דרכו הפסיקתית של רבי משה פיינשטיין – שיחה עם הרב שבתי רפופורט

שיחה על דמותו ודרכו ההלכתית המיוחדת של  רבי משה פיינשטיין, בעל ה"אגרות משה",  עם נכדו ועורך כתביו, הרב שבתי אברהם הכהן רפפורטראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן

הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל היה אומר, בחיוך, ש"למרבה הפלא לי קוראים 'הרב' [=זה היה כינויו של הגרי"ד בפי כל], ואילו לר' משה קוראים 'הראש-ישיבה'…".

ואכן, הגם שרבי משה פיינשטיין זצ"ל כיהן ברמה כראש ישיבת "תפארת ירושלים" והעמיד תלמידים לאלפים ולרבבות – הוא היה בראש ובראשונה מורה הלכה, ולא סתם מורה הלכה, אלא המורה הגדול בה"א הידיעה: מי שנתפרסם בכל מרחבי תבל, בכל החוגים והקהילות, כאחד מגדולי הפוסקים בכל הדורות; מי שחיבורו המפורסם "אגרות משה" (שמונה חלקים), שהוא אסיפת התשובות שכתב לשואלים אותו בהלכה – נחשב כאחד מספרי ההלכה החשובים ביותר שנכתבו בדורות האחרונים, ומהווה חלק חיוני בלתי נפרד בכל נתיבי הפסיקה של רב מורה הוראה בדורנו.

הנה שיחה שקיימתי עם בעל-נכדתו ועורך כתביו, הגאון רבי שבתי אברהם הכהן רפפורט שליט"א, ראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן שברמת-גן,  על דמותו ועל דרכו ההלכתית המיוחדת של ר' משה זצ"ל שהפכה אותו לגדול המשיבים בדורנו ולמי שתלמידי חכמים מכל החוגים מסתמכים על פסיקתו.

%d7%90%d7%a1%d7%aa%d7%99-%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%90-002
אני משוחח עם הרב שבתי רפופורט

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נולד בעיירה אזדה שברוסיה הלבנה בז' אדר תרנ"ה (1895). כבן למשפחת רבנים מיוחסת הוא למד בישיבות (אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל "אבן האזל" בסלוצק ואצל הגאון רבי פסח מקוברין זצ"ל), וגם אצל אביו הגאון רבי דוד פיינשטיין זצ"ל, רבה של אזדה, ואצל דודו רבי יעקב קטנרוביץ זצ"ל. הוא כיהן ברבנות בלובן (גם היא ברוסיה הלבנה) ובאזדה, עד הגירתו לארצות הברית, בעקבות לחצי המשטר הקומוניסטי. בארצות הברית הקים את ישיבת "תפארת ירושלים" בסטטן-איילנד, שהפכה בהנהגתו לאחת הישיבות המעולות במדינה, בה טרם התבססו אז מוסדות תורה רבים.

אביו, הגאון רבי דוד פיינשטיין, היה נינו של הגאון רבי אברהם זצ"ל אחיו של הגר"א מוולינא, מחבר ספר מעלות התורה, ובכך התייחס למחבר "באר הגולה".

"הסבא, ר' משה", אומר לנו הרב רפפורט בפתח שיחתנו, "היה מספר שסבתו של אביו – מרת רחל עליה השלום – שהייתה ילידת העיר ליאזני, עירו של כ"ק אדמו"ר הזקן בעל התניא זצ"ל, נודעה מילדותה בכשרונותיה ובאהבתה ללימוד התורה. כיוון שכך, פנה אביה לאדמו"ר הזקן בבקשת עצה כיצד לנהוג בה. אדמו"ר הזקן הסכים שהיא תלמד ב"חדר" עם טובי הילדים שם, וכך הווה, שהיא נכנסה ללמוד ב"חדר" כשהיא יושבת בירכתי החדר. המעניין הוא, שאחד ומיוחד מתלמידי ה"חדר" היה נכדו של בעל התניא, כ"ק אדמו"ר בעל "צמח צדק" מליובאוויטש זצ"ל…".

