האם מרכיב ההכנה לקראת ביצוע המצווה מהווה חלק אינטגרלי מן המצווה? – עיון בסוגיה הלכתית

מצוות רבות דורשות הכנה מוקדמת לשם ביצוען, כלומר שהן זקוקקות פעולות שעליהן להעשות בגלל קיומה של המצווה וזאת בטרם תחולת מועד ותוקף חיובה של המצווה בפועל. אולם, במקרים רבים אין שום אזכור בכתובים ובדיני המצווה אודות קיומו של הצורך בהכנות הללו הנחוצות לשם קיום המצווה.

נשאלת השאלה: מה מקומו והיכן משתלב רכיב ההכנה לביצוע המצווה, בתוך המצווה כאורגניזם שלם?

כלומר, האם המרכיב של ההכנה של המצווה היא חלק אינטגרלי מן המצווה, ואז ההכנה היא חלק מהמהות הכוללת של המצווה ומחיובה ההלכתי; או שההכנה היא אמנם דבר חשוב וחיוני, אך אי אפשר להגדירה כחלק מן המצווה עצמה?

הערה מתודית חשובה

בהיגד "הכנה למצווה" כוונתי כאן למובן כללי של ההיגד, ולא לפעולות שנחשבות מבחינה הלכתית כ"הכשר מצווה" (מעשה שאינו מצווה בעצמו, אך צריך לעשותו כדי לקיים את המצווה[1]). יש פעולות – דוגמת בניית סוכה או רכישת תפילין – שהן נחשבות מבחינה הלכתית "הכשר מצווה". לפעולות אלו נודעת משמעות הלכתית. למשל, יש דעות על פיהן "הכשר מצווה דוחה לא תעשה", כלומר בהתנגשות שבין מצוות לא-תעשה לפעולה שהיא בגדר "הכשר מצווה", יש עדיפות ל"הכשר מצווה"[2]. אולם יש פעולות שאינן בבחינת הכשר מצווה. למשל, הימנעות מביצוע פעולה מסוימת בימי החול כדי לא לגרום חילול שבת. אין כאן כל פעולה שמכשירה ביצוע מצווה מסוימת אלא הימנעות מפעולה, אך יש כאן התכוננות המאפשרת קיום מלא של המצווה שלא לחלל את השבת. יתירה מזו, נראה כי כל המושג "הכשר מצווה" שייך רק במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה[3]. אם כך, בוודאי שנקיטה או אי נקיטה בפעולות בכדי שלא תיגרם עבירה על מצוות לא תעשה אינה בכלל "הכשר מצווה", אבל היא בכלל הכנה והתכוננות למצווה, ועל כן נכנס לתחומה של עבודה זו.

האם קיימת "תזוזת זמן" הלכתית

למעשה, על רכיב ההכנה למצווה ניתן להתבונן משתי נקודת מבט, ושתי נקודות מבט אלו גם יחד עולות מן המקורות ההלכתיים עצמם.

ישנם מקורות מהם עולה שההכנה למצווה הוא חלק אינטגרלי מן המצווה עצמה. כך למשל בכמה מהלכות שבת מוצאים פסיקה על פיה על האדם אסור לבצע פעולות מסוימות כבר בימות החול, שמא בגינן יבוא לחלל את השבת (למשל עלייה לספינה בימים הסמוכים לשבת); וכך למשל אדם שיוצא מביתו, אפילו אם זה זמן רב לפני הפסח, אך הלה לא ישוב לביתו עד הפסח – הוא מחויב בבדיקת החמת בביתו, וזאת כאמור גם כשמדובר בזמן רב לפני הפסח.

הרי שאפילו אם מועד המצווה לא החל וממילא גם תוקף דיניה טרם החל, הרי מצד חובת ההכנה חלים עליו דינים מסוימים של אותה מצווה, וכאילו ארעה כאן "תזוזת זמן".

מצד שני, קיימים מקורות תלמודיים מהם עולה שההכנה למצווה והשלבים הקודמים למצווה אינם נכללים תחת המסגרת ההלכתית של המצווה, ושתחולת חיוב המצווה מתחילה רק עם הגיע מועד המצווה ולא לפני כן.

אי יכולת הכוהן לקצוץ נגע צרעת היום לצורך עבודת המקדש מחר – כביטוי לאי "תחולה מוקדמת" של מצווה עקב חובת ההכנה

כך למשל עולה מסוגיה העוסקת בשאלת קדימות בעבודת המקדש, האם מצווה של מחר (עבודת הכוהן) תדחה עבירה של היום, האם גם במקרה כזה חל הכלל של "עשה דוחה לא תעשה". ממסקנה הסוגיה, כפי שרש"י מפרשה, עולה כי מצוות העשה של מחר אינה דוחה עבירה של היום, גם אם הנגזרת מכך היא שלמחר מצות העשה לא תוכל להתקיים:

אגב דיון בשאלה האם מצוות מילה דוחה את האיסור לקצוץ נגע צרעת[4], נאמר בגמרא:

"ממאי דשבת חמירא, דילמא צרעת חמירא. שכן דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת! – התם לאו משום דחמירא צרעת, אלא משום דגברא הוא דלא חזי. אמאי – ויקוץ בהרתו ויעבוד. מחוסר טבילה הוא…"[5].

הנה מהלך דברי הגמרא:

  • הגמרא שואלת: מהיכן יודעים ששבת חמורה – שמא צרעת חמורה יותר, שכן דוחה את העבודה במקדש – שכהן בעל צרעת אינו יכול לעבוד במקדש – ועבודת המקדש דוחה את השבת!
  • משיבה הגמרא: העובדה שצרעת דוחה את עבודת המקדש אינה נובעת מחומרת הצרעת, אלא משום שהאיש הוא זה שאינו ראוי לעבודת המקדש.
  • על כך שואלת הגמרא: ומדוע האיש אינו ראוי – הרי יכול הוא לקוץ את הצרעת ולהיות כשר לעבודה.
  • על כך משיבה הגמרא: שגם אם הוא יקוץ את הצרעת, הוא עדיין זקוק לטבילה כדי להיות כשר לעבודה, ומכאן שזו בעיה באיש.

רש"י מתעכב על תשובת הגמרא: "מחוסר טבילה הוא" ואומר: "ולא חזי לעבודה לעבודה בהאי יומא, ומשום למחר דליתיה לעבודה קמן לא מדחי"[6].

כלומר, אם יקוץ צרעתו היום, עדיין יהיה אסור בעבודה ביום זה משום שלא טבל. אלא שכעת יש לטעון טענה כזו: אז שהכוהן יקוץ את צרעתו בשביל העבודה של מחר. על טיעון זה משיבה הגמרא: אין בכוחה של עבודת המקדש של מחר, כדי לדחות את האיסור לקוץ את הצרעת.

הרי, ששיטתו של רש"י היא שאי אפשר שמצווה של מחר – תדחה עבירה של היום. גישה זו מוכרחת, כמובן, להישען על התפיסה לפיה ההכנה למצווה אינה חלק מן המצווה, כי אם הייתה חלק מן המצווה אזי כשם שמחר המצווה דוחה את הלאו כך היא תדחה גם היום, ולכן יש להסיק שלא קיימת 'תחולה מוקדמת' של מצווה עתידית.

היות שכך, אין בכוחה של מצווה עתידית לדחות איסור המצוי תוקף כבר בהווה[7]. מסיבה זו, עבודת המקדש של מחר אין בכוחה לדחות את איסור קציצת הבהרת של היום – שכן היום לא מוטל על הכוהן כל חיוב של העבודה מחר, ולכן אין כוח לדחות את האיסור הקיים כבר כעת לקוץ את הנגע.

מכאן, אפוא, יש ללמוד שחובת ההכנה למצווה אינה מייצרת "תזוזת זמן" הלכתית ומחילה חלקים והיבטים מדיני המצווה עוד טרם חל תוקפה.

***

מקורות אלו, שעולים מתוך אותו מצע שממנו בוקעת העמדה המנוגדת, מגלים למעשה שתי צורות התייחסות ל"הכנה למצווה" ו"לשלבים המקדימים" למצווה, שתי צורות הצרות אחת לרעותה.

 

גישות "מתווכות" – המסבירות את מעמדה של ההכנה למצוות באופן דיאלקטי

להלן יוצגו שתי גישות "מתווכות", המסבירות את מעמד של ההכנה למצווה באופן כזה שנותן מקום לשני הלימודים העולים במקורות השונים, כפי שסקרתי בתמצית לעיל.

גישת הרב ענגיל: שני סוגים של הכנה, בהתאם לאופי המצווה

לפי הצעתו של רבי יוסף ענגיל,  קיימים שני סיווגים כלליים של מצוות, ולהם בהתאמה שני טיפוסים שונים של "הכנה למצווה" (לקח טוב, כלל ו, סוף אות ג).

על פי אפיון זה – בסוג אחד של המצוות חובת ההכנה אכן נכללת תחת המסגרת ההלכתית של המצווה עוד טרם חל מועד החיוב של המצווה בפועל; בעוד שבסוג האחר של המצוות חובת ההכנה איננה נכללת תחת המסגרת ההלכתית של המצווה, ולכן בטרם הגיע מועד חיובה של המצווה בפועל, אין שום היבט אופרטיבי למצווה.

האפיון לפי גישה זו הוא:

  1. מצוות שחלות באופן אוטומטי בהגיע מועד מסוים או מאורע שהתרחשותו אינה תלויה במעשי האדם, מצוות אלו הן קלנדריות ותלויות במימד הזמן. – במצוות אלו קיימת חובה הכנה המייצרת "תזוזת זמן" הלכתית המחילה דינים מסוימים של המצווה עוד בטרם חל תקופה.
  2. מצוות שחלותן תלויה במעשה או בתנאי או במצב מסוים, שאפשר שיקרו ואפשר שלא יקרו. מצוות אלו תלויות בגורמים ובנסיבות, אין להן מועד קבוע, וכאמור – אין הן מוכרחות. – במצוות אלו אין היבט מחייב למעמד ה"הכנה" למצווה.

בלב הגיונה של הצעת ההסבר הרב ענגיל עומדת הסברה על פיה – כאשר החיוב הוא קבוע אלא שטרם בא זמנו, שהוא "מחוסר זמן", כי אז במובן מסוים החיוב למעשה כבר מתחיל; (לעומת זאת כאשר עצם קיומו של החיוב הוא מותנה, החיוב מתחיל רק כאשר הבשילו התנאים שמציירים את החיוב).

הרב ענגיל מוכיח זאת מתשובתו של הר"ן העוסקת בדיני נדרים. הר"ן נשאל על מקרה בו אדם נשבע ביום שישי בבוקר שבשבת הבאה לא ישהה בעיר פלונית, אולם באותו יום שישי טרם שקיעת החמה התחרט הלה על שבועתו. השאלה שהוצגה בפני הר"ן היא, האם ניתן להתיר את הנדר, (התרת הנדר אפשרית רק אם הנדר כבר חל, והיות שבמקרה זה השבת עוד לא נכנסה – מתעוררת השאלה האם ניתן להתיר את הנדר).

תשובת הר"ן היא, שניתן להתיר את הנדר. הר"ן מנמק זאת באמצעות הבדלה הדומה למיון שעורך הרב ענגיל לעיל. יש נדרים התלויים במעשה האדם, אך יש נדרים התלויים בלוח-השנה. נדר שתלוי במעשים מסוימים שטרם נעשו, אכן עדיין לא חל. שכן, הרי יתכן שהנדר לעולם לא יחול – היה והמעשים בהם הנדר תלוי לא ייעשו.

לדוגמה, אם אדם נודר שאם יתרחש מצב X הוא יעשה מעשה Y. במקרה כזה, כל מהותו של הנדר תלוי בהתרחשותו של מצב X. היה ומצב זה לא יקרה, הנדר לא יחול! ולכן לא ניתן להתירו.

אולם נדרים התלויים בלוח השנה, למרות שהמועד הספציפי בו אמור הנדר להתחיל בפועל טרם הגיע אך בוודאי הוא יגיע, ולכן הוא רק "מחוסר זמן", ונחשב הנדר שהנדר חל:

"דכי אמרינן דאין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר, הני מילי בתולה נדרו ב-אם… כיוון דאפשר שלא יחול איסור נדרו לעולם; אבל תולה נדרו בימים, אף על פי שעדיין לא הגיע זמן לנדרו, אפילו הכי חל הנדר – מיקרי נדרא דהשתא מיהא חייל אלא דמחוסר זמן"[8].

הנה כי כן, עולה כאן העקרון ההלכתי, בו משתמש הרב ענגיל כאשר הוא מסביר את המיון לשני סוגים של מצוות ולשני סוגים של "הכנה למצווה", על פיו דברים התלויים בלוח-השנה ובוודאי יתקיימו, גם בטרם הגיע המועד עצמו, יש להם "נוכחות"; בעוד שדברים התלויים במעשים מסוימים ובתנאים ספציפיים, שאפשר שיתרחשו ואפשר שלא, כל עוד לא התקיימו התנאים הללו – אין להם כל "נוכחות".

גישת האבני נזר: ההכנה למצווה היא חובה הלכתית כוללנית , שלא נובעת מן המצווה הספציפית

ישנה הצעה נוספת, של בעל ה"אבני נזר" (אורח חיים, סימן שכא), על פיה חובת ההכנה למצווה אכן חלה בכל המצוות. אולם חובה זו אינה נובעת מגוף המצווה הפרטית הקונקרטית, אלא מצד החובה של האדם להיות מוכן תמיד לקיים את מצוות התורה, חובה החלה על האדם מעצם היותו מושבע ועומד בהר סיני לקיים את המצוות. היות שאין אפשרות לקיים חלק גדול מן המצוות בלא הכנה מוקדמת, הרי ברור שהוא מחויב לדאוג לכך שהמצווה תקוים.

דיונו נסוב על סוגיית הגמרא הקובעת כי "חייב אדם לטהר עצמו ברגל, דכתיב: בנבלתם לא תגעו ברגל"[9].

בספר טורי אבן[10] מבאר, כי כוונת הסוגיה אינה רק שאסור להיטמא בחג עצמו, שהרי אדם מחויב בקרבן חגיגה בחג וברור שעליו להיות טהור. אלא כוונת הסוגיה היא לומר, שאם אדם נטמא קודם החג, הייתה סברה לומר שאינו חייב לטהר את עצמו עוד קודם החג, כי החג עדיין לא נכנס והחיוב להיות טהור טרם חל עליו – ולכן קובעת הגמרא שעוד קודם לחג מוטל עליו החיוב להתכונן כך שבחג עצמו יהיה טהור.

על כך מסביר ה"אבני-נזר", שיש להבדיל בין עצם החיוב הספציפי של מצווה זו או אחרת על גדריה, צביונה ואופייה הייחודיים הפרטיקולריים השייכים למצווה זו בייחוד; לבין החובה הכללית, הנקודה המשותפת, חוט השני שעובר בין כל המצוות כולן.

לאור הבדלה זו, בהחלט ייתכן מצב בו מצד התנאים הפרטיים הספציפיים של גדרי מצווה זו, החובה תתחיל רק מנקודת זמן מסוימת ולפני זה לא יחולו דיניה – אולם מצד החובה הכללית, המשותפת, האדם יהיה מחוייב לנקוט בפעולות מסוימת בקשר למצווה, למרות שלא התחילה. בלשונו של ה"אבני-נזר", האדם "מושבע מהר סיני לעשות המצוות, כל אחת בזמנ(ו)[ה]. ושבועה חל אף קודם הזמן".

לסברת האבני-נזר, יש כאן חיוב מן התורה לדאוג למצווה קודם זמנה. כך, שאם אדם לא התכונן למצווה כראוי, ובהגיע מועד המצווה נוצר מצב כזה שגורם לו שאינו יכול לקיים את המצווה (לדוגמה, נכנס לחג כשהוא טמא), אין זה נחשב ל"אונס". כיון שעבר על חיוב השבועה הכללית לדאוג למצווה עוד קודם זמנה, הרי הוא מזיד[11].

במובן זה, האבני-נזר מציע הסבר שונה מזה של הרב ענגיל. לפי הרב ענגיל, מצד המצווה עצמה יש חיוב להתכונן לה ולגרום שתיעשה כראוי, עד כדי כך שנגרמת "תזוזת זמן" והיא זו שגורמת לחיוב המוקדם של המצווה. לעומת זאת, האבני נזר סובר שהמצווה מתחילה רק במועד הקצוב לה, ולא רגע אחד לפני, אלא שיש עניין נוסף, שאינו קשור במצווה ספציפית, והיא השבועה שהייתה בהר סיני – להתכונן כראוי למצווה כך שלא ייווצר מצב שהוא ימצא את עצמו אנוס בשעה שמועד תחולת המצווה החל.

קברו של האבני נזר בסוכטשוב

על כל פנים, שתי ההצעות הנ"ל הן הצעות "מתווכות", משום שהן מאפשרות ללמוד את הלימודים הסותרים העולים מן הסוגיות באופן דיאלקטי המבדיל בין שני סוגים של מצווה או בין שני מקורות שונים של חיוב.

 

גישות "מכריעות" – המגדירות את מעמד ההכנה למצווה באופן מוחלט

לעומת זאת ישנן שתי דעות נוספות, משני הקטבים ההלכתיים, המציגים עמדה מכריעה חדה לשאלת ההכנה למצווה.

גישת הרבי מליובאוויטש: חובת המצווה כוללת בתוכה חובת ביצוע מבעוד מאוד את כל הדרוש על מנת לקיים את המצווה

הגישה האחת היא הגישה של הרבי לפיה חובת ההכנה למצווה גלומה במצווה עצמה והיא חלק ממנה. אין להעלות על הדעת מצב בן מצווה זקוקה להכנה כלשהי לצורך קיומה, ויחד עם זאת ההכנה אינה חובה ואינה כלולה במצווה. לפי דברי הרבי,

"כשהתורה מחייבת באיזה מצווה, ולדוגמה הנחת תפילין, אין החיוב מצומצם רק למי שיש לפניו זוג תפילין, דמחוייב להניחם. אלא המצווה מחייב[ת]ו לעשות כל הדרוש גם כדי להשיג תפילין. ואם לא השתדל ומשום זה לא הניחן, ביטל מצוות עשה, ועל דרך זה בכל המצוות"[12].

מן התורה, קובע הרבי, חייב אדם לעשות כל הדרוש כדי שיוכל לקיים את המצווה הנתונה, כפי שפוסק הרמב"ם: "יש מצוות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר"[13].

קביעה זאת נאמרת למרות העובדה שגוף המצווה אינה אלא פעולה מסויימת – לדוגמה: הנחת התפילין בפועל או נטילת הלולב. למרות זאת, החובה לבצע פעולה זו כוללת בתוכה וגלומים בה והיא מחייבת את כל ההכנות הנצרות למען יוכל לקיים בפועל את פעולת המצווה. יתירה מזו: "אם לא השתדל ללמוד ולידע איך לקיים המצווה, ומשום הכי לא קיימה כהלכתה, גם בכהאי גוונא [=בכגון זה] חשוב כמבטלת מצוות עשה"[14].

מכאן מובן, כי "אם קיום המצווה דרוש הכנה והכשרה, כגון תקיעת שופר, שצריך להתאמן ולהתרגל כדי שיוכל לתקוע; או אם צריך השתדלות מוקדמת כדי להשיג חפצי המצווה, כמו ד' מינים וכדומה – פשוט דהחיוב של הכנה מתחיל גם לפני זמן המצווה – כדי שבבוא זמן המצווה יוכל לקיימה כתיקונה, דהחיוב לקיים כל התורה כולה הוא חיוב תמידי"[15].

גישת הב"ח: ההכנה למצווה אינה חלק מן המצווה

המצבה שעל קברו של רבי יואל סירקיש בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב – מקור: ויקיפדיה, ערך: יואל סירקיש

מצד שני, יש גישה הלכתית על פיה חובת ההכנה אינה בעלת מימד הלכתי מחייב כלל.

לפי גישתו של הב"ח[16], המרכיב של ההכנה למצווה הוא בלי ספק מרכיב נכבד, אך מן הבחינה ההלכתית המחייבת, אין הוא מהווה חלק מן המצווה.

דבריו של הב"ח נסובים על ההלכה על פיה מצוה מן המובחר לתקוע בראש השנה בשופר של איל. על כך כותב הב"ח, כי הלכה זו נאמרה על ראש השנה עצמו, "כשהגיע הזמן לתקוע ונושאין ונותנין איזה שופר כשר טפי [=יותר] לתקוע בו", רק אז עליו להעדיף שופר של איל. "אבל קודם ראש השנה, דעדיין לא חל עליו חיוב תקיעה, יכול לקנות שופר של עיזים". זאת למרות שלפניו מונח גם שופר של איל, אלא שהוא עולה יותר מהשופר של עיזים, אין עליו כל חובה לרכוש דווקא את השופר של איל.

הב"ח מביא שתי ראיות לדבריו:

  1. הראיה הראשונה היא מסוגיית הגמרא האומרת כי ערל שלא מל את עצמו לפני הפסח חייב כרת[17]. רש"י מפרש, כי מדובר ב"ערל גדול שלא מל ערב פסח ענוש כרת – בשביל שהיה ראוי לתקן משש שעות, מזמן שחיטת הפסח ולמעלה, ולא נתקן". כלומר, רש"י מסביר שהטעם לכך שאותו ערל נענש ב"כרת" הוא, שהחל מהשעה השישית של יום י"ד בניסן היה עליו לדאוג לכך שהוא יהיה מהול, כי אדם ערל אינו יכול להביא קרבן פסח. מן הגמרא, ובמפורש יותר מפירוש רש"י, עולה בבירור כי החובה לכך שיהיה מהול ויוכל להקריב קרבן פסח חלה על האדם רק עם כניסת חיוב קרבן פסח לתוקף, ולא קודם לכן. ומכאן, שההכנה למצווה כחובה, מתחילה רק עם חלות חובת המצווה ולא לפני כן.
  2. הראיה השנייה מסוגיה אחרת[18], בה עוסקים בבעיה תיאורטית במצב בו היו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים, וכיצד יקריבו את הפסח. עולא מציע את הפתרון הבא "משלחין אחד מהן [מהטמאים] לדרך רחוקה", וכך יוכלו לעשות את הפסח[19]. מדברי עולא הקובע בפשטות שניתן לשלוח אדם לפני החג לדרך רחוקה כך שייפטר מקרבן פסח יש ללמוד, כי חובת הקרבן מתחילה רק במועדה, ולכן לפני חלות זמן זה ניתן לגרום לאדם להיכנס למצב בה לא תחול עליו החובה. כי אם, מצד חובת ההכנה למצווה, הייתה כבר חלות מוקדמת של קרבן פסח לעניין זה, הרי מצד המצווה להתכונן לקרבן הפסח היה אסור עליו לצאת לדרך רחוקה.

הנה כי כן, הב"ח קובע כי קודם תחולת זמן המצווה, ההכנה למצווה אינה בעלת תוקף מחייב ומשמעות הלכתית כחלק מן המצווה.

 

***

הערות:

[1] ראה קובץ יסודות וחקירות השלם, ח"א, עמ' 196.

[2] נימוקי יוסף, בבא מציעא ל, א.

[3] כך עולה מספר המצוות לרמב"ם מצווה לז, ומהשגות הרמב"ן שם.

[4] רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, י, א: "התולש סימני טומאה בין כולן בין מקצתן, או הכווה את המחיה כולה או מקצתה, או הקוצץ את הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית – בין קודם שיבוא לכוהן, בין בתוך הסגר בין בתוך החלט או אחר הפטר – הרי זה עובר בלא תעשה:  שנאמר "הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד, ולעשות:  ככול אשר יורו אתכם הכוהנים הלויים, כאשר ציוויתים – תשמרו" (דברים כד,ח), לא שיתלוש או יקוץ".

[5] שבת קלב, ב.

[6] רש"י שבת, שם.

[7] לקח טוב כלל ו.

[8] תשובות הר"ן סימן נ, בתוך: בית יוסף, יורה דעה, סימן רכח, יז-ג.

[9] ראש השנה טז, א.

[10] טורי אבן, ראש השנה טז, א.

[11] ים החכמה, עמ' קז.

[12] בן י"ג למצוות, עמ' 384.

[13] רמב"ם הלכות אבל, פרק יא הלכה ב.

[14] בן י"ג למצוות, עמ' 385.

[15] בן י"ג למצוות, עמ' 38-389.

[16] ב"ח, אורח חיים, סימן תקפו.

[17] פסחים סט, א.

[18] פסחים עט, ב ואילך.

[19] שם פ, א.

תגובה אחת

  1. נועם

    ידועה מחלוקת הצל"ח בפסחים והמנ"ח, מצווה ה', בעניין זה. גם בליקוטי שיחות פעמיים הרבי נוגע בזה ומציין לאבנ"ז ולר"י ענגיל. לא זוכר איפה. את הב"ח לא הכרתי, אבל הכל הולך לאותו מקום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *