זאת צריך לציין, שנעשה מאמץ ראוי ומשובח להקל על המעיין להבין את המבנה של הערכים, והתווסף סעיף נוסף לכל ערך: מבוא. במבוא נסקר עניינו ומהלכו של הערך הנוכחי – עם ציונים של כל נידון היכן הוא מובא בסעיפי הערך. ואכן, בכוחו של המבוא להביא בפני המעיין בצורה מקיפה את ענייני הערך ולכוונו ולמקדו בנוגע לאותו עניין אותו הוא מחפש כעת.
ההפניות: מכיוון שאחת מן המטרות העיקריות באנציקלופדיה הם ההפניות לספרי המקור, נדמה שהדרך הנוכחית הננקטת בעריכת הערכים לוקה בחסר. הרבה פעמים, כשרוצים למצוא את המקורות הישירים – אנו מוצאים את עצמנו עומדים נבוכים מול ההערות הגדושות. ולא מוצאים מאומה. הסיבה לכך היא שהעורכים בחרו לשלב גם הערות מסבירות ולא רק הפניות במסגרת של הערות-השוליים. לדעתנו מדובר בטעות. בהערות צריכות היו לבוא רק ההפניות, ובמקרים בודדים מספר מילים נוספות – לא מעבר לכמה שורות בודדות. את יתר ההערות, שהן חשובות בהחלט, ניתן להביא ב"מילואים".
תופעה נוספת בהפניות: מידי פעם ההערות נשברות לפתע לפסקאות חדשות. לדוגמה (מהערך "אחד [ביחס ליחיד]": הערה 29; הערה 65; הערה 84; הערה 108. תופעה זו מוזרה בהחלט, באשר הסדר הכללי של ההערות הוא רציף (הערה 2 אינה מתחילה בשורה חדשה). לא מובן אפוא מתי הוחלט לשבור לפסקה חדשה פתאום, באמצע הערה, ומתי לא (למה הערה 53 הכוללת 11 שורות לא נשברה לפסקה חדשה?).
חסר נוסף בעניין ההפניות – הוא העדרה של מדיניות ברורה ובהירה באשר לציון ההפניות. כאשר, לדוגמה, מציינים (בשולי הגיליון לעמ' שמג): "ראה המשך תער"ב… נעתק במבוא הנ"ל עמ' כא" – אנו תוהים: איזה היגיון יש לציין שהדברים הללו נעתקו במבוא "הנ"ל" בעמ' כא?! למה אין די בציון למקור עצמו? וכיוצא בדבר בעמ' שמז (הערה 53): "ובהמשך תרס"ו שבהערה 71 (נעתק לקמן שם)"; בשולי הגליון לעמ' שמח – על המופיע בהערה: "וראה גם קונטרס עניינה של תורת החסידות" – "נדפס בספר הערכים כרך א' בסופו (וגם בקונטרס בפני עצמו". מזל שלא ציינו גם את כל תאריכי ההדפסה של הקונטרס בפני עצמו!… ודוגמאות כאלו קיימים למכביר.
ההצעה היותר מקובלת על הדעת היא להקצות בסוף כל כרך "רשימת קיצורים" לכל הספרים המוזכרים בכרך זה. שם יהיה מופיע: "קונטרס עניינה של תורת החסידות" – היכן הוא נדפס, שנת ההוצאה וכו'. וכך הלאה ביתר הספרים. במקרה כזה, אין כל צורך להכביד סתם בעומס נוסף של פרטים בתוך הערכים עצמם, בהם יופיע רק ה"קיצור" – השם הבסיסי של כל ספר שפרטיו כבר מופיעים ב"רשימת הקיצורים".
כמו כן, קיימים ציונים לספרים שכבר אינם נמצאים על המדף, או שיצאו בגרסה יותר מעודכנת. כך אנו מוצאים ציונים ל"ספר המאמרים מלוקט" ששה חלקים, בשעה שספר המאמרים מלוקט יצא לאור בגרסה מעודכנת בה תוקנו תיקונים רבים. או "ספר המאמרים ליקוט" לאדמו"ר הרש"ב שכיום כל המאמרים שבו נדפסו בספרי המאמרים השונים שלו וככול הנראה לעולם לא ידפיסוהו מחדש.
הכינון (המבנה): אחת המלאכות העצומות שנעשו בכתיבת הערכים, היא מלאכת שיבוץ תוכן הערכים בתוך מסגרת מובנית. מלאכה זו היא מורכבת, מפני שסך הידע שמתגבש בשלב האיסוף והמיון הוא עצום. נדרשת מחשבה מעמיקה על מנת "לבנות" את הערך: במה הוא יפתח, סדר הפרקים, תתי הפרקים והסעיפים. כמובן, רמת הקושי משתנה בהתאם לנושאים השונים, אבל הצד השווה שבכולם שמדובר במלאכה כבירה. בספר הערכים נבנה מבנה 'חזק', תוכן הערכים אכן ממוסגר בצורה הדרגתית, ממופה לפי תתי-הנושאים השונים, באופן מעורר השתאות.
יחד עם זאת, דומני, כי התוצאה לוקה בחסר מבחינת הבהירות. [יודגש שוב, שאין הכוונה "לבהירות פופולארית", אלא קיים חוסר בולט בבהירות עניינית למעיין המעמיק].
אדגים זאת:
בערך "אחד [ביחס ליחיד]" פרק ב נידונה מהות האחדות (החיובית) שהמושג "אחד" מייצג לעומת זו שהמושג "יחיד" מייצג. הנה מבנה "עץ ההסתעפויות" של פרק זה:
ב. האחדות שלהם עצמם.
א. "אחד" שנעשה מפרטים.
(א) הדוגמאות
במספר
בכוחות הנפש
(ב) שתי מעלות
אופן ההתאחדות
דרגת הכלל
ב. מקור לפרטים.
(א) מספר ובלי מספר
(ב) ביאורים שונים
תחילת פרק ג של אותו ערך פותחת במילים: "האמור לעיל (סעיף ב סק"ב)". זוהי הפנייה מסובכת. כמה פעמים בפרק ב' עצמו נעשה שימוש ב"סעיף קטן" ב? שלושה פעמים! האם סעיף ב' הולך על פרק ב, ותת-פרק ב, או על תת-פרק ב וסעיף ב של תת-פרק ב?!
בדומה לכך, בהערה 56 מופיעה ההפניה הבאה: "וכ"ה ברוב המקומות שנסמנו לקמן ח"א וב'".
האם הקורא אמור לעמול על הבנת ההפניות של העורכים? האם אין די בעמל שהבנת העניינים עצמם דורשת, וצריך להעמיס על המעיין קשיים נוספים? הלוא ה"כינון" – החלוקה לפרקים ולתתי פרקים – נועד להקל על המעיין, "לבנות" את העניין במוחו בצורה מדוגרת. בסופו של דבר, ה"כינון" במקום להקל בא ומקשה.
הצעה אפשרית לבניית "עץ ההסתעפויות", הפרקים ותתי הפרקים, של הערך היא באופן הבא:
ב. האחדות שלהם עצמם.
ב.1 "אחד" שנעשה מפרטים.
ב.1.א הדוגמאות:
במספר
בכוחות הנפש
ב.1.ב שתי מעלות:
אופן ההתאחדות
דרגת הכלל
ב.2 מקור לפרטים.
ב.2.א מספר ובלי מספר
ב.2.ב ביאורים שונים
במצב כזה, היה ניתן לבצע הפנייה מדויקת ובהירה יותר:
תחילת פרק ג של הייתה נפתחת מילים: "האמור לעיל (סעיף ב.2)".
בדומה לכך, בהערה 56 מופיעה ההפניה הבאה: "וכ"ה ברוב המקומות שנסמנו לקמן בתת-סעיפים: ב.2.א ו-ב.2.ב".
כמובן, ניתן לחשוב על אפשרויות נוספות בסגנון כזה. אבל צריך לחשוב כיצד בונים לא רק את תוכן הערכים, ותוכן מבניהם, בצורה נכונה – אלא גם כיצד מציגים את צורת ההסתעפות של הערכים השונים.
אולם אחרי ככלות הכול, ניתן לומר בסיכומו של דבר ללא ספק, כי ספר הערכים מגלם את אחת העבודות היותר מורכבות והיותר גאוניות שנעשו בתחום ספרות תורת חסידות חב"ד. בהיותו מרכיב סיכומים מלאים ומושלמים לערכים בחסידות, הוא לא רק ספר חשוב, אלא עליו להיות גם ספר חיוני ללימוד ולהעמקה בערכים השונים.
הערות:
[1] ודוגמה בולטת – במאמר ד"ה באתי לגני תשי"א סעיף א, איך המושג שכינה עצמו מתבאר בכמה וכמה אופנים, בהתאם להקשר בו הוא נידון.
[2] א' קרומביין, 'מר' חיים מבריסק והגרי"ד סולוביצ'יק ועד "שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין" – על גלגוליה של מסורת לימוד', נטועים ט, תשס"ב, עמ' 51-94.
[3] אם כי יש להעיר שבתורת הרבי מצינו עיסוק בשאלות 'משניות' בהדגשה יתירה וברורה: החתירה ליישוב השאלות המובאות בתחילת המאמר, דיוקי לשונות רבותינו נשיאנו וכו' – כל אלו תופסים מקום נכבד באופן בולט וחד משמעי בתורתו של הרבי, לא מיבעי בשיחותיו הק' אלא אפילו במאמרי הדא"ח שלו.