 

הגר"מ אולי סיפר איך נודע לו הדבר?

"כן. הוא סיפר, שעובדה זו נודעה לו כאשר כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ביקשה לכנס אסיפה של רבני רוסיה. משלחת של רבני חב"ד אליו ואל אחיו הג"ר מרדכי זצ"ל גאב"ד שקלאוו בהזמנה להשתתף באסיפה. ואז אמרו לו הרבנים שסבתו למדה ב"חדר" אחד עם אדמו"ר בעל הצמח צדק וסיפרו את הסיפור הנ"ל…".

["אגב, אם כבר מדברים בנושא, הלוא יחסי הקרבה ההדוקים שהיו בינו לבין כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע ידועים לכל והם מן המפורסמות, וגם ידוע שהרבי זצ"ל היה שולח הרבה אנשים שהיו להם שאלות חמורות בהלכה אל ר' משה. זכורני, אשר פעם אחת שאלתי את ר' משה על הרבי, ואז הפליא מאוד בשבח מעלת הענווה של הרבי. בין היתר סיפר, שפעם הייתה אסיפה שהרבי ור' משה השתתפו בה, וכשהוא נכנס – עמד הרבי לכבודו. ר' משה מאוד התפעל מהדבר הזה. "תראה איזו ענווה", כך אמר לי"].

"בנוסף לכך, הייתה לו לר' משה גם קרבת נפש לחסידים ולחסידות באופן כללי. דומני שלעובדה מסוימת הייתה השפעה ניכרת לקרבת נפש מיוחדת זו. כשהיה ילד כבן שש, ביצעו הגויים פוגרום בעיירה אזדה, ובעקבות זאת המשפחה נמלטה ממנה לתקופה כבת ששה שבועות. במהלך אותה תקופה, בא למקום רב אחר ומינה עצמו בחוזק יד כרב העיר, והתחיל להתפלל בבית הכנסת של העיירה תוך שהוא מתיישב על מקומו של הרב. כשאביו של ר' משה, ר' דוד (שהיה רב העיירה), חזר לאזדה – לא רצה להחזיק במחלוקת, ולמרות שאנשי העיירה ראו אותו כרבם, הלך להתפלל בבית המדרש החסידי בעיר. בבית מדרש זה גדל ר' משה. זו הייתה אפוא ה"גירסא דינקותא" שלו, בית המדרש החסידי, וראשית חינוכו זו גרמה לו להיות קרוב קרבת נפש גם אצל החסידים….

מה מלמדת המילה "איתמר"…

מה ידוע לנו עוד על ימי ילדותו?

"אספר לך סיפור מעניין מימי ילדותו, סיפור שהוא מצד אחד פשוט מאוד ומצד שני עמוק מאוד:

"לפני כניסתו לחדר כדי ללמוד גמרא, לימד אותו אביו את המקרא כולו (אגב: את כל ימיו היה מתחיל בלימוד שני פרקי מקרא, והיה בקי נפלא בתנ"ך ומפרשיו). ביום כניסתו לחדר שאל המלמד את התלמידים מי מהם יכול לקרוא את אחת המילים שבגמרא, והראה באצבעו על מילת "איתמר". ר' משה אמר שהוא מכיר את המילה – וקרא איתמר כשהתי"ו והמי"ם בקמץ – וביאר שהוא בנו של אהרן הכהן. כל התלמידים האחרים שהיו מבוגרים ממנו ולמדו כבר גמרא פרצו בצחוק. המלמד אמר שלא יצחקו ממנו, כיוון שהוא רגיל מבית אביו בלימוד תורה שבכתב, ושם מילה זו נקראת באמת בשני קמצים.

"המעניין הוא, מה שר' משה הוסיף כשסיפר את הסיפור הזה, שממעשה זה למד שני דברים:

"האחד – להתבונן בכל שאלה מצדדים שונים ומהיבטים נוספים ולחפש תמיד אחרי הסבר שלא נודע עד עתה שאולי הוא מבאר את העניין טוב יותר, ולא ללכת "בעיניים עצומות" אחרי ההשקפה הראשונה, וגם לא לחשוב שכבר כל צדדי העניין יודעים לו וממילא יש ביאור אחד. הרי הוא, באותו מעשה, הכיר את המילה "איתמר" ולכן היה ברור לו שזו המשמעות (בנו של אהרן הכהן), כמו שהיה רגיל, והנה לפתע גילה משמעות נוספת למילה זו. הוא טעה בפירוש המילה, אף שהיה משוכנע שהוא יודע את הפירוש הנכון, וזאת מפני שהתעלם מן ההנחה שבגמרא יש למילה זו פירוש אחר מאשר במקרה. ובאופן זה של בדיקת ההנחות היסודיות מחדש היה ניגש גם ללימוד התורה וגם לפסיקת ההלכה.

"השני, משום שצחוק חבריו פגע בו כל כך – הוא הקפיד ונזהר כל ימי חייו באופן מיוחד ביותר שלא ללעוג לאדם אחר ולא לבזותו בשום אופן, אף כשאותו אחד דיבר דברים חסרי טעם. כך קבע מאורע זה מיום כניסתו ללימוד הגמרא, את דרכו הן בלימוד ובפסק והן בהנהגה שבין אדם לחברו…".

 

מליובאן לאמריקה

איך נהפך יהודי תלמיד חכם ורב מעיירה ברוסיה, שהיגר בגיל לא כל כך צעיר לארצות הברית, לאחד מגדולי הפוסקים שבכל הדורות? מה גרם לסמכותו הבלתי מעורערת כמי שפסיקתו נשמעת מקצה הארץ ועד קצהו השני? למי שעיון ההלכה ופסיקת ההלכה של תלמידי חכמים מכל הסוגים עוברת דרך הלימוד בספריו?

"קודם כל צריך להבין, שר' משה היה גאון כפשוטו ממש, בלי מליצות ובלי גוזמאות. הייתה לו הבנה עמוקה מאוד, זיכרון אדיר ותפיסה מהירה ביותר. אספר לך משהו שאולי ימחיש לך עד כמה הוא היה מהיר וחד תפיסה. בימי זקנותו ר' משה לקה בניוון ברשתית, והראייה קשתה עליו מאוד, וכדי ללמוד בספרים נאלץ להשתמש ב"זכוכית-מגדלת" ובאביזרי ראייה נוספים. באחת הפעמים ששהיתי במחיצתו אמר לי בעצב: עד עכשיו יכול הייתי לראות עמוד גמרא בפעם אחת, ועכשיו מאולץ אני לראות שורה שורה…

ועוד דוגמה: בשבתות למד דף יומי. באותה שבת שאני מדבר עליה, למד במסכת גיטין. אני יושב סמוך אליו, וממש עכשיו למד את הדף, והנה תוך דקות מועטות ביותר, כהרף עין ממש, וכבר היו לו עשרות הערות והארות בלימודו. התפיסה שלו וכוח ההיקש והחדירה לפרטים הייתה, אם כן, עמוקה מאוד ומהירה מאוד. ביחד עם זאת, באורח שהוא אולי אפילו מפליא, עם היותו מהיר, סוג העמל שהיה לו בלימוד התורה היה איטי מאוד. היה בו כמין שילוב של שתי תכונות שונות.

"לא פלא, אפוא, שאנשים שהתוודעו אל תכונותיו החלו פונים אליו שיורה להם הלכה, ולאט לאט הלך שמעו ונתפרסם בכל העולם.

"זאת נקודה אחת. ויש עוד נקודה בדבר זה, והיא קשורה לצורת פסיקת ההלכה שלו".

מה זאת אומרת? פסיקת ההלכה שלו הייתה פסיקה אחרת? במה?

"תראה, ר' משה הגיע מעולם שהיה שונה בתכלית השינוי מהעולם אליו היגר. דומני, שמיותר להסביר עד כמה עצום היה הפער וההבדל שבין העיירה ברוסיה הלבנה, לבין ארצות הברית של אמריקה. ארצות הברית, כהיום כן אז, הייתה הסמל של החדשנות, של המודרניות, של המהפכנות התרבותית. עולם של שפע, נטול מסורת, בו הקהילה הייתה מושג וולונטרי.

"כשפוגשים כזה הבדל, כזה פער אדיר, אפשר להתמודד עמו בשתי צורות. אפשרות ראשונה היא, להתעלם לחלוטין מהעולם החדש, ואם יש צורך הלכתי דחוף להתמודד עם שאלות חדשות – הדבר נעשה באופן עקיף, תוך הבעת תחושת תרעומת סמויה על המצב החדש. ויש אפשרות נוספת, שהיא מן הסתם יותר מאתגרת, להתמודד באופן ישיר עם המציאות החדשה, "להביט בה בעיניים", ולקבוע את ההלכה בהתאם למצב הנתון. ר' משה בחר בדרך השנייה. הוא לקח את אותה מסורת פסיקה, את אותו עולם למדני בו גדל ברוסיה הלבנה, והתעקש לשתול אותו מחדש באדמה החדשה. במקום להתעלם מהעולם החדש והמבלבל, התייחס אליו ר' משהו כאל המציאות הנתונה, אליה יש לתת מענה הלכתי ותורני.

"בנוסף לכך, היה עוד מרכיב חשוב מאוד בעולם הפסיקה של ר' משה: תחושת האחריות. הוא לא פסק רק בגלל ששאלו אותו ומפני שהתבקש להביע דעתו בנושא כזה או אחר. הוא גם חש אחריות לפסוק לאמיתה של תורה ולהכריע את הדבר באופן שיהיה מכוון אל האמת.

"בקרב אנשים שהבחינו בכל זאת התעוררה הערכה ורגשי אמון לר' משה, מה שכמובן הגדיל את סמכותו ההלכתית עד שנהפך לאחד מגדולי המשיבים בדורו".

איך לפסוק הלכה?

אתה אומר שר' משה חתר להכריע "באופן שיהיה מכוון אל האמת". וזה מעלה את השאלה הבאה: לכאורה כל רב שמחויב לשמירת תורה ומצוות ומכריע הלכה – פוסק באופן שמכוון אל האמת: הוא לומד את ההלכה ומכריע כפי מה שנראה לו. מה שייך כאן "שיהיה מכוון אל האמת"?

"אסביר את דבריי. לר' משה הייתה שיטה הלכתית עקבית שבה דגל ועל פיה פעל. לפי השיטה הזאת, כשמעיינים בדבר הלכה צריכים להשתחרר משתי מעטפות שיכול הרב הפוסק, התלמיד חכם, להתעטף בהן. שתי מעטפות אלו נמצאים בקטבים השונים של הסקאלה. מעטפה אחת שיכולה לעטוף את הפוסק, היא מעטפה של "שיקולים זרים". מעטפה שנייה שיכולה לעטוף את הפוסק היא מערכת מושגית "טהורה" שאי אפשר להוציא ממנה הלכה למעשה, והנסיון להוציא ממנה הלכה למעשה עלול להיות מעשה לא נכון הלכתית.

"כשאני אומר מערכת מושגית טהורה, אני מתכוון למשל לדרך הלימוד בעולם הישיבות, במיוחד אחרי הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל. נכדו, הגרי"ד, הגדיר את דרך הלימוד של סבו הגדול במילים הבאות: 'מי ניחש כי יבוא יום ועניינים אלה ישתחררו מכבלי העובדתיות, הסברי חוץ וסברות בעל-בתיות וייעשו דברי הגות מופשטים ומושגים מסודרים המצטרפים לשיטה אחידה בעלת רציפות ועקיבות… ' (מה דודך מדוד, עמ' 80).

"אם מסתכלים מההיבט של בחינת יגדיל תורה ויאדיר – הלוא אין שיעור לגודל ועוצם התרומה של הגישה הזאת ביהדות. אבל בכל הנוגע להלכה למעשה, נדרשת זהירות רבה להשתמש בדרך הזאת.

"ולמעשה, ר' משה היה התגלמות של ההיפוך מגישה זו. אין אצלו "מושג הלכתי טהור" שאינו קשור לעובדות, למציאות, לריאליה, להלכה למעשה. להיפך, כל דבר במציאות קשור להלכה, כי תפקידה של ההלכה היא להורות את דבר ה' איך לנהוג במצבי החיים, והפוך בה והפוך בה דכולה בה".

איך באמת לומדים מהספרים את ההלכה במצבי חיים חדשים?

"זהו בדיוק הצד השני שבשיטה ההלכתית של ר' משה. יש אפשרות, ויש גם שפוסקים כך, שניגשים אל פסק ההלכה כשבלב כבר קיימת מחשבה קדומה, הנחה מוקדמת, נטיית לב, כמין מתווה דרך כיצד סבורים הם שעליהם לפסוק את ההלכה, ומה שבעצם נשאר הוא רק למצוא את ההוכחות. ובאמת כך גם מתרחש בפועל, שכפי מה אותה הנחה מוקדמת –  זה מה שהם אכן מוצאים בספרים.

"תופעה כזו אני מכנה בשם: "שיקולים זרים". כי העובדה שנטיית הלב שלהם או המחשבה הקדומה שלהם, עוד בטרם עיינו בדבר ההלכה, שכך וכך צריך לפסוק – ייתכן שהיא נובעת מכל מיני השפעות זרות. ולא בהכרח מדברי ההלכה עצמה.

"לפי ר' משה, כשבאה שאלה הלכתית או בעיה שצריכה להידון מן הבחינה התורנית, צריך לגשת אל הבעיה באופן נקי לחלוטין, להוריד כל השיקולים הזרים ("הרגשים" ואינטואיציות וכיו"ב ובוודאי בעניינים שהם פוליטיים…), ופשוט לפתוח את המקורות ולראות מה יש להם לומר בעניין זה, באמצעות הפעלת שיקול דעת ולמידה עניינית לגמרי, נקייה מכל מחשבה אישית. לראות ולהבין באמת מה כתוב בספרים ומה יוצא מהכתוב בספרים ולפי זה להחליט ולהכריע.

"ואתן לך דוגמה: בשנת תרצ"ב סגרו השלטונות הסובייטים את המקווה שבעיירה ליובאן, כביכול בחמת החשש לבריאות הציבור שקיימת ברחיצה במבנה לא היגייני. הם הרסו את הבניין ובנו תחתיו מרחץ שאמור היה לשמש גברים ונשים יחד.

"ר' משה נטל עצה ממה שדרשו רז"ל (שמו"ר פ"א כ"ח) על הפסוק "וירא בסבלותם" – ראה משה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו [פרעה]: לך ועשה להן כמו שתאמר.

"בצר לו, שם ר' משה נפשו בכפו, ניגש אל שלטונות העיר ואמר להם: אין אני בא לחלוק על עקרונות המוסריים החדשים שלכם, אפשר שהם טובים עבורכם. אבל היהודים הם עם שמרן שלא יוכל לחיות עם עקרונות כאלה, וודאי שלא בדור הזה. לכן, באם הרחצה תהיה משותפת לגברים ונשים היהודים לא יתרחצו כלל, ותפרוצנה בעיר מחלות מידבקות. לכן צריך לאפשר רחצה נפרדת לפחות פעם בשבוע. השלטונות קיבלו את הטענה הזו.

"העניין שעמד מאחורי הדבר היה, שאחד המהנדסים שבנה את בית המרחץ, הסכים להתקין בסתר שינוי בדרך אספקת המים למרחץ על פי הוראותיו של ר' משה, כך שאפשר היה להכשיר כמקווה בשעת הדחק.

"בפרשה זו היה צורך להתמודד עם שתי בעיות: ראשית, עצם כשרות המקווה (ראה אג"מ יו"ד ח"א סי' קיט-כ); ושנית, כפי שמתאר זאת ר' משה עצמו: "בעירנו ליובאן אחרי שעלה בידינו בחסד השי"ת לתקן מקוה בימי הגזרה בבית המרחץ של המושלים באופן שלא הכירו שהוא מקווה כשרה ארע שהתחילו לחמם המרחץ רק בשבת והבלן היה ישראל וממילא גם המקווה התחממה בתערובות חמין שהתחממו בשבת על ידי ישראל, ונשאלתי אם רשאיות הנשים לטבול בה והוא שעת הדחק גדול שאין מקום אחר לטבול שם" (אג"מ או"ח ח"א סי' קכו).

"כשרואים בפנים התשובות כיצד ר' משה ניגש לפתור שתי בעיות הלכתיות אלו, רואים בפירוש שהוא ניגש לשאלה ב"ידיים נקיות" ו"בראש נקי". נכון, הוא היה מודע היטב לקושי העובדתי, למצב הנורא, לשעת הדחק הגדולה. זה הרי רלוונטי לגבי פסיקת ההלכה, כי לפעמים יש הלכות המבוססות על החמרה, שבשעת הדחק גדול ניתן לקהל בדבר. אבל – כל הדיון מתחיל מהתחלה, במנותק מכל ההרגשות ומכל הסברות והנטיות החוץ-הלכתיות. הוא לומד תחילה ביסודיות כל הדינים מכל המקורות ראשונים גם אחרונים, ורק אחר כך מגיע למסקנה ההלכתית הנובעת מדיון ענייני בכתוב.

"לכאורה אפשר לשאול: הלוא מדובר כאן בשעת הדחק הכי גדולה, במצב עגום ביותר, שאין כל ברירה אחרת – ואם כן, מה יש לדון כאן כל כך ביסודיות וכל כך באריכות? הלוא ניתן לחפש להקל בכל דרך ובאופן קצר יותר ויסודי פחות, אבל זה לא ר' משה. כי העובדה שהנטייה הנפשית האינסטינקטיבית להקל בכזה מצב, אינה אומרת בהכרח שזה אכן דין התורה בכזה מצב. ואם אין מתוך ההלכה מקום להקל, אז אי אפשר להקל, גם במצב שכזה".

יש שטוענים שר' משה היה מיקל…

"זו טעות יסודית בכל ההבנה את ר' משה, ואת דרכו ההלכתית. אנשים שאומרים כזה דבר או שלוקים בשטחיות, או שלוקים בשיקולים זרים… לר' משה היה מדד אחד איך לפסוק הלכה: לא המחשבה איך ייתפס בציבור, לא רצון קדום או דעה קדומה או נטיית הלב, אלא דרך אחת ויחידה: לבדוק בעיון, מתחיל מהגמרא ועד לאחרונים, מה כתוב במקורות ולפי זה לפסוק. אם עולה מהדברים לקולא, אז זה מה שכתוב, ואי אפשר לכפות ההלכה את תחושת הבטן שלך שצריך להחמיר. ואותו הדבר הוא גם להיפך. כללו של דבר, את ר' משה מעניין מה ההלכה אומרת, ולא להכניס בתוך ההלכה שיקולים זרים (בין להקל ובין להחמיר)".

 

לא בשמים

כעת אינני מבין לאידך גיסא: מי ערב שההבנה של הפוסק היא ההבנה הנכונה? במילים אחרות: איך בכלל, לפי שיטת הגר"מ, ניתן להכריע את האמת על יסוד ההבנה האישית של הפוסק ועל פי העיון שלו במקורות?

"זו שאלה חשובה, ור' משה עצמו נדרש אליה בהקדמה שלו לאגרות משה חלק א. לכאורה, כך הוא שואל, היה ראוי לו להימנע מלהשיב למעשה, ובלשונו: "ואם כן, כל שכן לקטני ערך כמוני שאין בי תורה וחכמה כראוי – שהיה לי למנוע מלהורות לגמרי וכל שכן מלהעלות על הדפוס שהוא כהוראה לכל העולם".

"אלא, כך הוא מסביר, אדרבה פה טמון כל העניין. חכמי הדורות, כולל דורנו אנו, מחויבים להורות את ההלכה אפילו שאילו חיו בזמן התלמוד לא היו נחשבים "כמי שהגיעו להוראה". ולמרות "שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא בהאמת כלפי שמיא", אבל כל היסוד של פסיקת ההלכה הוא "כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מה' יתברך". ואם "נראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה – [הרי הוא] מחויב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן האמת".

"כלומר: באמת שאם מדברים מצד אמיתות הדברים בעצמיותה, ייתכן שהפוסק לא יגיע לאמת לאמיתה כפי שהיא בחכמתו של הקב"ה – אבל כיוון שהוא בדק את הדברים ביראת שמיים ובצורה רצינית בכבוד ראש ובשיקול דעת כראוי, וזאת המסקנה שהגיע אליה מתוך הדברים, הרי זאת חובתו ההלכתית לפסוק את ההלכה כפי מה שהבין. ושוב: זאת למרות שייתכן שהאמת לאמיתה אינה כן. והסיבה היא, שכיוון שהתורה היא לא בשמים, ואין דרך אחרת להבין את ההלכה לאמיתתה אם לא על ידי לימוד עיוני רציני נטול פניות ונטול שיקולים זרים.

"וממילא, אם הפוסק הגיע למסקנה זו ביושר ומתוך עיון רציני ביראת ה' נטול שיקולים זרים ח"ו – הרי זאת היא ההלכה, ודברים אלו נחשבים בכלל דברי תורה ובכלל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

"ר' משה, אגב, מביא לדבריו (בין יתר הדברים) ראיה מעניינת מדברי הגמרא במסכת שבת (קל, א). במשנה שם מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי עקיבא, האם מכשירי מילה דוחים את השבת או לא. לפי רבי אליעזר מכשירי מילה דוחים את השבת (שמותר לטלטל סכיני המילה, למשל, ברשות הרבים בשבת לצורך המילה), ולפי רבי עקיבא – כל מה שאפשר להכינו לפני השבת, אסור לעשותו בשבת. והגמרא מספרת שהייתה עיר אחת בארץ ישראל שיושביה היו נוהגים הלכה למעשה כדעת רבי אליעזר, שמכשירי מילה דוחים את השבת, וזאת היפך ההלכה הפסוקה. למרות זאת, הגמרא מציינת שתושבי אותה עיר היו מתים בזמנם מחמת זקנה ולא מתו בה צעירים. "ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל כל המילה, ועל אותה העיר לא גזרה".

"תן דעתך: אותם אנשי עיר פסקו הלכה מוטעית, ולפי האמת הלוא חיללו שבת ודינם היה סקילה במזיד וחטאת בשוגג! אבל כיון שהגיעו למסקנה זו ביושר וביראת שמים, הגם שטעו ולא כיוונו להאמת, לא רק שלא נענשו אלא אף זכו לשכר".

%d7%90%d7%a1%d7%aa%d7%99-%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%90-001
הרב רפופורט

"אז מה הוא עושה כל היום?!"

לסיום, תוכל אולי לספר איזשהו סיפור שמעיד על אישיותו של הגר"מ?

"פעם לוויתי אותו בביקור שערך במחנה-קיץ. למדו אז במחנה מסכת ברכות, ור' משה נתן שיעור בנושא הברכה על מה שמוכר בארץ כ"שלווה" (חיטה תפוחה וממותקת). היה זה שיעור ארוך ומורכב, וחלק מהתלמידים נרדמו במהלכו…

"כשסיים, חלק מהתלמידים ניגשו אליו. היו ששאלו שאלות על השיעור, ושמתי לב לכך שהיו כמה שביקשו ממנו שיכתוב את השיעור. בעיניי היה הדבר נראה לי כחוצפה. וגם אמרתי זאת לר' משה. הוא התפלא ושאל: איך נוהגים אצלכם בישיבה? והשבתי, שאצלנו התלמידים נוהגים לכתוב לעצמם את השיעור תוך כדי הקשבה. ואז הוא שואל אותי: הראש ישיבה שלכם עונה על שאלות בהלכה? השבתי בשלילה. ר' משה מאוד התפלא: "לכתוב את השיעורים אינו כותב, לענות בהלכה אינו עונה, אז מה הוא עושה כל היום?"

"דומני שיש במעשה הזה משהו שמעיד הן על חריצותו של ר' משה, על מסירותו ופשטותו".

 

מקורת תמונת הרב פיינשטיין: humansofjudaism.com

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *