מדוע בעיניי הרבי הריי"צ הוא אחת הדמויות היהודיות הכי הירואיות במפנה המאה ה-20?

רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל, המנהיג השישי של תנועת חב"ד, מקפל בסיפור חייו את סיפור חייה של יהדות אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים, כולל גם את ה"טוויסט" הניסי שהתחולל בעלילה.

בפיסקה הקודמת אמנם כתבתי שסיפורו של הרבי הריי"צ מגלם את "סיפור חייה של יהדות אירופה", אולם אם ברצוני לדייק, עליי לכתוב שסיפורו מגלם את הטרגדיות הגדולות של יהדות אירופה כמו גם את התקומה הפלאית מהן.

מפריחה למלחמה: השלב הראשון בחיי הרבי הריי"צ

במחצית הראשונה של המאה העשרים, יהדות אירופה חוותה כידוע אחדים מן המשברים הגדולים שפקדו את עמנו מאז ומעולם. תחילה, במסגרת הזעזועים ורעידת האדמה שחוללה מלחמת העולם הראשונה, התרחשה ברוסיה רבתי (חבל ארץ שכולל פחות או יותר את מה שמוכר היום כרוסיה, רוסיה-הלבנה ואוקראינה) מהפכה עקובה מדם שבסיומה עלתה לשלטון הקומונסיטית.

מלבד מה שזעזועי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הפנים-רוסית גרמו לאנדרלמוסיה מוחלטת ולהירוסן של המרכזיות בקהילות היהודיות של רוסיה, ומלבד עצם הסחף האדיר ששטף את הצעירים היהודים וגרם להמונים "לעבור צד" ולהתערות בחברה הקומוניסטית – הרי שהשלטון הקומניסטי שקם בסופו של דבר, אותו שילטון דיקטוטרי חסר כל מעצורים, ראה בדת את אחד האויבים הגדולים של שילטונו ושל תפיסת עולמו. המימסד הבולשביקי קרא למלחמת חורמה בכל מופע של דת, ובעיקר בזו של הדת היהודית. אלפי רבנים, כלי קודש ומעתיקי השמועה נרדפו, עונו, נשלחו למאסר בערבות סיביר, נטבחו בדם קר. המוסדות היהודיים יצאו אל מחוץ לחוק. בתמונה הגדולה, החיים היהודיים ברוסיה קיבלו מכת מוות.

המשבר הנורא הזה לא פסח על תנועת חב"ד ועל הרבי הריי"צ באופן אישי. כשהחלה מלחמת העולם הראשונה היה הריי"צ בשיאה של פעילותו הציבורית-הרוחנית בעיירה ליובאוויטש. הוא שימש אז מנהלה ומדריכה הרוחני של הישיבה המיתולוגית, ישיבת תומכי תמימים, יחד עם אביו האדמו"ר הרש"ב (מנהיגה החמישי של תנועת חב"ד).

הישיבה הייתה אז בשיא פריחתה. הסניף המרכזי שלה היה ממוקם בעיירה ליובאוויטש, ליבה הפועם של חסידות חב"ד, וסניפים נוספים פעלו בעיירות חסידיות (למשל: הורודישץ, שצדרין ועוד). שמעה של הישיבה יצאה למרחקים. הייתה זו ישיבה שחוללה פלאים בתלמידיה. היא הייתה פדנטית מאוד, הבחורים שנכנסו אליה נבחרו בקפידה, והיא חינכה את תלמידיה לערכים מופלגים – יהיו שיאמרו קיצוניים – בעבודת ה' בסגנונה ובדרכה הייחודיים של חב"ד. הייתה זו ישיבה ששילבה לימודי תלמוד עיוניים (כמקובל) עם לימודי חסידות בעיון. במקביל, היא העניקה משקל גדול ושמה דגש רב על יישום הפילוסופיה החסידית המופשטת עם תביעותיה הנאצלות והבלתי מתפשרות, בתוך חיי המעשה. במובן זה, זוהי ישיבה "שעשתה היסטוריה", משום שהייתה זו הפעם הראשונה שלימודי החסידות נכנסו למסגרת תלמוד מתודולוגית, ממש כמו "לימודי הנגלה".

הרבי הריי"צ, יחד עם אביו הרבי הרש"ב, פיקד וניהל על תפקוד הישיבה באופן אישי. הוא גם היה יד ימינו של אביו בניהול החסידות ובניהול המערכות הציבוריות השונות שאביו היה מעורב בהן.

ואז, אחרי פלישת הגרמנים לתוככי רוסיה (בשנת 1914), הגיעה הסערה לליובאוויטש. הישיבה כמו גם הקהילה היהודית שבעיירה התפזרו, ובשלב מסוים הרש"ב, משפחתו וקומץ חסידים קרובים עקרו לעיר רוסטוב שעל נהר דון. לאחרונה התפרסם יומנו של הריי"צ מאותה תקופה, והיא מתארת בפירוט רב ובכאב גדול את המעבר הטראומתי ממצב של חיים תוססים ב"עיר הבירה" של חב"ד, ליובאוויטש, אל מצב של פליטות ושל קשיי קיום במובנים הפרוזאים ביותר בעיר מרוחקת ומבחינה יהודית וחסידית – גם מבודדת.

כשנתיים אחרי המהפכה הבולשביקית, האדמו"ר הרש"ב נפטר לבית עולמו (ביום ב' ניסן תר"פ). יהדות רוסיה ניצבה באותה תקופה תחת מתקפה ורדיפה אכזרית ורודנית במיוחד. קיומם של מוסדות דתיים יהודיים נאסר בחוק ונאכף בחומרה, כשעבירה על חוק זה הייתה חשובה בעיני השלטון כ"פעולה אנטי רבולוציונית", ובמילים יותר פשוטות: גזר דין מוות.

האדמו"ר הריי"צ, והוא בן ארבעים, קיבל על עצמו את הנהגת תנועת חב"ד באחת התקופות הקשות ביותר של היהדות ושל החסידות. ההחלטה שקיבל הייתה – שלא נכנעים. בצעד שדרש תעוזה ונכונות לשלם מחיר כבד (ושאכן תבע מחיר כזה), הוא הקים באמצעות חסידיו תשתית מחתרתית שהחליפה את המוסדות היהודיים המסורתיים שנסגרו. התשתית הזאת כללה רשת תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסת, מקוואות, בתי שחיטה וכו', כשהדאגה היא הן על ההיבט התוכני, הן על ההיבט האופרטיבי והכלכלי.

הרשת המחתרתית החסידית הזאת נפרסה לאורכה ולרוחבה של רוסיה רבתי והצליחה, במאמצים רבים ובהקזת דמם של רבים מטובי בניה של חב"ד שנאסרו או נרצחו, לשמר איזושהי חיונית מינימלית של הוויה יהודית מאחורי מסך הברזל. (סיפורה של רשת מחתרתית זו מובא בהרחבה בספרו החשוב של הרב שלום דובער לווין: "תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית").

שבע שנים לאחר מכן, נעצר הרבי עצמו. בדרך נס, ובעקבות שתדלנות בינלאומית עניפה, ביום הולדתו הארבעים ושבעה – י"ב תמוז תרפ"ז – שוחרר הריי"צ מן המאסר וכמה חודשים לאחר מכן, בשלהי חודש תשרי תרפ"ח גורש מרוסיה עם בני משפחתו וכמה מן האנשים הקרובים לו ביותר. ברור שמאסר זה שנמשך כמה חודשים, יכול היה להסתיים אחרת לגמרי, ועד היום חסידי חב"ד נוהגים לציין את יום חג גאולתו של הרבי הריי"צ מן המאסר הקשה בכלא הקומוניסטי.

 

להתחיל הכול מחדש: בניית חסידות חב"ד מן האפר

משיצא את רוסיה, החל פרק חדש בחייו של הריי"צ, והוא היה מאתגר לא פחות. קהילת חסידי חב"ד ברובה המוחץ נותר מאחורי מסך הברזל. הרבי שהה לסירוגין בלטביא ובפולין, והתחיל למעשה להקים את החסידות מן ההתחלה במקומו החדש. כמובן, פעילות זו עמדה לצד פעולה בלתי פוסקת בנסיון לסייע לחסידים שנותרו מאחור.

המאמצים ההירואיים הללו של הרבי החלו נושאים פרי. ישיבת תומכי תמימים שהקים מחדש (תחילה בוורשה ולאחר מכן בעיירה אוטווצק הסמוכה לוורשה) בירת פולין החלה לצבור תאוצה ומוניטין, ותלמידים לא מעטים ילידי פולין התדפקו על דלתותיה; קהילה חסידית תוססת החלה מתרקמת בריגא, בירת לטביא (התקופה הזו נחקרה על ידי הרב שלום דובער לווין בספרו "תולדות חב"ד בפולין").

גם אם כמובן לא באותה המתכונת ולא באותה העוצמה כמקודם, אבל אט אט החל איזה-שהוא מירקם של צבע וורוד חוזר ללחיים הפצועות והחיוורות של תנועת חב"ד. זאת למרות שמצבו הבריאותי והכספי של הרבי היה בכי רע, אבל בסיעתא דשמיא המאמצים הראו פירות.

 

 

המעבר לארצות הברית: תקופה חדשה בחיי חב"ד

מעמד קבלת האזרחות האמריקנית, במסגרתו הגיע השופט וצוותו לביתו של הרבי הריי"צ. לצדו של הריי"צ, ניצב (בחליפה האפורה) – חתנו וממלא מקומו: הרבי מליובאוויטש

ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. כל הבניין החדש שנבנה ביזע ובמאמץ רב, קרס שוב בכאוס הגדול, עם התקיפה הנוראית על פולניה שמוטטה את הארץ כולה והפכה אותה ואת יהודיה לעיי חורבות.

הרבי הריי"צ ומשפחתו ניצלו מגורל השואה באורח פלאי וברגע האחרון נמלטו מן התופת (תיעוד הצלתו מפולין הכבושה היה נושא לעבודת דוקטורט של בריאן מארק ריק, שהוציא את מחקרו בספר שתורגם לעברית בהוצאת מטר: להציל את הרבי).

הם הגיעו לניו יורק, מדינה זרה לגמרי ליהדות אירופה בתרבותה, באורחות חייה, ובעיקר בחיים הרוחניים היהודיים השוממים והעלובים ששררו בה. כאן הריי"צ, והוא כבר חולה בשלבים מתקדמים של "טרשת נפוצה", היה צריך להתחיל שוב הכול מהתחלה, ובאופן יסודי ובסיסי יותר. להתחיל מן הבסיס.

הרבי הריי"צ ורעייתו, הרבנית נחמה דינה
הרבי הריי"צ ורעייתו, הרבנית נחמה דינה

והוא עשה זאת, למרות הקושי הכביר, למרות הטרגדיה הנוראית שחווה על בשרו, כשמפעל חייו התמוטט בשנית, כשעם ישראל עמד בפני חורבן ושואה נוראיים כאלה, שאפשר שלא ידע מעולם. (אגב, בתו וחתנו נשמדו אף הם בשואה הנוראה).

הוא הקים מפעלים חינוכיים שפעלו באופן תלת-זרועי: פעילות המכוונת אל השכבה הבוגרת של יהודי ארצות הברית, פעילות חינוכית עם הדור הצעיר בארצות הברית, והקמתה מחדש של חסידות חב"ד כקהילה, בברוקלין. כמנהל הארגונים הללו הוא מינה את חתנו ויורשו, רבי מנחם מענדל שניאורסון זצ"ל.

עשר שנים אחרי בואו לארצות הברית, נפטר לבית עולמו, כשמפעליו הולכים ותופסים תאוצה; כאשר בפעם השלישית חסידות חב"ד מצליחה לקום מן העפר ולהתנער וללבוש בגדי תפארת.

 

אוצר רוחני כביר: מפעל הנחלה היסטורי

אחת התופעות היותר מעניינות שנכרכות בדמותו היא העובדה שחרף התנודות הקיצוניות הללו, אותן תיארתי לעיל בקיצור של הקיצור; ושחרף הסיטואציה הכל כך קשה – יצירתו התורנית-הסיפרותית של הרבי הריי"צ היא יצירה פוריה ביותר בכמות ובאיכות. הרבי לא פסק ללמד תורה, ללמד חסידות. בעיקר לא פסק מלשקם, לשמר ולהנחיל את המורשת והדרך החב"דית השורשית, דרך שבשל הנסיבות קיבלה מכה כה עצומה.

הרבי הריי"צ

היצירה הכתובה שלו, מלבד מאמרי החסידות ודברי התורה "הרגילים", כוללת ז'אנר ייחודי בסגנון שחותמו האישי שאין-שני-לו טבוע בו – והם השיחות והמכתבים שבהן תיאר בתיאור חי, מלא רגש, ערגה וכמיהה, את אותו עולם ששקע, את עולמה הפנימי של חסידות חב"ד מאז היווסדה, וזאת באמצעות סיפורים ומסורות שאגר במשך השנים.

מאז שהיה ילד, הרבי לא פסק מלהעלות על הכתב כל מה ששמע – מאביו, מדודיו, מזקני החסידים. ומרשימות היומנים והזיכרונות הללו רקם בגעגוע ובערגה רקימה מופלאה שהחייתה עולם קסום, את עולמה של חב"ד, בפני שומעים וקוראים שחלקם כלל לא הכירוהו כלל, וחלקם האחר נותקו ממנו על כורחם והיו צריכים להיזכר באותו עולם.

האמת היא, שיצירתו זו אינה "עוד פרט" בביוגרפיה הטראגית אך גם ההירואית של הריי"צ, אלא היא כרוכה לבלי הפרד במאבקו העז לשימור עולמה הפנימי של תנועת חב"ד ולהנחלתה לדורות הבאים, בזמנים של שקיעה וכאוס.

יש חוקרים מן האקדמיה, וזכורני כי מעל גבי מוסף שבת של מקור ראשון קבל פעם הפרופ' נדב שנרב על העניין, שמסורותיו של הריי"צ לוקות באמינותן מבחינת הדיוק ההיסטורי. אולם לדעתי, מיקוד העניין בשאלת הדיוק ההיסטורי של סיפור כזה או אחר בכתביו, מהווה החמצה של כל העניין, של כל מה שעומד מאחורי מפעלו של האדמו"ר הריי"צ.

 

אחד מן היסודות הכבירים שעליה נשענת תקומתה של חסידות חב"ד

לדעתי לא אגזים אם אומר שהעושר החסידי-סיפרותי אותו השאיר לנו ברכה – מהווה את אחד מן היסודות הכבירים שעליה נשענת תקומתה של חסידות חב"ד.

חסידות חב"ד אינה מסתכמת רק בתורתה העיונית, בעולם המחשבה הדרושי, במאמרי החסידות והשיטה התיאולוגית שלה; אלא מדור לדור מאב לבנו מאם לילדה עבר בתורשה, ב"חלב אם", גם עולם ריגשי שלם. עולם רוחני שעבר במסורה בעיירות החסידיות ההן, בעלות הצביון הבלתי ניתן לשיחזור, צביון שאבד מהעולם לנצח.

עולם זה חי היה בליבות האנשים, ולא היה לו שום תיעוד מקיף. משנעקרו החסידים מעיירותיהם, נטבחו והוכו, גורשו וחלו – עד שרוב מניינה ובניינה של חסידות חב"ד כלה, והתפזרו להיכן שנשאתם הרוח הסוערת, זה כאן וזה שם בכל קצוות תבל – כל אותו עולם רגשי מופלא של חסידות חב"ד נידון היה מן הדין ומן ההיגיון לאבדון.

הודות לרבי הריי"צ, לא רק שעולם זה לא קהה ולא כלה, להיפך, הצליח להשיג תקומה, ונשאר חי לנצח.

האדמו"ר הריי"צ וחתנו, הרבי מליובאוויטש
האדמו"ר הריי"צ וחתנו, הרבי מליובאוויטש

כאמור הרבי הריי"צ ביצע "עבודת תיעוד" אישית מעת היותו ילד, שבה מסופרים באופן חי הביוגרפיה של תנועת חב"ד ואורח חייה. תיאוריו, שהתפרסמו לאורך השנים, יותר מאשר ביקשו לתעד עובדתית כל אירוע ואירוע, ביקשו לכונן דבר מה הרבה יותר גדול. לכונן תשתית שעל ידה יוכלו החסידים בדורות הללו, למזג בין תורת חב"ד העיונית לבין עולמה הפנימי, הנפשי, הרגשי – זה שעבר בינות השיטין בעיירות ובכפרים.

ובאמת קשה לדמיין את העולם החינוכי של חב"ד דהאידנא, ללא כתביו וללא סיפוריו. הסיפורים והזיכרונות הרבים מאוד שכתב, שימרו ויצרו עבור הדור הנוכחי של חב"ד שרובו כלל לא הגיע מרוסיה…, סוג של זיכרון קולקטיבי, של אתוס משותף.

הרבי הריי"צ ביקש להבהיר מהי בעצם החסידות לא רק מבחינה תיאורטית, אלא מבחינה "חיה ונושמת", את ההתגלמות של חיי החסידים והחסידות בפועל. במפעלו הרוחני הוא ביקש לכונן דגם, להראות את הדרך ואת היעד. להציג את המבנה החי האידאלי של החסידות, כפי שנראתה מאז הקמתה.

לעניות דעתי, זהו הכוח המופלא והגדול שאוצרת בתוכה יצירתו של הרבי הריי"צ. הרבי תיעד לנו עולם שלם, עולם ששקע בנסיבות הטרגיות שעברו על עמנו; הוא שיחזר במלאכת מחשבת את הדגם המופתי, כיצד החסידות "נראתה" וכיצד עליה להראות.

הריי"צ הצליח להמחיש בתיאור חי ושובה לב את העולם החסידי, וכך לחבר באופן רגשי את החסידים הקוראים את תיאוריו עם תקופות עתיקות ונשכחות, לחבר ביניהם ולנסות לחנך לאורן.

סיפור חייו של הריי"צ ועבודתו הענקית בתחום הנחלת ערכי החסידות, בהדגמה חייה ובכוונון לעבר חיים חסידיים אידאלים – הוא סיפור מופת וטראגי של גבורה, של התמסרות מופלאה כנגד קשיים כבירים, של יצירתיות, כושר חינוך והנחלה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *