על מדיניות זריקת בחורים מן הישיבות – פוסט המשך (בעקבות התגובות הרבות שקיבלתי)

האם ישיבה רשאית "לזרוק" את אחד הבחורים שהתנהגותו אינה הולמת את הקו החינוכי של הישיבה? התגובות שזרמו אליי בעקבות פוסט קודם שכתבתי בנושא כמו ביקשו ממני: הבא גם אותנו בפני קהל הקוראים. וזה מה שאני עושה בפוסט הנוכחי…

 

בפוסט שהעליתי לפני מספר ימים, בעקבות דיון ער, סוער ונוגע ללב שהתנהל בקבוצת וואצאפ של חבריי מהיסודי, נגעתי בשאלה שחושפת הרבה עצבים חשופים בקרב בוגרי ויוצאי ישיבות (אני דן בהקשר המצומצם של ישיבות חב"ד, אבל מבחינה מהותית, כך לפחות נראה לי, כי המרחק בין ליבת הדיון במקרה של ישיבות חב"ד למקרים דומים בישיבות אחרות הוא מצומצם מאוד).

על מה בעצם הדיון?

ובכן, הכול התחיל מטרגדיה שהתרחשה עם בחור מסוים, זכרונו לברכה, שנטל את חייו. חברו של אותו בחור (שבעצמו פרש מחיי שמירת מצוות) ציין (ואולי הפנה במרומז אצבע מאשימה?) כי ההנהלה הרוחנית של הישיבה שבה למד הבחור בנערותו, זרקה אותו מבין כתליה (בשל התנהגותו שלפי ראות עיניה של ההנהלה לא איפשרה את השארתו בתוככיה).

רבים מחבריי, שנפגעו בדרך כזאת או אחרת מהנהלות הרוחניות של הישיבות בהן למדו, שטחו איש איש בתורו את רחשי ליבו ואת הפצעים העמוקים, שעודם מדממים בליבותיהם ובנפשותיהם.

אין ספק כי דבריהם נגעו ונוגעים בלב, והם צריכים להוות תמרור אזהרה בוהק מאודם עבור כולנו, במיוחד עבור העובדים בצוות הרוחני של הישיבות.

אבל זה כמובן לא סיפור חד צדדי. הצד השני טוען, לא פחות בתוקף, שהעסק הרבה יותר מורכב. ומסובך. בהחלט, כולם מודים שנדרשת סופר רגישות וכי מדובר בנפשות של בני אדם, אבל ההשלכה של מלוא האחריות על הזולת היא קצת בריחה מהתמודדות.

ישיבות – במקרה הזה ישיבות חב"ד – יש להן אג'נדה. יש להן מסגרת, חינוכית, תרבותית, וחוקים פנימיים ולהם קווים אדומים בלתי ניתנים לחצייה. אחרת המוסדות הללו לא יוכלו להתקיים.

כן, ככל שזה עצוב ולא פשוט, יש מקרים שפשוט אין מנוס. יתירה מזו, הבחורים – שכבר בגרו מאז – שעדיין לא מצליחים להבין גם את החלק שלה ואת "התרומה" של מעשיהם הם למצבם, ומאשימים באופן מוחלט את "הדמון הנורא" – קרי רבני הישיבות – חוטאים שוב לאמת, ובעיקר: לעצמם.

את דבריי בפוסט הקודם חתמתי במילים הבאות:

אני לא מתייחס כרגע לדרך הקונקרטית שבה זה קרה לאחדים מאיתנו, ואני לא מצדיק עוולות ככל שהתרחשו, ואני בטוח שהתרחשו. (כפי שהעיר חבר אחר, "גם הרבנים חטאו בתוך ביתם כמו גם בישיבתם באשמתו ושלא באשמתו – בדיוק כמו הורינו היקרים לליבנו שניסו לחנך אותנו בפרימיטיביות ולא ברוח התקופה").

אבל עצם התביעה של להבליג ולהכיל תמיד, לגמרי, בכל תנאי – זה כבר הרבה יותר מורכב.

מצד שני, חייבים להתחיל להפנים הן כאנשים פרטיים, הן כאשני החינוך והן המערכת כולה: איזה כאב, כמה משקעים, אילו פצעים עמוקים בנפש כל הטיפול במצבים הללו מותירים – לעולמי עד.

 

התגובות שמצדיקות "זריקה" מישיבה כעונש לגטימי

התגובה הראשונה שקיבלתי שאני רוצה להביא כעת, נכתבה לפני 15 שנה. כתב אותה הרב יוסף יצחק זילברשטרום ראש הישיבה הקטנה בקרית גת, ואדם שאין מי שחולק על התמסרותו המדהימה לישיבה ולתלמידים (מישיבה כמעט מפורקת הוא בנה אותה במהלך השנים לאימפריה שלה כיום 170 תלמידים!).

וכך אמר בריאיון לעיתון כפר חב"ד:

חבר אחר שקרא את דבריי הגיב לי בלשון זו:

שומעים מהתגובות שהובאו מרירות על ענישה, האם מישהו מהם מוכן לקום ולומר קיבלתי עונש כי הגיע לי?

המסר העולה מכל התגובות שהובאו, שהבחורים חושבים כי הגענו לישיבה וכעת אנחנו על אחריות המחנכים, ומה עם אחריות אישית? ומה עם רצון פנימי להשתנות? ומה עם הבנה כי בשביל שהדחיפה תתן תאוצה נדרש להזיז רגליים?

רק אחרי ההבנה כי ענישה היא חלק מחינוך, רק אחרי הודאה כי לפעמים נענשתי באשמתי, יש מקום לדיון פתוח על אחריות המחנכים, והאם דרכם נכונה.

צריך לזכור, הוסיף וכתב, כי בחור שנזרק מהישיבה, זה לא בגלל שהוא קיבל במבחן תשעים במקום מאה, או שעל האיחור הראשון שלו בישיבה הוא קיבל הוראה 'לך הביתה'…

בחור שנזרק מדובר על מעשים לא הולמים, על סידרתיות של חוסר משמעת וכדומה (בדרך כלל) לבוא ולומר על אחד כזה שנקודת המוצא שלו היא: "הם, כמערכת, היו חייבים להיות שם כדי לשרת אותי ולעשות לי טוב, ולגרום לשנות הנעורים שלי להיות מקסימים", זו היתממות נעדרת היחס לסיבה המובילה. ואיך אפשר לדון בבעיה בלי להביא ולהבין את שורשיה?

חבר זה הוסיף וכתב לי בתגובה על הציטוטים בפוסט שלי:

אין חולק כי סילוק ממוסד הוא עונש אחרון ולא ראוי.

אבל זה שאין בכל התגובות בדל של אמירה על אחריות אישית, משדר מסר כי אולי המתלוננים משליכים את האחריות על כל בעיותיהם האישיות על המחנכים. ומשכך: איך ניתן להחזיק במוסד בחור שלא מודע ואחראי למעשיו.

מרבית התגובות שקיבלתי: כמדיניות, אין לזרוק בחור מן הישיבה!

אבל אני חייב לציין שמרבית התגובות שקיבלתי, תומכים – בסופו של יום – בצד הנזרק ולא בצדק הזורק, והם הגיעו מכלל גווני הקשת החב"דית.

כך כתב כותב חשוב:

בנוגע לעצם הענין לענ״ד לאמיתתו של דבר הבחורים שנזרקו צודקים, אלא שאפשר להבין לנפשם של הההנהלה כי לכל לראש לא הבינו את נפש התלמידים כי בעצמם לא היו מחנכים אמיתיים, ובנוסף לא הבינו את הכוונה בישיבה של הדור השביעי, כי א״א להכניס את כל הבחורים מכל החוגים ואח״כ לתבוע מהם שיתנהגו כבליובאוויטש עצמה.

כפי השיחה הידועה מכ חשון מ״ה, אצל הרבי רש״ב בליובאוויטש הם היו נשמות כלליות, משא״כ בדור השביעי הכניסו את כל אחד, ובמילא ברור שהתביעות שונות, ואופן התביעה שונה וכו׳.

אלא שבשביל זה צריך להתייגע בשביל למצוא דרכים ואופנים חדשים וכו׳ ובשביל זה ההנהלות [של הישיבות] היו עצלים אז וברובם עדיין עצילים גם היום, כי בכל עשר עשרים שנה הבחורים משתנים ואופן החינוך צריך להתייעל, ולדאבונינו לא מוצאים את זה ברוב הישיבות.

 

"אין כזה דבר במדינה מתוקנת שיזרקו ילד מבית ספר ציבורי"

תגובה נוספת שקיבלתי אומרת פחות או יותר כך: זריקה ממוסד חינוכי של קהילה היא לא אופציה (אלא במקרה חריג וקיצוני באמת). והסיבה היא פשוטה, מוסד חינוך של קהילה הוא לא משהו וולנטרי, שתלוי ברצון טוב של מנהליו. לבן הקהילה אין מקום אחר ללכת, וזריקה משמעה השלכת נער בן 14-15 לא רק מחוץ לישיבה, אלא מחוץ לקהילה (במידה מסוימת לפחות). נדרש אחריות, והמערכת מוכנה לקבל אחריות רק כשקל לה, אבל כשקשה לה היא חומקת מאחריותה. תארו לעצמם, טוען ידידי, שמשרד הרווחה ירים ידיים ויברח לנוכח מקרה של אלימות במשפחה…

וזו לשונו של ידידי המלומד:

א. טענת 'רוב הורים רוצים' – היא טענה שיכולה להיות קבילה בגן ילדים פרטי, היא איננה יכולה להיות קבילה כלל ועיקר במוסדות חינוך כלליים וציבוריים של קהילה. בדיוק כשם שהיא אינה קבילה במוסדות חינוך כלליים של מדינה מתוקנת ומסודרת.

ב. צריך להבדיל בין

  1. מי שנולד תוך הקהילה וכל משפחתו סביבתו חבריו עברו וחייו נמצאים בה, לבין
  2. מי שבוחר מיוזמתו בחייו הבוגרים להתכנס תחת כנפי אותה קהילה וחסידות ולקבל את חוקיה.

ניתן לקבל טענה של אי התאמה וחיפוש מקום אחר רק בקרב מי שבחר ביוזמתו הבוגרת להתכנס תחת כנפי ההנהגות החבדיות [מדובר במיעוט מבוטל, ומטבע הדברים בדרך כלל הוא לא הבעיה].

אי אפשר לטעון את הטענות הללו בכלל כלפי מי שנולד בה.

לפיכך אין לכל העניין הזה קשר ישיר לענייני אפליה גזעית. רוב הטענות שעולות הן מבחורים, שהם לכל הפחות כבר דור שני ומעלה בקהילה.

ג. 'קהילה' בפרט קהילה חסידית, היא איננה 'מפלגה' מתוך מגוון מפלגות שהאדם בוחר באחת מהן, ואם ההתאמה איננה טובה, עליו לחפש אלטרנטיבה אחרת. ברוב המקרים האדם נולד אל תוך הקהילה הלזו, ולפיכך בעבורו אין היא בגדר 'מפלגה' אלא סוג של 'מדינה' בזעיר אנפין עם חיים פנימיים משל עצמה.

וכשם אין כזה דבר במדינה מתוקנת שיזרקו ילד מבית ספר ציבורי בגלל סיבות של חוסר התאמה ל'אופי' המקום. [אא"כ מדובר במקרי קיצון חריגים של אלימות קשה וכדומה, וגם אז ידאגו לו למסגרות חלופיות. הוא יכול לבחור לעיתים מתוך כמה בתי ספר עם ניואנסים כאלה ואחרים, אבל המדינה מחוייבת למצוא עבור כל אחד פתרון, ובמקרה הצורך מכריחה את מוסדות החינוך להתמודד בכוחות עצמם עם רוב הבעיות והם קשות].

ד. ישיבה קטנה וגדולה בציבור החרדי, כבר כתבת בעצמך שאינם משמשות עבור התמחויות כאלה ואחרות, אלא כמסלול קהילתי בסיסי, ולפיכך במהותן הן שוות לגני ילדים ובתי ספר יסודיים שהם חובה עבור האזרח הצעיר. וכאמור בהם לא שייך שיהיה סלקציה על חוסר התאמה. חובת ההתמודדות היא על הישיבה עצמה תוך המסגרת, גם אם הבחור 'מקלקל' אחרים. [מבלי למתוח את המילה הזו להיכן שרוצים].

ה. תנועה (כמו תנועת חב"ד) שמתבססת על מדיניות של "שערים פתוחים", ובנוסף לכל הנ"ל היא תנועה שמתבססת על חיכוך מתמיד עם העולם החיצון, כביכול בגין השפעה עליו מבלי חדירת השפעות זרות מבחוץ – לכל הדברים הללו יש אומנם הרבה מאוד מאוד רווח לתנועה, אבל יחד עם זאת ישנם גם לא מעט מחירים שצריכים לשלם.

הרצון ליהנות רק מהזכויות ומהרווחים, כאשר כולם מיישרים קו עם התנועה, משפילים ראש וברך בהכנעה והולכים בתלם, אבל לא לשלם שום מחיר של התמודדות עם כאלה שסוטים מהתלם – זוהי מדיניות בעייתית שאני יכול להבין מי שמלין עליה.

האחריות של תומכי תמימים זה לשרת את כל התמימים… לא רק את מי שנוח וקל להם

לסוג תגובה זה הצטרף  ידיד אחר שלי, שנמצא במקום אחר לגמרי בסקאלה התרבותית מידידי הקודם, וכך כתב לי:

חב״ד במהותה היא לקבל כל יהודי באשר הוא בסבר פנים יפות. ואנחנו מתאמנים כדי לצאת לצד השני של העולם בכדי שיהודי אחד יאמר ברכה. אבא מביא יהודי מבית הכנסת שלא נראה יהודי בחיצוניות. הילד שואל את אבא למה הוא הביא גוי הביתה. האבא אומר שהוא לא גוי, וכל יהודי מקבלים באהבה מלאה בלי שום תהיה על איפה הוא היה לפני חצי שעה, או לאן ילך אחרי הארוחה. אל תסתכל בקנקן אלא מה שבתוכו.

ואז יום אחד הילד מגיע הביתה עם כיפת עור או כדו׳ וההורים זורקים את הילד מהבית בתירוץ שהם שומרים על שאר הילדים. הורה שזורק ילד מהבית כי הוא ״חולה״ מבחינה רוחנית, זה כמו לזרוק ילד מהבית כי יש לו סרטן.

אז המנהלים / הורים / עסקנים, חייבים למצוא אלטרנטיבה. לא זורקים אלא אם יש מקום אם כסא ושולחן שמחכים.

הוסיף ידידי וכתב בסרקזם:

הישיבות מדברות על חסידישקייט והכל… ואז באים אלי לשנורר כסף למוסדות. אם אתם משרתים רק את הבחורים שהם ״לא כמוני״… אל תבואו אלי. תלכו לשליח ברמת בית יצחק ותבקשו ממנו… האחריות של תומכי תמימים זה לשרת את כל התמימים… לא רק את מי שנוח וקל להם.

התמונה הראשית: Meni yuzevich

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *