כיצד הגיבו גדולי המחשבה היהודיים לחורבן יהדות אירופה-השואה?

הקטסטרופה הגדולה שארעה לעם ישראל עם חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה שברה שבר עמוק בשרשרת ההיסטורית של העם היהודי. העם היהודי ידע בהיסטוריה-רצופת-הרדיפות שלו טרגדיות נוראיות של שיעבוד, חורבן, שמד ואלימות אכזרית בלתי פוסקת. זה קרה בירושלים, בחצי האי האיברי, באשכנז, בצרפת, בתימן, בפולין, ברוסיה ולמעשה בכל מקום שבו שהו. אולם חורבן יהדות אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים שונה מכמה היבטים.

ראשית, הקירבה בזמן. זהו ארוע שהתרחש במונחים היסטוריים "זה עתה". עדיין חיים בינינו אנשים שחוו את מאורעותיה, ומרבית הדור הבוגר שמע מכלי ראשון עדויות מן התופת.

מעבר לכך, ההיקף וה"יעילות" של מכונת ההשמדה הנאצית הגיעו למימדים שלא נראו כמותם קודם לכן. גודלו העצום של האובדן: שליש ממספרו של העם הושמד בחורבן זה, המבוטא לא בכדי בכינוי הדרמטי: "שואה".

גם מנקודת מבט של הרצף הפנימי של "העברת המסורת" בתוך האומה היהודית, השואה היא אירוע חד פעמי ובלתי נתפס, לרעה: כי בין הנספים נמנים השכבה הרבנית, המנהיגותית והאדמו"רית וסולתה ושמנה של לומדי התורה האירופיים (צריך לזכור שערב השואה, רוב מניינו ובניינו של העם היהודי התרכז באירופה). הדבר הנחית מכת שבר מוחצת בגזע המוח של היצירה התורנית, של העברת לפיד המסורת מדור לדור.

בודדים מבין שכבה זו, שרידים ממש, הם שנותרו לעם היהודי לפליטה בתום החורבן הנורא, ועל כתפיהם הוטלה משימה כבידה ביותר: לשקם את העם היהודי מהפגיעה העצומה שניתכה עליו במובנים רבים כל כך, ובעיקר על מוקד החיים הרוחניים שלה – העברת המסורת מדור לדור.

מטבע הדברים, השואה הציבה בפני ההוגים והיוצרים הרבניים בני המחצית השנייה של המאה העשרים שאלות ותהומות המגמדות במידה רבה את מערכי המחשבה והיצירה שקדמו לה. כפי שכתב עמיר (2001), "במרכז הבעיה שמציבה השואה, ניצבת האמונה בהשגחת האלוקים ובמעורבתו בעיצוב ההיסטוריה האנושית והלאומית. אמונה זו, המעוגנת בזיכרון ההיסטורי היהודי מקדמת דנא, עמדה גם בעבר בפני אתגרים קשים מנשוא… ואולם ממדיה ועוצמתה של השואה הציבו את היהודי בפני מעמקים, שקשה עוד יותר לקרוא מהם אל הא-ל  הטוב והמטיב".

עם אתגר זה התמודדו במישרין, ושלא במישרין, גדולי ישראל שבדור האחרון. בעבודה להלן יוצגו כמה מהקולות המרכזיים במחשבה היהודית הדתית שהגיבו לשואה.

 

השואה כעונש

הגישה המרכזית להתמודדות עם שאלת הסבל במחשבת ישראל לדורותיה היא זו הרואה את סבלו של הסובל בזיקה למעשיו: "אין ייסורין בלא עוון". ביטוי קלאסי של הגישה הזאת מצוי למשל במימרה תלמודית הבאה: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (ברכות ה, א).

ואכן, יש מן ההוגים שהסבירו את השואה במונחים של עונש. כך למשל רבי אהרון רוט ("ר' אהרל'ה", שהיה מנהיג חסידי כריזמטי במיוחד שעלה מהונגריה וקבע את מושבו במאה שערים, ואשר חסידות "תולדות אהרון" הוקמה על ידי חתנו וחסידיו אחרי פטירתו) מסביר, כי האסון הריאלי שחווה עם ישראל בשתי מלחמות העולם, והאסון הרוחני של עזיבת הדת והכפירה – שהגיעו לממדים עצומים ממש באותו הזמן, הם גילום של אותה תופעה מטאפיזית, וכך הוא כותב:

"ששלח הקב"ה זה האור הגנוז [=הכוונה היא לתלמידי הבעש"ט ותנועת החסידות] לעכב פעמי המינים והפוקרים שלא יתפשטו בעולם קודם זמנם… וזה היה נמשך כמה דורות, עד שתרעש הארץ ותרעד בשנת תרע"ד, ואז מוסדי הרים ירגזו כי יסודות אבותינו הקדושים נחלשו, והנחש בריח עקלתון הגדיל לעשות ולהוציא כוחו בפועל בחציפות והפקרות ועזות ומינות ואפיקורסות, עד שמימות המבול לא היה כמוהו" (שומר אמונים, עמ' ו).

כפי שמסביר זאת גרנות (תשע"ג), "הנחש בריח עקלתון" – זוהי דמותו המיתית המיוחסת בספר הזוהר לסטרא האחרת. "תפיסת השואה כהופעת הנחש הקדמון שהוא הסטרא אחרא, משמעה תפיסת האירועים ההיסטוריים והחברתיים כביטוי של התרחשות מטפיזית קיצונית, במסגרתה ניתן לסטרא כוח יוצא דופן". אבל ברור לו לרבי אהרון רוט, שחטאי ישראל מזינים את הסטרא, ושלולא הם, לא יכלו לפעול בעוצמה כזאת.

אולם דומה, שנושא דגלה המרכזי של גישת "השואה כעונש" הוא רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, שפירש את משנתו בצורה שיטתית ומפורטת בספרו "ויואל משה" – שהוא החיבור התורני הנרחב והיסודי ביותר שנכתב על ידי מי מגדולי ישראל נגד הציונות.

האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים

עיקר מה שהתקיף הרבי מסאטמר את הציונות היה על כך שהיא נטלה לעצמה את היומרה להביא לעם ישראל גאולה מעשה ידי אדם. "בענייני הגאולה", קבע הרבי מסאטמר, "צריך לידע שאך הקב"ה הוא העושה ואין לנו רשות לעשות מאומה אלא תשובה ומעשים טובים" (ויואל משה, עמ' נח). הוא ממשיך וקובע, "ואם רואים לפעמים איזה הצלחה בהלוקחים גאולה שלא כדת, אין זה אלא כמו הצלחת העבודה זרה"! בעיניו, "מעשה דחיקת הקץ לפני זמנו, רע ומר יותר מכל עבירות ואפילו החמורה שבחמורות שבכל התורה כולה".

מתוך תפיסה זו, הגיע הרבי מסאטמר למסקנה כי השואה היא גם תוצאה ריאלית של הציונות וגם עונש עליה. וכך הוא מנסח את שיטתו: "על ידי הכתות האלה שמשכו לב העם ועברו על השבועה של דחיקת הקץ ליקח מלוכה וחירות קודם הזמן – נהרגו רחמנא ליצלן ששה מליונים מישראל" (ויואל משה, עמ' קכג).

לדידו של הרבי מסאטמר, הציונות היא הסיבה להתעוררות הקיצונית של שנאת ישראל ושל השואה, כי היא התגלמות הכפירה בהשגחת ה' ובסיבתיות האלוקית המנהיגה את ההיסטוריה, ועם ישראל נענש בגלל מרידתו בה'.

זו היא אולי הגישה הקיצונית ביותר, אך היא מצויה גם בדבריהם של דמויות מנהיגותיות חשובות, דוגמת האדמו"ר מבעלז הנוכחי. בדרשה שנשא בחודש שבט תשע"א (מובאת אצל גרנות, תשע"ג, עמ' 60) אמר האדמו"ר: "וכך היה בגרמניה לפני החורבן, שהיהודים הרגישו עצמם טוב בין הגויים וחשו עצמם חברים עמהם, ומזה יצא חורבן כפול. ברוחניות… וחורבן בגשמיות, שההתחברות הביאה לשנאה יוקדת שהתחילה לבעור בליבות הנוכרים והמיטה בסופו של דבר חורבן נורא ועצום… הכאב והצער גדול מאוד שבשביל מעשיהם של יהודים שלדאבוננו התרחקו מיהדותם, סבלו גם היהודים שהיו יראי השם".

בתמצית, הנוקטים בקו תגובה זה לשואה אומרים: ראו מה גרמו החילון/הציונות לעם ישראל, זה הדבר אשר המיט על העם היהודי את הנורא שבאסונותיו, וכמובן שלכן חייבים להתחזק בקיום המצוות ובהתרחקות ממקור הרע שגורם לכזאת פורענות.

"הסתר פנים"

גישה נוספת מסבירה את השואה במינוח של "הסתר פנים". יש רגעים בהיסטוריה, גורסת תפיסה זו, שבהם הקב"ה כביכול מסתיר את פניו וכביכול מסתלק מן ההיסטוריה.  וכאלו היו רגעיה הנוראיים של השואה.

בשל מה בא הסתר פנים זה? בקריאה זהירה[1] בדברי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (מנהיגה של האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב במחצית השנייה של המאה העשרים) אולי ניתן לראות כי מי שהביא להסתר פנים זה הוא, בעצם, סירובה של היהדות לעלות ארצה. אין לטעון חלילה כי הרב סולובייצ'יק הצדיק בכך את השואה[2]! ניתן להציע כי השימוש בביטוי "הסתר פנים" כמו נועד לומר: אין אפשרות בשכל האנושי להצדיק מאורע כמו שואה באיזו סיבה מן הסיבות, אך כשגורמים להסתר פנים של הא-ל, זה אומר שניתן שלטון לשטן הספקות והשמד, והתוצאות מי ישורן.

הגרי"ד סולובייציק. צילום: אי.פי

וכך כותב הרב סולובייצ'יק:

"מהי תמצית שיר-השירים אם לא תיאור ההתמהמות הפרודכסלית והטרגית של הרעיה, שיכורת-אהבה והלומת געגועים, כשהשעה, רפודת מורא הוד, שיחקה לה – אם לא חימוץ הזדמנות הרת עולם גדולה ונשגבה שעליה חלמה ולמענה נלחמה, שאותה ביקשה וחיפשה בכל להט נפשה"? (קול דודי דופק, עמ' 76).

והרב סולובייצ'יק ממשיך וטווה את אלגוריה הזאת באופן מלא ומפורט:

"באותו לילה סודי ומוזר עלה הדוד פתאום מתוך האפלה ודפק בפתח רעייתו, שכל כך קיוותה וציפתה לו. דפק והתחנן לה שתפתח לו את דלת אהלה… [אך] דווקא באותו לילה עצלות בת עקשנות מוזרה תקפה עליה. לרגע קט נגנז אש הכיסופים שבערה בה, נתכווץ החפץ האדיר… הרעיה סרבה לרדת מעל משכבה. לא פתחה את דלת אוהלה לדודה יפה התואר. טירוף דעת אכזרי גרפה לתוך תהום הנשייה והאדישות".

ברמז שכאמור אולי ניתן לפרשו כמתכוון לסירוב מרבית מניינה ובניינה של היהדות להצטרף לחזון הציוני, טוען הרב סולובייצ'יק באלגוריה מתוחכמת ושירית, כי "התעקשה הרעיה והתעצלה; המטירה בהמון תירוצים לשם הסברת הנהגתה המשונה". התוצאה הייתה: "הדוד דפק והלך, וכל שדפיקותיו גברו, גבר גם השיגעון המצנן והמזהם. כל שלחישות הדוד פילחו את דממת הליל, נתאבן הלב… הרעיה לא נעתרה לקול דודה; סגורה ומסוגרת דלת אוהלה".

ואז, בפסיקה הבאה ממשיך וכותב הרב סולובייצ'יק:

"לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גזים וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב הרעיה מביתה לכניסה הנוצרית; בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד – בלי זה גופו צף ועלה הדוד" (ההדגשה שלי).

השואה לדידו של  הרב סולובייצ'יק היא אפוא "ליל של הסתר פנים מוחלט, ליל שלטון שטן הספקות והשמד".

 

"וידום אהרון": שתיקה ואלם לנוכח זוועת השואה

את הגישה היותר קלאסית לתגובה הרבנית על השואה ביטא בקול צלול האדמו"ר מסלונים, בעל ה"נתיבות שלום", רבי שלום נוח ברזובסקי. יש לציין כי האדמו"ר מסלונים, באופן חריג למדי במנהיגות הרבנית בעלת שיעור הקומה שלו בדורו, התייחס באופן שיטתי ומפורט לסוגיית השואה ומדבריו נערך חיבור שהוקדש כולו לנושא הזה: "ההרוגה עליך, אסופת מאמרים על ההשמדה והחורבן בשנות השואה".

האדמו"ר מסלונים מדגיש כי מצד אחד אין ספק "שמאורע איום זה קבוע היה בלוח המאורעות שמבראשית, אשר בלעדיהם אין קיום לעולם, ולמטרה זו נשתלשל ובא לעולם שליח הסטרא-אחרא, אותה מפלצת אימים בדמות היטלר ועושי דברו ימח שמם" (ההרוגה עליך, עמ' יג). אך מצד שני, "כל כך נשגב הוא העניין הזה, עד כי אין ספק שאינו בתחום יכולת תפיסתו השכלית של ילוד אשה".

"חלילה לנו", מוסיף האדמו"ר מסלונים, "להרהר על מה עשה ה' ככה לדור הזה, מה חרי האף הגדול הזה, כי אין אתנו יודע עד מה ועלינו רק להאמין כי כך עלה במחשבתו הקדומה של ריבון כל העולמים, לעילא ולעילא מכל השגותיו של בן תמותה".

 

"המנתח המומחה" או מעבר לקטגוריה דתית ואנושית? – גישתו של הרבי מליובאוויטש

בהתייחסותו של הרבי מליובאוויטש לסוגיה ניתן לשמוע שני "טונים" שונים בהתייחסותו לסוגיה בשתי הזדמנויות שונות.

 

בהתייחסות הראשונה אמר הרבי:

"עם כל הכאב האיום שבטרגדיה הזאת, ברור ש"אין רע יורד מלמעלה", ובתוך הרע והסבל של הצרות, טמון טוב רוחני נשגב. אף על פי שאין שכל אנוש משיגו, קיים הוא בכל תוקפו. הנה כך קיימת גם אפשרות ששואה פיזית תהיה טובה רוחנית, משום שתחומי הגוף והנפש אינם בהכרח מקבילים" (אמונה ומדע, עמ' 116).

כדי להסביר את הדברים, הביא הרבי את משל "המנתח המומחה":

"תאר לעצמך אדם הנקלע לבית החולים ונכנס לחדר ניתוחים. לפניו מתגלית תמונה מחרידה: אדם כפות שוכב על שלחן הניתוחים ומסביבו כעשרה אנשים רעולי פנים, בידיהם סכינים ומתכוננים הם לקטוע את אחד מאבריו. אם ידיעותיו של 'אורח' זה ברפואה ובכל הקשור בנושא זה הן אפסיות, הרי אדם זה בטוח כי הוא עד לתופעה קאניבלית… וכל זאת משום שאינו מבין כלל ברפואה, ואינו יודע מה מצבו של החולה בעבר, בהוה ובעתיד. לו ידע שאותו אבר העומד לקטיעה מורעל ללא תקנה ומסכן את חיי החולה וכדי להציל את חייו חייבים הרופאים לנתח ולקטוע את האבר הנגוע – כי אז לא היה זועק ומרעיש שמים וארץ…!"

חברת הכנסת דאז חייקה גרוסמן, ניצולת שואה, שקראה את הדברים פרסמה טור נוקב בעיתון "על המשמר" נגד דברי הרבי. בתגובה, הרבי כתב לה מכתב ארוך למדי (22 לאוגוסט 1980), ובין היתר כותב: "בנוגע להדוגמא שכתבתי של "ניתוח" – מעולם לא שמעתי ממישהו שיאמר שניתוח לחולה זהו עניין של עונש לחולה, כי אם אדרבה, הפכו… מובן אשר ניתוח הנעשה למישהו הרי זה לכל לראש ובעיקר – לטובתו הוא…" (לקוטי שיחות, חכ"א, עמ' 398).

השואה אפוא הייתה מעשה אלוקים שעשאו למען תיקון או גאולה ברובד רוחני, וממבט אלוקי אין רע יורד מלמעלה וגם השואה היא בעצם משהו טוב לעם ישראל, רק שבעולם הגשמי כמובן זה התגשם באופן  שנתפס בעינינו כדבר הבלהות החמור ביותר שארע בהיסטוריה.

על שאלת הצדק האלוקי הסביר הרבי במכתבו לגברת גרוסמן, כי כדי לשאול שאלות על צידוק דרכי הקב"ה בהקשר לקיומו של הרשע, אין צורך להיזקק לשואה. ילד שנדרס ברחוב מעורר את אותן שאלות על רשע בעולם, כשם שעושה זאת השואה. רצח מיליונים בלא סיבה נראית לעין משווה לנושא אופי דרמתי יותר, אבל בעיקרון אין כאן כל הבדל. "במילים אחרות", ניסח את עמדה זו יהודה באואר, "השואה בתור שכזאת אינה מעמידה בעיות חדשות בעניין צידוק דרכי האל" (באואר, 2008).

אולם בשנת תשנ"א נשא הרבי שיחה נוספת שעסקה בנושא, שבה דיבר הרבי  בטון אחר לחלוטין על כל העניין ובדברים נחרצים ותקיפים ביותר. בין יתר הדברים אמר אז הרבי:

"ישנם עניינים בלתי רצויים שאינם באים בתור עונש על עוונות כי אם מפני שכך גזר הקב"ה, ללא טעם והסבר כלל בשכל וחכמת התורה. ובלשון חז"ל: … 'שתוק, כך עלה במחשבה לפניי', 'גזירה היא מלפניי'. השמדת שישה מליון יהודים באכזריות הכי גדולה ונוראה – שואה שלא היתה ולא תהיה ר"ל דוגמתה במשך כל הדורות – לא יכולה להיות בתור עונש על עוונות… אין לנו שום הסבר וביאור ע"פ חכמת התורה כלל וכלל על השואה, כי אם רק ידיעת העובדה  ש'גזירה היא מלפניי'" (ספר השיחות תשנ"א, עמ' 233 ).

"בדבריו האחרונים של הרבי", כותב גרנות, "בולטים שני שינויים יסודיים בעמדתו. הראשון: ראיית השואה כמאורע חריג וחד פעמי בנוראיותו שאי אפשר לתופסו בקטגוריות דתיות רגילות, והשני, שלילה גורפת של שימוש בתורת הגמול כדי להסביר את השואה" (גרנות, תשע"ג). הרבי אפוא מסתפק בהצהרת האמונה הכללית "גזירה היא מלפניי" ומותיר את הקושיה ללא מענה.

אולם, ככל הנראה הדיבור על "שתי משנות" בדברי הרבי אינו מדויק כלל, וקריאה חוזרת ומדוקדקת תגלה כי הרבי לא חזר בו או שינה את עמדתו. קשה גם להניח שבתוך עשור שינה הרבי את עמדתו בצורה כה קיצונית, בסוגיה שלא חל בה שום שינוי שמצדיק מהפך מחשבתי כגון זה.

הנקודה היא שבדבריו בתשנ"א, שלל הרבי שלילה מוחלטת את האפשרות כי השואה ניתנה כעונש, וסביר להניח ששלילה זו הייתה עמדתו גם עשור לפני כן, אך לא את עצם העובדה שממבט אלוקי השואה הייתה דבר שהיה נחוץ לעשותו, אלא שזהו דבר הנשגב מבינת אנוש. בהקשר זה צריך לזכור היטב את האופן שבו תורת חב"ד מחלקת באופן סיסטמטי ועמוק בהרבה מקומות בין המבט המכיר באנושי (דעת תחתון) והמבט האלוקי כשהוא לעצמו (דעת עליון), כשני מישורי הוויה שונים בתכלית. בדעת תחתון, אין שום מקום לרציונליזציה של השואה, בשום דרך, גם לא דרך תורנית. (זה מה שהרבי הדגיש בחריפות בתגובה לדברי ראש ישיבת פונביז דאז שטען שהשואה הגיעה בגלל ההתבוללות או משהו בסגנון הזה), זהו מאורע שבן אדם ובטח יהודי לא מסוגל לתפוס או להצדיק בשום צורה ובשום קנה מידה.

אבל מהמבט האלוקי, שום דבר לא קורה כמובן מאליו, ולכן גם השואה היא משהו שקרה כי היה צריך לקרות. איננו יכולים להבין זאת, אבל זה לא אומר שמהתפיסה האלוקית אין הסבר לדבר, הדבר דומה לדוגמה מאדם נטול כל רע וידיעה על ההתקדמות הרפואית שנכנס באמצע תהליך של ניסור גולגולת בניתוח ראש והדבר מזעזע את כל כולו: מה עושים לאדם השוכב כפות על המיטה? (וזו הנקודה שעליה עמדה הרבי בשיחתו ובמכתבו לגב' גרוסמן).

 

 

סיכום

השואה והאמונה הוא עודנו נושא פתוח במובנים רבים בעולם היהודי. השאלה העצומה הזאת עודנה מנסרת בחלל האוויר האמוני, ומאז ועד היום עוסקים בה הוגים וגדולי תורה. לעיל נסקרו כמה עמדות מרכזיות שהגיבו לשאלה זו.

בקוטב האחד ניצבים אלו המחילים על המאורע המחריד הבלתי נתפס של חורבן יהדות אירופה את הקטגוריות הדתיות הרגילות של "שכר ועונש", ויודעים גם להצביע על הסיבה שגרמה לשואה (כאן הודגמה שיטתו של הרבי מסאטמר לדידו מה שגרם לשואה היא הנהייה אחרי הציונות).

בקוטב הנגדי מצויה גישתו של הרבי מליובאוויטש ושל האדמו"ר מסלונים על פיה סדר הגדול של הטרגדיה הנוראה שהתרחשה בשואה לא יכול להיכנס לשום קטגוריה דתית מוכרת. זה פשוט לא מובן, גם לא על פי תורה. למעלה מכל יכולת להבין את זה, וכל מה שנשאר זה לשתוק.

בתווך ניצבות תגובות שנעות בטווח הסקאלה. מהן התגובה המשתמעת של הרב סולובייצ'יק המגדיר את השואה כ"הסתר פנים", והתייחסותו המוקדמת של הרבי המציג את השואה "כניתוח של מומחה" ואת אלו שמתבוננים בסיטואציה – כמי שנכנסים באמצע ההליך ולא מבינים מדוע חותכים לאדם שלפנינו את הרגל, אך בסוף מתברר שזה כדי להצילו. משתי תגובות אלו ניתן ללמוד כי השואה נעשית לשם תכלית שהקב"ה ראה לנכון, אלא שאנו מנקודת המבט הצרה שלנו איננו יכולים לראות זאת.

 

ביביליוגרפיה

רבי יואל משה טייטלבוים, ויואל משה, ברוקלין תשכ"א.

רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, קול דודי דופק, בתוך: איש האמונה, מוסד הרב קוק, תשנ"ב.

רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, חמש דרשות, ירושלים תשל"ד.

הרבי מליובאוויטש, רבי שניאורסון מ"מ, (תשל"ז). אמונה ומדע, מכון ליובאוויטש – כפר חב"ד.

הרבי מליובאוויטש, רבי שניאורסון מ"מ, (תשס"ג). ספר השיחות תשנ"א, כרך א, קה"ת – ברוקלין.

הרבי מליובאוויטש, רבי שניאורסון מ"מ, (תש"ס). לקוטי שיחות, כרך כ"א, קה"ת – ברוקלין.

רבי אהרון ראטה, שומר אמונים השלם, ירושלים תשס"ב.

גרנות, ת', (תשע"ג). אמונה ואדם לנוכח השואה, תבונות – מכללת הרצוג, אלון שבות.

באואר, י' (2008). הרהורים על השואה, מכון בן גוריון ויד ושם, ירושלים.

עמיר, י' (2001). "המחשבה הדתית היהודית במאה העשרים: האתגרים הגדולים", בתוך: מרדכי נאור (עורך) העם היהודי במאה העשרים: היסטוריה מצולמת, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, עמ' 480 – 485 .

 

הערות:

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

[1]  עיקרם של דברי הרב סולובייצ'יק נועדו לעניין אחר, לא כהתייחסות לשאלת השואה, אלא כהתייחסות לשאל הקמת המדינה בעקבות השואה. עיקר מסתו זו של הרב עוסקת בשש דפיקות שאלוקים כביכול דופק בדלתו של עם שיראל בעיצומם של ימי השואה, שש דפיקות שמבטאות את שש הייחודים התיאולוגיים הגלומים בקיומה של מדינת ישראל.

[2]  תימוכין מסוימים לפרשנות זו בדברי הרב סולובייצ'יק, ניתן להביא מדבריו במקום אחר שם אומר הוא את הדברים הבאים: "אם אני מזדהה כעת עם המזרחי, שהוא בניגוד למסורת המשפחה שלי, אין זה אלא… שאני מרגיש כי ההשגחה פסקה כיוסף נגד אחיו, ושהיא משתמשת ביהודים החילונים כשליחים לבצע את תוכניותיה הגדולות בדבר ארץ ישראל הקדושה. אני גם מאמין כי לולא המזרחי לא היה כעת מקום לתורה בישראל. בניתי מזבח, עליו הקרבתי לילות נדודי שינה, ספקות ופיקפוקים. אולם השנים של שואת היטלר, תקומת המדינה והישגי המזרחי בארץ ישראל שכנעוני בצידקת דרכה של תנועתנו (חמש דרשות, עמ' 25).

כפי שכותב גרנות (תשע"ג, עמ' 486), פסיקה זו של ההשגחה באה – לדעת הרב סולובייצ'יק – לידי ביטוי בעיקר בשתי התרחשויות היסטוריות. א. בשואה, שבה התממשה התחזית הרציונאלית על הקיום היהודי בגלות וסכנת האנטישמיות ונתגלתה טעותם של המנהיגים החרדיים. ב. בהקמת המדינה שהייתה תכלית הציונית כולה והצלחתה – ודאי עדות היא לרצון האל המתגלה דרכה.

קטע זו בו מעיד הרב סולובייצ'יק על מעברו לעולם רוחני שונה מ"בית מולדתו" הרוחני, בעקבות הטעות העמוקה של המנהיגות החרדית בשלילת הציונות, מאירה באור אחר את דבריו הכתובים לדעתנו ברמיזה אודות אי ההיענות לחיפושי הדוד המבקש אחר אהובתו.

תגובה אחת

  1. שלמה ירחי

    ב.ה
    כל שנילקח בשואה .. מוחזר כעת לאחר למעלה מ70 …. אך פי אלף אלפיי פעמים …. בכל מכל כל כל
    גשמית רוחנית נפשית פיזית
    יהדות בכל מכל כל …
    חושך השואה האיום והנורא
    יצר אור עז עצום שלא נוכל להבין ליקלוט מהיכן זה
    העם היהודי פורץ בצורה מטריפה לכל כיוון

    שיבה לאדמת הקודש .. חזרה בתשובה מטריפה
    בכל רחביי העולם .. מהפכת החזרה בתשובה ..
    שיפע המידע הזמין כביכול 24*7 בכל נושא בעולם ביכלל וביהדות ביפרט…
    לימוד התורה בכמות ובאיכות שלא ידענוה בשום תקופה ….
    יש לנו חושך שחור משחור … אך האור שפרץ בעיקבותיו כזה מאיר אשר כל השמשות בעולם ביחד יחוירו לעומת אור זה

    והכל הכל זה להבאת משיח צידקנו … עתה עתה עתה ….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *